סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט מורה כך: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בההחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה ; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". ככלל, המדובר בטעות שהינה "דבר, אשר נכלל בתוך פסק הדין בשל שגגה, או דבר, אשר אינו נכלל בפסק הדין אך היה במחשבתו של השופט ונשמט מפסק הדין" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לט(2) 589, 590 (1985)). בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 670-671 (1978) התייחס כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר לסוגי הטעויות אותן ניתן לתקן, בהתאם להסדר שקדם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט (תקנה 486) שדומה בנוסחה לסעיף האמור: "מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת-לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת-לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית-המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על-ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות, תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שיכחה שבעטיה לא התייחס בית-המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת אלא דנה בנושאים אשר בית-המשפט היה ער להם בעת הדיון, אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח-הדעת. סיכומו של דבר, יש לפרש את הביטויים טעות סופר, פליטת קולמוס או השמטה מקרית על-פי המשמעות הטכנית הצמודה לביטויים אלה על-פי פירושן הלשוני הרגיל ולא להרחיב את היריעה ולאפשר תיקונים בפסק-הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק-דין חדש". ##להלן החלטה בנושא השמטה מקרית:## בקשת המבקש-התובע לתיקון טעות בפסק דין. הרקע לבקשה ביום 6.8.09 ניתן פסק דין בתובענה שבכותרת בו חויבו המשיבים 1-2 (להלן: "המשיבים"), ביחד ולחוד, לשלם למבקש סך כולל של 2,836,080 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. תביעת המבקש נגד המשיב 3 נדחתה. הסכום בו חויבו המשיבים מורכב משני רכיבים: הרכיב הראשון הינו ערכו של הנכס נשוא התובענה, כפי שנקבע בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע; והרכיב השני, הוא דמי שכירות חודשיים בסכום שנקבע על ידי השמאי עד ליום הגשת התביעה. הכל, כמפורט בסעיף 65 לפסק הדין, כדלקמן: "לאור האמור בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע, אשר כאמור לא נסתרה, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובע, ביחד ולחוד, בסכום בשקלים השווה ל-630,000 דולר ארה"ב (לפי שער של 1 דולר = 3.9 ₪) ובסה"כ בסכום של 2,457,000 ₪. כמו כן אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,200 דולר X 81 חודשי שכירות עד היום ובסה"כ: 97,200 דולר שהם 379,080 ₪". עיקרי טענות הצדדים בבקשה שלפניי עותר המבקש לתקן את פסק הדין כדלקמן: להורות כי על הסך של 2,457,000 המהווה את ערך הנכס נשוא התובענה, יחולו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. להורות כי על דמי השכירות בסך של 1,200 דולר בחודש יחולו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום יצירת כל חוב וחוב, מדי חודש בחודשו ב-1 לכל חודש) ועד לתשלום המלא בפועל. לחייב את המשיבים לשלם למבקש דמי שכירות חודשיים מדי חודש בחודשו, וזאת עד למועד בו יועבר לידי המבקש סכום המבטא את מלוא ערך הנכס, כשאף סכומים אלו צמודים ונושאים ריבית עד לתשלום בפועל. לחלופין, ליתן החלטה בבש"א 2550/05 המקבלת את בקשת המבקש לפיצול סעדים, באופן המתיר לו לתבוע בהליך נפרד את דמי השכירות החודשיים