לפניי בקשתו של התובע הצבאי הראשי למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 27.5.2008 בתיק ע/51/06. 1. נגד המשיב שהיה סרן ומפקד פלוגת הנדסה הוגש כתב אישום ביום 24.8.2005 בגין עבירה של סירוב לקיים פקודה לפי סעיף 122 רישא לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. על פי הנטען בכתב האישום, סירב המשיב לפקד על פלוגתו במסגרת תכנית ההתנתקות. באותה תקופה, היה המשיב אחראי, מתוקף תפקידו, על מספר יחידות הנדסה, שנדרשו למלא תפקיד במסגרת תוכנית ההתנתקות באזור כדים וגנים שבשומרון. כהכנה למשימות אלה, קיבל המשיב לידיו פקודות והנחיה מהמפקד הממונה עליו, וכן הוציא פקודה כתובה המגדירה את תפקידי הפלוגה עליה היה ממונה במהלך ביצוע המשימה. ביום 18.8.2005, פנה המשיב למפקדו והודיע לו כי לא יוכל לבצע את המשימה שהוטלה עליו ולהצטרף לכוחות שתחת פיקודו בשטח. המשיב עמד בסירובו אף לאחר שניתנה לו פקודה לפקד על פלוגתו, ולא הצטרף לכוחותיו בעת ביצוע המשימה. בעקבות כך, זומן המשיב לראיון אצל מפקד האוגדה, וגם בפניו עמד על סירובו לפקד על פלוגתו במהלך תוכנית ההתנתקות, על אף שניתנה לו האפשרות לחזור בו מסירובו זה. 2. בבית הדין הצבאי מחוז שיפוט מרכז הורשע המשיב, בעקבות הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בשלב הכרעת הדין, כבר הופסק שירותו הצבאי של המשיב, והתביעה לא דרשה עונש מאסר בפועל מעבר לימי המעצר בהם הוחזק המשיב עוד בתקופת שירותו. לפיכך, המחלוקת העיקרית בה נדרש בית הדין המחוזי להכריע הייתה בשאלה האם יש לשלול את דרגות הקצונה של המשיב, כדרישת התביעה, או שמא אין לשלול אותן, בהתאם לטענות המשיב. בשאלה זו, נחלקו ביניהם שופטי בית הדין הצבאי המחוזי. שופטי הרוב סברו, שנוכח היותו של המשיב קצין מצטיין, נוכח חרטתו על מעשיו, נוכח העובדה שכבר נענש במעצר ובסילוק מן הצבא, נוכח הלבטים הקשים והדילמה האמיתית בהם היה נתון, וכן נוכח העובדה שפעל בצנעה ולא בדרך של מרי גלוי או פרובוקטיבי, ראוי, בנסיבות העניין, שלא לשלול את דרגות הקצונה שלו. לעומתם, סבר שופט המיעוט, כי העובדה שהעבירה נעשתה מתוך מניע אידיאולוגי מביאה דווקא למסקנה לפיה יש לשלול את דרגותיו של המשיב, ושקצין בצה"ל המסרב לבצע פקודה חוקית אינו ראוי עוד, ככלל, לשאת דרגות קצונה. עם זאת, נוכח הנסיבות המנויות בדעת שופטי הרוב, הציע שופט המיעוט להטיל על המשיב הורדה בשתי דרגות, קרי לדרגת סג"ם. לפיכך, הטיל בית הדין על המשיב עונשים של נזיפה חמורה ושלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים לבל יעבור עבירה של סירוב פקודה, ודחה את בקשת התביעה הצבאית לשלול את דרגותיו. 3. על גזר דינו זה של בית הדין הצבאי מחוז שיפוט מרכז ערער התובע הצבאי הראשי בפני בית הדין הצבאי לערעורים. בערעורו, חזר התובע הצבאי על טענתו לשלילת דרגות הקצונה של המשיב. התובע הצבאי טען, כי בית הדין הצבאי המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי לחומרת פעולתו של המשיב, ולסכנה המיוחדת הטמונה בעבירה של סירוב פקודה. גם בבית הדין הצבאי לערעורים נחלקו דעות השופטים. שופטי הרוב, בדומה לשופט המיעוט בבית הדין המחוזי, סברו כי יש להוריד את המשיב בשתי דרגות, בעוד ששופט המיעוט, סבר שיש לשלול ממנו כל דרגת קצונה, ולהורידו לדרגת טוראי. לפיכך, קיבל בית הדין הצבאי לערעורים, באופן חלקי, את ערעורו של התובע הצבאי, והוריד את המשיב לדרגת סג"ם. עם זאת, נמנע בית הדין הצבאי לערעורים מלשלול כליל את דרגות הקצונה של המשיב, כבקשת התובע הצבאי. 4. בבקשה שלפניי, מבקש התובע הצבאי הראשי לקבל רשות לערער על גזר דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, ולשלול את דרגות הקצונה מהמשיב. בבקשתו, טוען התובע הצבאי כי הבקשה מעלה שאלה ציבורית ומשפטית מהמעלה הראשונה - האם ראוי שקצין ומפקד בצה"ל, אשר סירב פקודה מטעמים אידיאולוגיים, ימשיך וישא דרגות קצונה. מכיוון שעולה שאלה בעלת אופי כזה, טוען התובע הצבאי, יש לאפשר את הדיון בערעור בבית המשפט העליון. עוד מדגיש התובע הצבאי, כי המקרה שלפניי עשוי לשמש אמת מידה לענישה ראויה בגין סירוב פקודה, בהיותו המקרה היחיד מסוג זה שהגיע לערכאות בתקופת ההתנתקות, כאשר מקרים דומים נסתיימו בהסדר טיעון. לטענת התובע הצבאי, הצורך לתת רשות ערעור מתחזק נוכח המחלוקות הרבות בין השופטים בערכאות הקודמות, ונוכח הרצון לתת מסר ברור, אחיד ותקיף כנגד העבירה המסוכנת של סירוב פקודה, על כל השתמעויותיה החמורות עבור הצבא וחוסנו. לפי הטענה, אף כי השאלה שהתובע הצבאי מבקש לערער בעניינה מתייחסת לקולת העונש, הרי שיש בה לטענתו קושי וחידוש משפטיים, המצדיקים מתן רשות ערעור. התובע הצבאי טוען עוד, כי המקרה הנדון מעלה שאלות כלליות של מדיניות ענישה - ועל פיו תיקבע נורמת הענישה הכללית במקרים של סירוב פקודה, ועל כן אין הוא מצטמצם לעובדותיו הספציפיות בלבד. על פי האמור בבקשה, על בית המשפט לבחון בערעור את אמות המידה על פיהן נקבע עונשו של המשיב, ולא רק את העונש עצמו - ולקבוע האם היו אלה אמות מידה ראויות; ובמידה שלא היו כאלה - לקבוע אחרות במקומן. במיוחד, מבקש התובע הצבאי להכיר בכך שלבטים קשים המתלווים לסירוב פקודה, וכן נסיבות אישיות נוספות שנשקלו על ידי בית הדין הצבאי, אינם יכולים להוות נסיבות מקלות בעבירה מהסוג שבו כשל המשיב. לטענת התובע הצבאי, לבטים והתחבטויות, המלווים מצב של דילמה קשה, הינם מהמאפיינים המרכזיים של סיטואציה העשויה להוביל לסרבנות אידיאולוגית, וככאלה, אינם יכולים להוות נסיבה מקלה במסגרת עבירה כזו. 5. על פי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים לא תינתן, אלא בשאלה משפטית שיש בה "חשיבות, קשיות או חידוש". כבר הובהר בפסיקתנו (וראו למשל: רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מב(1) 45 (1987)), כי קנה המידה למתן רשות ערעור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומה במידה רבה לקנה המידה המנחה את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. קנה מידה זה נקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), ועל פיו, תינתן רשות ערעור כאשר מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (וראו גם: רע"פ 2815/07 מלול נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 29.7.2007)). ככל שהדבר נוגע לערעור על העונש, נקבע כי גם מדיניות הענישה הכללית עשויה, בנסיבות מתאימות, להיות שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור - אך לא כך כאשר מדובר במקרה בו אחד מבעלי הדין טוען לגבי חומרת או קולת העונש הספציפי שנגזר על ידי בית המשפט קמא (ראו: רע"פ 2302/91 התובע הצבאי הראשי נ' תא"ל שמעון נוה, פ"ד מה(5) 479 (1991); רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.10.2007)). 6. לגופם של דברים, אכן שוכנעתי כי יש ממש בטענותיו של התובע הצבאי בדבר השיקולים שעמדו נגד עיני בית הדין הצבאי לערעורים שעה שנמנע מלשלול את דרגות הקצונה של משיב. בהכרעת הדין עמד בית הדין הצבאי לערעורים בהרחבה על החומרה היתרה שנתגלתה מתוך פעולותיו של המשיב: "בעברת סירוב הפקודה, שבה חטא המשיב, מצויים מאפיינים מחמירים ניכרים לעין. ראש וראשון להם היא מהות העבירה גופה. קצין צה"ל, מפקד פלוגה, ההין לסרב לפקודה שניתנה לו. הפקודה היא תו ההיכר של מערכת צבאית. כבר אמרנו, כי חובת הציות לפקודה היא מאדניה היסודיים של המסגרת הצבאית. קצין שהפר פקודה שניתנה לו, חטא לערכי היסוד. אין תמה, אפוא, שבתכוף לאחר מעשה העברה נקטע באחת שירותו של המשיב בצה"ל כקצין בשירות קבע. יתר על כן, הסירוב לביצוע המשימה הקונקרטית היה על רקע אידאולוגי. בכך מצויה חומרה יתרה. המדובר בסרבנות אידאולוגית, המשתייכת לקטגוריה של "סרבנות סלקטיבית". ... ראש חומרה מהותי נוסף נעוץ בהפרת האמון מצד המשיב כלפי פקודיו ומפקדיו. המשיב שירת כמפקד פלוגה. תפקידו לא התמצה בהכנת פקודיו למשימה; היה עליו להנהיג את ביצועה, הלכה למעשה. הוא - ולא אחר, וזאת מכוח אישיותו, מנהיגותו, תפקידו, וקריאתו "אחריי". נטישת פקודיו בעת ביצועה של המשימה מהווה הפרת אמון קשה כלפי מפקדיו ופקודיו, כאחת. חומרת אי הציות לפקודה על-ידי קצין, מפקד פלוגה, באשר לפקודה מבצעית העומדת במרכז סדר היום הציבורי, תוך נטישת פקודיו, חותרת תחת אשיות הפיקוד ויסודות המנהיגות הצבאית. המדובר בחומרה זועקת. זו התנהגות העומדת בסתירה לדמות הקצין ולשליחותו כמפקד. המדובר בכישלון פיקודי מחפיר" (עמ' 12-11 לפסק הדין).  נוכח הדברים האמורים, ברי כי בית הדין הצבאי לערעורים הכיר באופייה החמור של עבירת המשיב, על מכלול נסיבותיה והשלכותיה, ובעיקר כך בהדגישו את הכשל הפיקודי ואת חומרת ביצוע עבירה כזו בידי קצין. עם זאת, נראה כי בית הדין לא נתן לחומרה זו את המשקל המתבקש בבואו להכריע בדבר שלילת דרגות הקצונה של המשיב. שופטי דעת הרוב בבית הדין תלו עניין זה בנסיבות המקלות המיוחדות שנתקיימו, לדעתם, בעניינו של המשיב, וכך קבעו: "המשיב חווה מצוקה ממשית. המשיב הוא בן למשפחה שורשית, שגדל על ערכי אהבת המולדת והמסירות אליה. על רקע זה בחרה משפחתו להתיישב בקריית ארבע. הפקודה שניתנה לו הייתה בניגוד חריף וכואב להשקפת עולמו, לכור מחצבתו. המשיב הכין את פקודיו למשימה על הצד הטוב ביותר, ובה בעת ייחל לכך שהדברים יישארו בגדר תיאוריה בעלמא, וציפה ל"נס" ... ברגע האמת, לאחר שמשך כשבוע נטל המשיב חלק בביצועה של הפקודה - כוחו הנפשי לא עמד לו ... המשיב נקרע על רקע הניגוד הקוטבי בין הערכים שעליהם גדל, המהווים רובד מרכזי באישיותו, ושהוליכו אותו לתרום לעם ולמדינה ואף לבחור במסלול השירות הצבאי כדרך חיים; ובין הפקודה  הקונקרטית שניתנה לו, שהייתה מנקודת ראותו האישית והמשפחתית טרגדיה, המסמלת את קצה של דרך חיים שעל ברכיה חונך, ושבעקבותיה בחרה משפחתו להתגורר בקרית ארבע. נסיבות סירוב הפקודה הן כואבות עד מאוד. הן ממחישות את עוצמת הטרגדיה מבחינתו של המשיב, שמצא עצמו חצוי בין העולמות ... פשיטא, שאין בכך הצדקה למעשה המחפיר שבו חטא המשיב. אולם, אין לעצום עינינו מלראות את רקע הדברים אודות חיבוטי הנפש וייסוריו של המשיב, שראה את בני משפחתו מבכים את העובדה, שמעשי ידיהם עשרות שנים "טובעים בים", ושעה שהערכים היסודיים שעליהם גדל מתנגשים חזיתית אלה באלה" (עמ' 13 לפסק הדין). אכן נראה מהדברים שהובאו כנימוקים לקולה, כי השיקולים שמנו שופטי הרוב, המתייחסים לעוצמת הדילמה בפניה ניצב המשיב, אותו הם מתארים כמי שהיה מצוי בין הפטיש לסדן, אינם יכולים להוות נימוק בעל משקל לקולת העונש. מצב כזה, קשה ככל שהוא עשוי להיות עבור המשיב ואחרים כדוגמתו, אינו יכול להוות נסיבה מקילה כאשר מדובר בעבירה של סירוב פקודה - ובמיוחד כאשר מדובר בסרבנות סלקטיבית על רקע אידיאולוגי. מטבען של עבירות כאלה, שהן מתרחשות במצבים דוגמת המצב בו היה נתון המשיב במקרה זה. מובן, שכאשר מדובר בסרבנות סלקטיבית על רקע השקפה אידיאולוגית מצוי הסרבן בדילמה קשה ובמצוקה הנלווית להתנגשות ערכית, ואינו פועל מתוך גחמה של רגע (וראו למשל: בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(1) 726, 735)); ודווקא על כן, אין להכיר בנסיבות האמורות כנסיבות מקלות. ההכרה בקשיים אלה הניצבים בפני סרבני המצפון כבנסיבות מקלות לעניין העונש, מהווה הקלת ראש בעבירה החמורה של סירוב פקודה. לפיכך, צדק התובע הצבאי בטענתו, לפיה אם יוכרו קשיים אישיים אלה כנסיבות לקולה, הרי שבכל מקרה של סרבנות סלקטיבית על רקע אידיאולוגי יעמדו לנאשם טענות דומות בדבר מצוקתו נוכח הדילמה המוסרית בה היה נתון, וכך, נמצאנו מפחיתים במידה משמעותית את הסנקציה החריפה הנדרשת כנגד תופעות של סרבנות סלקטיבית בתוך הצבא. בפסק דינו של בית הדין, נזכר שיקול נוסף לקולה, והוא חרטתו של המשיב לאחר מעשה, באופן המבטא הפנמה של חומרת העברה. גם עובדה זו, ספק אם היא יכולה להוות נסיבה מקילה בעבירה של סירוב לקיים פקודה. הבעת חרטה, לאחר זמן, כאשר שעת המבחן כבר עברה, וביצוע הפקודה אינו נדרש עוד, אינה מפחיתה מהנזק שנגרם לחוסנה של המערכת הצבאית בעקבות העבירה של סירוב פקודה בידי קצין. הענישה בגין עבירה כזו צריכה להיות מכוונת, בראש ובראשונה, על מנת להבטיח את יכולתו של הצבא לבצע את משימותיו בשעת צורך. יכולת זו נשענת על התשתית ההיררכית ועל מבנה הארגון הצבאי, שדרגות הקצונה הן הסמל המרכזי המכונן אותם. קשה לראות באיזה אופן חרטה בדיעבד, שאינה מפחיתה במאום מהפגיעה התפקודית ביכולותיו של הצבא בשעת מתן הפקודה, עשויה לאפשר למי שחטא לעקרונות בסיסיים אלה להמשיך ולשאת דרגות קצונה. נראה, אפוא, כי בית הדין לערעורים, על אף שהכיר בחומרת מעשיו של המשיב, לא ייחס להם את המשקל הנכון לעניין קביעותיו בדבר שלילת דרגות הקצונה של המשיב, וזאת תוך התחשבות בנסיבות מקלות לדעתו, שספק אם הן אכן יכולות להיחשב ככאלה. עם כל זאת, לא ראיתי ליתן רשות ערעור בעניינו של המשיב, וזאת נוכח חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה. בפסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, צוין כי ההליכים בפרשה זו נתפרשו על פני תקופה ממושכת באופן יוצא דופן. כעת, משעברו כבר מספר שנים מזמן ביצוע העבירה עצמה, לא ראיתי לפתוח מחדש את ההליך בעניינו של המשיב, וזאת בהתחשב בהלכות בית משפט זה, הקובעות תנאים מצמצמים למתן רשות ערעור לערכאה שלישית, ובמיוחד כאשר מדובר בערעור המופנה כנגד מידת העונש. לפיכך, גם אם יקבע בית משפט זה את אמות המידה לענישה, כמבוקש על ידי התובע הצבאי הראשי, ספק אם יראה כיום להחמיר בעונשו של המשיב. על כל פנים, ולעתיד לבוא, אביע תקווה כי לא יקום הצורך בהנחיה משפטית לגבי מדיניות הענישה הנדרשת במקרים דוגמת זה שלפניי; היה וכן יתעורר צורך כזה, יש להניח כי בתי הדין הצבאיים יישמו את הקווים המנחים למדיניות הענישה הרצויה, ברוח המתחייבת מחומרת הסרבנות לפקודה מטעמים אידיאולוגיים סלקטיביים. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בית סוהר / כלאצבאמאסראי ציות אזרחי / סירוב פקודהמשפט צבאיחוקי השיפוט הצבאי