בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז) מיום 13.1.2009, בו קיבלה את בקשת המשיבה לאישור פסק בוררות חוץ שניתן בין הצדדים. בהסכם לרכישת 75% ממניותיה של חברת התעופה הבולגרית הלאומית על ידי המשיבה (להלן: ההסכם), שנחתם בין הצדדים בחודש יוני 1999, הוסכם כי כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יוסדר בבוררות שתנוהל לפי כלליה של The United Nations Commission of International Trade Law  (UNCITRAL). לעניין פסק הבוררות, בסעיף 15.3 להסכם, נאמר כך: "The decision and award of the arbitrators will be final and binding. Such decision or award will not be subject to appeal. The execution of an award against the Seller may be conducted only in Bulgaria in accordance with the provisions of Bulgarian Law". בין הצדדים התגלע סכסוך והם פנו לבוררות כאמור בהסכם ביניהם. פסק הבוררות, נשוא בקשת רשות הערעור, ניתן ביום 25.10.2006 בצרפת, ובו הוחלט כי המבקשת תשלם למשיבה סכום של 10,360,149.79 דולרים אמריקאים. ביום 21.6.2007 הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק בוררות חוץ לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 6203/07). ביום 13.5.2008 הגישה המבקשת "בקשה לדחיה או מחיקה או העמדת הליכים של בקשה לאשור פסק בוררות חוץ" (בש"א 2615/08). ביום 13.1.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז) את בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה הומצאו למבקשת כתבי בי-דין כנדרש, וזאת לפי תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), הקובעת כי כאשר הנמען הינו מדינת חוץ, תיעשה ההמצאה דרך משרד החוץ. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת כי לצורך המצאת כתב בי-דין למדינת חוץ, נדרש היתר המצאה מבית המשפט לפי תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בהמצאה מחוץ לתחום המדינה. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת כי ישראל אינה הפורום הנאות לאישור פסק הבוררות, זאת משום שמכוח האמנה בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ (כתבי אמנה 287.1, כרך 10) (להלן: אמנת ניו-יורק) - קמה זיקה אל מדינת ישראל. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת על סמך סעיף 15.3 כי אין להכיר בפסק הבוררות משום היותו נוגד את תקנת הציבור. בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 15.3 כך שהוא קובע כי רק הליכי ההוצאה לפועל יבוצעו בבולגריה, להבדיל מהכרה ואכיפה, ועל כן לא מצא טעם להימנע מהכרה בפסק הבוררות בישראל, שכן אין מדובר בהליך של הוצאה לפועל. עוד ציין כי פסק בוררות זר לא יאושר בישראל, רק בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 5 לאמנת ניו-יורק.   מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה טוענת המבקשת כי תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי עוסקת בדרך ההמצאה הטכנית של העברת כתב בי-דין למדינת חוץ, ואינה מרחיבה את סמכותו של בית המשפט בישראל כלפי ריבון זר, אל מחוץ לתחום השיפוט. לדידה, לצד תקנה 494, חלה במקרה זה תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מטילה על המבקש את הנטל להוכיח כי ראוי להמציא כתב בי-דין למדינת חוץ. לדעת המבקשת, אי החלת תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי אף הביאה לכך כי לא נידונה לעומקה שאלת הפורום הנאות בבית המשפט המחוזי. חיזוק לטענתה מוצאת היא בנוסחו של סעיף 13 לחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008, אשר אינו חל במקרה הנתון, הקובע כי המצאה למדינה זרה תיעשה "באמצעות משרד החוץ, למשרד החוץ של המדינה הזרה", ולא לנציגותה בישראל. טענתה השניה של המבקשת הינה כי בית המשפט המחוזי שגה משפירש את המושג "execution", המופיע בסעיף 15.3 להסכם, כעוסק בהוצאה לפועל בלבד, להבדיל מהמושג "enforcement" המופיע באמנת ניו-יורק ומשמעותו אכיפה בכלל. לטענת המבקשת, מדובר למעשה במושגים נרדפים, ומכאן שהוסכם בין הצדדים כי אכיפת פסק הבוררות תיעשה בבולגריה בלבד. לפיכך טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט המחוזי משהפריד בין ההכרה בפסק הבוררות לבין אכיפתו והוצאתו לפועל, ואישר את פסק הבוררות. זאת משום שאישורו של פסק הבוררות הינו כלי למימושו במערכת המשפט הישראלית, שהרי לולא כן אין כל נפקא מינה להליך אישור