בפני בקשה לעיון חוזר, בהחלטתי מיום 19.04.09, בה דחיתי בקשת התובעת לאפשר חזרה מהסכמה דיונית, ולהתיר לה להביא לעדות מטעמה, עד שונה מזה שזהותו הוסכמה בין הצדדים בישיבת יום 9.03.09. הסכמה שעל יסודה כבר נשמעו באותה הישיבה, עדי הנתבעים. רקע : ביום 22.2.09 התקבלה בקשת התובעת לזימונו של מר רובינסון לעדות לדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 9.3.09. משלא התייצב מר רובינסון לדיון, הוצא כנגדו צו הבאה, לשם הבטחת התייצבותו להבא, ונקבע דיון ליום 26.4.09, לשם השלמת ההוכחות. במהלך הדיון ביום 9.3.09, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כי על אף אי הופעתו של מר רובינסון, ייחקרו עדי ההגנה, בכפוף לאפשרות להביא עדות הזמה לאחר עדותו של מר רובינסון. ביום 30.0.09 הגישה התובעת בקשה דחופה לזימון עד מטעמה, וביטול צו ההבאה כנגד מר רובינסון. העד אותו ביקשה התובעת לזמן, הינו מר דקו פורמן, אשר היה מנהל הפרויקט מטעם חברת רסידו סי בע"מ (לשעבר - הנתבעת 4 בתיק דנן), אשר חתם על תצהיר גילוי מסמכים מטעמה בתיק. ביום 19.4.09 ניתנה החלטתי, הדוחה את הבקשה, בה קבעתי כי החלפת זהות העד מטעם התובעת, בשלב זה, עשויה להיות מהותית ולא רק פרוצדוראלית. עמדת המבקשת/תובעת : התובעת מבקשת כי אשקול בשנית החלטתי, תוך שהיא מציינת כי הענות לבקשה לו תפגע בזכויות הנתבעים, שכן היא מסכימה, כפי שהסכימה בעבר, כי הנתבעים יוכלו להביא לעדות פעם נוספת את העדים מטעמם, לאחר עדותו של מר פורמן. כך שיוכלו להתייחס לכל טענה עובדתית אשר תעלה במסכרת חקירת מר פורמן. למעשה, בקשת התובעת הינה כי אתיר לה לסטות מהסכמה דיונית מפורשת . הסכמה דיונית ומשמעותה : פסיקה נרחבת קבעה, במרוצת השנים, כי הסדר דיוני, מעצם היותו מושתת על הסכמות הצדדים, מעניק אפשרות לצד לו לחזור בו מן ההסכמה, באישור בית המשפט. אולם, בית המשפט יאפשר זאת, אך ורק במקרים בהם הדבר מוצדק עניינית ואינו פוגע בבעל הדין האחר, אשר לעיתים משנה מצבו לרעה על יסוד ההסכמה העניינית (לעניין זה ראו בש"א (חיפה) 1921/99 לידאווי מג'ידה נ' הפניקס, תקדין מחוזי 99(2), 351, וכן ע"א 130/77 יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי, פ"ד לג (2) 346). ב ע"א 130/77 קבע כבוד השופט שמגר: אולם, דא עקא, כאן לא מדובר על העלאת טענה משפטית חדשה גרידא, אלא על סטיה מהסכם דיוני שהמערער היה צד לו. סדרי הדין אמנם אינם מיטת סדום, אלא מכשיר לייעולה של עשיית המשפט, והנוקשות המופרזת לא יאה להם..... במקרה ראוי, בו הצדק יחייב זאת, יכול ביהמ"ש על כן להתיר גם חזרה מהסדר דיוני מוסכם, אך כל דבר נבחן על יסוד נתוניו, ובאלו אשר לפנינו אין מאומה כדי להצדיק חזרה מן ההסדר המוסכם. הווה אומר: אין לפנינו עילה של ממש להתיר התעלמות מדברים שסוכמו מפורשות וברורות כדי להרשות חזרה מויתור המצמצם את המחלוקת..... ". כך אף במקרה דנן, בדומה למקרה שעמד בפני כבוד השופט שמגר להכרעה, לא מצאתי עילה של ממש להתיר