סמכות עניינית בתי משפט ביהודה ושומרון במסגרת בש"א 22720/08 עותרות הנתבעות לסילוק התביעה על הסף מפאת שורה של טעמים- חוסר סמכות עניינית, חוסר סמכות מקומית וסוגיית ברירת הדין, התיישנות, מניעות והעדר עילה. במסגרת בש"א 2655/09 עותר התובע להתיר את תיקון כתב התביעה על דרך מחיקת סעד, הוספת סעד והפחתת רכיב כספי מסויים, ואציין כבר כעת, כי מדובר למעשה במעין "מענה" לטענותיהן המקדמיות של הנתבעות, כפי שנטענו בבקשה לסילוק על הסף. על פי כתב התביעה, בבעלות התובעת זכויות חכירה בחלקות מסויימות באזור התעשייה "ניצני שלום" בטול כרם, וזאת בהתאם לחוזה הרשאה שנערך בינה לבין המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (נספחים א'1-א'2). הנתבעות עוסקות במסחר בתחום הטקסטיל. במהלך שנת 1997 נחתם בין התובעת לנתבעת 1 הסכם שכירות לתקופה שבין המועדים 1/1/97-31/12/98, לגבי שטח של 1,400 מ"ר. לאחר תום תקופה זו, ניסתה התובעת לנהל הידברות מסויימת אל מול הנתבעת 1 לצורך הארכת תקופת השכירות, אך הנתבעת 1 לא חתמה על הארכת ההסכם, ומהתנהלותה עולה כי היא הסתפקה במכתב מסויים שהפנתה לתובעת ביום 1/1/99. התובעת טענה, כי הנתבעת 1 שילמה דמי שכירות בגין המושכר עד לחודש אוקטובר שנת 2000, אך מהמועד האמור הפסיקו הנתבעות לשלם את דמי השכירות על דעתן וללא כל הודעה מוקדמת. לטענת התובעת, הנתבעות 1 ו-2 מחזיקות, שלא כדין, במקרקעיה החל מחודש אוקטובר 2000 ועד לעיתוי הנוכחי, ללא כל תשלום. התובעת טענה, כי הנתבעות פלשו לשטח נוסף שבבעלותה, בשטח של כ-1,309 מ"ר, הציבה בשטח מבנים וציוד שבבעלותה, וכן הקימה גדר שמיקומה חרג מגבולות השטח שהושכר לה. בהתאם לכך, טענה התובעת, כי הנתבעות מחזיקות בשטחים שגודלם 2,709 מ"ר , אשר התובעת היא בעלת הזכויות בהם. לטענתה, בעקבות אי פינוי השטח המושכר, סוכל יישומו של הסכם השכירות שנערך בין התובעת לבין חברת עצי שיטים 2000 בע"מ, באופן שהתובעת נאלצה לדחות את תחילת תקופת השכירות, לצמצם את השטח שנקבע בהסכם ולהחריג את השטח התפוס על ידי מי מהנתבעות מהשטח המושכר. בנוסף, לטענתה, חסימת דרכי הגישה שלה אל מתחם המקרקעין שבבעלותה נעשה תוך הפרות של חוקי התכנון והבנייה ולמרות קיומם של צווי הריסה והפסקה שהוצאו כנגד הנתבעות על ידי המינהל האזרחי באיו"ש. התובעת עתרה לפינוי וסילוק יד מהמגרשים האמורים וחיוב הנתבעות בתשלום דמי שכירות, דמי שימוש ראויים ותשלום נזקי התובעת בשל חסימת דרכי הגישה למתחם. סכום התביעה הוא 5,033,063 ₪ . טענת חוסר סמכות מקומית הנתבעת טוענת, כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית, שעה שהמקרקעין נשוא התביעה מצויים בשטחי יהודה ושומרון. למעשה, מדובר במעין טענת חוסר סמכות בינלאומית או פורום לא נאות, שנדונה במקרים רבים בהקשר של תביעות נזיקין כנגד הרשות הפלסטינאית, והרציונל לגביה אחיד בעיקרו. כך לדוגמה, נקבע לאחרונה ברע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (16/4/09)- "על פי דוקטרינת הפורום הבלתי נאות, לבית משפט בישראל המוסמך לדון בתובענה נתון שיקול דעת שלא להיזקק לתובענה אם קיים פורום זר אחר שהוא בגדר "פורום טבעי" בו ראוי לברר אותה, ושיקולי יעילות ונוחות דיונית מצדיקים שלא לקיים את הדיון