בית המשפט ציין כי השאלה היכן עובר קו הגבול הראוי בין מטרה תרמיתית שיש בה כדי להפוך מעשה מיני בהסכמה לאונס לבין מצב שבו המטרה התרמיתית חוצה את קו הקרבה הנדרש למעשה המיני, ומנתקת אותו מהשפעת התרמית איננה פשוטה, והיא כרוכה במגוון מורכב של שיקולים חברתיים ומוסריים."      לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה וע' ארבל) בע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל ( 25.5.2009) (להלן: פסק-הדין). 1.    נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום אשר ייחס לו, בשבעה אישומים שונים, שורה ארוכה של עבירות מין ומרמה – קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עושק, סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע, אינוס, מעשה מגונה ואיומים. מכתב האישום עולה כי המשיב, יחד עם שותפתו למרמה, יצר מסכת כזבים במטרה לקבל סכומי כסף ניכרים ורכוש רב, ובחלק מהמקרים אף במטרה לבצע עבירות מין, בנשים שפנו אל השניים בעקבות פרסומים באמצעי התקשורת ובאינטרנט על אודות יכולותיהם המיסטיות "להשיב אהבות נכזבות" ו"להסיר כשפים". בבית המשפט המחוזי הודה המשיב במרבית העבירות שיוחסו לו, אולם עמד על חפותו בכל הנוגע לאישומים השלישי והרביעי, הכוללים עבירות מין, אשר פרטיהם להלן. 2. על-פי האישום השלישי, פנתה המתלוננת (להלן: המתלוננת 1) לשותפתו של המשיב וביקשה שזו תקרא עבורה בקלפים על-מנת "לפתוח" את מזלה. המתלוננת פגשה במשיב ובשותפתו, אשר אמרה לה כי יש עליה כישוף, וכי לשם הסרתו על המתלוננת למסור תמונה וזהב ליצירת קמע. בהמשך סיפרה המתלוננת לשניים על אהבתה הנכזבת לגבר נשוי, ושותפתו של המשיב הודיעה לה כי הם יסדרו את הבעיה. לשם כך מסרה להם המתלוננת 500 ₪ ושרשרת זהב, וזמן קצר לאחר מכן נאמר לה כי יש צורך ב"טיפולים" נוספים, שעלותם 20,000 ₪. לאחר שגם סכום זה הועבר לידי המשיב ושותפתו, הוסיפו השניים להיפגש עם המתלוננת ולהשמיע באוזניה דברי כזב באשר לכשפים ולקללות שהוטלו על בני משפחתה. המתלוננת, מצדה, מתוך מצוקה נפשית, מסרה לידיהם שיקים בסכום כולל של כ-320,000 ₪. בהמשך איימו השניים על המתלוננת כי יטילו כשפים נגדה ונגד בני משפחתה, ואף אמרו לה כי בני משפחתה הטילו עליה כשפים במטרה לקחת ממנה את דירתה. על-מנת "למנוע" מבני המשפחה ליטול את הדירה, חתמה המתלוננת, בהוראת השניים, על הסכם "חיים משותפים" עם המשיב ועל הסכם מתנה שלפיו מעבירה היא את דירתה לידי המשיב. נוסף על כך, הציגו השניים בפני המתלוננת מצג כוזב שלפיו עליה "לטהר" את גופה באמצעות קיום יחסי מין עם המשיב. כתוצאה מן הפחד והמצוקה בהם הייתה שרויה, הסכימה לכך המתלוננת במספר הזדמנויות, והמשיב החדיר לאיבר מינה ויברטורים ואצבעות, שפשף את איבר מינו בין רגליה ועל חזה והורה לה להביאו לפורקן מיני באמצעות ידה. המעשים המיניים צולמו בתואנה שמדובר בחלק מתהליך ה"טיהור". 