מסגרת הבקשה בפנינו בקשה של התובע (המבקש) לפסול את המותב. הרקע לבקשה הוא כדלהלן: התובע, עובד לשעבר של הנתבעת (המשיבה), הגיש כנגדה תביעה ובה עתר לחייבה לשלם לו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, ובכלל זה זכויות שמקורן בהסכם עבודה. בכתב ההגנה המתוקן שהגישה הנתבעת (8.11.07) נטען כי ההסכם זוייף ע"י התובע. בישיבת ההוכחות הראשונה מיום 1.2.09 התיר בית הדין לנתבעת להגיש פסק דין פלילי שהתובע אישר כי הוא מתייחס אליו (נת/8), וממנו עולה כי התובע הורשע בעבר (לפני לפחות למעלה מ- 15 שנים) בביצוע עבירות של קבלת דבר במירמה וזיוף בכוונה לקבל דבר. בהחלטה נקבע כי "באשר למשקל ולמסקנות מפסק הדין [הפלילי - א.א.] יטענו בסיכומים". בהמשך חקירתו התיר בית הדין לנתבעת לשאול את התובע כמה פעמים הורשע התובע בעבר בעבירות פליליות שעניינן זיוף והאם ריצה בגין כך עונשי מאסר. התובע השיב לשאלות אלה כי אינו יודע. ביום 9.2.09 הגיש התובע את הבקשה הנוכחית לפסילת המותב כולו. מהבקשה עולות שתי טענות: הראשונה, כי ההיתר להגיש את פסק הדין הפלילי וההיתר לשאול על העבר (להלן - הראיות הפסולות) מנוגדים לדין; השניה, כי הראיות הפסולות יוצרות אצל המותב דיעה קדומה שלילית על התובע. ביום 15.2.09 השיבה הנתבעת לבקשה, וביום 17.3.09 הגיב התובע לתשובת הנתבעת. פסלות שופט - רקע משפטי סעיף 39א' לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, מחיל על בתי הדין לעבודה את הוראת סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, אשר קובעת - בין יתר - כי: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט." לא אחת נקבע כי "על מנת שתקום עילה לפסילת שופט, מוטלת על בעל הדין החובה להצביע על קיומן של נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לעניין זה, אין די בקיומו של חשש או חשד בלבד, ונימוקי הפסילה ייבחנו בשים לב להיותו של השופט, היושב בדין, שופט מקצועי ומיומן. (ראו: מאיר שמגר, 'על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע' גבורות לשמעון אגרנט 87, 106 (1987); יגאל מרזל דיני פסלות שופט, 92-93 (2006) (להלן: 'מרזל'))". מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו לדחות את הבקשה, ואלה טעמינו בתמצית: (א) ההחלטה על קבילות נת/8 ורלוונטיות השאלות בדבר העבר הפלילי תחילה נציין כי במסגרת בקשת פסלות אין לנו צורך להזקק לשאלה האם ההחלטות הנ"ל מוצדקות הן או שמא דינן להתהפך, באשר השאלה היא האם ההחלטה מקימה באופן אובייקטיבי, 'חשש ממשי למשוא פנים'. תשובותינו לשאלה זו שלילית. ההחלטות בקשר לראיות שבמחלוקת אין בהן כדי לנעול את דעתו של בית הדין, ואין בהן כדי לענות על חשש אובייקטיבי למשוא פנים ו/או לגיבוש דיעה 'כנגד התובע'. שכן, העובדה שבית הדין התיר לנתבעת להגיש ראיה או לשאול שאלות שהתובע התנגד להן אינה מצביעה לפי המבחן האובייקטיבי על כך שבית הדין 'נעל את דעתו' כלפי התובע. נהפוך הוא, בית הדין ציין בהחלטתו כי ענין המשקל יוותר לסיכומים. כבר נקבע כי הכלל הוא ש"השגותיו של בעל דין על תוכנן של החלטות שיפוטיות מקומן בהליכי ערעור או בבקשת רשות ערעור, לפי העניין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 174-178). גם אם מדובר ברצף החלטות שניתנו 'לרעת' בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"א 6822/00 משלי נ' משלי (לא פורסם, 18.3.2001); מרזל, בעמ' 178)". לפיכך, אין אנו צריכים להדרש לטענות הצדדים באשר להחלטה גופה. יחד עם זאת פטור בלא כלום לא ניתן, ולכן נוסיף את הדברים להלן: סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, קובע כי "נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה". מכוח סעיף זה מונעים במשפט פלילי (בשלב הכרעת הדין) הצגת עברו הפלילי של נאשם, אלא אם כן מתקיים למשל החריג ובו הנאשם טוען מיוזמתו לאופיו הטוב. טוען התובע כי במקרה הנוכחי לא התקיים החריג באשר הוא לא טען לאופיו הטוב. בכל הכבוד, במקרה