## היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח:## עבירת הרצח מוגדרת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין כדלקמן: "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, אם כן, הנו "כוונה תחילה". החוק מוסיף ומבאר מונח זה: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו." (סע' 301 לחוק העונשין). דהיינו, היסוד הנפשי בעבירת הרצח, "בכוונה תחילה", מורכב משלושה יסודות משנה - יסוד ההחלטה להמית, העדר קנטור וההכנה [ר' למשל, ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 1609]. רכיבים אלה נועדו להוציא מגדרי עבירת הרצח מקרים שבהם מעשה ההמתה נבע מהחלטה רגעית אשר מקורה בסערת רוחו של הנאשם, שפגעה ביכולת השליטה העצמית שלו, עד כדי קושי להעריך את התוצאה האפשרית של מעשיו [ר' ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541]. הלכה היא, מלפני בית המשפט, כי "החלטה להמית" כוללת שני מרכיבים: (1) חזות התוצאה הקטלנית או צפייתה על ידי הנאשם, (2) רצונו בהתקיימותה [ר' ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335 (1997); ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797, 814 (2001)); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2007) בפסקה 11]. אף שמרכיבים אלו מתייחסים למתרחש בצפונות ליבו של אדם, ניתן להסיק את התקיימותם מחומר הראיות ומנסיבות העניין. לעניין זה, יפים דבריו של השופט [כתוארו אז] י' זוסמן: "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו" (ר' ע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749, 756 (1968)). בשל הקושי להבחין בצפונות ליבו של נאשם, פותחה במשפטנו "חזקת הכוונה", כאינדיקציה לקיומה של החלטה להמית, ולפיה על פי ניסיון החיים, אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו (ר' ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003)). עמדה על כך השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש: "הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני... כך למשל יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה... צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית, למשל פגיעה במקום רגיש בגוף הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, אף אם הייתה רק פגיעה אחת ויחידה אך במקום רגיש ומסוכן... כן ישמשו כאינדיקציה להתקיימות ההחלטה להמית אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים ואשר יכולים ללמד על קיומה של החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קנטור... הנה-כי-כן, כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות תוך שהוא נבחן על-פי האינדיקציות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של החלטה להמית" (ר' עניין כלב הנ"ל, בעמ' 377-376). כאמור, אינדיקציות שונות במעשי נאשם עשויות להעיד על כוונתו להמית אכן את המנוחה, כגון: השימוש בנשק (חם/קר), אופן הביצוע, מיקום וטיב הפגיעות בגוף הקורבן (חיוניות האיברים הפגועים), מספר הפגיעות בגוף הקורבן, כמו גם התנהגות הנאשם לאחר מעשה (האם הגיש סיוע לקורבן או לא) ועוד. ##פרשות היסוד הנפשי בעבירת רצח:## עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת במהלך ביצועה של עבירה אחרת או במהלך התכנון או על מנת להקל את ביצועה של העבירה. עוד טרם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן: תיקון מס' 39) נפסק כי לצורך הוכחת יסוד ה"זדון" הקבוע בעבירה יש להוכיח כי הנאשם ידע שמעשהו עלול לגרום למותו של הקורבן גם אם לא רצה במותו (ראו למשל: ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 731, 737 (1992)). בתיקון מס' 43 לחוק העונשין משנת תשנ"ה-1995, חוקק סעיף 90א ולפיו בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח "זדון" או "מזיד": "יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות". תיקון 39 לא שינה, אפוא, מן הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אדישות" הנדרש לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 246-245 (1996) (להלן: עניין מרדכי); ע"פ 2410/94 מוצלח נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 