המגיעים לו ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום סך המבטא את שווי הנכס. להורות כי על חיובם של המשיבים בהוצאות המבקש יחולו הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד למועד התשלום המלא בפועל. המבקש טוען, כי פסק הדין אינו כולל התייחסות כלשהי להפרשי ריבית והצמדה, והפסיקה אישרה כי ניתן לראות בכך "השמטה מקרית" הניתנת לתיקון על פי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). אליבא דהמבקש, השארת פסק הדין על כנו בלא התיקון המבוקש הינה בלתי מתקבלת על הדעת ויש בה כדי לגרום לו עיוות דין ונזק כבד ביותר, כאילו ערכו של הנכס נותר בלא כל שינוי במשך למעלה מ-4 שנים שחלפו מאז מתן חוות דעת השמאי ועד למועד פסק הדין. כך גם לעניין דמי השכירות החודשיים והוצאות משפט, אשר מן הדין, לטענת המבקש, כי ייפסקו על פי ערכם הריאלי והמשוערך המבטא את עליית מחיר הכסף בתקופה שחלפה מאז מועד יצירת החוב ועד למועד ביצוע פסק הדין בפועל. אשר לפסיקת דמי שכירות חודשיים מיום מתן פסק הדין ואילך נטען, כי שלילתם היא תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, ונראה כי המדובר בטעות סופר שיש לתקנה, שכן משמעות הדבר כי לא רק שהמבקש לא יוכל לרכוש דיור חלוף עד לתשלום בפועל של סכום המהווה את ערך הנכס, אלא שהוא אף מאבד בתקופה זו את הפירות אשר יכולים היו לצמוח לו מן הנכס ונותן יתרון בלתי הוגן למשיבים להשהות את ביצוע פסק הדין תוך שהם "פטורים" מתשלום דמי שכירות בתקופה זו. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. כטענה מקדמית נטען, כי המבקש לא מילא אחר החלטת בית המשפט לשלם את יתרת האגרה ועל כן יש למחוק את תביעתו על הסף על פי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד-1984, ולחלופין להעמיד את גובה הסכום שניתן בפסק הדין באופן יחסי לגובה האגרה ששולמה. לגופו של עניין נטען, כי המדובר בתביעה כספית בסכום הנקוב בדולרים, על פי האמור בחוות דעת השמאי, הן לעניין ערך הנכס והן לעניין דמי השכירות, וכי בית המשפט פסק את התשלום לפי שער החליפין הידוע נכון ליום פסק הדין, ומכאן שלא נפלה כל טעות או השמטה מקרית בפסק הדין לעניין הצמדת הסכום הדולרי הנתבע ותרגומו לשקלים, ואין תחולה לסעיף 81 לחוק בתי המשפט. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הניסיון לטען כי מצד אחד מדובר בתביעה כספית הנקובה בדולרים, ומאידך בתביעה של ערך הנכס, הינו חסר תום לב במגמה לאחוז את החבל בשני קצותיו, ואינו מתיישב עם תיקון כתב התביעה פעמיים, ועם ההליך נשוא התביעה, ובוודאי שלא עם מתן פסק הדין הברור והמובן ושאינו משתמע לשני פנים. אשר לטענה בדבר פיצול סעדים השיבה המשיבה, כי בכתב התביעה המתוקן התווה המבקש מתווה למקרה שלא יינתן לו פיצול סעדים, ומשהלך בית המשפט במתווה זה (פסיקת דמי שכירות חודשיים) ונתן פסק דין המתייחס לאפשרות החלופית שהוצעה על ידי התובע, הרי הלכה למעשה ניתנה החלטה הדוחה את בקשתו לפיצול סעדים. עוד נטען, כי לאחר מתן פסק הדין אין מקום לבקש באופן רטרואקטיבי בקשה לפיצול סעדים ומכל מקום הלכה היא כי לא בכל מקרה ייתן בית המשפט לתובע לפצל את התביעה. המשיבים 2 ו-3 לא הגישו תגובתם לבקשה. המבקש השיב לתגובת המשיבה בצרפו העתק קבלה המעידה על תשלום יתרת האגרה. עוד טען, כי אין כל קשר בין שער החליפין של הדולר, אשר מבטא את ערך השקל אל מול הדולר האמריקאי בכל יום נתון ותו לא, לבין הפרשי ריבית והצמדה המבטאים את עליית ערך הכסף במטרה לשמור על ערכו הריאלי. עוד נאמר, כי אין לקבל את התוצאה הבלתי הגיונית, שלפיה לא זו בלבד שערך הנכס לא עלה מאז ניתנה חוות דעת השמאי, אלא שהוא אף נשחק. אשר לבקשה לפיצול סעדים השיב המבקש, כי