תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים הרכב אחר 1. בפניי בקשה שהוגשה על ידי חיים כהן (להלן: "המבקש" או "הנתבע") כנגד אלמוני ואח' (להלן: "המשיבים" או "התובעים") ועניינה - העברת התביעה הנגררת להליך רגיל, ולחילופין - להתיר למבקש להביא ראיות לסתור. העובדות הצריכות לענין 2. בתאריך 31.5.07 הורשע המבקש על פי הודאתו בביצוע מעשה מגונה על ידי בן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). המעשה המגונה, אשר בביצועו הורשע המבקש בוצע בתובעת הקטינה, ילידת 2001. בעקבות הרשעתו של המבקש, הוגשה כנגדו "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים" , לפי סע' 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). 3. בתאריך 17.3.08 הגיש המבקש בקשה להעביר את התביעה הנגררת להליך רגיל, ולחילופין, להתיר לו להביא ראיות לסתור. טענות המבקש 4. המבקש עותר לעריכת גזירה שווה בין הוראות סע' 76 לחוק בתי המשפט, לבין סע' 42א וכן סע' 42ד לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), במיוחד נוכח העובדה כי בהליך הפלילי לא נשמעו ראיות, שכן המבקש בחר להודות בעבירה קלה מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המקורי, ועשה כן במסגרת עסקת טיעון. המבקש מצביע על כך, שמותב זה לא דן בהליך הפלילי נשוא התובענה, ומשכך, ממילא לא היתה לו הזדמנות להתרשם מהמבקש ו/או מחומר הראיות, ואילו המותב אשר דן בהליך הפלילי אימץ את עיסקת הטיעון לאחר ששקל את חומר הראיות שהובא בפניו. לחילופין, מבקש המבקש לאפשר לו להביא ראיות לסתור, בהתאם לסע' 42ג לפקודת הראיות, שכן לדבריו, יש באמתחתו ראיות, אשר יש חשיבות בהצגתן בפני בית המשפט, במסגרת ניהול ההליך האזרחי. תגובת התובעת 5. התובעות מבקשות לדחות את הבקשה, וטוענות כי מותב זה הינו המותב הראוי והנכון לדון בתובענה. התובעות מדגישות, שמתן אפשרות למבקש להציג ראיות, עלולה לגרום למתן פסקי דין סותרים, דבר שאינו רצוי ולא יתכן. התובעות מסתמכות על פסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון (ת"א 2191/07 אלמונית נ' ז'ק איגור) בגידרה נקבע כי הכרעת הדין בהליך הפלילי הינה ראיה מכרעת בהליך אזרחי על פי סע' 77 לחוק בתי המשפט, והן עותרות לדחיית הבקשה. דיון והכרעה 6. סעיף 77 לחוק בתי המשפט, אשר כותרתו "סמכות אזרחית נגררת לפלילית" קובע: "(א) הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי , והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה....". מהאמור עולה כי תנאי ראשוני לסיווגה של תביעה כתביעה נגררת, הינה הגשת התביעה כנגד מי שהורשע בפלילים, ופסק הדין כנגדו הפך חלוט, ודומני כי בעניין אשר בפניי מתקיים תנאי זה, שכן, אין מחלוקת כי המבקש הורשע בעבירה פלילית בהתאם להודאתו, ופסק הדין הפך לחלוט. מה משמעה של "תביעה נגררת"? כהגדרתה כן היא. הינה "נגררת" להליך הפלילי, ונסמכת על ממצאיו ומסקנותיו, ומשכך, במסגרת בירור התביעה הנגררת, אין מקום לאפשר המצאת ראיות, שכן הראיות כבר הובאו במסגרת ההליך הפלילי, ועל סמכן הורשע הנתבע. ודוק: בניגוד להוראת סע' 42ג' לפקודת הראיות, אשר על פיה רשאי נתבע להביא במסגרת ההליך האזרחי "ראיות לסתור", בתנאי שביקש וקיבל את רשותו של בית המשפט, הרי שבהתאם לסעיף 77 לחוק בתי המשפט אין אפשרות כזאת, והדבר נקבע במפורש בסעיף 42ד לפקודת הראיות הקובע כי: "בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35 א' לחוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957 (סע' 77 בחוק בתי המשפט כיום - ד.ג.) יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי". קרי: בהתאם לסעיף זה, מהווים הממצאים והמסקנות נשוא ההליך הפלילי, ראיה מכרעת בהליך האזרחי, הוא התביעה הנגררת, שהוגשה על סמך ממצאי ההליך הפלילי. 7. הוראת סע' 77 לחוק בתי המשפט מעלה את השאלה, איזו בקשה יש להגיש, ומה דינה של התובענה, אם מגיש התביעה אינו מבקש שהתובענה תידון בפני המותב או השופט שהרשיע את הנתבע. באשר לסוג הבקשה שיש להגיש - הנני בדיעה כי אם מגיש התביעה מעוניין שהתביעה הנגררת תידון על ידי המותב המרשיע, חובה עליו לבקש זאת במפורש, ואין די בהכתרת התובענה בכותרת "תביעה נגררת". הפועל היוצא הוא, שאם מגיש התביעה לא הגיש בקשה לקיים את הדיון בתביעה הנגררת בפני המותב המרשיע, כי אז אין חובה לקבוע את הדיון בפני המותב המרשיע. ודוק: מלשון הסעיף הנני למדה כי הפררוגטיבה באשר להגשת הבקשה בדבר מיהות המותב שידון בתביעה הנגררת - המותב המרשיע או מותב כלשהוא - נתונה בידי מגיש התביעה. אלא מאי? גם אם יגיש מגיש התביעה בקשה לניהול התביעה הנגררת בפני המותב המרשיע, אין בכך כדי להביא בהכרח למסקנה שהמותב המרשיע הוא זה שידון בתיק. ההחלטה הסופית באשר למותב שידון בתביעה הנגררת נתונה לבית המשפט, כאשר ברור מלשון הסעיף כי המותב המרשיע "מוסמך" לדון בתביעה הנגררת, אולם אינו מחוייב לעשות כן. אציין כי מסקנה זו הינה מחוייבת המציאות, שכן קיימים מקרים בהם נמנע מהמותב המרשיע לדון בתביעה הנגררת, כך למשל כאשר המותב המרשיע יצא לגימלאות, או כאשר המותב מורכב מהרכב של שלושה שופטים, וההרכב אינו קיים עוד, וכד'. 8. מה דינה של תובענה שהוכתרה "כתביעה נגררת" אולם מגיש התביעה לא ביקש כי תידון בפני המותב המרשיע? מלשון הסעיף הנני למדה, כי במקרה כזה תידון התביעה הנגררת בפני מותב כלשהו בבית המשפט אשר אליו הוגשה התובענה, במגבלת הסמכויות כמובן. קרי: אין הכרח, שדווקא המותב המרשיע ידון בתביעה הנגררת, והיא יכולה להתברר בפני כל מותב אחר שייקבע. יובהר, כי אילו סבר המחוקק כי רק המותב המרשיע רשאי לדון בתביעה הנגררת, חזקה עליו שהיה מציין זאת. העובדה שהמחוקק לא קבע במפורש כי רק המותב המרשיע רשאי לדון בתביעה נגררת מלמדת, שאין פסול בניהולה בפני מותב אחר, ובתנאי, שבהתאם לסע' 42ד' לפקודת הראיות, יהוו הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי, ראיה מכרעת בהליך האזרחי. מהאמור יוצא, כי ברמה העקרונית, נסב הדיון בתביעה הנגררת, בשאלת הנזק בלבד, שכן שאלת החבות הוכרעה למעשה בהליך הפלילי. 9. אבהיר כי אינני מתעלמת מדברי ההסבר לסע' 35 לחוק בתי המשפט, התשכ"ז - 1957 - הסעיף, שהינו קודמו של סע' 77 לחוק בתי המשפט. במה דברים אמורים? מדברי ההסבר עולה לכאורה כי השופט שישב בדין הפלילי, הוא "השופט הבקיא בענין, שקבע את העובדות והסיק את המסקנות..." (הצ"ח 995, ב' בסיוון - תשל"ב, 1515/72) אלא מאי? שופטי בתי המשפט הינם שופטים מקצועיים וחזקה על כל שופט, אף זה שלא ישב בדיון הפלילי, שילמד היטב את האמור בתיק הפלילי, ולמרות שלא התרשם ישירות מהראיות שהובאו במהלך ההליך הפלילי, הוא יידע ליישם את הממצאים והמסקנות שנקבעו בתיק הפלילי, בדיון בתיק האזרחי. מקריאת דברי ההסבר עולה כי הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 35 הנ"ל, וסע' 77 לחוק בתי המשפט, הינו נסיון לחסוך בזמן שיפוטי ולמנוע כפל דיונים. רציונל זה תקף הן אם תידון התביעה הנגררת בפני המותב המרשיע, והן אם תידון בפניי מותב אחר. ודוק: המותב האחר אינו יושב כערכאת ערעור על ממצאי המותב המרשיע, ואין זה ראוי או רצוי ששני מותבים יגיעו למסקנות שונות על סמך אותן ראיות. 10. שאלה אחרת היא, מה דינה של הרשעה בפלילים אשר נעשתה במסגרת הסדר טיעון שאושר על ידי המותב המרשיע, וזאת מבלי שנשמעו ראיות. מלשון סע' 77 לחוק בתי המשפט עולה כי המחוקק לא הבחין בין מי שהורשע לאחר שמיעת ראיות, ובין מי שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, ומשכך, הנני בדיעה, כי אין לייחס כל משמעות לדרך שבה הושגה ההרשעה. די אם התוצאה הסופית של ההליך הפלילי הינה הרשעה, כדי לסלול את הדרך בפני הקורבן - הניזוק להגיש תביעה נגררת, ולהנות מההקלות הראייתיות שהעניק לו המחוקק, אשר מאפשרות לו להסתמך על ההרשעה, ולהותיר בפני בית המשפט הדן בתביעה הנגררת, את הדיון בשאלת הנזק בלבד. הרציונל העומד בבסיס מסקנה זו הינו רצון בית המשפט לעשות צדק, שכן לא יתכן לאפשר לנאשם להודות בעבירה קלה יותר מהעבירה המקורית שיוחסה לו, ולאחר מכן לאפשר לאותו נאשם לחזור בו מהודאתו במסגרת ההליך האזרחי, בבחינת תפיסת המקל משני קצותיו. התנהלות כזאת תביא לעיוות נוראי בהתייחסות המשפט לנאשמים ולבעלי דין, שכן מחד גיסא נהנה הנאשם מהרשעה בעבירה קלה יותר, ומעונש מופחת, ומאידך גיסא הוא יהא רשאי לחזור בו מהודאתו, במסגרת הליך האזרחי, מבלי שיתן על כך את הדין במסגרת הדין הפלילי. תוצאה זו הינה בלי נסבלת, ואין לאפשר אותה. מעבר לצורך אציין כי בית המשפט בהליך האזרחי אינו אמור להתחקות אחר מניעיו של הנאשם - הנתבע, שהחליט להודות בעבירה המיוחסות לו בהליך הפלילי במסגרת עיסקת טיעון. הודאה זו - שתי פנים לה: האחת - קניית סיכון של אי הרשעה בעבירה חמורה יותר וכפועל יוצא - עונש חמור יותר, והשניה - לקיחת אחריות על המעשים בהם הודה. לקיחת אחריות זו הינה סופית ואיננה ניתנת לביטול בהליך אזרחי במסגרת תביעה נגררת, ובית המשפט מחוייב למנוע אפשרות כגון דא, אשר שמה ללעג ולקלס הן את בית המשפט, והן את הקורבן - הניזוק. ומן הכלל אל הפרט 11. בענין אשר בפני, הורשע המבקש על ידי הרכב שופטים אשר אינו קיים עוד,שכן האב"ד יצאה לגימלאות. משכך, ברור כי המותב המקורי אינו יכול לדון בתביעה, והתובעות אף לא ביקשו זאת. לא זו אף זו, צודקת ב"כ המשיבות - התובעות בטענה, כי במקרה אשר בפני אין כל עדיפות למותב זה או אחר, במיוחד נוכח העובדה שהמותב המרשיע לא שמע ראיות בתיק הפלילי, והרשיע את המבקש על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון שהוצג בפני בית המשפט, אשר אישר אותו. 12. זה המקום לציין כי הכרעת הדין המרשיעה לא צורפה לתביעה, והתובעות בחרו לצרף רק את גזר הדין. מגזר הדין עולה כי אף שהנאשם - המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הוא עושה כן "כפי שכפאו שד" (עמ' 5 לגזר הדין), אולם בסופו של דבר הכריז ""אני מתבייש בעצמי, אני פשוט מתבייש בעצמי... אני מצטער על המעשה שבו הודיתי" (שם). עוד עולה מגזר הדין, כי המבקש "ביקש לבטל את דברי התובעת בדבר הטראומה שחוותה..." (הקורבן שם), וניכר מגזר הדין, שחרטתו של המבקש לא הייתה כנה, ונראה כי חס על עצמו יותר משחס על קורבנו, והתייחסותו למעשיו בפנייתו לבית המשפט היתה בדבר רגשות הבושה המציפים אותו, ולאו דווקא רגשות החרטה. ב"כ המבקש מבקש להתייחס אל הודאת המבקש בהליך הפלילי כאל הודאה שאינה אמת. כפי שהסברתי, הנני סבורה כי מטעמי מדיניות שיפוטית נאותה, נכונה וצודקת אין לאפשר לנאשם לאחוז את המקל בשני קצותיו. מחד גיסא - לאפשר לו להודות בעבירה שחומרתה קלה יותר ולזכות בעונש מופחת, ומאידך גיסא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו במסגרת התביעה נגררת. משהודה המבקש במעשה שיוחס לו, עליו להתמודד עם תוצאות המעשה וההודאה, לא רק במישור הפלילי, אלא גם במישור האזרחי במסגרת תביעה נגררת, ואין לאפשר לו להתנער מהודאתו ומהרשעתו בדרך לא דרך, אשר עלולה לגרום לתובעות בכלל, ולתובעת הקורבן בפרט, עינוי דין, וסבל רב הכרוך במתן עדות, דבר שנחסך ממנה במסגרת ההליך הפלילי, משיקולי תועלתו האישית של המבקש. 13. לא אוכל לסיים את ההחלטה בטרם אתייחס לטענה כי יש לעשות גזירה שווה בין הוראות סעיף 42 ג לפקודת הראיות לבין הוראות סעיף 77 לחוק בתי המשפט, וסע' 42 ד לפקודת הראיות. הנני בדיעה כי לא ניתן לעשות גזירה שווה בין ההוראות השונות, וזאת בהסתמך על לשון הסעיפים, לשון אשר אינה מותירה ספקות באשר לכוונת המחוקק. במה דברים אמורים? סע' 42ד לפקודת הראיות בא להשלים את הוראות סע' 77 לחוק בתי המשפט, בבחינת LEX SPECIALIS והוא מתייחס לערכה הראייתי של הרשעה במסגרת תביעה נגררת, להבדיל מתביעה אחרת. בעוד שבתביעה רגילה מהווים הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי חזקה הניתנת לסתירה (סע' 42ג לפקודת הראיות), הרי שבתביעה נגררת מהווים ממצאים אלו ראיה מכרעת "כאילו נקבעו במשפט אזרחי" (סע' 342 לפקודת הראיות). קיימת מחלוקת בין המלומדים האם המינוח בסעיף 42ד הנוקט בביטוי "משפט אזרחי", להבדיל מהמינוח "המשפט האזרחי", הינה בעלת משמעות, אולם אינני סבורה כי מדובר במחלוקת משמעותית, שיש ליתן עליה את הדעת בענין אשר בפני. והרי ממילא רמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי הינה פחותה מזו הנדרשת במשפט הפלילי, ומשנקבע כי ממצאי המשפט הפלילי מהווים ראיה מכרעת "כאילו נקבעו במשפט אזרחי", ברור כי ממצאים אלו עברו הן את הרף הגבוה הנדרש במשפט הפלילי, והן את הרף הנמוך יותר הנדרש במשפט האזרחי, ודי בכך. מהאמור עולה, כי המחוקק נתן דעתו לערכם הראייתי של הממצאים במשפט פלילי בהתייחס להליכים האזרחיים השונים, וקבע, כי רק בתביעה נגררת - להבדיל מכל תביעה אזרחית אחרת, יהוו ממצאי המשפט הפלילי ראיה מכרעת, לעומת הגדרתם כחזקה הניתנת לסתירה בהליכים אחרים. 14. לאור האמור הנני קובעת כדלקמן: א. הבקשה להעברת התביעה הנגררת להליך רגיל, ולחילופין להתיר למבקש להביא ראיות לסתור, נדחית בזאת. ב. שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על המבקש לטובת המשיבות ביחד ולחוד. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ג. ניתנת בזאת לנתבע -המבקש אורכה בת 45 ימים להמצאת חוות דעת נגדית. באם לא תומצא חוות דעת נגדית במועד האמור, ייחשב הנתבע כמי שוויתר על הזכות להגישה, ולא יורשה עוד להגישה. ד. ייקבע לקדם משפט ליום 7.3.10 שעה 11:30. ה. הצדדים יגישו תחשיבי נזק. התובעות תגשנה תחשיבן 21 ימים לפני מועד הדיון, ישירות לב"כ הצד שכנגד ולתיק בית המשפט ואילו הנתבע יגיש תחשיבו 7 ימים לפני מועד הדיון, גם כן ישירות לב"כ הצד שכנגד ולתיק בית המשפט. ו. אף שהדבר לא התבקש, ונוכח אופי התובענה, הנני מורה בזאת על איסור פרסום של כל פרט מזהה בהתייחס לתובעות או מי מהן. משפט פליליהרשעהתביעה אזרחית נגררת לפליליםתביעה אזרחית