הפסק, ומדובר בהליך תיאורטי בלבד אשר אין לו השלכה מעשית. המשיבה מנגד, טוענת כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור על אישור פסק בוררות. לעניין הטענות לגופן, המשיבה טוענת כי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי בוצע כדין, ומכל מקום ויתרה המבקשת על טענה זו בפני בית המשפט המחוזי, ועל כן אין מקום לדון בה כעת. מבחינה מהותית, גורסת היא כי נתקיימו תנאי תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל כן לא נגרם למבקשת נזק כלשהו מדרך ההמצאה בפועל. אשר לטענה השניה אותה העלתה המבקשת, המשיבה גורסת כי יש להפריד בין הליכי הוצאה לפועל, אשר סעיף 15.3 להסכם קובע כי יבוצעו בבולגריה, לבין אישור פסק הבוררות, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. עוד טוענת היא כי טענת המבקשת נגד אישור פסק הבוררות איננה חוסה תחת אחת העילות המנויות בסעיף 5 לאמנת ניו-יורק ועל כן דינה להידחות. מכל מקום טוענת המשיבה, אין מניעה להוציא לפועל בישראל את פסק הבוררות, משחלה על המבקשת החובה למלא אחריו, ובהעדרה של סיבה סבירה שלא למלא אחר חובתה. דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשה לאישור פסק בוררות, תינתן במשורה ובמקרים יוצאי דופן, כשהשאלה העומדת להכרעה הינה עקרונית וציבורית, ואינה רלבנטית רק לצדדים בעניין זה:   "כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים[...] גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים." (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רא"ע 9832/04 בבכנוף נ' קמי (לא פורסם, 20.4.2005)).   במקרה שבפניי, לא מצאתי כי השאלות אותן העלתה המבקשת מעוררות שאלות כגון דא, ומסיבה זו דין הבקשה להידחות. מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופא. אשר לעניין המצאת כתבי בי-דין, תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת במפורש כי משנתקבלה תעודה מאת משרד החוץ כי בוצעה המצאת כתב בי-דין למדינת חוץ, "יראו את הכתב כאילו הומצא כדין". התקנה לעיל הינה הסדר פרטני לעניין המצאת כתב בי-דין למדינה זרה. תקנה 500(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, לעומת זאת, עוסקת באופן כללי בהמצאת כתבי בי-דין לעניין אכיפת פסקי בוררות חוץ, אשר לרוב מדינה ריבונית אינה צד לה. יוצא אפוא שתקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי הינה תקנה ספציפית הקובעת את אופן ההמצאה כאשר אחד הצדדים להתדיינות הינה מדינת חוץ. משנעשתה המצאה לפי תקנה זו, הרי שאין צורך להיזקק לאישור בית המשפט למתן המצאה מחוץ לתחום ישראל לפי תקנה 500(8). בהמשך ישיר לנקודה זו, בהיעדרה של בקשה להמצאה מחוץ לתחום המדינה, מקומן של טענות לעניין הפורום הנאות הוא במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות, וכך אכן פעל בית המשפט המחוזי. אציין גם, כי הצדק עם המשיבה כי מבחינה מהותית, לו הייתה מוגשת בקשה להמצאה מחוץ לתחום המדינה במקרה הנוכחי לפי תקנה 500(8) הרי שנראה שזו הייתה ניתנת על ידי בית המשפט. אשר להשלכתו של סעיף 15.3 להסכם בין הצדדים על אישור פסק הבוררות, סעיף 29א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כי: "בקשה לאישור או לביטול של פסק בוררות-חוץ שחלה עליו אמנה בינלאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין הנדון, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן." לענייננו חלה אמנת ניו-יורק, אשר בסעיף 5 לה מונה מספר עילות בגינן לא יאושר פסק בוררות חוץ. בפני בית המשפט המחוזי ניסתה המבקשת לטעון כי שלאור האמור בסעיף 15.3 להסכם, אישור פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, לפי סעיף 5(2)(ב) לאמנה האמורה, אך טענתה נדחתה. לפני בית משפט זה, לא עיגנה את טענתה כלל בעילות המנויות באמנת ניו-יורק. משכך, דין טענתה של המבקשת לעניין זה להדחות גם כן (עוד לעניין זה ראו ה"פ (י-ם) 6248/07 אטורה תעשיות בע"מ נ'  מירבו תעשיות כימיות בע"מ (לא פורסם, 3.3.2008); ה"פ (י-ם) 2180/03TMR Energy Limited, Limassol Cyprus  נ' The State Property Fund of Ukraine (לא פורסם, 28.10.2004)). יוצא אפוא, כי את טענותיהם לעניין אפשרות הוצאתו לפועל של פסק הבוררות, יוכלו הצדדים לעלות במסגרת הליך ההוצאה לפועל, באם תנקוט המשיבה בצעד זה. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ח בסיון התשס"ט (10.6.2009). תקסד"א 1984 (הישנות)