הנוכחי אין מתנהל בפנינו הליך פלילי ולכן הוראת סעיף 163 לחסד"פ אינה רלוונטית לעניננו, באשר החסד"פ חל על הליך פלילי (ס' 2 לחסד"פ). בהליך האזרחי המבחן להצגתן של ראיות הוא אחר. הכלל הוא שראיה צריכה לעמוד בשני מבחנים: רלוונטיות וקבילות. לענין הקבילות. סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי במשפט אזרחי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני ראיות". נפסק כי על אף האמור בסעיף זה קשור בית הדין בעקרונות של דיני הראיות. סעיף 42א' לפקודת הראיות קובע כי: "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כ ראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. (ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על - (1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום; (2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין." במקרה הנוכחי - פסק הדין הפלילי (נת/8) התייחס לתובע אשר הוא בעל דין במשפט האזרחי הנוכחי. לפיכך, על פני הדברים מתקיים בראיות מבחן הקבילות, ואין מניעה מן ההיבט הזה לקבל את הראיות. לענין הרלוונטיות. נעיר שתי הערות: התובע למעשה לא חולק על הרלוונטיות של 'הראיות שבמחלוקת' וטענותיו הופנו הן בדיון והן בבקשה למישור הקבילות בלבד. לא אחת נקבע כי הרלוונטיות של שאלה או ראיה יכול ותבחן גם בשים לב להשלכתה על מהימנותו של עד. במסגרת זאת אף ניתן להפנות לעד ולבעל דין שאלות על עברם הפלילי הרלוונטי. לענין זה נקבע כי: "דיני הראיות מאפשרים התקפה על אופיו של עד של הצד שכנגד וניסיון להראות, שהוא בעל עבר פלילי ובשל כך אינו ראוי לאמון. אך נקבעו לכך סייגים, וזאת במטרה למנוע גלישה לבירור מספר ניכר של נושאים נלווים ולהימשכות משפטים ללא גבול וללא לסוף. מותר לשאול עד בחקירה נגדית על הרשעותיו הקודמות, ובמקרה של הכחשה מצדו ניתן גם לסתור את עדותו בנקודה זו על-ידי הגשת מסמך רשמי או בעזרת ראיה חיצונית אחרת. כמו כן מותר להציג לפני העד שאלות בדבר ביצוע עבירות אחרות על-ידיו, שעליהן לא הורשע, אם עבירות כאלה עשויות לזרוק אור על אופיו ועל מהימנותו, אך שאלה כזו נמנית אז עם חקירה בנושא נלווה (collateral questions), ותשובותיו של העד על שאלות מסוג זה הינן סופיות, ולא ניתן לסתרן על-ידי ראיות אחרות." האמור לגבי עד נכון, לטעמנו גם כלפי בעל דין במשפט אזרחי. זאת ועוד, הרלוונטיות יכול ותבחן גם באספקלריה של 'מעשים דומים', ולענין זה נפסק כי: "10. התביעה נסבה על עושק ותרמית, המגיעים כדי עבירה פלילית. המבקש, באמצעות האפוטרופוס, אף הגיש תלונה למשטרה (התיק נסגר וערר על ההחלטה תלוי ועומד). ............. לטענת המבקש, חקירות שביצעו חוקרים פרטיים מטעמו, העלו כי למשיב מס' 7 עבר פלילי בתחום המרמה והזיוף. לטעמי, למרשם הפלילי של המשיב מס' 7 - כולל רישומים על תלונות ותיקים שנסגרו - יכול ויהיה משקל, בהתאם לכלל של 'מעשים דומים' או 'שיטת ביצוע' - קדמי, לעיל, כרך שני, עמ' 512 - 528, והאסמכתאות שם. כללים אלו, כוחם יפה, מדרך של קל וחומר, במשפט אזרחי, שם לא קיים החשש להרשעה בדיני נפשות, בשל דעה קדומה. ואכן, הוכחת "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" מותרת גם בדין האזרחי - קדמי, לעיל, עמ' 524. כך נאמר בע"א 104/64 מורגנווסר נ. ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 447 (שלא כפי שעולה מהציטוט החלקי שהביאו המשיבים בתגובתם): '...