3. על-פי האישום הרביעי,  פנתה המתלוננת באישום זה (להלן: המתלוננת) לשותפתו של המשיב על-מנת שזו תקרא עבורה בקלפים, "תפתח את מזלה" ותשיב לה את בחיר ליבה. השותפה אמרה למתלוננת כי מוטל עליה כישוף, וכי הסרתו כרוכה בתשלום של 25,000 ₪. כן נאמר למתלוננת כי עליה לרכוש זהב במשקל 100 גרם לצורך תחילת ה"טיפול" – יצירת קמעות וקבורתם בקברי בתולות. המתלוננת שילמה לשניים 1,200 ₪ ולאחר מכן יצאה עם המשיב לרכוש זהב ותכשיטים – בשווי 7,600 ₪. בנוסף, מסרה המתלוננת למשיב ולשותפתו באותו היום 7 שיקים בסך 2,500 ₪ כל אחד ושיק נוסף בסך 1,500 ₪. בהמשך, הוסיפה המתלוננת ושילמה למשיב ולשותפתו סכומים נוספים – 11,900 ₪ לרכישת תכשיטים ו-23,000 ₪ במזומן. בנוסף רכשה המתלוננת עבור המשיב מצלמה בשווי 3,000 ₪. וכל זאת – לשם הצלחת ה"טיפול"; בעקבות הבטחותיו של המשיב; ונוכח איומיו כי יפגע בה וכי יטיל עליה כישופים. המשיב לא הסתפק ברכוש שהעבירה לו המתלוננת, והציג בפניה מצגים כוזבים בדבר צורך ב"טיפול מיני". בעקבות מצגים אלה, כך נטען, נאותה המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בארבע הזדמנויות שונות. לפי כתב האישום, המשיב החדיר לאיבר מינה ויברטורים וכן את איבר מינו; שפשף את איבר מינו בין רגליה ועל ישבנה; והורה לה לשפשף את איבר מינו עד שהגיע לפורקן. יחסי המין צולמו, לאחר שנאמר למתלוננת כי הדבר מהווה חלק מה"טיפול". לבסוף, נטען בכתב האישום כי המשיב אף איים על המתלוננת כי יפרסם את תמונותיה באתרים פורנוגראפיים באינטרנט.   בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב בכל העבירות שיוחסו לו – הן אלה בהן הודה המשיב והן אלה הכלולות באישומים השלישי והרביעי, בהן, כאמור, כפר. בגין הרשעתו הוטלו על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה של 22 שנים, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננות.    4. על הרשעתו באישומים השלישי והרביעי, כמפורט לעיל, ערער המשיב לבית משפט זה. עיקר טענותיו הופנה כלפי הפן המיני הכלול באישומים אלה. טענתו העיקרית של המשיב בערעורו הייתה כי בינו לבין שתי המתלוננות התקיימו מערכות יחסים רומנטיות, והפעולות שנעשו במסגרת מערכות יחסים אלה היו מתוך הסכמה מלאה וחופשית מצדן של המתלוננות. בנוסף, ערער המשיב על חומרת עונשו, וטען כי העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי חמור יתר על המידה נוכח נסיבות ביצוען של העבירות; נסיבותיו האישיות; והעונש שהוטל על שותפתו לביצוע העבירות.  5. ביום 25.5.09 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור. בפתח פסק-דינו דחה בית המשפט את הערעור על עבירות הרכוש הכלולות באישומים השלישי והרביעי, ועיקר הדיון עסק בהרשעת העותר בעבירות המין הכלולות באישומים אלה, ובמיוחד בשאלה האם הסכמתן של המתלוננות למעשים המיניים הייתה הסכמת-אמת. באשר לעבירות הכלולות באישום השלישי, נקבע פה-אחד כי הסכמתה של המתלוננת למעשים המיניים לא הייתה הסכמה חופשית, ובהתאם לכך נדחה ערעורו של המשיב על הרשעתו בעבירות הכלולות באישום זה. לעומת זאת, ביחס לעבירות המין הכלולות באישום הרביעי נחלקו הדעות. דעת הרוב, שניתנה מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטת א' פרוקצ'יה, קיבלה את הערעור ביחס לעבירת האינוס שבאישום הרביעי, והורתה לזכות את המשיב מעבירה זו ולהמירה בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המשנה לנשיאה ריבלין פירש את החלופה לפיה הורשע המשיב - חלופת האינוס במרמה, הכלולה בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הקובעת כי במקום שבו הושגה הסכמת האישה על-ידי תרמית לגבי "מיהות העושה או מהות המעשה", אין מדובר בהסכמה אמיתית כי אם באינוס. ביחס לעבירה זו קבע המשנה לנשיאה ריבלין כי: "הגרעין של חלופת האינוס במרמה (לגבי מהות המעשה) הוא המקרה שבו הרמייה גורמת לכך שהאישה מסכימה לחדירה לגופה מתוך סברה מוטעית כי המעשה נטול הקשר מיני" (בפסקה 10 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה ריבלין). כן הוסיף המשנה לנשיאה ריבלין כי: "יהא אולי מקום לפרש את החלופה בדבר מרמה לגבי "מהות המעשה" ככוללת גם מקרים שבהם הסכמתה של הנפגעת ניתנה בשל מרמה כי מעשה הבעילה הוא בעל הקשר מיני התחום במסגרת טיפולית וחיוני לצורך כך... אך יש להדגיש כי הכוונה היא למקרים שבהם המעשה המיני הוצג ככזה שמהותו היא טיפולית ואינה חורגת ממסגרת הטיפול" (בפסקה 11 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה ריבלין, ההדגשה במקור). 6. באשר למעשים המיניים העומדים בבסיס האישום הרביעי, מצא המשנה לנשיאה ריבלין כי המתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין עם המשיב, הגם שהסכמתה זו הונעה, בין היתר, על-ידי מעשי התרמית של המשיב. למסקנה זו הגיע המשנה לנשיאה ריבלין לאחר בחינת הראיות וצפייה בקלטת בה הנציח המשיב את המעשים המיניים בינו ובין המתלוננת. לדבריו: "מודעותה והסכמתה של המתלוננת להיות מעורבת באקט מיני עם המערער – תוך הבנת ההקשר המיני של המעשה – עולה באופן ברור מצילום הווידאו שהוצג במשפט ומראיות נוספות... אין מדובר אך ורק בחזות אובייקטיבית של אקט מיני, אלא ביחסי מין מן ההיבט הנפשי-הסובייקטיבי. דוגמאות אלה הן אך מקצת מן האינדיקציות העולות מן הקלטת והתמליל המתעדים את היותם של המעשים בעלי אופי מיני מובהק הברור לשני המשתתפים והחורג במקרה זה במידה ניכרת אף מן ההיבט ה"טיפולי-טקסי" כביכול של איסוף הנוזלים." (בפסקה 17 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה ריבלין).     ובהמשך: "הקלטת מתעדת כאמור מעשים וחילופי דברים בין המערער למתלוננת שהם בעלי אופי מיני מובהק ושאין להסביר אותם רק לאור המטרה "הטיפולית" הכוזבת שהוצגה למתלוננת. אין בידי לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המתלוננת נתנה את הסכמתה למעשה בעל חזות מינית אובייקטיבית משום שבשל המרמה האמינה שאין הוא כזה. מן הקלטת עולה שהמתלוננת הבינה כי מדובר ביחסי מין אופייניים, והסכימה ליטול בכך חלק." (בפסקה 18 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה ריבלין). בהמשך לקביעותיו אלה ועל בסיסן, הגיע המשנה לנשיאה ריבלין למסקנה כי יש לבטל את הרשעתו של המשיב באינוס במסגרת האישום