הגשת תביעה שנמחקה מחוסר מעש 1. בפני בקשה מטעם הנתבעת אורט ישראל (להלן- המבקשת) לסילוק התביעה על הסף. 2. התובע, גדעון גולדשטיין (להלן- המשיב ) מתנגד לבקשה. 3. בבסיס הבקשה עומדים טעמים אלה - א. התיישנות עילת הפיטורים ; ב. שימוש לרעה בהליכי משפט בחוסר תום לב קיצוני לאחר מיצוי מלוא זכויות המשיב בגין תקופת עבודתו וסיומה באופן היוצר מניעות להגשת התביעה על כל עילותיה; ג. שיהוי של למעלה מ- 7 שנים בהגשת התובענה ללא הסבר ותוך שינוי מצב המבקשת לרעה. 4. נימוקי הבקשה - א. ביום 11.6.02 הגיש המשיב כנגד המבקשת בקשה למתן צו מניעה נגד פיטוריו; ב. משלא ניתן צו כמבוקש, החלה להתברר התביעה העיקרית כאשר המשיב אף תיקן את התביעה והוסיף לה סעדים כספיים. התביעה הראשונה נמחקה בשל חוסר מעש - אי תשלום אגרה ; ג. התביעה מושא בקשה זו נסמכת ב- 3 עילותיה הראשונות על הודעה אודות פיטורי המשיב בשיחה מיום 18.4.02 והודעת פיטורים בעקבותיה מיום 22.4.02; ד. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן- חוק ההתיישנות) קובע כי מניין תקופת ההתיישנות יחל ביום שבו נולדה עילת התובענה. בענייננו בוססה התובענה על עילות אשר נולדו במועד פיטורי המשיב דהיינו ביום 18.4.02 ולכל המאוחר ביום 22.4.02 ; ה. בעב (חי) 1396/02 קרצב פנחס- אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ התייחס בית הדין לסוגית ההתיישנות הנטענת בהקשר של עילות הנובעות מהפיטורים וקבע כי הן התיישנו בתוך 7 שנים ממועד הודעת הפיטורים ; ו. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות בת 7 שנים לזכות שאינה במקרקעין. משכך, תביעתו של המשיב התיישנה באשר ל - 3 העילות הראשונות כבר ביום 18.4.09 או לכל המאוחר ביום 22.4.09; ז. העילות המתייחסות להתנכלות ופגיעה בשם הטוב מתבססות אף הן על תקופה שלפני 31.9.02 ואף לתקופה שלפני מועד הודעת הפיטורים. כך בסעיפים 32 ו-48 לתביעה מייחס המשיב את ההתנכלות הנטענת ל - 4 חודשים הבאים שלאחר השיחה ב 18.4.02 כך בסעיף 51 לתובענה טוען המשיב כי ההודעה על פיטוריו לאחרים נעשתה אף קודם לשיחה מיום 18.4.02; ח. אף לשיטתו של המשיב עיקר תביעתו התיישנה. כבר ביום 11.6.02 הגיש המשיב לראשונה, את תביעתו הראשונה כנגד המבקשת, במסגרתה הוצג המסד העובדתי המקים ומגבש את מרבית העילות הנתבעות במסגרת התביעה הנוכחית . ובפרט נטענו העובדות המקימות את שלוש העילות העיקריות המפורטות בתביעה- פיטורים בחוסר תום לב; התנכלות; ופגיעה בשם הטוב לעת פיטורים כך שלשיטתו של המשיב ביום 11.6.02 , לכל המאוחר, נולדו מרבית עילות התביעה. משכך, תקופת התיישנותן של אותן העילות הסתיימה לשיטת המשיב, לכל המאוחר, 7 שנים ממועד הגשת התביעה הראשונה דהיינו ביום 11.6.09; ט. טענותיו של המשיב בדבר פניותיו למבקשת במשך השנים בדבר כוונתו להמשיך בניהול ההליכים, אין בהם כדי לסייע. אין בהודעה על כוונה לנקוט בהליכים כדי להקפיא את תקופת ההתיישנות; י. עיון בפסיקה ובספרות המשפטית מצביע על החשיבות הרבה ועל המשקל המכריע המיוחס למוסד ההתיישנות; יא. דוקטרינת ההתיישנות באה לאזן בין שלושה עקרונות : חובת החייב למלא חובתו אל מול חובת בעל הזכות שלא לבוא בתביעות כעבור זמן ניכר אל מול האינטרס הציבורי; יב. על אף שטענת ההתיישנות נמנית עם סדרי הדין, אין להמעיט מחשיבותה שכן אין בה רק כדי להקל על המתדיינים ועל בית הדין כיתר הוראות סדרי הדין אלא זוהי טענה המשפיעה על זכויות מהותיות של