בישראל (ראו: 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co , פ"ד נ"בג' 109, 113-114 (1998). הכרעה בדבר "טבעיות הפורום" נעשית על ידי בית המשפט המפעיל את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות (ראו: ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, 385 (1985))". במקרה הנוכחי, במסגרת סעיף 19.1 להסכם השכירות בין הצדדים (נספח ה' לכתב התביעה), עוגנה תניית שיפוט ייחודית, הקובעת באופן מפורש כי סמכות השיפוט בכל הקשור לחוזה מוקנית אך ורק לבתי המשפט במחוז תל אביב-יפו. תניית שיפוט ייחודית זו מעידה בבירור על כוונת הצדדים להקנות סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט המוסמך עניינית, במחוז תל אביב, ובהתאם לכך, הנתבעות מנועות מלצאת כנגד סמכותו של הפורום הישראלי. מעבר לכך, התובעת טוענת כי הסכם השכירות נערך בישראל ומקום מושבם של הצדדים הוא בישראל. לטעמי, אילו היה מדובר בטענת חוסר סמכות מקומית "סטנדרטית", הרי ששיקולים אלה היו מתבטלים במשקלם לנוכח מקום הימצאות המקרקעין (ולאור האמור בהוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אך מאחר שמבחינה נורמטיבית, הסוגייה הרלוונטית היא נאותות הפורום, הרי שהשיקולים האמורים מתווספים לתניית השיפוט הייחודית ומחזקים את המסקנה בדבר נאותות הפורום הישראלי. אציין, כי טענות הנתבעות בדבר ברירת הדין אינן גורעות מסמכותו של בית משפט זה, לאור האמור. טענת חוסר סמכות עניינית הנתבעות טוענות, ובצדק, כי סעד של פינוי וסילוק יד מצוי בסמכות בית משפט השלום. בתגובתה, מפנה התובעת לכך שבמסגרת בקשתה לתיקון כתב התביעה, היא עתרה למחיקת סעד זה. בהתאם לכך, מתקבל רכיב התיקון שעניינו מחיקת הסעד לפינוי וסילוק יד (סעיף 3.1 לבש"א 2655/09), ומתייתרת טענת חוסר הסמכות העניינית, בהקשר ספציפי זה. במסגרת בש"א 2655/09 מבקשת התובעת להוסיף לכתב התביעה סעד של הריסת המבנים שנבנו שלא כדין, ולטענתה, תוך פלישה לשטחה, ובנייה ללא היתר ובניגוד לחוקי התכנון והבנייה הרלוונטיים. בתגובתן, טוענות הנתבעות, כי רכיב הבקשה של הוספת סעד ההריסה נוסח באופן סתמי ללא פירוט לגבי זהות המבנים שהריסתם מבוקשת, מיקומם, הסמכות העניינית והדין הרלוונטי לכך. אני מסכים עם הנתבעות בכך שמן הראוי היה להבהיר סוגיות אלה במסגרת הבקשה, אך התובעת השלימה את החסר, לפחות באופן חלקי, במסגרת תשובתה לתגובה. לטענת התובעת, הצורך בהריסת המבנה הובהר כבר בכתב התביעה המקורי, בו נטען כי הנתבעות פלשו לשטחה והקימו מבנים שלא כדין, ולכן היעתרות לבקשתה להוספת סעד זה עשויה לייעל את ההליך ולמנוע את פיצול התביעות. בסעיף 12 לתשובתה, מבהירה התובעת כי המבנים שנבנו שלא כדין הם סככה, מחסום/מבנה מקורות עץ, גדר ושער. ביום 7/5/09 (לאחר קדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 22/4/09), הגישה התובעת הודעה בדבר מתן פסק דין בעניין שנסיבותיו דומות לנסיבות ענייננו, ובמסגרתו נעתר כב' השופט ניסים ישעיה לסעד של הריסת מבנים שנבנו שלא כדין באזור התעשייה טול כרם (ת"א 1045/05 גרין נצר נכסים (1983) בע"מ נ' גשורי (1/5/08)). בתגובתן להודעה, יוצאת הנתבעות כנגד רלוונטיות פסק הדין האמור לענייננו. כאמור, באופן עקרוני, לבית