הרביעי, ולהרשיעו תחתיה בגין מעשים אלה בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בהתאם לכך, הועמד עונש המאסר בפועל שהוטל עליו על 16 שנות מאסר. יתר חלקי גזר-הדין נותרו בעינם. השופטת פרוקצ'יה הצטרפה לפסק-דינו של השופט ריבלין, בהדגישה כי לשון החוק מתייחסת למרמה לגבי "מהות המעשה", ולכן כוללת בגדר עבירת האינוס במרמה מקרים בהם האישה הוטעתה ביחס לטיבו של המעשה המיני, אשר הוצג לה כמעשה שמהותו אחרת – טיפולית, רפואית וכיוצא בזה. 7. השופטת ארבל, בדעת מיעוט, סברה כי יש לדחות את הערעור גם ביחס למעשים העומדים ביסוד האישום הרביעי. לשיטתה, באותם מקרים בהם הונעה האישה כתוצאה מהמרמה להסכים לאקט המיני במטרה להשיג את התוצאה הטיפולית או מטרה אחרת המתייחסת למעשה עצמו, מדובר באינוס במרמה גם אם הבינה האישה שמדובר באקט מיני. לפיכך, קבעה כי לצורך כינונה של עבירת האינוס במרמה יש להוכיח כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי מין על בסיס מרמה הנוגעת למטרת המעשה עצמו, וכי המשיב היה מודע לכך. לגופו של עניין, ביחס למעשים נשוא האישום הרביעי מצאה השופטת ארבל כי אף אם המתלוננת הבינה כי מדובר במעשים מיניים, ואף אם הבינה כי המשיב יפיק הנאה מינית מהמעשים, הרי שהסכמתה למעשים התבססה מבחינתה על מטרתו ה"טיפולית" של האקט, כפי שהוצגה לה על-ידי המשיב, דהיינו, החזרת אהובה אליה, ועובדה זו הייתה ידועה למשיב. השופטת ארבל הדגישה בפסק-דינה כי העותר רימה את המתלוננת באשר למטרתו של המעשה המיני עצמו וגרם לה להאמין שיש למעשה מטרה מיסטית; כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין על בסיס מרמה זו; וכי המשיב היה מודע לכך. לשיטתה, העובדה שהמתלוננת הבינה שהמעשה אף מסב למשיב הנאה מינית ושיתפה עמו פעולה אינה רלוונטית. זאת, היות ולגישתה אין בהבנת ההקשר החוץ-טיפולי כדי למנוע הרשעה בעבירה של אינוס במרמה, כל עוד הסכמת האישה ניתנה על בסיס מרמה באשר למטרה אחרת של יחסי המין עצמם, ולכך אף היה מודע הגבר. נוכח קביעותיה אלה, קבעה השופטת ארבל כי יש לדחות את ערעור המשיב אף ביחס לעבירות המין הכלולות באישום הרביעי.    8. על פסק-דינו של בית המשפט מיום 25.5.09 הגיש פרקליט המדינה את העתירה שלפניי. בעתירתו טוען פרקליט המדינה כי בפסק-הדין נשוא הבקשה נקבעה הלכה חדשה, אשר סותרת את ההלכה הקיימת באשר לגדרי המונח "מרמה לגבי מהות המעשה", כפי שזו נקבעה בפסק-הדין בע"פ 7024/03 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2 (1995) (להלן: עניין פלח). לטענתו, בעניין פלח קבעו השופטים כי עירוב התחומים בין "רומן" לבין "טיפול" אינו מונע קיומה של מרמה לגבי "מהות המעשה", ואף יצרו חזקה לפיה אם נקשרו יחסי מטפל-מטופל, יש לראות את הסכמת המטופל למעשה המיני כהסכמה שניתנה לטיפול, אלא אם יוכיח המטפל אחרת. לעומת זאת, בענייננו, כך נטען, קבעה דעת הרוב כי עצם מודעותה של המתלוננת לקיומו של הקשר מיני חוץ-טיפולי שוללת אפשרות לקיומה של מרמה לגבי מהות המעשה. קביעה זו משנה, על-פי הנטען, את הלכת