1.2.1999); ע"פ 3168/98 עמרני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 21.12.2000); ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (לא פורסם, 11.1.2001) (להלן: עניין דיין)). יוער, כי בעניין מרדכי הושארה בצריך עיון השאלה האם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(3) די ביסוד נפשי של קלות דעת (הקבוע בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין), אולם שאלה זו אינה רלוונטית לענייננו. יסוד נפשי של מודעות דרוש גם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(4) שעניינה המתה כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח למבצעה או למי שהשתתף בביצועה בריחה או הימלטות מעונש. כפי שקבע בית משפט קמא בצדק, התקיימה במערער המודעות הנדרשת לצורך הרשעה ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו- 300(א)(4). סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בו מעוגנת עבירת הרצח, קובע כי "הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם" יואשם ברצח. על פי הוראת סעיף 301(א) לחוק, היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח, מתגבש במקום בו התקיימו במצטבר החלטה להמית, הכנה והיעדר התגרות [ראו למשל: ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 261 (1985); דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646, 671-670 (2006); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין א 432-430 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי)]. משמעה של החלטה להמית היא כי הנאשם חזה מראש את אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית ורצה כי זו תתממש [ראו למשל: ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, 584 (1997); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377-375 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם], כאשר במידה והראיות אינן מלמדות על כוונה אפשרית אחרת, הנחה היא כי הגורם למותו של אדם במעשה שעל פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית גם התכוון בלבו להביא לתוצאה טבעית זו [ראו למשל: ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 469-468 (2001); ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.8.2011)]. רכיב ההכנה שבסעיף 301 לחוק הוא רכיב פיזי שעניינו בקיומה של הכנה למעשה המתה, כשדי בהכנת המכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה לצורך כך, וכאשר לעתים קרובות, ההחלטה להמית ומעשה ההכנה שלובים זה בזה. הרכיב הנדרש השלישי, אשר אינו רלבנטי לענייננו, הינו העדר קינטור קודם למעשה ההמתה [ראו למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 632-631 (1987); ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 270-262 (1982); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 596-595 (2003). ##בירור אשמתו של נאשם:## "כלל יסוד בהליך הפלילי מורה כי בירור אשמתו של נאשם מתוחם לתיאור העובדות המהוות את העבירה, ולהוראות החיקוק לפיהן הוא מואשם... פרישת העובדות בכתב האישום... מגדירה בפני הנאשם ובפני בית המשפט מהו מתחם המחלוקת במשפט... הפרק העובדתי תוחם בפני הנאשם את המסגרת שבתוכה עליו לבסס את קו הגנתו" (ר' ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ. קליין, (להלן: "ענין קליין"), פסקה 42 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה, ור' גם ע"פ 88/55 קייזר נ. מדינת ישראל, פ"ד י"ב 1628, 1634, ע"פ 2576/93 מדינת ישראל נ. רוזנבלום, פ"ד נ"א (1) 610,625). לכלל הנ"ל קיים חריג המעוגן בהוראת ס' 184 לחסד"פ, הקובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן..." (ור' גם ר ס' 216 לחסד"פ, המקנה סמכות לערכאת הערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת, אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת). בהפעלתו של חריג זה בית המשפט מאזן בין הצורך בחשיפת האמת ובעשיית הצדק, לבין הבטחת זכותו של הנאשם למשפט הוגן. ## מתן הזדמנות סבירה להתגונן:## המבחן למתן הזדמנות סבירה להתגונן "ראשיתו בבחינה טכנית - פרוצדוראלית, שעיקרה בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום" (ר' ע"פ 