הצדדים; יג. בדברי חקיקה שונים, לרבות בתחיקה סוציאלית שבאה לשמור על זכויות עובדים ומחייתם, נקבעה תקופת התיישנות קצרה מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. יש בכך כדי להעיד על החשיבות הרבה אשר יש לתת לטענת ההתיישנות ואף להדגיש את הרעיון והמגמה העומדים ביסוד החקיקה, מניעת תביעות סרק, הגברת הוודאות המשפטית ושלילת מצב בו תמנע מהנתבע אפשרות נאותה וצודקת להתגונן מפני התביעה; יד. עילות התביעה נולדו בחודש אפריל 2002 והמשיב ידע, לשיטתו, על לידתן לכל המאוחר בחודש יוני 2002, עת הגיש בגין אותן העילות בדיוק את תביעתו הראשונה אשר נמחקה מחמת העדר תשלום אגרה. בחלוף למעלה משבע שנים הוגשה, לראשונה, תביעה לבית הדין בגינה שולמה האגרה ובמשך כל אותן שנים לא טרח המשיב לעמוד על זכויותיו באופן אשר יאפשר לו לממשן; טו. בנסיבות תיק זה אין כל מקום לקבל טענה כי יש לנקוט בגישה המגמישה את טענת ההתיישנות, גישה שתוביל בהכרח לעיוות חוק ההתיישנות ולעיוות הדין; טז. נקבע מפורשות בפסיקות בית הדין הארצי כי אין בקיצוניותו של מכשיר הסילוק על הסף כדי לאיין כל טענה בדבר סילוק על הסף ויש לבחון כל מקרה לגופו; יז. האופן בו בחר המשיב להתנהל במסגרת הגשת התביעה מחדש הינו חוסר תום לב המגיע לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט. המשיב הגיש את התביעה הראשונה בשנת 2002, במסגרתה הוגשו תצהירי הצדדים וניתן היה כבר אז להעריך את סכויי הזכייה. משלא התקבלה עתירתו הראשונה ומשהגיש המשיב את התביעה הראשונה המתוקנת בחר לזנחה למשך מספר רב של שנים, תוך יצירת מצג של ויתור עליו הסתמכה המבקשת. מצג זה רק התחזק לנוכח פרישתו של המשיב בפרישה מוקדמת תוך קבלת פנסיה באורח המסיים, מייתר ומאיין עילה וסעד בגין הפיטורים; יח. השיהוי הכבד בו נקט המשיב גרם למבקשת להיזק ראייתי שאינו בר תיקון אשר יקשה עליה להוכיח טענותיה וכן לשינוי משמעותי לרעה במצבה; יט. למבקשת אשר בין שורותיה נמנו במשך השנים אלפי עובדים, אין כל אפשרות מעשית לשמור ולתייק את כל המסמכים ואת כל המידע הרלוונטי באשר לכל עובד ועובד, לתקופה בלתי קצובה. נוכח נסיבות התנהלותו של המשיב והמסקנה כי זנח את תביעתו התנהלה המבקשת בהתאם וכיום עומדת בפני קושי ברור לאיתור מסמכים שהיו בידיה לפני למעלה מ- 7 שנים . כיום לאחר מצגיו הברורים בחר המשיב להעלות מחדש את תביעתו והמבקשת נאלצת להתמודד עם החסרים והפערים הראייתים אשר נגרמו לה ע"י המשיב; כ. חלוף הזמן הרב מאז התרחשות האירועים הרלבנטיים לתביעה משליך באופן טבעי על מגבלות זיכרון העדים; כא. אי הגשת התביעה משך פרק זמן כה ארוך מצביעה על ויתורו של המשיב על הזכות המהותית, כאשר חזקת הקניית הודאות בדבר זכויותיו וחובותיו של המבקש, כמו גם הגנה על אינטרס ההסתמכות שלו, גוברים על אינטרס שמירת זכותו של המשיב לעמוד על תביעתו; כב. המשיב אשר לא טרח להצביע על כל סיבה לשיהוי וניהול התביעה מחדש, לאחר שהתקיים כבר הליך שלם בעניינו, הליך שנזנח, יאלץ את המבקשת להשקיע כספים ומשאבים ניכרים, פעם נוספת וללא כל טעם סביר; כג. אין חולק כי המשיב פנה לערוץ פרישה מוקדמת לגמלאות בסופו, 4 חודשים לאחר מועד סיום יחסי עובד ומעביד, ביום 31.8.02 אושרה הפרישה המוקדמת רטרואקטיבית . המשיב קיבל ומקבל פנסיה ממבטחים ובאורח זה מיצה את מלוא זכויותיו בגין תקופת העסקתו אצל המבקשת וסיומה. אין המשיב יכול להינות מכל העולמות ומשבחר בפרישה מוקדמת ויתר על כל זכות , ככל שהיתה לו כזו, בגין הפיטורים הנטענים כפיטורים בחוסר תום לב והוא מנוע מלתבוע כל סעד בגין כל העילות הנטענות בתביעה מאחר וכל זכויותיו התמצו בערוץ הפרישה המוקדמת; כד. למעלה מהצורך ולחילופין- ככל שלא יתקבלו הטענות באשר להתיישנות העילות ומניעות - כל עילות התביעה ממילא נגועות בשיהוי ניכר שדי בו לבדו כדי לדחות את התביעה על הסף; כה. גם ככל שיקבע כי עילות התביעה נולדו במועד המאוחר להודעת הפיטורים (מועד ניתוק היחסים או בסמוך אליו) הרי שמדובר בשיהוי כבד וקיצוני ביותר. בנסיבות בהם התביעה הוגשה ביום 30.8.09 עסקינן בתביעה שהוגשה על גבול סופה של תקופת ההתיישנות ובעצם על חודו של יום אחד בלבד בטרם תום תקופת ההתיישנות, ככל שזו החלה במועד ניתוק יחסי עובד מעביד. בהתאם לעמדה זו אף העילה הרביעית נגועה בשיהוי הקרוב ל- 7 שנים; כו. בתי הדין הורו לא אחת על דחיית התביעה מטעמים של שיהוי ניכר. 5. מנגד טענה המשיב - א. הבקשה נסמכת על טענת התיישנות שאיננה במקומה; ב. המבקשת מתעלמת מכך שההליך בבקשה לסעד זמני התנהל כדין מיום הגשתו- 11.6.02 וביום 20.8.02 ניתנה החלטה בהסכמה כי המבקשת תקיים שימוע למשיב ביום 1.9.02 כך שהפיטורים לא הוחלטו סופית קודם למועד זה ; ג. לטעון היום כי הודעת הפיטורים המקורית מחודש 4/02 היא המועד הקובע , כמוה כהודעה שדעתה של המבקשת ננעלה כבר אז, שאם לא כן מדוע הסכימה המבקשת לערוך שימוע למשיב בשלהי חודש אוגוסט?; ד. הודעת פיטורים אינה אלא כוונה לפטר , בכפוף לשימוע ותוצאותיו, לא נערך שימוע כדין קודם ליום 28.8.02; ה. הודעת פיטורים אינה מקימה עילה לפניה לבית הדין, אלא לאחר מיצוי הליכים ארגוניים. רק לאחר שאלה קוימו ומוצו פנה המשיב לבית הדין, בבקשה לסעד זמני ובמהלך 3 חודשים מיום 11.6.02 התנהל ההליך והתקיימו דיונים בבית הדין; ו. עילת הפיטורים קמה לכל המוקדם לאחר השימוע הראשון שנערך למשיב ביום 28.8.02; ז. ההליך לסעד זמני לא הסתיים במעשה בית דין. משלאחר ההחלטה ביום 20.8.02 לא ניתנה כל ההחלטה אחרת לגופו של עניין , לא נתמלאה תקופת התיישנות של 7 שנים גם לשיטת המבקשת מכח סעיפים 15 ו 16 לחוק ההתיישנות; ח. לא ברור מדוע המבקשת הגישה תצהיר דווקא מטעם דן שקד שלא היתה לו כל נגיעה לעניין. כל זאת שעה שצבי פלג,המוזכר בכתב התביעה, דמות מפתח מטעם המבקשת ועדיין מועסק בה , נמנע מהגשת תצהיר; ט. באשר להליך שלא שולמה בגינו אגרה וחלות סעיפים 15 ו-16, בע"ע 806/06 זעירא- אוניברסיטת בר אילן מבחין בית הדין הארצי בין שני מצבים- המצב הראשון בו לא משולמת אגרה ולא נעשה דבר - מצב העלול לפתות תובעים עתידיים לנקוט בצעד כזה במגמה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות ולכן אין לראות בהליך כזה כממלא אחר דרישות סעיפים אלה בחוק, המצב השני- (המתאים למקרה זה) בו בוחן בית הדין את התנהלות ההליך עד למחיקתו מחוסר מעש/ אי תשלום אגרה ונקבע כי כאשר התובע אינו ישן על זכויותיו ומתנהל הליך, יש להחיל הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות ; י. מכאן שגם אם תתקבל טענת המבקש כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות קודם ל-1.9.02 ההליכים שנוהלו בבית הדין מקימים למשיב את הגנת הסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות; יא. דין טענות המבקשת לעניין העדר מסמכים להדחות. די לעיין באסופת המסמכים שצורפה לכתב ההגנה בכדי לדחות את הטענה. המבקשת לא טרחה לציין בבקשה ובתצהיר איזה מסמכים היו