משפט זה מוקנית סמכות מקומית-בינלאומית לדון בהליך. בהתאם לכך, אין מניעה דיונית-מקדמית להתיר את התיקון המבוקש, לגבי הוספת סעד ההריסה, וכל השגה נוספת הקיימת לנתבעות בהקשר זה, ראויה להתברר במסגרת הדיון המהותי בהליך, והיא אינה מונעת את המשך הדיון בשלב הנוכחי. בהתאם לכך, אני מתיר את התיקון הנסב על הוספת הסעד להריסת המבנים שלטענת התובעת, נבנו שלא כדין (סעיף 3.2 לבקשת התיקון). התיישנות הנתבעות טוענות להתיישנות כל טענה שעניינה בהסכם השכירות מיום 1/1/97 . בתגובתה, טוענת התובעת, כי הנתבעות הפרו את ההסכם בהפרה יסודית, החל מהמועד שבו הן הפסיקו לשלם דמי שכירות, כלומר בחודש אוקטובר שנת 2000 (טענה זו הועלתה גם בסעיף 13.13 לכתב התביעה). בע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10/6/08) נקבע כי עילת התביעה מתגבשת במועד שבו נמצא בידי התובע לראשונה "כח התביעה", אשר ממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית למימוש עילת התביעה והסעדים הנובעים ממנה, ולכן תקופת ההתיישנות אינה נמנית בטרם בשלה זכותו של בעל הדין. מנוסח הדברים בכתב התביעה עולה כי השגותיה של התובעת כנגד התנהלות הנתבעות, נסבה, בין היתר (ואולי בעיקר) על הפסקת תשלום דמי שכירות בגין שימושן בנכס. מכאן נובע, שכל עוד הנתבעות שילמו את דמי השכירות בנכס, לא התגבשה עילת התביעה של התובעת, לפחות בהקשר זה. לפיכך, ומאחר שהפסקת תשלום דמי השכירות היא נקודה עובדתית הקשורה אינהרנטית ליתר הטענות העובדתיות (כגון הפלישה לשטח נשוא התביעה והקמת המבנים שלא כדין), הרי שהמסקנה המתחייבת היא, שהתביעה בכללותה טרם התיישנה. מניעות והעדר עילה הנתבעות טוענות להתגבשותם של הסכמים מסויימים נוספים, עם צדדים חיצוניים להליך, אשר כפי הנראה, לא אוזכרו במפורש במסגרת כתב התביעה. ראשית, טוענות הנתבעות, כי ביום 25/4/07, כשישה חודשים לפני הגשת התביעה, נחתם הסכם פשרה בין התובעת לבין חברת סולאור תעשיות גז (1988) בע"מ, במסגרתו התברר, כי חברת סולאור השתמשה או משתמשת בשטחים אשר התובעת טוענת להיותה בעלת זכות הרשאה בהם. הנתבעות טוענות, כי במסגרת הסכם הפשרה, הושגה הסכמה לפיה כל עוד חברת סולאור מחזיקה ועושה שימוש ב"דרכי הגישה", היא תאפשר לתובעת או למי מטעמה זכות מעבר בהתאם לנוהלים ולהוראות הביטחון החלים על סולאור ועל איזור התעשיה בניצני שלום. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי ביום 17/10/07, יום לפני הגשת התביעה, נחתם בין התובעת לבין חברת סול מורן ניהול ושיווק בע"מ הסכם מכר במסגרתו נמכרו זכויותיה של התובעת במגרשים נשוא התביעה. לטענתן, במסגרת ההסכם האמור, הומחו זכויותיה של התובעת, כלפי הנתבעות, לטובת חברת סול מורן. הנתבעות צירפו לבקשתן את הסכם המכר האמור. בסעיף 5.2 להסכם נאמר- "בנוסף, במועד חתימת הסכם זה, ממחה אקרשטיין לסול מורן את כל זכויותיה בממכר כלפי לוטר, ולענין זה יראו את סול מורן כבאה בנעלי אקרשטיין בכל דבר וענין בקשר לממכר. לענין זה מובהר, כי לטענת אקרשטיין, לוטר מחזיקה זה למעלה משלוש שנים בחלק המקרקעין המסומן על גבי התשריט בצבע כתום, מבלי שניתנה לכך רשות על ידי אקרשטיין". ובנוסף, ניתן להיווכח כי במסגרת סעיף 5.8 להסכם אכן עוגנה המחאת זכויותיה