מניעות דיונית בתיק פש"ר זה מתנהלים הליכי פשיטת רגל אשר נפתחו לבקשתו של מר זוהר שלמה (להלן - "זוהר" או "הזוכה 2" או "החייב בפש"ר"). ביום 6.3.05 ניתן צו כינוס לנכסיו. ביום 6.6.07 מונה עו"ד יניב אינסל כמנהל מיוחד (בש"א 11739/07; להלן - "המנהל המיוחד"). המנהל המיוחד, עתר במסגרת בקשה זו למתן הוראות כדלקמן: לכונס, להעביר לקופת הפש"ר את כל הכספים המצויים ברשותו, אשר התקבלו לידיו בשל מימוש נכסים במסגרת תיק הוצל"פ מס' 0-01-22541-01 בקיזוז הוצאות הכינוס כפי שאושרו ו/או שיאושרו על ידי כבוד ראש ההוצל"פ, וזאת בשל הטעמים כפי שיפורטו לקמן. למשיבה, להעביר לידי המנהל המיוחד את כתבי בי-הדין שהוגשו במסגרת ת.א. 20492/05 והחלטות בית המשפט שניתנו בו, בין היתר, וכן כל הסכם אשר נעשה בין הצדדים במסגרת תיק זה בתצהיר ערוך כדין, וכן את ההחלטה לפיה הורה בית המשפט על דחיית התובענה. בבקשתו מפרט המנהל המיוחד את השתלשלות ההליכים הרלוונטיים. הזוכה 1 (להלן: "איזיקוביץ") והזוכה 2 נקטו בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייבים בתיקי הוצל"פ 1702061014 ו- 0122541010 (להלן: "וופלים אושר" ו"אלבז"). כונס הנכסים, עו"ד דוד עמיחי (להלן: "הכונס") התמנה מטעם זוהר ככונס נכסים למימוש מכונות לייצור וופלים של וופלים אושר ואלבז (להלן: "המכונות"), זאת רק בתיק שנפתח לבקשת איזיקוביץ. זוהר ביקש להצטרף להליך. המשיבה (להלן: "האאס") עתרה לבית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 176493/01) להכריז כי המכונות מצויות בבעלותה, זאת בשל תניית שימור בעלות ו/או בשל מישכון המכונות על ידי אלבז לטובתה. האאס צירפה כמשיבים רק את הכונס ואת איזיקוביץ. זוהר ביקש להצטרף להליך ובקשתו נענתה. בית משפט השלום (כב' השופטת אביגיל כהן), דחה בפסק דינו את תביעתה של האאס וקבע כי המכונות מצויות בבעלותם של וופלים אושר ואלבז. משום כך פעל הכונס להמשך מימוש המכונות. האאס הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 2063/02). זוהר לא צורף כמשיב בערעור. טענותיה של האאס התקבלו, ונקבע כי המכונות נותרו בבעלותה. הכונס ואיזיקוביץ הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה (רע"א 5941/07). זוהר לא היה צד אף להליך זה. המנהל המיוחד, כיום בשמו של זוהר ובנעליו (לאחר שזה נקלע להליכי חדלות פרעון), טוען כי הוא מחזיק בידו פסק דין חלוט (של בית משפט השלום), ובהליכי הערעור אין כדי לפגוע בכך, הואיל וכלל לא צורף אליהם כבעל דין. כן עותר המנהל המיוחד לקבל מאת האאס מסמכים מהליך מקביל, שיש בהם כדי לשפוך אור על העובדות. הכנ"ר תומך בעמדת המנהל המיוחד, וכך גם הכונס. האאס אינה כופרת בכלל, שלפיו פסק דין שניתן לטובת צד פלוני, אשר לא צורף כמשיב בערעור על פסק הדין, הופך לחלוט לגבי אותו צד. אלא שלשיטתה זוהר לא רכש כלל זכות כלשהי בפסק הדין של בית משפט השלום; הוא היה נושהו של אלבז, והצטרף להליך הצהרתי, בעניינם של מעוקלים, שהוחזקו על ידי אלבז, הליך שננקט בידיה, כטוענת לבעלות במעוקלים, כנגד