פלח, ומצמצמת את המקרים הכלולים במסגרת חלופת האינוס במרמה, לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין. 9. עוד נטען בעתירה, כי הלכה חדשה זו אינה מתמודדת באופן מקיף וממצה עם מציאות החיים המורכבת. לפי הנטען, ייתכנו מקרים בהם המתלוננת מפתחת רגשות כלפי ה"מטפל" המרמה אותה, ואף מודעת להקשר המיני הנוסף של המעשים, אך הסכמתה למעשים נעוצה בפערי הכוחות ובפערי המידע בין השניים. על כן, נטען, כי הלכה זו מתרחקת מהגשמת האינטרס המרכזי המונח בבסיס העבירה – הגנה על האוטונומיה המינית של האישה ועל חופש הפעולה והבחירה הנתון לה בבחירת שותפיה למעשה המיני. 10. נוכח האמור, טוען פרקליט המדינה כי יש לראות את המונח "מהות המעשה" בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין כמקיף את מכלול נסיבותיו ותכונותיו הבסיסיות של המעשה המיני, ולבחון האם, בנסיבות המקרה, הביאה המרמה לכך שהסכמת האישה לבעילתה אינה מגשימה את רצונה החופשי. לשיטתו, גם כאשר ההקשר הטיפולי הכוזב אינו הבסיס היחיד להסכמתה של מטופלת לקיום מעשה מיני – הרי שבעצם הצגת המעשה המיני כ"טיפול" נשללה אפשרותה של המטופלת ליתן הסכמה חופשית לגבי הנעשה בגופה ועל כן יש בה כדי לבסס עבירת אינוס במרמה לגבי מהות המעשה.   11. המשיב מתנגד לבקשה. לטענת באי כוחו, מהסנגוריה הציבורית הארצית, פסק-הדין נשוא העתירה יישם את הלכת פלח ולא חרג ממנה. לשיטת הסנגוריה הציבורית, האבחנה העולה מהלכת פלח בין אינוס במרמה לבין קבלת דבר במרמה, נעוצה בשאלה האם הייתה האישה מודעת לכך שמטרתו של המבצע הינה השגת סיפוק מיני. כיון שבעניין פלח לא היו המתלוננות מודעות לכך שהמערער ביצע בהן את המעשים המיניים לשם השגת סיפוק מיני, ומאחר והמערער לא הצליח להפוך את החזקה הראייתית שעמדה נגדו, לפיה יראו בהסכמת מטופל למעשים שנעשים בו במסגרת טיפול משום הסכמה לאמצעים טיפוליים בלבד - דחה בית המשפט את הערעור והותיר את הרשעתו באינוס במרמה על כנה. 12. באשר לעובדות המקרה הנתון, נטען בתשובת הסנגוריה כי בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניינו של המשיב התקבלה טענתו העובד תית של המשיב לפיה המתלוננת באישום הרביעי הייתה מודעת לאופי המיני של המעשים הן מההיבט הפיזי אובייקטיבי, והן מן הבחינה הנפשית-סובייקטיבית, ועל כן נקבע, בהתאם להלכת פלח, כי לא מתקיימים יסודות עבירת האינוס במרמה. זאת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט ממכלול נסיבות העניין, ובהן גם הקלטת בה נראים ונשמעים השניים כשהם מקיימים יחסי מין. לעומת זאת, דעת המיעוט, כך נטען, היא שביקשה לחדש הלכה לגבי פרשנות הביטוי "מהות המעשה", באמצעות בחינת המשמעויות הלשוניות האפשריות של המונח ובדיקתן אל מול תכלית החקיקה. 