אין בכגון דא הבדל בין משפט אזרחי ומשפט פלילי..... אבל אם מוכח שדרכו של אדם, סמוך לנושא המשפט, לרמות על פי שיטה שהמציא ופיתח.... בכל אותם המקרים, מקבלים את הראיה להוכחת ההתנהגות 'הדומה'. קרוב אני לחשוב שגם במקרים אלה לא תתקבל הראיה להוכחת הטענה, שהנתבע קיבל מידי התובע כסף, אבל מתקבלת היא כתומכת בטענה שהכסף שקיבל הושג על - ידיו בדרכי רמיה, בחינת חוליה אחת בשרשרת של רמאויות. שאם לא תאמר כן, היא בעל דין לעולם מנוע מלהוכיח מה היא דרכו של העד ושיטת התנהגותו'. ... למותר לציין שלא דנו כאן אלא בכשרות הראיה; מה משקל יש לייחס לה, מסור להכרעתו של שופט השלום המוסמך לפסוק בענין מהימנותו של העד'. כשלעצמי, איני סבור כי על המרשם הפלילי להגיע כדי הוכחת 'מעשים דומים' או 'שיטת ביצוע'. היה ויתברר מהרישום הפלילי, כי למשיב מס' 7 עבר 'כבד' בתחום התרמית, או בתחומים הקרובים לו, אזי בבוא היום, ייתכן ובית המשפט ישים נגד עיניו גם עובדה זו, בתוך מכלול הראיות והנסיבות שיובאו בפניו, לשם הערכת גרסתו של המשיב מס' 7." באשר אמרנו כל זאת, אין לנו אלא לחזור על הברור מאליו: עברו הפלילי של התובע בתחום של זיוף אינו 'ראיה בלעדיה אין', להוכחת מהימנותו או אי מהימנותו ו/או להוכחת טענת הנתבעת כי הסכם העבודה זוייף. מדובר באחת מיני ראיות העומדות בפני בית הדין, אשר רק בסופו של תהליך יוכל בית הדין להכריע אם ליתן לה אם לאו משקל, ואם כן כיצד יש להתייחס לראיה זו בשים לב למכלול הראיות. (ב) החשיפה לראיות שבמחלוקת יוצרת דיעה קדומה שלילית על התובע טענה זו אין בידנו לקבל, משני טעמים: הראשון, לא תתכן פסלות בשל חשיפה לראיות שאין מניעה מלהגיש. שאם לא כן, לא תמצא מותב שיכול לדון בתיק. לכאורה, לבקשת פסילה מן הטעם שהחשיפה לראיות יוצרת דיעה קדומה (בשונה מהטענה לפיה עצם ההיתר להגיש את הראיות מצביעה על כי 'ננעלה דעתו' של בית המשפט) יכול ויהיה טעם רק לאחר שיקבע ע"י ערכאת הערעור כי אין מקום שהראיות שבמחלוקת יהוו חלק מן הראיות שבתיק. שנית, גם אם נניח שהראיות שבמחלוקת דינן יהיה להיות 'מוצאות מהתיק', אין בכך כדי להקים עילה פסלות. שכן, השופט נחשף לא אחת לראיות שאינן קבילות, ובכלל זה לראיות אודות עברו הפלילי של נאשם. המבחן במקרה זה לפסלות אינו עצם החשיפה לראיות, אלא התוצאה. קרי, האם ניתן לקבוע לפי אמת מידה אובייקטיבית כי הראיות הבלתי קבילות יצרו 'דיעה קדומה' שהשופט לא יוכל להשתחרר ממנה. לענין זה נפסק לא אחת כי: "הלכה היא, כי העובדה שבית המשפט נחשף להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי הכריע בעבר בעניינו של נאשם וגזר את דינו, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות (ראו: ע"פ 2879/07 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2007); ע"פ 1623/08 אלירן דרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008) (להלן: עניין דרי); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262, 304-302 (2006)). אכן, קיימים מקרים בהם על אף הנחת מקצועיותו של בית המשפט, יהיה בעובדה כי שופט דן נאשם בהליך קודם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. אולם מקרים אלה חריגים ונדירים הם, ואין המקרה שלפניי נמנה עם מקרים אלה (השווה: ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2001)). תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי נוצרה אצל בית המשפט דעה קדומה לגביו, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילת שופט, ויש לבחון האם מבחינה אובייקטיבית קיים חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2000)). בנסיבות המקרה, אין כל יסוד להניח כי דעתו של בית המשפט ננעלה, במובן זה שנפגעה יכולתו לדון באופן הוגן וחסר פניות בעניינו של המערער. חזקה על בית המשפט, כגורם מקצועי, כי יכריע בהליך הנוכחי המובא בפניו בדעה פתוחה ובאובייקטיביות (ראו: עניין דרי)." איננו סבורים כי במקרה הנוכחי הוגשה לבית הדין אותה 'מסה קריטית' של ראיות שיש בה כדי להקים חשש אובייקטיבי לגיבוש דיעה שלילית כלפי התובע סוף דבר הבקשה נדחית. הבקשה נחתמה ע"י כל המותב מן הטעם שהיא הופנתה כלפי המותב כולו. על ההחלטה ניתן לערער בזכות בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 10 ימים ממועד קבלת ההחלטה. התובע יודיע תוך 21 ימים האם הוגשה הודעת ערעור. לעיון בהתאם. ניתנה היום א' בניסן, תשס"ט (26 במרץ 2009), בהעדר הצדדים. נ.צ. (ע) - עטיה יצחק נ.צ. (מ) - איתן ליברוט אילן איטח - שופטאב"ד משפט פליליעבר פלילי