ברשותה ואינם עוד ואשר יש בהם לכאורה לסייע לה בהגנתה או בניהול ההליך; יב. טענת השיהוי איננה ממין העניין והיתה צריכה להיות מועלית עת הוגשה הבקשה לסעד זמני. חוק ההתיישנות מאפשר לתובע להגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות ; יג. מטעמי הגינות נשלח לב"כ המבקשת מכתב כוונות ביום 18.8.07; יד. מנין יודעת המבקשת כי העדים אינם יכולים להעיד? לא ברור מדוע אין פירוט שמי והסיבות לאי היכולת; טו. אין כאן הסכם ויתור ומקל וחומר שמה שאמר בית הדין הארצי לעניין הסכמי ויתור חל בעניין זה בו אין הסכם ויתור אלא רק טענה תמוהה כי המשיב מיצה את כל המגיע לו; טז. התביעה הוגשה ביום 19.7.09. עקב תקלה בהעברת אגרה לבית הדין הוגשה הקשה אליה צורף שוב כתב התביעה ובית הדין הורה על פתיחת התביעה מחדש כהליך זה, ביום 25.8.08 ולא 30.8.09 , כנטען ע"י המבקשת. 6. בתשובה לתגובה טען ב"כ המבקשת עוד את אלה - א. במסגרת ההחלטה שניתנה ביום 20.8.02 הסכימו הצדדים לקיים שימוע בכפוף לתנאי מהותי אשר אין בילתו כלהלן - "אנו מקבלים את הצעת בית הדין לפיה, מבלי שתהיה בכך הודאה בטענה כלשהי שמעלה הצד שכנגד או ויתור על טענה מטענותינו, לרבות עצם חובת השימוע ומועדה יערך שימוע למבקש..."; מכאן, הגם שהמבקשת הסכימה, לפנים משורת הדין, לערוך שימוע נוסף למשיב הרי שעשתה כן מבלי להודות בכל טענה מטענות המשיב (למשל- טענה כי לא נערך לו מעולם שימוע) וכן עשתה זאת בכפוף לתנאי חשוב עליו נסמכה לפיו לא יהא בהסכמתה לערוך את שימוע כדי להביאה לכדי ויתור על טענה מטענותיה; ב. כעת טוען המשיב כי עריכת השימוע כמוה כהודאה בכך שלא קוים שימוע עובר למועד זה ולכן לשיטת המשיב יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד עריכת השימוע ; ג. מציין המשיב כי הישענותה של המבקשת על מועד מתן הודעת הפיטורים המקורית הינה חסרת תום לב שכן משמעות הדבר הינה כי השימוע אשר נערך לו בהתאם להחלטה בוצע מבלי שהיה זכאי להישמע בשימוע שאם לא כן אזי "מדוע הסכימה המבקשת לערוך שימוע למשיב בשלהי אוגוסט". שאלה זו, בנסיבות בהם הוחלט לערוך את השימוע, לא היתה צריכה להישאל והתשובה לה ברורה- המבקשת הסכימה לערוך את השימוע "לפנים משורת הדין ומבלי להודות בעובדות" כמצוין בפרוטוקול ההחלטה; ד. ניסיונות המשיב להתעלם מיסודות ההחלטה ולהסיק את שאין להסיק מתוך הסכמת המבקשת לערוך לו שימוע לפנים משורת הדין , הנן חסרות תום לב; ה. ניסיונו של המשיב לקבוע כי על המבקשת לוותר על טענת ההתיישנות אך משום שהסכימה לערוך את השימוע במועד שנערך, מנוגדת להחלטה בצורה מפורשת ובוטה; ו. בנסיבות בהן נערך השימוע אין להישמע לטענות המשיב לפיהן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד קיומו של השימוע; ז. תקופת ההתיישנות תחל להימנות ממועד הודעת הפיטורים המקורית אשר ניתנה למשיב מיום 18.4.02 ולכל המאוחר יש להתחיל במניין תקופת ההתיישנות ביום 11.6.02 הוא המועד בו התגבשו, אף לשיטת המשיב, לפחות 3 עילות מרכזיות בתביעה בגינן הוגשה תביעתו כבר במועד מוקדם זה; ח. הליכי הסעד הזמני הסתיימו כבר ביום 20.8.02 עם מתן החלטת בית הדין לגופו של עניין לפיה המבקשת תערוך למשיב שימוע נוסף ביום 1.9.02. החלטה זו סתמה את הגולל על הבקשה לסעד זמני ומיד לאחריה נסגר התיק- על כך ניתן ללמד מדפי תדפיסי תיק בית הדין כי ביום 20.8.02 ניתנה החלטה בבש"א 3771/02 וכעבור יומיים נסגרה הבש"א; ט. משניתנה החלטת בית הדין ביום 20.8.02, בדבר עריכת שימוע נוסף ביום 1.9.02 נסתיימו הליכי הסעד הזמני באופן שנוצר מעשה בית דין ובאופן בו לא ניתן עוד לעוררם מחדש, או בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן בו נבצר מהמשיב להגיש תובענה חדשה באותה עילה. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה כמו גם בכתבי בי דין הננו מורים כלהלן - 7. התביעה מושא החלטה זו הוגשה ביום 25.8.09. יש לדון בשתי שאלות בסיסיות בהליך זה- הראשונה- מועד התגבשות העילות הנתבעות בכתב התביעה. האם כטענת המבקשת העילה התגבשה עם מתן הודעת הפיטורים בחודש אפריל 2002 או לכל המאוחר עם הגשת התביעה בחודש יוני 2002 או כטענת המשיב העילות התגבשו בתאריך עריכת השימוע דהיינו ביום 1.9.02 כאשר התוצאה הינה ברורה. ככל שנקבל את עמדת המבקשת אזי התביעה מושא החלטה זו התיישנה וככל שתתקבל טענת המשיב אזי התביעה טרם התיישנה משהוגשה היא בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות. שאלה שניה, אליה נדרש רק ככל שנקבל את טענת המבקשת כי העילה התגבשה עם מתן הודעת הפיטורים , דהיינו בחודש אפריל 2002, הינה האם יש מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות . 8. לשאלה הראשונה - כעולה מכתב התביעה, מהות התביעה הינה - פיטורים בחוסר תום לב; התנכלות; פגיעה בשם הטוב לעת פיטורים; חוסר תום לב לאחר סיום יחסי עובד מעביד. בעניין זעירא (ע"ע 806/06 משה זעירא- אוניברסיטת בר אילן ואח') נפסק כלהלן בקשר למועד התגבשות העילה- "נבהיר, כי יש להבחין בין תביעה שעילתה פיטורים שלא כדין לבין תביעה שעילתה תשלום פיצויי פיטורים, אשר בנוגע אליה נקבע כי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות העילה מתגבשת ביום בו זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורים, קרי במועד סיום קשר העבודה [דב"ע נד/212-3 יואב צמחוני - ציון לוי עבודה ארצי כרך כ"ח(1)]. לעניין תביעה לפיצויי פיטורים, עילת התביעה מתגבשת עם מועד הפיטורים, שכן רק במועד כניסת הפיטורים לתוקף זכאי העובד לפיצויי פיטורים. שונה המצב בענייננו, בו עילת התביעה התגבשה כאמור כבר במועד ההודעה על הפיטורים, שכן במועד זה נודע למערער כי בכוונת המעביד לפטרו, בנסיבות אשר לגרסתו היוו פיטורים בניגוד לחוק הגנת העובדים זה רשאי היה לפנות לבית הדין בבקשה לצו מניעה שימנע את הפיטורים". (ההדגשה הוספה- א.ס.) בענייננו הודעת הפיטורים ניתנה בחודש אפריל 2002 וביום 11.6.02 פנה המשיב לבית הדין בבקשה למתן צו מניעה כנגד פיטוריו (לציין כי לא ברור מדוע המתין המשיב כחודשיים עד להגשת הבקשה למתן צו מניעה אך אין אנו נדרשים לכך במסגרת בקשה זו) לאור האמור, הננו קובעים כי עילת התביעה התגבשה בחודש אפריל , עם מסירת ההודעה למשיב על פיטוריו. 9. משכך הם פני הדברים יש לדון בשאלה השניה והיא האם יש מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות - בעניין זה טוענת המבקשת כי ההליך לא עומד בתנאי סעיף 15 לחוק ההתיישנות . לטענתה משניתנה החלטת בית הדין ביום 20.8.02, בדבר עריכת שימוע נוסף ביום 1.9.02 נסתיימו הליכי הסעד הזמני באופן בו נבצר מהמשיב להגיש תובענה חדשה באותה עילה; ואילו המשיב טוען כי התקופה בה ההליך התנהל עוצר את מרוץ תקופת ההתיישנות נוכח הוראת סעיף 15 ומכל מקום ההליך לסעד זמני לא הסתיים במעשה בית דין, משלאחר ההחלטה ביום 20.8.02 לא ניתנה כל ההחלטה אחרת לגופו של עניין. האם אכן, כטענת המבקשת, עם מתן החלטה בסעד