13. לבסוף, הודגש כי פסק-הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה חדשה, אינו חורג מהלכת פלח, ואף אין בו כל קושי. עבירת האינוס במרמה אמורה, לשיטת הסנגוריה הציבורית, להגן על קורבנות פוטנציאליים מפני הסכמות לקיום יחסי מין כאשר לא הבינו מחמת המרמה כי מדובר ביחסי מין על מלוא היבטיהם, בעוד שעל מקרים בהם רומה אדם לגבי הסיבה שהניעה אותו לקיים יחסי מין, כאשר הוא מודע לכל ההקשרים המיניים של המעשה, חלה עבירת קבלת דבר במרמה. לשיטת הסנגוריה, פסק-הדין נשוא העתירה יישם עיקרון זה ולכן אין בו חידוש או קשיות המצדיקים את קיומו של דיון נוסף.   14. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. ראשית, אין בידי לקבל את טענתו העיקרית של פרקליט המדינה, לפיה בפסק-הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה אשר אינה מתיישבת עם האמור בהלכה קודמת של בית משפט זה - הלכת פלח. שנית, אין לקבל גם את טענתו הנוספת של פרקליט המדינה, לפיה פסק-הדין נשוא העתירה קבע הלכה חדשה וקשה, אשר אינה מתמודדת עם מציאות החיים המורכבת. 15. כפי שעולה מפסק-הדין נשוא העתירה, המחלוקת בין שופטי הרוב לשופטת המיעוט מתייחסת למקרים קיצוניים, המצויים בקו הגבול שבין אינוס במרמה לבין קבלת דבר במרמה. כל שופטי ההרכב מסכימים כי כאשר עקב המרמה האישה כלל לא הבינה כי קיים הקשר מיני למעשה, מדובר באינוס במרמה. כמו כן, מוסכם כי גם במקרה בו הבינה האישה כי מדובר במעשה מיני, אולם עקב המרמה חשבה שכל כולו תחום במהות אחרת - טיפולית, אומנותית, מיסטית וכדומה - מהווה המעשה אינוס במרמה. המחלוקת מתמקדת, אפוא, במקרים בהם הבינה האישה את הקשרו המיני של המעשה, ואף ידעה כי אחת ממטרותיו של הגבר היא מינית, אולם מבחינתה ניתנה הסכמתה למעשה על בסיס מטרה אחרת של המעשה, שיסודה במרמה. 16. המעשים העומדים ביסוד האישום הרביעי בו הואשם המשיב מצויים, אפוא, בגדר קבוצה אחרונה זו של מקרי גבול. דומה כי טיבה של המחלוקת בעניין זה נעוץ, בעיקרו, בפרשנותן של עובדות המקרה. השופטת ארבל הדגישה כי בענייננו הסכימה המתלוננת לקיים יחסי מין עם המשיב על בסיס מרמה לפיה מטרת המעשה היא מיסטית. לשיטתה, המרמה והצגת המעשה כמעשה מיסטי בעיקרו, נגעה למטרה ישירה ועיקרית של מעשה הבעילה, ולכן לא ראתה לייחס חשיבות למודעותה של המתלוננת למטרה המינית, הנוספת, של המעשה. מנגד, התרשמו שופטי הרוב ממכלול הראיות, כי המרמה של המשיב במקרה זה לא שללה את יכולת ההסכמה של המתלוננת, וכי המתלוננת הבינה שיחסי המין עם המשיב חרגו מהגשמת המטרה המיסטית. לפיכך קבעו כי "הראיות מלמדות באופן ברור על כך שהמתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין עם המערער תוך שהבינה את ההקשר המיני החוץ-"טיפולי" של המעשה", וכי הבטחותיו הכוזבות של המשיב באשר לתוצאותיו של האקט המיני מקימות עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אולם אין בהן כדי לאיין את "הסכמתה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם המערער תוך שהיא מבינה כי מדובר באקט מיני מובהק החורג מגבולות הצורך ה"טכני" הכרוך ב"טיפול"." 17. קביעות אלה, אשר יוחדו לנסיבות העניין הקונקרטי שהובא בפני בית המשפט, אינן חורגות או משנות מההלכה שנקבעה בעבר בבית משפט זה בעניין פלח. בפסק-הדין בעניין פלח נקבע במפורש בפסק-דינו של השופט קדמי כי: "המרמה בהקשר זה, ירדה אפוא ל"מהות המעשה"; שאין המדובר כאן בהשגת הסכמה במרמה למעשה שבוצע בפועל, אלא בהשגת הסכמה ל"מעשה אירוטי שהוצג במרמה כ"מעשה אחר", קרי: כמעשה טיפולי. המתלוננות ידעו כי המעשה שלו הן "מסכימות" הינו בעל חזות מינית מן ההיבט האובייקטיבי, אך נתנו לו את הסכמתן משום שמחמת המרמה האמינו שאין הוא כזה; ואילו המערער ניצל את ההסכמה לביצוע מעשה בעל חזות מינית "לצרכי טיפול", וביצע במתלוננות "מעשה אחר" לאמור: מעשה אירוטי לשמו." (בפסקה 7(א)(6)(א) לפסק-דינו של השופט קדמי, ההדגשה הוספה – ד.ב.) ובהמשך הודגש כי: "כאשר המרמה מביאה למתן הסכמה לביצוע מעשה מיני – לרבות מעשה אירוטי – בתור שכזה – הרי זה קבלת דבר במרמה; בעוד שכאשר המרמה מביאה למתן הסכמה לביצוע "מעשה מיני" כאמצעי טיפולי, ואילו בפועל מתבצע "מעשה אירוטי" לשמו – הרי זה אינוס (או מעשה מגונה, לפי הענין)." (בפסקה 7(א)(6)(ג) לפסק-דינו של השופט קדמי) השופטת דורנר התייחסה אף היא לפרשנותו הראויה של המונח "מהות המעשה" המצוי בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, בקובעה כי: "לדעתי הפירוש הראוי למונח "מהות המעשה" - הנובע מתכלית ההוראה, והמתיישב עם לשונה - הוא המטרה שלשמה המעשה נעשה. כך הוא בוודאי לגבי קטגוריית המעשים - ובכללם אינוס על-פי הגדרתו הרחבה - שנחשבים לבעלי אופי מיני רק אם נעשו לשם סיפוק מיני. כך, למשל, אותו מעשה עצמו ייחשב למעשה שאופיו מיני אם נעשה לצורך סיפוק מיני, ולטיפול רפואי אם נעשה לשם מטרות רפואיות... ההסכמה למעשה מיני עקב טענה כי המעשה נעשה למטרה טיפולית אינה "הסכמה חופשית". אדם מוכן להסכים במסגרת טיפול רפואי או אחר למעשים שבנסיבות המנותקות מן ההקשר הטיפולי היה רואה בהם תקיפה חמורה... בעילה עשויה להיחשב על-ידי מטופלת כאמצעי להשגת מטרה טיפולית גם כאשר המטופלת יודעת כי מבחינה פיזית יש למעשה אופי מיני. שכן, ביחסי התלות הקיימים בין מטפל לבין מטופל, לדידו של המטופל מתקיימת "חזקת תקינות" לגבי כל מעשה שעושה בו המטפל." (בפסקאות 12-13 לפסק-דינה של השופטת דורנר, ההדגשה הוספה – ד. ב.)   18. מן האמור עולה, אפוא, כי בעניין פלח עמדו השופטים על קו הגבול בין העבירה של אינוס במרמה לבין העבירה של קבלת דבר במרמה. נקבע, כי אם הסכימה האישה למעשה המיני בתור שכזה - מדובר בעבירה של קבלת דבר במרמה, ואילו אם ניתנה הסכמתה לביצוע מעשה מיני כאמצעי טיפולי – הרי שמדובר באינוס במרמה. בענייננו, כמפורט לעיל, המחלוקת היא למעשה מחלוקת על יישום ההלכה האמורה. דעת הרוב לא חרגה מהלכה זו, אלא פירשה את הנסיבות הקונקרטיות החורגות מהסיטואציה של אי הבנת מהות המעשה. נקבע, כי ממסכת הראיות בתיק עולה כי המתלוננת הבינה את מהותו המינית של המעשה ואת חריגתו מן ההקשר הטיפולי. בית המשפט התרשם, לאחר צפייה בקלטת המתעדת את המעשים המיניים, כי המתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין לשמם עם המערער, וכי לא מדובר בהסכמה שניתנה ל"טיפול" גרידא. המשנה לנשיאה ריבלין אף הדגיש כי: "אין אנו יכולים לעשות שקר בנפשנו