ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא), שבגדרה קבע בית המשפט תנאים להחזרת רכב תפוס לידי העוררים. 1. ביום 13.8.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לעורר 2 ולראשד עוסאמן (להלן: עוסמאן) עבירות של חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) ו-(2) ובצירוף סעיף 29 לחוק. לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 29.7.2009 בשעות הבוקר, הגיעו העורר 2 ועוסמאן לאזור המכולת בה עבד סעיד הואש (להלן: המתלונן) בעבודות שיפוץ, ולאחר שאיתרו את המתלונן, ביקשו ממנו להתלוות אליהם לנסיעה לצורך ביצוע עבודות שיפוץ במקום המרוחק כ-5 דקות מאזור המכולת. לפי הנטען בכתב האישום, כוונתם האמיתית של העורר 2 ושל עוסמאן הייתה לחטוף את המתלונן ולחבול בו, וזאת על רקע חשדם כי המתלונן גנב זהב מבִתו של העורר 2 (היא העוררת 1 בענייננו). המתלונן נעתר לבקשתם של העורר 2 ושל עוסמאן, ונכנס עמם לרכבו של העורר 2 - הוא הרכב נושא הערר. לאחר דברים אלו, הסיעו העורר 2 ועוסמאן את המתלונן לחורשה סמוכה, שם דרשו ממנו לרדת מן הרכב. לאחר שירד המתלונן מן הרכב, החלו להכות את העורר בעזרת מקל ואף חנקו אותו באמצעות צינור מים שנמצא במקום. בהמשך לכך, קשר העורר 2 את המתלונן לעץ, בעוד שעוסמאן ממשיך להכות בו. בסופו של יום, הצליח המתלונן להימלט מן המקום, כשהוא חבול בכל חלקי גופו. 2. ביום 2.11.2009 נידונה בפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) בקשתם של העוררים 1 ו-2 להחזיר לחזקתם את רכבו של העורר 1 שנתפס כמוצג על-ידי חוקרי המשטרה, ואשר על-פי המיוחס שימש לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום. במהלך דיון זה עמד העורר 2 על כך שאין בכוונתו להשתמש ברכב כראיה מטעם ההגנה בהליך העיקרי המתנהל כנגדו, וכי ככל שתידרש התייחסות לרכב, תסתפק ההגנה בהצגת צילומים שלו. המדינה התנגדה לבקשת שחרור הרכב, תוך שהיא מדגישה כי הרכב היווה, לכאורה, חלק בלתי נפרד מרכיבי ביצוע העבירה, והוא עשוי להוות ראיה מכרעת במסגרת ההליך העיקרי. בנוסף, ציינה המדינה, כי היא עשויה לבקש בעתיד את חילוט הרכב.  בהחלטתו מיום 16.11.2009 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של הרכב התפוס, וזאת בכפוף לעמידתם של העוררים בתנאים שעניינם: רישום שעבוד של הרכב לטובת המדינה; רישום עיקול על הרכב; המצאת פוליסת ביטוח לרכב, בה המדינה היא המוטב על-פי הפוליסה; התחייבות של העוררים שלא לבצע כל דיספוזיציה ברכב, אלא לשם חילוטו על-ידי המדינה; חתימת התחייבות עצמית על-ידי כל אחד מן העוררים על סך של 30,000 ש"ח, לשם הבטחת התחייבויותיהם האמורות. כן קבע בית המשפט המחוזי כי על העוררים להפקיד בקופת בית המשפט סכום השווה למחצית שווי הרכב - בין במזומן ובין על דרך של המצאת ערבות בנקאית - כאשר שווי הרכב יקבע על-ידי שמאי מוסמך. 3. מכאן הערר שבפניי, שבגדרו טוענים העוררים כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שדרש, כתנאי לשחרורו של הרכב, הפקדה בקופת בית המשפט של סכום השווה למחצית שוויו. לטענת העוררים, לשם הבטחת אפשרות חילוט הרכב בתום הליכים או עשיית שימוש בו כראיה - די בקביעת תנאים לשחרור הרכב שעניינם התחייבות המבקשים שלא לעשות דיספוזיציה ברכב זה, ורישום עיקול על הרכב לטובת המדינה, ולא קם צורך אמיתי בקביעתם של התנאים האחרים. באשר לתנאי ההפקדה, טוענים העוררים כי תנאי זה אינו מידתי והוא אינו ניתן למימוש על-ידי העוררים, ולפיכך קביעתו שקולה לחילוט הרכב עוד טרם הרשעתו של העורר 2 בביצוע העבירות המיוחסות לו. מוסיפים העוררים וטוענים, כי בקביעת התנאי האמור הפר בית המשפט את האיזון הראוי שבין מימוש תכלית תפיסת הרכב על-ידי המדינה לבין זכות העוררים לעשות שימוש ברכב טרם הרשעתו של העורר 2.  