אין המדובר בבקשה רטרואקטיבית אלא בבקשה שהוגשה עוד בשנת 2005, וכי העובדה שבית המשפט טרם הכריע בה אין משמעותה דחייתה. כמו כן, טענות המבקש לעניין דמי השכירות נטענו כטענות חלופיות בלבד. המסגרת המשפטית בעניין ע"א 576/81 הנ"ל נקבע לעניין פסיקת הפרשי הצמדה כך: "בענין שלפנינו נמנע בית המשפט מלקבוע, כי סכום ההוצאות יהיה צמוד עד ליום תשלומו בפועל. ברור כי במציאות הקיימת כיום, כאשר האינפלציה בשיעורים כה ניכרים ונמשכת תקופה ארוכה, שאלת ההצמדה היא במחשבתו של כל שופט ואם הוא נמנע מלציין זאת במפורש, הרי זה אם משום שהדבר נשמט ממנו שלא במודע ואם משום שהוא סבור כי הדבר מובן מאליו. אכן, הרשות בידי בית-משפט, במקרים מתאימים, להורות, כי סכום הוצאות לא יהא צמוד, אך דומה כי לשם כך עליו לנקוט לשון מפורשת. יתכן כי בעבר ניתן היה לפרש את שתיקתו של השופט כהימנעות מודעת משימוש בסמכות הנתונה לו בענין ההצמדה. ואילו כיום, לאור המציאות הכלכלית, יש לפרש את שתיקתו של השופט כהשמטה גרידא (ראה ע"א 23/83 [2])". דברים אלו נאמרו בשנת 1985 ואולם נכונים הם גם להאידנא. דיון ומסקנות אשר לטענתו המקדמית של ב"כ המשיבה לעניין אי תשלום יתרת האגרה. כעולה מתשובתו של המבקש ומהעתק הקבלה שצורף לה, המבקש שילם את המחצית הראשונה של יתרת האגרה. מבירור במזכירות בית המשפט עולה, כי דרישה לתשלום המחצית השניה של האגרה נשלחה היום לב"כ המבקש, ועל המבקש לשלמה לא יאוחר מיום 15.11.09. לגופו של עניין ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לצערי אכן נפלה טעות בחישוב הסכומים בהם חוייבו המשיבים. עקב טעות הומר סכום הפיצוי בגין ערך הנכס ובגין דמי השכירות לפי שער הדולר ביום פסק הדין. כמו כן, עקב "השמטה מקרית" לא נפסקו הפרשי הצמדה . אשר על כן, החישוב הנכון הוא כדלקמן: הסכום בגין ערך הנכס לפי חוות דעת השמאי - 630,000 דולר - יומר לשקלים על פי שער הדולר הידוע ביום חוות דעת (7.6.05, 4.406 ₪ לדולר). הסכום המתקבל הינו 2,775,780 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התיקון השני של כתב התביעה (5.9.05) ועד ליום פסק הדין. הסכום המתקבל הינו 3,529,710 ₪. הסכום שנפסק בגין דמי השכירות - 97,200 דולר - יומר אף הוא לשקלים על פי שער הדולר הידוע ביום חוות הדעת. הסכום המתקבל הינו 428,263 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה (לצורך נוחות החישוב) שבין התיקון השני של כתב התביעה ליום פסק הדין. הסכום המתקבל הינו 489,011 ₪. הסכום הכולל המתקבל מסעיפים א' ו-ב' לעיל הינו 4,018,721 ₪. לפיכך, אני מחייב את המשיבים-הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לפצות את המבקש-התובע בסכום הנ"ל, וזאת תחת הסכום המצוין בסעיף 65 לפסק הדין. כמו כן, על חיובם של המשיבים בהוצאות המבקש, כאמור בסעיף 80 לפסק הדין, יחולו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן ועד למועד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לחייב את המשיבים בדמי שכירות חודשיים עד למועד בו ישולם למבקש סכום המבטא את מלוא ערך הנכס. בפסק הדין נפסקו במפורש לתובע דמי שכירות עד ליום פסק הדין. הא ותו לא, ואין המדובר ב"טעות" כהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. עם זאת, אני נעתר לבקשת המבקש-התובע לפיצול סעדים (בש"א 2550/05), ומתיר לו לעשות כן לגבי דמי שכירות חודשיים שיגיעו לו, אם יגיעו לו, מיום מתן פסק הדין ואילך. אציין, כי התובע לא ציין בסיכומיו כי הינו עומד על הבקשה לפיצול סעדים, ויתכן שבכך נעוצה הטעות שבפסק הדין לא קיימת התייחסות לכך. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. טעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית