1. הנאשמים טוענים כי יש להחיל בעניינם את תורת ההגנה מן הצדק, מטעמי שיהוי בהגשת כתב האישום, ובשל נזק ראייתי אשר נגרם עם חלוף הזמן. 2. אפנה תחילה לטענת ההתיישנות. סעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע כדלקמן: ”סיווג עבירות (תיקון מס' 39) תשנ"ד-1994 אלה סוגי העבירות לפי חומרתן: (2) "עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;” ובסעיף 61 לחוק זה נקבע: ”שיעור הקנסות (תיקון מס' 9 תש"ם-1980 (תיקון מס' 14) תשמ"ב-1982 צו תשס"ג-2002. (א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל - (1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חודשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 12,900 שקלים חדשים; (2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חודשים ולא יותר משנה - קנס עד 26,100 שקלים חדשים; (3) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים - קנס עד 202,000 שקלים חדשים. (ב) סעיף זה לא יפגע בהוראה המסמיכה את בית המשפט לקנוס בסכומים העולים על הסכומים האמורים בסעיף קטן (א) או בהוראות סעיף 63. תיקון מס' 14 תשמ"ב-1982 צו תשס"ג-2002 (ג) מקום שקבוע בחוק לעבירה נמשכת קנס או קנס נוסף לכל יום של עבירה רשאי בית המשפט להטיל, במקום אותו קנס - קנס עד 1,300 שקלים חדשים. (ד) סעיף זה אינו בא לשנות מסכומים שבית המשפט מוסמך להטיל כקנס בשל אי-ציות לצו בעניין עדות או המצאת מסמכים או בשל בזיון בית המשפט” חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 קובע את הקנס המוטל בגין הפרת הוראות סעיף 2(א) המיוחסת לנאשמים: ”העבדה שלא כדין צו תשנ"ג-1993 (תיקון מס' 1) תשנ"ה-1994 (תיקון מס' 3) תש"ס-2000 (תיקון מס' 4) תשס"ג-2002 (תיקון מס' 5) תשס"ד-2004 2. (א) מעביד שעשה אחת מאלה - (1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו; (2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג; דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד - דינו מאסר שנה או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה” ובסעיף 5 לחוק נקבע הקנס המוטל על נושא משרה בתאגיד המיוחסת לנאשם 2 לאמר: ”אחריות נושא משרה (תיקון מס' 3) תש"ס-2000 (א) נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו - קנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; לעניין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד שחובתו מטעם התאגיד היא לפעול לקיום חובות התאגיד לפי הסעיפים האמורים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 2 עד 4 בידי תאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה” משכך, במקבץ הסעיפים דלעיל, ולאור שיעורי הקנסות בעבירות המיוחסות לנאשמים, עניין לנו בעבירות מסוג עוון. 3. סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע - ”התיישנות עבירות (א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (3) בעוון - חמש שנים; .... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר” סעיף 22 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן: ”סיווג עבירה והתיישנות (א) אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין” במקרה דנן העבירה, שאליה מתייחס כתב האישום, בוצעה ביום 23/12/03, וכתב האישום בגינה הוגש ביום 31/12/07, דהיינו בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות. לפיכך נדחית טענת ההתיישנות. 4. מוסיפה ב"כ הנאשמים וטוענת לשיהוי בנסיבות העניין כטעם המצדיק ביטולו של כתב האישום. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מעגן את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון, ובין היתר מורה כך: ”לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן - .... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית” הוראה זו אינה אלא אימוץ דוקטרינת ההגנה מן הצדק המכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום בנסיבות שבהן הגשתו או בירורו אינם מתיישבים עם תכלית קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. אמת המידה לתחולת ההגנה היא "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", מקוממת ושערורייתית בהתעמרותה בנאשם, שאין הדעת יכולה לסבול ואין תחושת הצדק האוניברסלית יכולה לעמוד מנגד באפס מעשה. 5. נוכח האמור, יוצרת הדוקטרינה כעין השתק פלילי ומניעות על המדינה מעשיית שימוש ברשות השופטת להטלת סנקציה פלילית באותם מקרים נדירים, אשר מטרתם אינה לבוא חשבון עם הרשויות בגין מעשים נפסדים, אלא להבטיח עשיית צדק עם הנאשם, על ידי ריסון עוצמת הרשות מפני עשיית שימוש בלתי הוגן בסמכויותיה, וניטרול החשש מפני הפיכתו של שימוש כזה לנורמה. לאור נפקות קבלת הטענה, נקבע בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.2.96): ”ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם” ובע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.10.2007) קבע בית המשפט העליון כי: ”הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד” בע"פ (ארצי) 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (ניתן ביום 26.11.07) חוזר ומדגיש את האמור. משכך, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה איפוא מהלך קיצוני שבית המשפט נוהג בו במשורה, תוך הקפדה על המקרים הראויים לנקיטתו. 6. לא שוכנעתי כי המקרה דנן עונה על הדרישות שפורטו לעיל. אכן, וכטענת ב"כ הנאשמים, חלפו למעלה מארבע שנים מאז שנעשתה הביקורת, והתגלו העבירות לכאורה, ועד להגשת כתב האישום ביום 31.12.07. ואולם, לא הוברר בפני באיזה תאריך הסתיימו הליכי החקירה בפועל. מוסיפים הנאשמים עוד כי לא ניתן לצפות כי הנאשמים יזכרו מאורעות מהעבר הרחוק, כי אין בידיהם מסמכים, וכי לא זומנו לבירור כלשהו ליתן את גרסתם. טענה זו יש לדחות. הנאשמים לא חלקו על קיומה של חקירה מיום 28.2.05 של נציג הנאשמת 1 בנוגע לעבירות נשוא כתב האישום. יתר על כן, ממועד הביקורת הנ"ל לא יכול הנאשם לחסות עוד באיצטלת "אי הידיעה" על הליך המתנהל בעניינו, ויכול הוא לברר בכל עת באיזה שלב מצוייה החקירה. משכך על הנאשם לשמור את המסמכים והראיות הרלבנטיים, ומחדל בעניין זה רובץ לפתחו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ (ארצי) מדינת ישראל - משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, נ' בנימין זינגר (ניתן ביום 28.6.07): ”הטענה הראשונה הינה מתן "הגנה מן הצדק", בהיבט השיהוי שחל מעת בוצעה העבירה הנטענת - 10.9.2000 ועד למועד הגשת כתב האישום - שלהי שנת 2004, על כל שנטען בהקשר זה לרבות אובדן מסמכים, בעיות זיכרון למיניהן ועוד: לטעמנו, אין ממש בטענה זו. אכן, לעיתים חולפות שנים רבות מעת ביצוע העבירה ועד תחילתה של חקירה ולאחריה הגשת כתב האישום. בענייננו, ביום 10.9.2000 במסגרת הביקורת שערכו מפקחי משרד העבודה והרווחה במסעדה, נערך דו"ח על-ידי נציג מוסמך של מדינת ישראל ונגבתה עדות ממר זינגר. מאותו מועד, שהוא אכן מועד ביצוע העבירה, לא יכולים המשיבים לחסות תחת אצטלה של אי ידיעה, כי לא יינקט נגדם כל הליך. המשיבים היו יכולים לברר כל העת באיזה מצב ו/או שלב מצויה החקירה ואימתי מתעתדים להגיש כנגדם כתב אישום, אם בכלל” אוסיף עוד כי תחולתה של הדוקטרינה אינה יכולה להיבחן בחלל ריק, ובמנותק מסוג העבירות שבהן עסקינן. יש לתת את הדעת לחומרה היתרה הנודעת לתופעת העסקת עובדים זרים, הפוגעת באוכלוסייה חלשה, בערכי היסוד של החברה ובדמותה (בג"צ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (ניתן ביום 7.12.2006); טוטאל שירותי כוח אדם בע"מ - מדינת ישראל (ניתן ביום 26.9.2006)). סוף דבר - לאור האמור לעיל, בענייננו לא התקיימו התנאים הנדרשים להחלת תורת ההגנה מן הצדק בענייננו. התיק נקבע להקראה ביום 26/2/09 בשעה 11:30. ניתנה היום י"ט בטבת, תשס"ט (15 בינואר 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. דיתה פרוז'ינין, שופטת העסקת עובדים זריםקנסעובדים זרים