בהקשר זה מציינים העוררים, כי הם זקוקים לרכב לצורך ביצוען של מטלות משפחתיות כגון נסיעה לקניות, הסעת ילדי המשפחה לבתי ספר וכיו"ב, וכן לצורך נסיעותיה של העוררת 1 ללימודיה. המדינה, מצידה, מתנגדת להקלה בתנאים שנקבעו לשחרור הרכב. לטענתה של המדינה, התנאי שעניינו הדרישה להפקדה כספית הוא התנאי העיקרי הבא להבטיח את אפשרות חילוט הרכב עם תום ההליך, באם יסתיים ההליך בהרשעתו של העורר 1. עוד מבקשת המדינה להדגיש כי כעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, באפשרותם של העוררים למלא את תנאי ההפקדה בדרך שהיא פחות מכבידה, וזאת על-ידי המצאת ערבות בנקאית. לבסוף מציינת המדינה כי העוררים לא ביססו בכל צורה שהיא את טענתם בדבר הקושי לעמוד בתנאי ההפקדה. 4. לאחר שעיינתי בערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.  הוראת סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה) מעניקה לשוטר סמכות לתפוס חפץ בהתקיימן של אחת העילות הקבועות בה, וכך היא מורה: "32. (א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". הוראת סעיף 37 לפקודה דנה במקרה בו נתפס חפץ כאמור מכוח הוראת סעיף 32(א) לפקודה, ולאחר מכן הוגש משפט נגד אדם "על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו", אך אותו חפץ לא הוגש כראיה במשפט (כבענייננו): "37. הוגש משפט ולא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, הרי אם היה המשפט נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34; לא ניתן צו לפי סעיף 34 או שלא היה משפט נגד אדם על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח". ניתן לראות, אם כך, כי מקום בו הוגש משפט נגד אדם על עבירה שעבר תוך היעזרות בחפץ התפוס או לגבי החפץ, מוענקת לבית המשפט הסמכות הקבועה בהוראת סעיף 34 לפקודה. סעיף אחרון זה מורה אותנו כי: "34. על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן — שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט — הכל בתנאים שייקבעו בצו". במסגרת הערר שלפנינו לא חולקים העוררים על עצם קיומה של עילה להמשך תפיסת רכבו של העורר 2, אלא הם משיגים אך על התנאים שקבע בית המשפט המחוזי, מכוח הוראת סעיף 34 לפקודה, לשחרורו של הרכב לידיהם (השוו בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל ( 12.3.2006) (להלן: עניין לרגו); בש"פ 7283/09 ריאן נ' מדינת ישראל ( 17.9.2009)). טרם אגש לבחינתם של תנאים אלו, אבקש לציין כי הצדדים לא נזקקו לשאלה האם היה על העוררים להגיש מלכתחילה את הבקשה לשחרורו של הרכב לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי, שם מתברר ההליך העיקרי המתנהל כנגד העורר 2 (ראו סעיפים 34 ו-37 לפקודה. כן עיינו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (ב) 729 (2008)). בהמשך לכך, עשויה הייתה אף להתעורר הסוגיה שעניינה מהות ההליך שבפנינו - האם ערר בזכות או ברשות (ראו סעיף 38א לפקודה). בנסיבות בהן נחה דעתי כי דין הערר להידחות מטעמים הנעוצים בגופו של עניין - אבקש להשאיר סוגיות אלו לעת מצוא. 5. על השיקולים העומדים בבסיס קביעת התנאים לשחרורו של חפץ תפוס, מכוח הוראת סעיף 34 לחוק, עמדה השופטת א' פרוקצ'יה (בעניין לרגו): "בשיקלול האינטרסים, תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח; מצד שני, ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקנין, כגון האם מדובר בחפץ שההחזקה בו מותרת על פי דין או אסורה...; מה מידת נחיצותו של בעל הקנין בחפץ, ושיעור נזקו משלילת החזקתו בטרם הסתיים ההליך הפלילי. בהקשר זה, עשוי להיות הבדל בין תפוס המשמש אדם לעיסקו ולמשלח-ידו, לבין תפוס שאינו בר-שימוש יומיומי; כן עשוי להיות שוני בין חפץ כלה לבין חפץ שערכו אינו מושפע ממעבר הזמן, וכיוצא באלה שיקולים. במיתחם השיקולים, לאלמנט משך הזמן בו מוחזק תפוס בידי המשטרה ישנה משמעות באיזון השיקולים הנדרש. ... מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט". במסגרת עריכת איזון זה שבין זכותו הקניינית של מבקש שחרורו של החפץ לבין הרצון להבטיח את מימושה של תכלית תפיסתו של הנכס, על בית המשפט להתחשב בתכלית הקונקרטית המונחת בבסיס תפיסתו של החפץ בנסיבות העניין. התכליות העיקריות העשויות לעמוד מאחורי דבר תפיסתו של חפץ לפי הוראות הפקודה הן שלוש במספר: תפיסה לצורך מניעה - דהיינו, תפיסת חפץ שקיים לגביו יסוד סביר כי הוא עשוי לשמש לביצוע עבירה (ראו סעיף 32(א) לפקודה); תפיסה לצורך הבטחת אפשרות חילוט עתידית (ראו סעיף 39 