הסטייה מההסדר הדיוני. התובעת לא נימקה כדבעי בבקשתה, את הסיבה אשר בגינה היא חוזרת בה מבקשתה להעיד את מר רובינסון ואף לא טענה כי מדובר בעד אשר אינו בר השגה. ברע"א 5823/00 פואד כיוף נגד סלימאן מנסור, תק-על 2000(3) 1140) נקבע כי: "שכלולו של הסדר דיוני אין משמעו ספקות לפני ההתקשרות וחרטה לאחריו. פירושו הנכון הוא גילוי כוונה רצינית להתקשר בחוזה והבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך ... זניחת דרך דיונית זו, רק משום שהמבקש סבור עתה כי "חשיפת האמת ומניעת עיוות דין" מחייבות זאת, אינה עניין של מה בכך. המונחים "חשיפת אמת" ו "מניעת עיוות דין" אינם קולבים עליהם ניתן לתלות ניסיון חד צדדים לסגת מהסדר דיוני שנערך. יותר משהבקשה מבוססת על האינטרס ב"חשיפת האמת", כלשון המבקש, היא מלמדת עד כמה, לעיתים, סוגיית האמת עקרונית בהשוואה לסוגיית נקודת הראות המשתנה. המבקש השקיף על הדרך הראויה לחשיפת האמת בצורה שונה בשלבים השונים של ההליך, וכמו המטפס על ההר, הנוף השתנה מבחינתו עם כל עיקול שבדרך. שינוי זה, בדרך הראייה של המבקש, נעשה לאחר שהצדדים סכמו ביניהם מהו הצובר הראייתי, שעל יסודו תוכרע המחלוקת. שינוי זה אינו ענין של מה בכך. ברגיל, יש לכבד הסכמה דיונית כזו. אין לראות בה מכשול לגילוי האמת, והיא משרתת את האינטרס בדבר סופיות הדיון, תוך כיבוד האוטונומיה של הצדדים ביחס לדרכי ניהולו". עוד ראו : ע"א 84 / 61 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי פ"ד מ"ב (1) 446, 475: "כאשר בידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות, שבית המשפט "קשור" להן, אין מנוס מהמסקנה, כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר" (מדיניות שיפוטית זו, שעל פיה רצונם של בעלי הדין כבודם, אינה נוגדת את הסדר הציבורי או תיקון העולם". אכן, לא בנקל יתיר בית המשפט לצד לחזור בו או לשנות הסכמה דיונית, ובעיקר במקרים כבמקרה דנן, בהם יש סכנה ממשית כי הדבר ירע את מצבו של הצד שכנגד. בת"א (מחוזי - י-ם) 6241/04 עיזבון המנוח נבלסי נ' טדסה, תק - מח 2008 (1) 4862 מונה בית המשפט, כבוד השופט צבי זילברטל, מספר שיקולים שראוי לשקול לעניין האפשרות להתיר חזרה מהסדר דיוני. יצוין, כי אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים, ראוי לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו.: [1]   סמיכות הזמנים בין מועד ההסדר הדיוני למועד הבקשה להתיר חזרה ממנו. [2]   מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על קיומו של ההסדר הדיוני והפעולות שננקטו עלי ידו בהסתמך על קיומו של ההסדר. [3]  מידת המודעות של בעל הדין המבקש למשמעויותיו של ההסדר הדיוני. [4] "מאזן הנוחות" בין הצדדים, דהיינו: שקילת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מכיבוד ההסדר הדיוני אל מול הנזק שייגרם לצד שכנגד אם לא יכובד ההסדר הדיוני. סקירת שיקולים אלו, לאור מכלול הנסיבות בתיק שבפני, מובילה