המחזיק וכנגד כונס אותם נכסים. האאס טוענת, כי נושיו האחרים של אלבז, ובהם זוהר, לא יכלו לפעול לגבי המכונות המעוקלות, וכוח הפעולה ניתן רק לכונס. משום כך, המחלוקת בשאלת הבעלות נתבררה בין האאס, שטענה לשימור בעלותה מכוח הסכם עם אלבז, ובין הכונס, שביקש לממשן בטענה שהן שייכות לאלבז; הצטרפותו של זוהר נועדה "לאותת" לכונס אודות קיומו של זוהר, על מנת שלא יתעלם ממנו שעה שיבוא לממש את המעוקלים. כך גם לא הגיש זוהר כתב טענות כלשהו, אלא אך הצטרף לטענות הכונס. האאס טוענת אפוא, כי בנסיבות שבהן לא העלה זוהר טענה לזכות קניינית שלו עצמו במכונות, לא נפסק דבר "לטובתו" בפסק דינו של בית משפט השלום. גישתה זו של האאס מקובלת עליי. אין המדובר כלל במקרה שבו מדובר בבעל דין שניתן פסק דין "לטובתו", פסק דין שנותר על כנו בשל אי צירופו בהמשך להליך הערעורי. ההליך המשפטי הכריע בשאלת הבעלות במכונות (האם זו שייכת להאאס או לאלבז), ואת האינטרס של הנושים כולם ייצג הכונס. פסק דינו של בית משפט השלום דחה את תביעת האאס להכרה בבעלותה, ומשמעותו הייתה, לכל היותר, כי המכונות היו בבעלות אלבז, וכי הכונס רשאי להמשיך לממשן. העובדה שזוהר החזיק בידו זכות עיקול לא מקנה לו זכות מהותית או דיונית כלשהי, שנפגעו באיזה שהוא מובן לאורך ההליכים. יודגש, כי אין טענה (ודומה שגם לא יכולה להיות כזו) שזוהר לא ידע על הליך הערעור שהתנהל בבית המשפט המחוזי. הוא בוודאי המתין בדריכות לתוצאה וקיווה, מן הסתם, שהכונס יצליח "להגן" על פסק הדין של בית משפט השלום, שהעניק את הבעלות במכונות לאלבז. זוהר לא ביקש להצטרף לערעור, כפי שעשה שעה שביקש להצטרף להליך בבית משפט השלום. הוא המתין לפסק הדין, וגם לאחר הינתנו לא פעל לשינויו. גם בעניין זה "סמך" על הכונס. פתיחת הנושא כעת על ידי זוהר (או המנהל המיוחד מטעמו) איננה ראויה בעיניי ואין לאפשר אותה. יתרה מכך, במסגרת בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון העלה הכונס טענה זהה, בדבר אי צירופו של זוהר כמשיב בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי (סע' 28 - 30 לבקשת רשות הערעור, נספח ד' לתשובת האאס). האאס השיבה (סע' 14 - 17 לתגובתה לבר"ע, נספח ה'), כי זוהר צורף להליך בבית משפט השלום לבקשתו, במהלך ישיבת ההוכחות מיום 25.3.02, ולא טען למעשה לזכות כלשהי במכונות; הכונס עצמו לא העלה כל טענה, לא בסיכומיו בערעור בבית המשפט המחוזי ולא בדיונים עצמם כי יש פגם כלשהו באי צירופו של זוהר, והעלה טענה זו לראשונה רק לאחר שניתן פסק הדין במחוזי. בית המשפט העליון נתן את החלטתו ביום 25.3.08 (נספח ו'). כב' השופט יוסף אלון דחה את בקשתם של הכונס ואיזיקוביץ והותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. בית המשפט העליון היה מודע ל"שורת טענות נוספות לעניין התנהלות ההליך בערכאת הערעור ופגמים פרוצדורליים שנפלו בהם ובפסק הדין" (סע' 2 להחלטה), וראה לנכון לקבוע כי "...