9256/04 פלוני נ. מדינת ישראל). שאלת ההזדמנות הסבירה תיבחן גם בהתאם לקשר בין העובדות ביחס אליהן הואשם גרינפלד מלכתחילה, לבין העובדות החדשות שהתגלו בדיון - ככל שהקשר הדוק יותר, יקשה יותר על הנאשם לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ר' ענין אביבי). בהקשר דומה נפסק ברע"פ 3371/03 מילר נ' מדינת ישראל: "בדין הורשע המבקש בהקשר לעבירות שמועד ביצוען מאותו שלב ואילך. ניתן לדמות את הפרשייה כולה למבנה בן קומה אחת המורכב מאגפים שונים. קריסה של אגף אחד אינה מובילה להתמוטטות המבנה כולו". יוער כי באותו מקרה דובר בהרשעה בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, והשאלה שנדונה היתה מאיזה מועד הנאשם היה מודע לרישום כוזב זה, והרשעתו בעבירות שמועד ביצוען מאותו שלב ואילך. עוד נפסק כי כאשר במהלך הדיון התבררו העובדות במלואן ככול שהן נדרשות לסעיפי ההרשעה החלופיים, השימוש בסמכות על פי ס' 184 הוא תקין. ##עבירת ההריגה:## סעיף 298 לחוק העונשין קובע כי "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יואשם בהריגה...." כפי שקבעתי, הנאשם נהג באופן מסוכן עם שני גלגלים באויר פגע במנוחה ובכך גרם למותה של המנוחה. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה הוא יסוד ה"פזיזות", המתקיים ב"אדישות" או ב"קלות דעת" לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (ס' 20(א)(2) לחוק העונשין). לשם התקיימות המודעות הנדרשת בעבירת ההריגה, אין צורך במודעות לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר למותו של אדם. די במודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה (ע"פ 3158/00 מגידיש,פ"ד נ"ד (5), 93). הוכחת מודעות במוחו של אדם נעשית בדרך כלל באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, (ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מ"י, פ"ד נח(3) 957, 958). מן הפסיקה ניתן ללמוד על שני סוגי חזקות עובדתיות: א. חזקת המודעות הכללית, לפיה אדם מודע בדרך כלל למשמעות התנהגותו, לרבות אפשרות התוצאות הטבעיות העלולות לצמוח ממנה. "כאשר אדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאות הקטלניות", ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 (להלן:"עניין שטרייזנט"). ב. חזקה עובדתית, הנוגעת לסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות בכלל, ובמקרים של נהיגה רשלנית בפרט. לפי חזקה זו, יש קשר בין עוצמת או מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם לבין יסוד הפזיזות הנדרש. ובתאונות דרכים קטלניות: אם מוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות גבוהה, היינו סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה לקום חזקה, שלפיה התקיים היסוד הנפשי הנדרש, ובדרך כלל בתאונות - מודעות לאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית מתוך "קלות דעת", (עניין מגידיש, שם,89-93; עניין שטרייזנט, שם). ניתן להוכיח את המודעות לסכנה גם שלא באמצעות חזקות. כך, כאשר מקבל העושה אזהרה על הסכנה שבהתנהגותו. כלומר כאשר נהג יוזהר כי נהיגתו מסוכנת, עשוי הדבר להוכיח כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית מחמת נהיגתו, ראו: ע"פ 1/52 דויטש נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח' 456, 459-460, 471-472. ## ענישה מופחתת בעבירת רצח:## בצד עבירת הרצח קבוע מאסר עולם "ועונש זה בלבד": "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). אלא, שבית משפט מוסמך לגזור עונש הפחות ממאסר עולם, בין היתר, במצב שבו: "...בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה" (ס' 300א(א) לחוק העונשין). מטרת סמכות זו הנה לתת מענה ל"מקרה הביניים", בו נפגם היסוד הנפשי של הנאשם במידה אשר מחד גיסא, אינה מצדיקה בהכרח את עונש מאסר העולם החובה הקבוע בצידה של עבירת הרצח, ומאידך גיסא, אינה דיה על מנת לעלות בגדר "היעדר שפיות הדעת", המסייגת את אחריותו הפלילית מדעיקרא (ר' למשל, ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 942). הכניסה לגדרי סעיף 300א קשה היא ושמורה למקרים נדירים ויוצאי דופן. עמד על כך בית המשפט העליון לאחרונה בעניין ארשיד: "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא 'בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעברת רצח' " (ע"פ 5253/07, אחמד ארשיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3238, המצטט את ע"פ 1855/05, פרישקין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 24.3.2008)). מתוך כך, וכפי שמלמד הסעיף, על רוצח המבקש כי עונשו יופחת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים. (ר' עניין מאירוב הנ"ל). הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ר' ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 [תק-על 2008(1), 1739]). יצויין, כי גם במקרים בהם, פורמאלית, עומד רוצח בתנאי החוק להפחתת עונשו, נותרת בידי בית המשפט הסמכות לדונו למאסר העולם הקבוע בחוק, כשמתחייב זאת מהשיקולים לחומרא המתקיימים בעניינו (דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 3140). ##מהם יסודות הכוונה תחילה הנדרשים להרשעה ברצח?## שאלת התקיימות היסוד הנפשי בעבירת רצח תלויה בהוכחת שלושת יסודות המשנה המצטברים של כוונה תחילה: החלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור, כפי שקובע החוק ומיישמת הפסיקה. הרשעה בעבירה מחייבת עמידה מלאה בכל אחד מרכיבים אלה לצד היסוד העובדתי. ##המסגרת הנורמטיבית של עבירת הרצח והגדרת כוונה תחילה## על פי המתואר בתיק ##תפ"ח 10841-07-13 (המחוזי חיפה)##, עבירת הרצח מוגדרת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הקובע כי העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו מאסר עולם ועונש זה בלבד, כאשר היסוד העובדתי הוא גרימת מותו של אדם. במסגרת זו, היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הינו כוונה תחילה. סעיף 301 לחוק העונשין מבאר הגדרה זו וקובע כי לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו. כפי שהובהר באותו מקרה, ובדומה לאמור בתיק ##ע"פ 3071/01 (עליון)##, היסוד הנפשי בעבירת הרצח, בכוונה תחילה, מורכב משלושה יסודות משנה מצטברים: החלטה להמית, העדר קנטור, והכנה. התביעה נדרשת להוכיח את התקיימות כל אחד מרכיבי המשנה הללו מעבר לכל ספק סביר כדי לגבש את מלוא היסוד הנפשי הנדרש להרשעה. במקרה שנדון בתיק ##תפ"ח 10841-07-13 (המחוזי חיפה)##, עלתה השאלה לגבי הצהרות הנאשם באימרותיו במשטרה על כוונה תחילה בהמתת המנוחה, עליהן השתדל שלא לחזור בעדותו. צוין כי על פי חומר הראיות קיימות אינדיקציות רבות המקימות את חזקת הכוונה ומעידות על החלטתו של הנאשם להמית. הדבר ממחיש כי גם בהיעדר הודאה ישירה ועקבית בעדות, קיומן של ראיות נסיבתיות ואינדיקציות עובדתיות עשוי להקים את חזקת הכוונה. ##ניתוח יסוד ההחלטה להמית והבחנתו ממודעות גרידא## שאלת התקיימות היסוד הנפשי נבחנה אף במסגרת ##ע"פ 2592/15 (עליון)##, שם צוין ביחס ליסודות המשפטיים של העבירה כי מתוך כלל העובדות שהוכחו ניתן לקבוע כי התמלאו כל היסודות הנפשיים של העבירה שעניינם כוונה תחילה והעדר קנטור. השאלה המרכזית שעלתה שם נגעה לבחינת התקיימות יסוד הכוונה תחילה וההחלטה להמית, כאשר סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי עובר עבירת הרצח הוא אדם שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם. העמקה נוספת במשמעות יסוד זה מופיעה בתיק ##תפ"ח 57043-09-14 (המחוזי ירושלים)##. באותו עניין הובהר כי קיומו של היסוד הנפשי של כוונה תחילה בעבירת הרצח דורש הוכחת שלושה יסודות מצטברים: החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור. יסוד ההחלטה להמית עניינו בשאיפה לגרום לתוצאה הקטלנית, להבדיל מצפיית אפשרות התרחשותה בלבד. עוד הוטעם באותו מקרה כי ההחלטה להמית מבטאת כוונת קטילה ממשית, והיא עשויה להתגבש לפני ביצוע המעשה או כהרף עין ובצמוד לו. נקודה מהותית בדיני העונשין העולה מניתוח זה היא שלעניין ההחלטה להמית אין די במודעות ברמה גבוהה של הסתברות לתוצאה הממיתה, אלא נדרש חפץ בהתממשותה. הדרישה לקיומו של רצון וחפץ בתוצאה הקטלנית מציבה רף הוכחה מחמיר הדורש התחקות אחר הלך נפשו של המבצע. ##יסוד היעדר הקנטור והכנה פיזית או מכשירית## בתיק ##תפ"ח 40064-02-16 (המחוזי תל אביב יפו)## נדונה עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, וצוין כי היסוד העובדתי של העבירה הוא