הזמני נבצר מהמשיב להגיש תובענה חדשה באותה עילה , האם ההחלטה בסעד הזמני מהווה מעשה בית דין? בפרוטוקול הדיון מיום 20.8.08 נרשם כלהלן- "אנו מקבלים את הצעת בית הדין לפיה, מבלי שתהיה בכך הודאה בטענה כשלהי שמעלה הצד שכנגד, או ויתור על טענה מטענותינו, לרבות עצם חובת השימוע ומועדה,יערך שימוע למבקש, עד ליום 1.9.02, במשרדי המשיבה. השימוע יערך בלב פתוח ובנפש חפצה במטרה להגיע לפתרון מוסכם. יערך פרוטוקול מלא של השימוע. ב"כ הצדדים יהיו רשאים להיות נוכחים בשימוע. החלטה- אנו נותנים תוקף של החלטה למוסכם בין הצדדים. במידה והצדדים ימצאו בכך צורך- יוכלו לבקש בכל שלב, לקיים הליך גישור פנימי בפני נציגי ציבור". אין מחלוקת כי ההליך בתביעה העיקרית המשיך להתנהל לאחר מועד זה ואף הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה , הוגש כתב הגנה עד שביום 29.2.04 ההליך נמחק מחוסר מעש (אי תשלום אגרה) . כאמור, בהסכמת הצדדים כפי שנוסח לפרוטוקול נרשם - "מבלי שתהיה בכך הודאה בטענה כשלהי שמעלה הצד שכנגד, או ויתור על טענה מטענותינו"- נוכח ניסוח זה בלבד הננו סבורים כי לא ניתן לטעון ל"מעשה בית דין" בהקשר של ההחלטה בסעד הזמני. בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב כותבת נינה זלצמן כלהלן- "כוחו המחייב של פסק הדין כמעשה בית דין, על כל אחד משני ענפיו, מותנה בשלוש דרישות: א. סופיותה של ההכרעה השיפוטית, שמשמעותה, לצורך מעשה בית דין, היא שההכרעה השיפוטית הינה סופית מבחינת הערכאה שנתנה אותה, במובן שהיא מביאה לידי סיומה של ההתדיינות ואינה ניתנת עוד לשינוי או לביטול על ידי אותה ערכאה שיפוטית. ב.פסק הדין ניתן בסמכות והוא תקף. ג. פסק הדין הכריע במחלוקת נשוא התובענה לגופו של ענין". (עמ' 10-11). במקרה זה לא ניתן לומר כי מדובר בהכרעה שיפוטית המביאה לידי סיומה את ההתיידנות "משברחל בתך הקטנה" נרשם כי אף צד לא מוותר על טענותיו; מה גם שאין להתעלם מכך שמדובר בהחלטה בצו מניעה זמני שהינה למעשה "סוג של" החלטת ביניים ולא בפסק דין; ראיה נוספת לכך שההחלטה בסעד הזמני איננה בבחינת מעשה בית דין שאיננה באה במניין תקופת ההתיישנות היא כי התיק העיקרי המשיך להתנהל עד למחיקתו מחמת אי תשלום אגרה בחודש פברואר 2004. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע- "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". המילים "באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" פורשו כמעשה בית דין. משהגענו למסקנה כי מתן ההחלטה בסעד הזמני לא היוותה מעשה בית דין הרי שאין לקבל את טענת המבקשת כי משנסתיימו הליכי הסעד הזמני באופן בו הסתיימו מדובר במעשה בית דין שאיננה באה במניין תקופת ההתיישנות. נוכח האמור אין לקבל את הטענה כי ההליך בסעד הזמני הינו בבחינת מעשה בית דין , הסותם את הגולל על הארכת תקופת ההתיישנות. 10. משכך עלינו להידרש לשאלה האם יש להאריך את תקופת ההתיישנות עד לחודש פברואר 2004, מועד בו התביעה נמחקה מחוסר מעש, בשל אי תשלום אגרה. אשר למקרים בהם נראה תובענה כ"תובענה שנדחתה", נקבע, כי גם תביעה שנמחקה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.   בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, דן בית המשפט העליון בתחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנו וציין - "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא אינה גם מהווה מעשה בית דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי... ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה, מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך-הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה, גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת התיישנות... במקורו הוחל סעיף 15 על מצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים ולא נתקיים כל דיון לגופה... למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב התביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154א' לתסד"א), או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על פי סעיף 15, כי תקופת ההתיידנות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במנין תקופת ההתיישנות... ברע"א 68/89 ...הרחיב בית המשפט את משמעות הדיבור "תובענה שנדחתה" בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה מכח החלטת בית המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה...".   עם זאת, כאשר מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, בהתנהגות חסרת תום לב או בניצול לרעה של הליך משפטי, לא יחול סעיף 15 ומרוץ ההתיישנות לא יפסק, (ע"ע 393/05 זוהיר טהה נ' מקיאס בע"מ, ניתן ביום 10.1.05, (טרם פורסם). בעניין מקיאס נפסק - "..ניתן לגרוס כי אין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה, ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות" בעניין זעירא, קבע בית הדין הארצי שלא לעשות שימוש בסעיף 15 ונימק את עמדתו, בין היתר, כלהלן - "כאמור, וכפי שנקבע בעניין זיסר, תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא להקל עם תובע אשר מסיבות שונות ההתדיינות הראשונה לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות. מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה "מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה". מהתנהלות המערער כמפורט לעיל עולה כי אין לראות בו כמי שפעל למימוש זכויותיו, שכן ממועד הגשת התביעה ללא תשלום אגרה לא פעל המערער כלל למימוש זכויותיו ולקידום ההליך שהגיש, והחל לפעול רק לאחר שנודע לו באקראי על מחיקת תביעתו. המערער הדגיש את הפעולות הרבות שנקט המערער לאחר שנודע לו על מחיקת תביעתו. איננו סבורים שיש בפעולות אלה כדי לשנות את המסקנה אליה הגענו, שכן המערער פעל רק לאחר מחיקת תביעתו, וזאת בשל הבנתו כי מחיקת התביעה עלולה להביא לסילוק על הסף מחמת התיישנות של התביעה בעילה המבוססת על חוק הגנה על עובדים ...". 11. במקרה זה שוכנענו, נוכח התנהלות המשיב, כי אין בהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות כדי לסייע לו ולסייג את תקופת ההתיישנות ונפרט- עיון במערכת הממוחשבת בבית הדין מעלה נתונים אלה- הבקשה לסעד זמני (בש"א 3771/02) והתביעה בתיק העיקרי (עב 5748/02) הוגשו ביום 11.6.02 כאשר במועד זה שולמה אגרה כדין, בגין פתיחת ההליך. ביום 20.8.02 ניתנה החלטה בבקשה לסעד זמני אשר סגרה את הבקשה לסעד זמני. כאמור החלטה זו איננה בבחינת "מעשה בית דין"; עם מתן החלטה בבש"א 3771/02 , ההליך העיקרי המשיך להתנהל וביום 3.6.03 הגיש התובע (המשיב) בקשה לתיקון כתב תביעה. ביום 8.6.03 ניתנה החלטה כי כתב התביעה יתוקן כמבוקש והמזכירות תבדוק אם שולמה אגרה . ביום 15.9.03 ניתנה החלטה ע"י השופטת שגיא לפיה - "על התובע לשלם את האגרה בגין סכום התביעה המתוקנת בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו. לעיון בעוד 30 יום". ביום 23.9.03 הוגש כתב הגנה לתיק. ביום 22.2.04 ביקש התובע (המשיב) בקשה לפטור מאגרה הבקשה נדחתה בהחלטת הרשמת ריכטמן מהטעם- "הבקשה הראשונית מיום 07/03 אינה מונחת בפני ביה"ד, וממילא בקשה זו אינה עונה על תק' ביה"ד אגרות ס' 6 לו. לפיכך אין ביה"ד נדרש לה". ביום 29.2.04 נמחקה התביעה ע"י השופטת שגיא מחוסר מעש (אי תשלום אגרה) ; בעניין זעירא נאמר בין היתר- "אכן, בעניין זוהיר טהה נאמר, בין היתר, כי "רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום לב בנקיטת ההליך - הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדורליים". אולם, דברים אלה נאמרו באופן כללי, ללא התייחסות למקרה הקונקרטי של הגשת תביעה ללא תשלום אגרה ומחיקתה בטרם התנהל הליך כלשהו. נבהיר, כי בעניין זוהיר טהה התביעה הראשונה נמחקה בשל העובדה שהנתבעת לא אותרה, ולא בשל אי תשלום אגרה. כללו של דבר: אנו סבורים, מהנימוקים שפורטו לעיל, כי אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה, וחלף פרק זמן בין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית מחמת אי תשלום אגרה. כלומר, אין בהגשת תביעה כאמור ובפרק הזמן בו הייתה התביעה תלויה ועומדת כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות. 12. הדברים שנאמרו בעניין זעירא יפים בהתאמה ובשינויים המתחייבים לענייננו, מקום שמדובר בתביעה שהוגשה עוד בחודש יוני 2002, בחודש אוגוסט ניתנה החלטה בבקשה לצו מניעה, בהמשך הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, ניתנה הוראה באשר לתשלום הפרשי אגרה, נשלחה תזכורת מטעם בית הדין לתשלום אגרה, הוגשה מטעם המשיב בקשה לפטור מאגרה אשר נדחתה וחרף זאת לא שילם התובע אגרה עד שביום 29.2.04 נמחקה התביעה מחוסר מעש. כמו כן לא ברור מדוע, בסמוך לאחר מחיקת התביעה, לא הגיש המשיב בקשה מתאימה לבית הדין אלא המתין תקופה של למעלה מחמש שנים על מנת להגיש תביעה חדשה. 13. סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא נועד כדי לאפשר לבעל דין להתנהל כרצונו באופן רשלני ומזלזל כפי שפורט לעיל. סעיף זה נועד למקרים בהם היתה הצדקה אמיתית למחיקת התביעה הראשונה. התנהלות המשיב כפי שתוארה לעיל פוגעת הן באינטרס הציבורי שהליכים של בית משפט יתנהלו באופן מהיר ויעיל תוך התחשבות בצד שכנגד כמו גם באינטרס של כלל המתדיינים. מטעמים אלה שוכנענו כי אין מקום להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 14. נוכח כל האמור הננו סבורים כי אין בהגשת התביעה ובפרק הזמן בו היתה התביעה תלויה ועומדת כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות. עוד מצאנו לציין כי אין לקבל את הטענה כי "מכתב כוונות" אשר נשלח למבקשת בשנת 2007, עוצר את מירוץ ההתיישנות. הננו סבורים כי אין במכתב כוונות כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. המצבים לעצירת מירוץ ההתיישנות נמנו בחוק ההתיישנות ומכתב כוונות לא נמנה עימם. 15. סוף דבר הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות מתקבלת 16. המשיב ישא בהוצאות בסך 500 ₪ ובנוסף סך 3,750 ₪ בצירוף מע"מ כחוק כשכ"ט עו"ד שישולם בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה. לא ישולם הסך הנ"ל במועד ישא הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת ההחלטה ועד לתשלום המלא בפועל. חוסר מעש