של התובעת כלפי הנתבעות, לחברת סול מורן- "אקרשטיין ממחה לסול מורן כל זכות תביעה שקמה לה כלפי חברת לוטר בע"מ, בגין השימוש שביצעה ו/או שמבצעת לוטר בע"מ בשטח הממכר. יחד עם זאת, סול מורן לא תהיה זכאית לקבל כל תשלום ו/או פיצוי מלוטר בע"מ על פי סעיף זה, אלא אם הפיצוי יועבר לאקרשטיין או לנאמן, לפי הוראות הסכם זה, על חשבון התשלומים האחרונים על פי הסכם זה, וכנגד החזרת ההמחאות המתאימות. אקרשטיין תעביר לסול מורן, לבקשתה, את המסמכים המצויים בידה בענין זכות התביעה כאמור, בתוך 30 ימים ממועד חתימת הסכם זה". בנוסף, מפנות הנתבעות לסעיף 2.5 להסכם השכירות בין התובעת לבין חברת עצי שיטים (נספח ט"ז לכתב התביעה), בו עוגנה המחאת הזכויות והחובות על פי הסכמי השכירות הקיימים לחברת עצי שיטים. הנתבעות טוענות, כי בעקבות המחאות הזכות האמורות, לא נותרה ברשות התובעת עילת תביעה כלשהי כלפיהן. כמענה לטענה זו, עותרת התובעת להתיר את תיקון התביעה על דרך הקטנת החיוב בדמי השכירות, לאור הקטנת שטח המקרקעין, ועל רקע ההסכם עם חברת סול מורן. בתגובתן, טוענות הנתבעות, כי התובעת לא פירטה נתונים הרלוונטיים לשטח המוקטן בעקבות התיקון המבוקש, ובין היתר, לא צורף התשריט ולא צויינו השטחים הנגרעים מהתביעה. מהאמור בתשובת התובעת לתגובה ניתן להסיק, כי ב"כ התובעת לא ייצג את התובעת אל מול חברת סול מורן, ולכן השטח נשוא המחאת הזכויות לא הופחת מהשטח נשוא התביעה, מפאת טעות. התובעת מבהירה, כי המדובר בהפחתת שטח קטן יחסית, של 465 מ"ר (מתוך 2709 מ"ר נשוא התביעה). לתשובה לתגובה צורף תשריט, אך כפי הנראה, הוא מתייחס למיקום המבנים שהריסתם מבוקשת, ואינו נוגע לשטח שמבוקש להפחיתו. אני מסכים עם הנתבעות בכך שקיימת עמימות לגבי מיקומו המדוייק של השטח נשוא המחאת הזכויות. בנוסף, לטעמי, לא ניתנה התייחסות מספקת לעניין המחאות הזכות הנוספות לחברת סולאור ולחברת עצי שיטים, והעניין בהחלט טעון הבהרה. עם זאת, דווקא לאור העמימות המאפיינת את עמדתה העובדתית של התובעת לגבי השטח נשוא ההפחתה המתבקשת, אין שום אפשרות כעת להכריע בשאלה האם, בעיתוי הנוכחי, נותר שטח כלשהו שאינו כפוף להמחאת זכות כזו או אחרת, ולגביו קיימת לתובעת זכות תביעה לכאורית כלפי הנתבעות. מכאן נובע, שיש להותיר את בירורה של סוגייה זו להמשך הדרך, כאשר יש להניח, כי להמחאת הזכויות לצדדים חיצוניים להליך, ככל שאכן קיימת, תהיה השלכה מסויימת על עילת התביעה הנטענת. מסיבה זו, אני רואה לנכון להתיר גם את תיקון כתב התביעה, על דרך הקטנת החיוב בדמי השכירות (בהתאם למבוקש בסעיף 3.3 לבש"א 2655/09). אעיר, כי ייתכן שהבקשה לתיקון כתב תביעה בכללותה מהווה מעין "מקצה שיפורים" מצד התובעת לנוכח הבקשה לסילוק על הסף אך מכל מקום, ובכדי לייעל את ההליך, לא ראיתי לנכון למנוע מהתובעת את התיקונים המבוקשים, שכן לא נוכחתי שלנתבעות עלול להיגרם נזק דיוני כתוצאה מעריכתם (רע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (25/9/08)). תוצאת הדברים היא, שהבקשה לסילוק על הסף נדחית, והבקשה לתיקון כתב התביעה מתקבלת. תקנות 93 ו-94 לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו. התובעת תשא בהוצאות בסך 5,000 ₪ + מע"מ. סמכות ענייניתשטחי יהודה ושומרון