ולפרש את הנראה בקלטת כהסכמה ל"טיפול" גרידא (קרי: ל"איסוף נוזלים" גרידא). הראיות הן אחרות" (בפסקה 17 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה ריבלין). עוד הודגש, כי במקרים בהם הרמייה משולבת בתלות או בניצול, או עולה כדי כפייה באיומים, עשויה לקום עבירת אינוס לאו דווקא לפי חלופת האינוס במרמה, אלא לפי החלופות שבסעיפים 345(א)(1), (4), ו-(5) לחוק העונשין. בנסיבות המיוחדות של המעשים הכלולים באישום הרביעי, הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי אין בהבטחות השווא של המשיב לגבי התועלת שתצמח למתלוננת מקיום יחסי מין עמו (קידום מערכת יחסים רומנטית עם גבר אחר) כדי להקים במקרה זה בסיס להרשעה באינוס במרמה. קביעה זו אינה משנה מהלכת פלח, ואינה עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה.      19. שנית, אין לקבל גם את טענתו הנוספת של פרקליט המדינה, לפיה פסק-הדין נשוא העתירה קבע הלכה חדשה וקשה, אשר אינה מתמודדת עם מציאות החיים המורכבת. פסק-הדין עסק במקרה פרטני, אשר בנסיבותיו הייחודיות מצאה דעת-הרוב כי לא התקיימו יסודות עבירת האינוס במרמה. זאת, בהתאם להתרשמות השופטים כי מצג השווא שהציג המשיב למתלוננת לא פגע בהבנתה את מהות המעשה המיני, אלא יצר תמריץ חיצוני למעשה. פסק-הדין נבע בעיקר מפרשנות עובדות המקרה על-ידי בית המשפט, ומהתרשמותו כי הסכמתה החופשית של המתלוננת לא ניטלה ממנה עקב אי הבנת אופיו ומהותו של המעשה שהסכימה לו. המשנה לנשיאה ריבלין הדגיש בפסק-דינו כי בעניינים אלה יש לבחון כל מקרה לגופו, ולהכריע בהתאם לנסיבותיו ולממצאים העובד תיים. כך, ביחס לנסיבות האישום השלישי מצא המשנה לנשיאה ריבלין כי המרמה באותו עניין הובילה לשלילת רצונה החופשי של המתלוננת, ובהתאם לכך נעברה לדעתו עבירת אינוס, ואילו ביחס לנסיבות האישום הרביעי מצא המשנה לנשיאה ריבלין כי המתלוננת הסכימה לקיים יחסי מין עם המשיב, הגם שהסכמתה זו הונעה, בין היתר, על-ידי מעשי התרמית של המשיב. אף השופטת פרוקצ'יה עמדה על הקושי לתחום באופן חד את גבולות עבירת האינוס במרמה, בציינה כי: "השאלה היכן עובר קו הגבול הראוי בין מטרה תרמיתית שיש בה כדי להפוך מעשה מיני בהסכמה לאונס, לבין מצב שבו המטרה התרמיתית חוצה את קו הקרבה הנדרש למעשה המיני, ומנתקת אותו מהשפעת התרמית איננה פשוטה, והיא כרוכה במגוון מורכב של שיקולים חברתיים ומוסריים."      משכך, ברי כי הכרעת הרוב בעניינו של המשיב לא התעלמה ממורכבות המצבים המתרחשים מעת לעת במציאות חיינו, ואף עמדה על הקושי המתעורר, לעיתים, במקרים גבוליים ומיוחדים. על כן, ניתנה הכרעת בית המשפט בהתבסס על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובהתאם לפרשנותן של עובדותיו. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה המקימה עילה לדיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הליך השמור למקרים חריגים ביותר ויוצאי-דופן.              אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית. משפט פליליכישוףעבירות מיןתרמית