גם ביתר טענות המבקשת המפורטות בבקשתה, לא נמצאה לי טענה או שאלה המצדיקה מתן הרשות לערעור נוסף" (סע' 3 להחלטה). במצב דברים זה ראוי, גם משיקולים של ודאות משפטית ועקרון סופיות הדיון, לקבוע כי שאלת הבעלות במכונות הוכרעה. למעשה, הימנעותו של זוהר מלבקש להצטרף להליך בבית המשפט המחוזי ודחיית הטענה של הכונס במסגרת בקשת רשות הערעור מקימה "השתק שיפוטי", אשר מונע מהמנהל המיוחד לפתוח את הנושא שוב עתה (לתורת ה"השתק השיפוטי" ראו והשוו: רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (2007)). הסיטואציה מזכירה, במידה רבה, את מגמת הפסיקה שלא לאפשר העלאת טענות דיוניות בשלב מאוחר ולאחר פסיקה, שאיננה לשביעות רצונו של צד כלשהו, אפילו מדובר בטענה כנגד סמכות עניינית ממש של בית המשפט. כך, השתהות בעל דין בהעלאת טענה כנגד סמכותו העניינית או המקומית של בית המשפט הדן בענין עלולה לחסום את דרכו להעלותה בשלב מאוחר יותר מחמת מניעות דיונית: "השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת העדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על ידה" (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (2004)). בפסיקה מתחזקת המגמה השיפוטית שלא להיזקק לטענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדנה, כאשר זו מועלית באיחור (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) נ' סמיר, פ"ד נ(5) 820 (1997); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669 (1997)). גישה זו, השוללת העלאת טענת העדר סמכות עניינית באיחור, אינה מוגבלת לשיקולים מעשיים של יעילות מערכת השיפוט בלבד. שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות, שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט של צד המשתמש בטענת העדר סמכות בדרך מניפולטיבית כאשר ההליך או ההכרעה אינם לשביעות רצונו; כך למשל, כאשר צד שהפסיד במשפט, מעלה לאחר מתן ההכרעה השיפוטית טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית. ראו גם: ד. שוורץ "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי", עיוני משפט כא, תשנ"ח, 328. הגבלה כזו, מלהעלות טענה דיונית בשלב מאוחר, נועדה למנוע עוול דיוני לבעל הדין שכנגד, ולהגן על המשאבים הדיוניים של המערכת השיפוטית מפני הליכי סרק והתדיינויות מיותרות. אין לאפשר כוח תימרון דיוני לבעל דין לקחת חלק בדיון תוך צפייה לדרך התקדמותו ולעיתים עד לסיומו, ולבחון את תוצאותיו ובהתאם לכך להחליט אם "לשלוף" מאמתחתו בשלב מאוחר טענה כדוגמת טענת העדר סמכות עניינית, וכך אין גם לאפשר לבעל דין שבחר לא להצטרף להליך לשוב ולתקוף אותו לאחר סיומו (אפילו אם נפל פגם דיוני באי צירופו מלכתחילה, ובלבד שהיה מודע להליך). לא ראיתי מקום גם להיענות לסעד שהתבקש בנוגע למסירת מסמכי הליך מקביל. לא ברור, לאור התוצאה הנ"ל, מה טעם יש בסעד זה. מכל מקום, בית משפט של פש"ר אינו הכתובת. המנהל המיוחד רשאי להגיש בקשת עיון בתיק המקביל, שבוודאי תשקל לגופה שם. הבקשה נדחית. המנהל המיוחד ישא בהוצאותיה של האאס בסך של 7,500 ₪ + מע"מ. השתק / דיני מניעות