הגשת תביעה שנמחקה מחוסר מעש מחדש 1. לפנינו תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה מחודש 9/05. בהחלטה זו תידון השאלה האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. ביום 21.6.06 הגישה התובעת תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה (בל 11167/06) (להלן - התביעה הראשונה). ב. התביעה נמחקה ביום 1.5.07 בשל מחדלי התובעת בהמצאת מסמכים לבית הדין. ג. ביום 17.5.07 בוטלה ההחלטה על מחיקת התביעה, לבקשת התובעת. ד. ביום 17.7.08 נמחקה התביעה פעם נוספת משלא שעתה התובעת להתראות בית הדין, ולא הגישה תצהירי עדות ראשית. ה. ביום 2.9.08, היינו למעלה משנתיים לאחר הגשת התביעה הראשונה, הוגשה תביעה זו שלפנינו (להלן - התביעה השניה). בכתב התביעה ביקשה התובעת לצרף לתביעתה הנוכחית את תביעתה הקודמת, ולקבוע מיד מועד להוכחות. ו. בהחלטה מיום 20.1.09, ומשביקש הנתבע לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקבע כי משנמחקה התביעה פעמיים, יש לבחון תחילה את השאלה האם התיישנה תביעת התובעת. 3. ואלה טענות הנתבע: א. הליך זה לא נועד אלא לחתור תחת ההחלטות על מחיקת התביעה. ב. בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה קצרה ידו של בית הדין מלהושיע. על המבוטח לפעול למימוש זכותו מוקדם ככל האפשר, והדברים תקפים שבעתיים בתביעה לגמלת הבטחת הכנסה, שהיא גמלת קיום המחייבת את מימושה לאלתר. ג. ככל שחולף זמן רב יותר מהמועד הקבוע בחוק כך יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות המועלית, באשר חלוף הזמן פוגע ביכולתו של הנתבע להתגונן מפניה. ד. יש למנות, לעניין תקופת ההתיישנות, את פרק הזמן שבין הגשת הבקשה לביטול מחיקת התביעה בראשונה לבין דחייתה, שכן סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) אינו חל כאשר ניתן להגיש תובענה אף בחלוף מועד ההתיישנות, לאחר שזו נמחקה מחוסר מעש. ה. יש למנות בתקופת ההתיישנות אף את התקופה שבה הייתה תלויה ועומדת התביעה שנמחקה מחוסר מעש מתמשך של התובעת. כאשר התובע אינו מגלה עניין בתביעתו, וזו נמחקת מחוסר מעש, נמנית בתקופת ההתיישנות אף התקופה שבה התביעה הייתה תלוייה ועומדת, והתובע לא גילה בה כל עניין. הדברים נכונים פי כמה כאשר התנהלות התובעת מלמדת על שימוש לרעה בהליכי משפט. 4. מנגד טוענת התובעת טענות אלה: א. הנתבע כשל בהוכחת טענת ההתיישנות. כך לא הוכחו בין השאר עצם קיומה של החלטה שממנה מתחיל מירןץ ההתיישנות: משלוח ההחלטה לכתובתה הנכונה של התובעת, קבלת ההחלטה על ידי התובעת, ואי הגשת תביעה במועד הקבוע בחוק. כמו כן במהלך הדיון חזר בו הנתבע מהחלטתו על דחיית התביעה, ולא חזר על החלטת הדחייה בשום מועד. משכך התביעה שהוגשה מיום 21.6.06 טרם נדחתה בהחלטה פורמאלית או אחרת, שממנה מתחיל מירוץ ההתיישנות. יתר על כן, משהודיע הנתבע בכתב ההגנה בתיק בל 11167/06 על הסכמתו לדון בתביעה גופה ולחזור בו מדחייתה, חלים עליו דיני המניעות וההשתק, ואין הוא רשאי להתבסס על החלטת הדחייה ב. יש להחיל בעניינה של התובעת את סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות כלשונם. לאור הדין המיוחד הנוגע לטענת ההתיישנות בתביעה המתנהלת מכח חוק הביטוח הלאומי, אין מקום לקבל את הפסיקה העוסקת במניית זמן התנהלות ההליך הראשון בתקופת ההתיישנות, מן הטעמים שעליהם נסמך הנתבע. פסיקה זו עניינה בהליכים אזרחיים שבהם חלה תקופת התיישנות של 7 שנים ולא תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בחוק הביטוח הלאומי. כך או כך, לא ניתן לומר כי התובעת זנחה את תביעתה. ג. יש להקפיד הקפדת יתר על הוכחת טענת התיישנות, בטרם תינתן תידחה תביעה לזכויות מהותיות, קל וחומר כאשר מדובר בתביעה לזכויות בתחום הביטחון הסוציאלי. 5. מכוח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), הותקנו תקנות הקובעות המועדים להגשת תובענות לאחר מתן החלטות על ידי פקידי המוסד לביטוח הלאומי. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969, קובעת כדלקמן: ”החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". התפיסה העומדת בבסיס תקופת ההתיישנות הקצרה היא כי ביטוח סוציאלי מעצם טיבו ומהותו, מחייב את המבוטח לממש את זכותו מהר ככל האפשר. כשם שהמוסד נדרש לפעול במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כך נדרש אף המבוטח לפעול במהירות למימוש זכותו, שכן שאלת זכאות המבוטח לקבלת הגמלה מבוססת על בדיקת נתונים ופרטים הדרושים למתן הגמלה, וחלוף הזמן עלול להכביד על בירור זה (דב"ע לח/95-0 המל"ל - יצחק בר, פד"ע י 247; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המל"ל,  פד"ע ל"ד 88; עב"ל (ארצי) אבו רמוז סמיר - המל"ל, ניתן ביום 25.6.09). עוד נפסק כי לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בתקנות, משום שבית הדין אינו מוסמך להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק. אין מדובר, בעניין זה, בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, שאז רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אלא בעשיית פעולה להבאת העניין לפני בית הדין (דב"ע מט/170-0 פרת - המל"ל, פד"ע כא 132; דב"ע מח/104-0 סבאג - המל"ל, פד"ע כ 127; עב"ל 31/98 סולאן - המל"ל, פד"ע לד 481). עם זאת לנוכח הערות בית הדין בעניין העלאת טענת התיישנות קבע הנתבע הנחיות בעניין זה. ההנחיות אמנם אינן מחייבות את בית הדין (עב"ל 1234/00 אכרם פארח - המל"ל, לא פורסם), אולם נפסק כי כאשר למרות חלוף הזמן, ניתן לבדוק בלא כל קושי את שאלת הזכאות לגמלה המתבקשת, מן הראוי שהנתבע יטען לגופו של עניין, ולא יעלה טענת התיישנות. כל זאת בהנחה שלא קיימים שיקולים סבירים אחרים המצדיקים את העלאת הטענה (עב"ל 1234/00 הנ"ל). יש לציין עוד כי המועדים שנקבעו בתקנות להגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), הקובעות עילות להארכת תקופת ההתיישנות או להפסקת מירוצה, או אשר שמות מחסום נגד טענת ההתיישנות (דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן - המל"ל,, פד"ע ז 340). אולם אם איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהיה לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה (דב"ע מט 170-0 הנ"ל). סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע בעניין תובענה שנדחתה, כך: ”הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". ההסדר הקבוע בסעיף 15 לעיל נועד להקל עם תובע אשר מסיבות שונות לא התאפשר לו למצות את מלוא זכויותיו בהתדיינות הראשונה. מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת התדיינות זו, כאשר התובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן ניתנת לו הזדמנות לשוב ולתבוע שנית באותה עילה (ע"ע (ארצי) זעירא - אוניברסיטת בר אילן, ניתן ביום 25.8.09). 7. לאחר בחינת טענות הצדדים והעובדות הרלבנטיות לענייננו לאורן של ההלכות שפורטו לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק התיישנות אינן חלות בענייננו, וכי תביעתה הראשונה של התובעת לא עצרה את מירוץ ההתיישנות, ומשכך התיישנה תביעתה זו של התובעת. זאת, מן הטעמים שיפורטו להלן. השאלה האם יש תוקף להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בכל מקרה שבו הוגשה תביעה קודמת, או שיש להבחין בין הנסיבות השונות שבהן הסתיים ההליך הראשון, ולהגביל את תחולת סעיף 15 לנסיבות מסוימות בלבד, נדונה בפרשת זוהיר טהה (ע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ, ניתן ביום 10.1.05). שם נפסק כי: ”יש לפרש את סעיף 15 בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות. לדעתי, ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות". בענייננו הוגשה התביעה הראשונה ביום 21.6.06. ביום 7.3.07 ניתנה החלטת בית הדין המחייבת את התובעת להמציא מסמכים. לתובעת ניתנה שהות לעשות זאת, על פי בקשתה, עד ליום 25.3.07. משלא עשתה התובעת דבר למעלה מחודש ימים לאחר שחלף המועד, נמחקה התביעה ביום 1.5.07. לאחר שבוטל פסק הדין לבקשת התובעת, ניתן היה לצפות כי התובעת תעשה כמיטב יכולתה כדי למלא במהירות אחר כל החלטות בית הדין, כדי לסיים את הדיון בתביעתה. ואולם לא כך קרה, ומחדלי התובעת נמשכו גם לאחר שבוטלה ההחלטה על מחיקת התביעה. במשך כשנה וחצי לא הגישה התובעת את המסמכים הנדרשים לנתבע (ראו תגובתו מיום 31.12.07), לא הגיבה על טענות הנתבע בעניין (ראו החלטות מיום 24.1.08 ומיום 28.2.08), ולא הגישה תצהיריה למרות התרעות חוזרות ונשנות. לא ניתן כל הסבר משכנע להתנהלותה זו של התובעת, ונגרם בכך בזבוז זמן יקר הן של בית הדין והן של הצד שכנגד. מדובר בהתנהלות רשלנית ומזלזלת הן בבית הדין והם בצד שכנגד. נדגיש עוד בתביעה הנוכחית ביקשה התובעת לקבוע מיד את התיק להוכחות, ובכך אף לצאת נשכרת מן ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניינה. סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא נועד לאפשר לבעל דין לעשות כרצונו, ולהתנהל באופן רשלני ומזלזל, כמפורט לעיל, אלא למקרים שבהם היתה הצדקה אמיתית למחיקת התביעה הראשונה. בנוסף לכל אלה התנהלותה זו של התובעת פוגעת באינטרס הציבורי שההליכים בבתי המשפט יתנהלו באופן מהיר ויעיל, ושלא ישובש המהלך התקין של עבודת בית המשפט, ותוך התחשבות בכלל המתדיינים הממתינים חודשים ארוכים לתורם (ע"ע (ארצי) 240/07 קנטרוביץ - א.ד. תחנות שירותי כ"א, ניתן ביום 9.12.07). מטעמים אלה, אנו סבורים כי אין מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. העובדה שמדובר בתובענה מתחום הבטחון הסוציאלי אין בה כדי לשנות את מסקנתנו זו. ההיפך הוא הנכון. יש לזכור כי מדובר בתביעה לגמלת הבטחת הכנסה. גמלה זו הינה גמלה מחליפת הכנסה, והיא נועדה לספק את צרכיו של מבוטח, הנעדר אמצעי קיום מינימליים. משכך, מי שאינו ממלא פעם אחר פעם אחר דרישות בית הדין, כדי להאיץ את בירור זכותו לקבלת גמלה, ואינו עושה כמיטב יכולתו כדי שתביעתו תתברר במהירות וביעילות מעיד על עצמו כי העניין אינו חשוב לו, ואולי אף אינו נחוץ לו כפי שהוא טוען. כמו כן צבירת הגמלה במשך שנים, מנוגדת לעצם תכליתה של הגמלה, המיועדת להבטיח קיום יום-יומי למבוטח, ועלולה לפגוע אף בחישוביו האקטואריים של הנתבע. נדגיש עוד כי חלוף הזמן מכביד על יכולתו של הנתבע לבחון עתה את השאלה האם היתה התובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 9/05, היינו לפני למעלה מ-4 שנים. בירור זה כרוך בבחינתן של שאלות עובדתיות שונות, והזמן הרב שחלף מאז, מטיל על הנתבע קשיים לא מבוטלים. בנוסף לכך מדובר בגמלה מתחדשת. התובעת יכולה, אם כן, בכל עת להגיש תביעה חדשה, וזכאותה לקבלת הגמלה תתברר. 9. מוסיפה התובעת וטוענת עוד כי משלא הוצג בפני בית הדין מכתב דחייה, ומאחר שממילא הסכים הנתבע בהליך הראשון לבדוק את התביעה לגופה, אין כלל מועד שממנו ניתן להתחיל את מירוץ תקופת ההתיישנות. אכן, הודעת המוסד לתובע על דחיית תביעתו או על קבלתה צריכה להיות בכתב, ואין תוקף להודעה בעל פה, לעניין קביעת מועד תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות (עב"ל 1234/00 הנ"ל). עם זאת, עיון בכתב התביעה הראשון מעלה כי כבר במועד הגשתו של כתב תביעה זה, היינו ביום 21.6.06, ידעה התובעת היטב כי תביעתה נדחתה, והיא אף תוקפת את החלטתו זו של פקיד התביעות (ראו סעיפים 8, 10 ו-11). על כן בנסיבות העניין, ובשל העובדה שאין כל ספק שהתובעת ידעה על דחיית תביעתה במשך שנתיים לפחות, וכאשר כבר הוגשה תביעה לבית הדין, ניתן לראות את מועד מתן ההחלטה כמועד הגשת התביעה הראשונה - ביום 21.6.06. גם על פי מועד מאוחר זה התיישנה תביעתה של התובעת לאור האמור לעיל. סוף דבר: התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות. מאחר שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי איננו עושים צו להוצאות. חוסר מעש