לפקודה); תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראיה במשפט (ראו סעיף 32(א) לפקודה) (ראו עניין לרגו; בש"פ 9616/07 קרביץ נ' מדינת ישראל ( 13.12.2007)). כפי שעולה מן האמור לעיל, משנתבררה תכלית (או תכליות) תפיסת החפץ ששחרורו מתבקש, על בית המשפט לקבוע האם ניתן להשיג תכלית קונקרטית זו על דרך של קביעת "חלופת תפיסה" - היינו, על-ידי שחרור החפץ בתנאים הבאים להבטיח את מימוש תכלית התפיסה - וזאת על-מנת להביא לפגיעה פחותה בזכות הקניין של בעל הזכות בחפץ התפוס (רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, 324-323 (1999); בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464, 477-476 (2000); בש"פ 7023/03 אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2003)). 6. בענייננו, עמדה המדינה על כך שהתכליות העיקריות שעמדו בבסיס רצונה להביא לתפיסתו של הרכב הן הבטחת אפשרות חילוטו של הרכב בשלב עתידי, וכן שמירת האפשרות לעשות בו שימוש כראיה, וזאת אם יעלה צורך כזה נוכח ההתפתחויות העתידיות בהליך העיקרי המתנהל כנגד העורר 2. כן ציינה המדינה, בדיון שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, כי היא עשויה להיזקק לרכב כראיה במסגרת ההליך המתנהל נגד עוסאמן (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 2.11.2009). כפי שהוסבר לעיל, את הרצון להבטיח את אפשרות מימושן העתידי של תכליות אלו, יש לאזן עם ההגנה על זכותו הקניינית של העורר 2 - בעל הרכב המבקש את שחרורו - וזאת תוך התחשבות באינטרסים להם טוען האחרון, כגון מידת נחיצותו של הרכב התפוס, הנזק הנגרם לעוררים עקב תפיסתו, מהות השימוש הנעשה ברכב, ועוד. במקרה דנן, טוענים העוררים כי עובר לתפיסתו, שימש אותם הרכב לביצוען של מטלות משפחתיות יומיומיות החיוניות לתפקודה של משפחה בת שבע נפשות. בפרט, מציינים העוררים, את השימוש שמבקשת לעשות העוררת 1 ברכב, לצורך נסיעותיה התדירות לסמינר המורים בחיפה, שם מתקיימים לימודיה. לאחר שבחנתי את תכליות תפיסתו של הרכב מחד גיסא, ואת הטעמים העומדים בבסיס הבקשה לשחרורו של הרכב מאידך גיסא, נחה דעתי כי התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של הרכב הינם תנאים מידתיים, המביאים לקיומו של איזון סביר בין השיקולים שנסקרו לעיל. הדברים יפים גם לתנאי שעניינו הדרישה להפקדה כספית, עליו נסבה עיקר המחלוקת. אכן, אין להמעיט בחשיבות הטעמים שבגינם התבקש שחרורו של הרכב. אך מנגד, יש להעניק משקל ראוי גם להבטחת מימושן של התכליות שבגינן נתפס הרכב מלכתחילה, המצדיקות את הבטחת זמינותו המיידית של הרכב, בין אם יידרש על-ידי רשויות התביעה כראיה בהליך המתנהל נגד מי מהנאשמים בכתב האישום, ובין אם יידרש לשם לחילוטו כחלק מהעונש שעשוי להיות מושת על העורר 2 בתום ההליך העיקרי המתנהל נגדו, אם יורשע בדין (ראו סעיף 39 לפקודה). הפועל היוצא של האיזון בין השיקולים הינם תנאים שיסירו חשש להברחתו של הרכב לאחר שחרורו, מחד, ויאפשרו לעוררים, לממש את זכות הקניין שלהם ברכב, מאידך. להשקפתי, התנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי מהווים "חלופת תפיסה" המביאה לאיזון הנדרש. אין בידי לקבל את טענת העוררים כי יש בתנאי ההפקדה כדי להביא להפרת האיזון האמור. היקפה של ההפקדה הכספית המתבקשת מן העוררים במסגרת תנאי זה, היא אך כשל מחצית שוויו של הרכב התפוס (שוויו המלא של הרכב, כפי שנמסר על-ידי בא כח העוררים, הוא כחמישים אלף ש"ח). כבר נפסק כי כאשר אחת מתכליות התפיסה היא הבטחת אפשרות חילוט החפץ, יש טעם בקביעת תנאי כספי שלו קורלציה עם ערכו הכלכלי של הנכס (בש"פ 8009/07 מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ( 14.2.2008) - ובענייננו גובהו של התנאי הכספי נופל בצורה ניכרת מערכו הכלכלי של הרכב. בנוסף על כך, עומדת בפני העוררים האפשרות לקיים את תנאי ההפקדה על דרך של המצאת ערבות בנקאית, ובהתחשב בסכומים בהם מדובר כאמור, לא מצאתי כי תנאי זה מהווה הכבדה בלתי סבירה בנסיבות העניין. אשר על כן, הערר נדחה. התנאים שנקבעו לשחרורו של הרכב על-ידי בית המשפט המחוזי יוסיפו לעמוד בעינם. ניתנה היום, ‏ט"ז בכסלו התש"ע (‏3.12.2009). שחרור תפוס