גרימה למותו של אדם, והיסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי מיוחד של כוונה תחילה. באותו מקרה, הנאשם לא כפר בהתקיימותו של היסוד העובדתי, קרי בכך שהמית, והמחלוקת במישור הנפשי התמקדה ברכיב היעדר הקנטור. לפי לשון סעיף 301 לחוק העונשין המובאת שם, ההמתה צריכה להתבצע בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, ובנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. מכאן שרכיב היעדר הקנטור בוחן את שאלת קיומה של אי התגרות בסמוך למעשה. לצד זאת, רכיב ההכנה כולל הכנה עצמית או הכנת מכשיר לצורך מעשה ההמתה, שנועדה להבטיח את הוצאתה לפועל של ההחלטה להמית. ##היסוד הנפשי בעבירת ניסיון לרצח ויחסו לעבירה המוגמרת## בחינה ייחודית של היסוד הנפשי עולה במסגרת ##תפ"ח 22963-11-19 (המחוזי תל אביב יפו)##, שם נותח היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון רצח בהתאם להוראות חוק העונשין והפסיקה. באותו עניין הובאה התייחסות לביקורת שנמתחה לאורך השנים על הלכת דרעי, תוך ציטוט פסק הדין ##ע"פ 1474/14 (עליון)## שבו צוין כי הלכה למעשה, הלכת דרעי חלפה מן העולם, כך שבמסגרת היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח יהא צורך להוכיח כי התקיימו שלושת חלקיו של היסוד הנפשי בעבירת הרצח. באותו תיק עלתה השאלה מהו היסוד הנפשי הנדרש להוכחה בעבירה של ניסיון לרצח בהתבסס על היסוד הנפשי העדכני של עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות (בכוונה או באדישות) ביחד עם היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 25 לחוק (במטרה לבצעה). כפי שפורט שם, בהתאם לסעיף 25 לחוק העונשין, היסוד הנפשי של עבירות ניסיון מורכב משניים: ראשית, יש להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המוגמרת אותה ניסה הנאשם לבצע; שנית, יש להוכיח מטרה לבצע את העבירה העיקרית. בהתאם לכך, היסוד הנפשי של עבירת ניסיון הרצח כולל את כל רכיבי המחשבה הפלילית הנדרשים בעבירת הרצח, קרי מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי ומישור חפצי של אדישות או כוונה לתוצאה של מוות, וכן מטרה לבצע את עבירת הרצח. ##כלים מעשיים לבחינת היסוד הנפשי בתיקי המתה## מיפוי ראייתי של שלושת רכיבי כוונה תחילה: יש לנתח בנפרד את הראיות הנוגעות להחלטה להמית, לפעולות ההכנה ולהיעדר קנטור תכוף למעשה. בחינת התגבשות ההחלטה להמית: יש לבדוק האם הראיות מצביעות על כוונת קטילה ממשית וחפץ בתוצאה, או שמא מדובר במודעות בלבד לאפשרות התרחשותה, תוך בדיקה האם ההחלטה התגבשה לפני המעשה או כהרף עין בצמוד לו. איתור פעולות הכנה: יש לתעד האם בוצעה הכנה עצמית של הנאשם או הכנת מכשיר לצורך ביצוע מעשה ההמתה. בדיקת נסיבות ההתגרות: יש לברר האם קדמה לאירוע התגרות בתכוף למעשה אשר שללה פעולה בדם קר ובנסיבות של יכולת חשיבה והבנת התוצאות. בדיקת יסודות עבירת הניסיון: ככל שמדובר בניסיון לרצח, יש לבחון עמידה בדרישות סעיף 25 לחוק העונשין, לרבות מודעות, מישור חפצי של כוונה או אדישות, וקיומה של מטרה לבצע את העבירה. ##שאלות ותשובות## ##ש:## מהם שלושת הרכיבים המרכיבים את היסוד הנפשי של כוונה תחילה? ##ת:## על פי סעיף 301 לחוק העונשין והפסיקה, היסוד הנפשי של כוונה תחילה מורכב משלושה יסודות משנה מצטברים: החלטה להמית, היעדר קנטור (אי התגרות בתכוף למעשה והמתה בדם קר), והכנה (הכנה עצמית או הכנת מכשיר להמתה). ##ש:## האם די במודעות להסתברות גבוהה לתוצאה קטלנית כדי לגבש החלטה להמית? ##ת:## לא, כפי שצוין בפסיקה, לעניין יסוד ההחלטה להמית אין די במודעות ברמה גבוהה של הסתברות לתוצאה הממיתה, אלא נדרשת שאיפה לגרום לתוצאה הקטלנית וכוונת קטילה ממשית המתבטאת בחפץ בהתממשותה. ##ש:## מתי עשויה להתגבש ההחלטה להמית אצל הנאשם? ##ת:## ההחלטה להמית עשויה להתגבש אצל הנאשם עוד לפני ביצוע המעשה, או להיווצר כהרף עין ובצמוד למעשה עצמו. ##ש:## מה נדרש להוכחת היסוד הנפשי בעבירה של ניסיון לרצח? ##ת:## על פי סעיף 25 לחוק העונשין והפסיקה, היסוד הנפשי בניסיון לרצח כולל את רכיבי המחשבה הפלילית של עבירת הרצח (מודעות ליסוד העובדתי ומישור חפצי של אדישות או כוונה למות הנפגע), ובנוסף לכך מטרה לבצע את עבירת הרצח עצמה.משפט פלילימחשבה פלילית / היסוד הנפשירצח