אותי למסקנה כי אין כל מקום לסטות מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. חשיבות סדר הבאת הראיות : בהסדר הדיוני אילו הגיעו הצדדים, למעשה ויתרה הנתבעת על זכות דיונית העומדת לה, כי עדיה יישמעו לאחר תום שמיעת עדי התביעה כולם. הסכמתה זו נעשתה מתוך ידיעה כי העד הנוסף אשר יישמע לאחר סיום מסכת הבאת ראיותיה הינו מר רובינסון. כעת, משמבקשת התובעת להחליף עד זה באחר, כשהיא אינה מספקת נימוק כלשהו לכך, תוך קיפוח זכויות הנתבעים, אשר הסכמתה הייתה כי עדיהם יישמעו טרם שמיעת עדותו של מר רובינסון, ומר רובינסון בלבד. שמיעתו של עד תביעה לאחר תום שמיעת עדי ההגנה, אף אם מתאפשרת להגנה להביא עדות הזמה מטעמה, מהווה פגיעה בזכויות הדיוניות של ההגנה. בנסיבות אלה, שמיעה חוזרת של עדות הנתבעים, גם אחרי מר פורמן, אינה מהווה פתרון. אין המדובר רק בבזבוז זמן שיפוטי. על כך ניתן למחול, ולכל היותר לכפר בהוצאות. ברם, עשויה להיות כאן פגיעה מהותית, שכן, גרסת הנתבעים כבר נשמעה, ואפשר כי נתקבעה. בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד", ד"ר שלמה לוין, תשנ"ט-1999 , סובר המלומד, כי יתכן שנורמה דיונית, משרתת זכות מהותית. ראו עמ' 17 שם. כך אף בענייננו. ההקפדה על סדר הבאת העדויות, תוך שמירה על ההסכמה המקורית בין הצדדים, מיום 9.3.09, היא מהותית ולאו דווקא דיונית. על חשיבות סדר הבאת הראיות, באופן בו ישמעו מלוא עדויות התובעת, בטרם ישמעו עדויות הנתבעים, עמד בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ריבלין, ברע"א 03 / 4617 טמבור בע"מ נ' איתן אטיאס (לא פורסם) , ניתנה ביום 8.07.03. כאן, באדיבות הנתבעים, נעשה ביום 9.03.09, שינוי מסויים בסדר הבאת הראיות. שינוי זה מותנה בזהות העד. הנתבעים הסכימו שעדותם תשמע לפני מר רובינסון, מטעם התביעה. ההסכמה לא התייחסה למר פורמן, ולפיכך, אין לשנות מן המוסכם. בקשתה של התובעת, להביא עד חדש, אשר לא הוזכר עד כה, מבלי שהיא מפרטת את מהות עדותו המבוקשת ואת הנפקות שבהבאתו, לעומת הבאת מר רובינסון, מהווה פגיעה בזכויות הנתבעים. פגיעה אשר בית המשפט לא ייתן לה יד. אם סוברת התובעת כי אין הבדל מהותי בין עדות מר רובינסון לבין עדותו של מר פורמן, עליה להתכבד ולהביא לעדות את מר רובינסון. במידה וסוברת התובעת כי מר פורמן נחוץ לה, וכי עדותו שונה משל מר רובינסון, מה שבהחלט יתכן, לאור דרישתה כי מר פורמן יביא עמו את המסמכים אשר הצהיר עליהם במסגרת תצהיר גילוי המסמכים, הרי מדובר בסטייה נכרת מההסכם הדיוני ואין מקום להיעתר לה. סוף דבר: שבתי ועיינתי בבקשה. אינני רואה מקום להיענות לה. זהותו של עד זה כלל לא נזכרה בישיבות קודמות, וכיצד יתכן כי הפך לפתע כה חיוני? לאחר שהנתבעים מסרו את גירסתם בעדות בבית המשפט, אין אפשרות לתביעה להפתיע בהבאת עד חדש, שזכרו כלל לא בא בהליכים הקודמים. לא מצאתי מקום לסטות מהחלטתי המקורית, ואין אני מתירה את הבאתו לעדות של מר פורמן.הסכמה דיוניתחזרה מהסכמה