##(1) הגשת בקשה להישפט באיחור:## על פי הכללים שנקבעו זה מכבר בפסיקת בתי המשפט, בית משפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט ישקול שיקולים הדומים במהותם לשיקולים הקבועים בסעיף 130 (ח) לתקנות סדר הדין הפלילי לגבי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות המבקש. על פי סעיף 130 (ח) הנ"ל שני טעמים מצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו, או גרימת עיוות דין למבקש, כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. ברע"פ2096/07 כוכבי נגד מדינת ישראל, נקבע כי הארכת מועד להישפט תינתן רק במקרים בהם המבקש לא יכול היה לדעת כי תלוי ועומד נגדו האישום נשוא הודעת תשלום הקנס. במקרה שבנדון, המבקש קיבל לידיו את הדו"ח ואף הוזמן להגיש בקשתו להישפט תוך 90 יום מהמסירה, כמפורט בגב הדו"ח. ##(2) בקשה להארכת מועד להישפט - שיהוי בהגשת הבקשה:## ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר: "עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות, אשר לא שוכנעו כי נפלה טעות המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך שהסתיים מן הרגע שהמבקש שילם את הקנס שהוטל עליו. זאת ועוד – שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות". ##(3) בקשה להארכת מועד להישפט דוגמא - טענת עיוות דין:## בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר: כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין האפשרות של שינוי תוצאת המשפט...דומה כי המערער הגיש הבקשה להסבת הודעת תשלום הקנס על שם אחיו, אך בשל שיטת הניקוד הנוהגת בגין עבירות תעבורה וחששו משלילת רישיון הנהיגה. המדובר בטענה שכיחה המועלית באופן תדיר בבית משפט זה. אין המדובר בנסיבות בהן נעלה מכל ספק כי דיון בעניינו של המערער היה מוביל למסקנה שיש לזכותו ולהסב הודעת תשלום הקנס על שם אחיו. בשים לב לנכונות של אחר ליטול אחריות לביצוע עבירות המיוחסות לפלוני ובכך לאפשר לאחרון להימלט מאימת הניקוד ולהסיר מעליו החשש משלילת רישיון הנהיגה, על בתי המשפט לצמצם תחולתו של תנאי עיוות הדין אך למקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין כל ספק, כי דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס, היה מוביל לזיכוי הנאשם". ##(4) ## בקשה להישפט האיחור - טענת היותו של המבקש עולה חדש:## ברעפ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , אמר כבוד הש' רובינשטיין: "ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ - ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר – ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו". ##(5) דוגמא לבקשה להארכת המועד להישפט - איחור בגלל נסיבות שאינן תלויות במבקש:## ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין: "סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)". ##(6) דוגמא לבקשה להישפט באיחור שנדחתה בגלל העדר הסבר לאיחור:## ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן: "מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו". ##(7) להלן דוגמא לבקשה להישפט באיחור:## בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין שני דו"חות משנת 2005 שמספרם: 30100530390 ו- 30100590865 (להלן: "הדו"חות"). ב"כ המבקש טוען, כי בדו"חות לא צוין שתשלום הקנס יגרור חיוב בנקודות. לדידו, אילו המבקש היה יודע, כי יחויב בנקודות וכי יפסל רישיון הנהיגה שלו למשך 3 חודשים על ידי משרד הרישוי, או אז הוא היה פונה לבית המשפט בבקשה להישפט ולא נמנע מפנייה לערכאה שיפוטית משיקולים של יעילות וחיסכון בזמן ובמשאבים. ב"כ המבקש תמך טענותיו, בין היתר, בחוק ובפסיקה, אשר לדידו ומטעמים של הגנה מן הצדק, יש בהן כדי להיעתר לבקשה. ב"כ התביעה מתנגדת לבקשה ומבקשת לדחותה. בין היתר, טוענת ב"כ התביעה כי לא ניתן להתבסס על ההחלטות, שצירף ב"כ המבקש הואיל והללו ניתנו בהסכמת הצדדים, ללא הנמקה בעוד שבית המשפט העליון אמר דברו ברע"פ 2096/07 ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מ"י תק-על' 2007(2) 1940 כאשר קבע, כי מששולם דו"ח השתכללה הרשעה ורואים את הנהג כמי שהודה ונגזר דינו. כמו כן, מפנה ב"כ התביעה לע"פ (מחוזי ב"ש) 5358/08 גבאי מיכאל נ' מ"י (לא פורסם) שם דחה כב' הנשיא (דאז) הש' י. פלפל, ערעור על דחיית בקשה להישפט באיחור שנשענה על אי ידיעת המערער שתשלום הקנס גורר עימו חיוב בנקודות וסנקציה של פסילת רישיון. דיון לאחר עיון מעמיק בטענותיו של ב"כ המבקש, בתגובת ב"כ התביעה, בתגובת ב"כ המבקש לתגובת התביעה ובכלל המסמכים שצירף, הגיע בית משפט זה למסקנה, שדין בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט - להידחות. עסקינן, בדו"חות מסוג ברירת משפט האחד, בגין ביצוע עקיפה אסורה לפי תקנה 47(ח) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן:"תקנות התעבורה") עבירה מיום 27.6.05. ואילו האחר, בגין נהיגה במהירות העולה על המותר לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, עבירה מיום 1.8.05. הדו"חות נמסרו למבקש במעמד האירועים. סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "חסד"פ") מסדיר דרכי הפעולה כאשר עסקינן בעבירת קנס. סעיף 229 לחוק קובע כדלקמן: (א) "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם תוך 90 ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לבטול כאמור בסעיף - קטן (ג). הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה. ... (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו...". (הדגשה אינה במקור ר' ב' י' ש'). במקרה דנן, המבקש שילם הקנסות שהוטלו עליו ומשכך, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם [עיין: 9540/08 עופר מוסברג נ' מ"י (ניתן ביום 8.1.09), רע"פ 8927/07 סעד אבו סעב נ' מ"י, רע"פ 10200/07 עו"ד מזל מנצורי טחרוש נ' מ"י ואח' ורע"פ 2096/07 שאוזכר לעיל]. והנה, בחלוף למעלה מ-4 שנים ממועד השתכללות ההרשעה, מוגשת בקשה לביטולה, במסגרת בקשה להארכת מועד מכח סעיף 230 לחוק סדר דין פלילי. סעיף 230 לחסד”פ קובע: "הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור. הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות." השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה לפי סעיף 230 לחסד"פ דומים לאלו שנבחנים בבקשות לפי סעיף 130 לחסד"פ, הקובע את ההליך לביטול פסק דין שניתן בהעדר מכוח סעיף 240 לחסד"פ [עיין: ע"פ (ב"ש) 4604/07 יאיר שבו נ. מדינת ישראל (כב' ש' ר. ברקאי) (26.2.08), ע"פ (ב"ש) 7270/05 אלעאסם דהאש ואח' נ. מדינת ישראל (כב' הש' י. אלון) ( 18.8.05)]. המחוקק בחר לקבוע, בעבירות תעבורה, שהינן עבירות קלות, סדרי דין מיוחדים המוגבלים בזמן מטעמים הנעוצים בשיקולי יעילות וסופיות הדיון. [באשר לעבירות הגוררות הזמנה לדין עיין סעיף 240 לחסד"פ ותקנה 44א' לתקנות סד"פ ולעבירות הקנס סעיף 229 לחסד"פ. להתייחסות בית המשפט העליון לסוגייה ראה: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליה נ. מ"י תק-על 2003 (3) 2077, ע"פ 4808/08 מ"י נ' שרון מנחם, רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מ"י (29.1.08.) , רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מ"י (1.4.08), רע"פ ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מ"י שאוזכר לעיל, רע"פ 4036/08 גילי יאסו נ' עיריית חדרה]. הטעמים הללו חייבים להיות לנגד עיניו של ביהמ"ש בבואו ליתן החלטה בבקשה להארכת מועד להישפט. לשון סעיפים 229 ו- 230 לחסד"פ מלמדת על איזון אינטרסים בין התביעה, שתפקידה לפעול במסגרת הוראות החוק משיקולים של האינטרס הציבורי, לבין הנהגים הזכאים לפעול משיקולים של זכות הפרט לפנות לערכאות שיפוטיות כדי לקבל יומם בבית המשפט. שני הצדדים מוגבלים בזמן. על המבקש לשלוח הודעתו לתביעה תוך 90 יום אחרת, יהא עליו לשכנע את בית המשפט, כי היו סיבות מוצדקות אשר מנעו ממנו לפעול להגשת בקשה להישפט במועדה . על התביעה מוטל לשלוח הזמנה למבקש להישפט, תוך שנה מיום קבלת הודעתו אחרת, תהיה מנועה מלנהל הליך נגדו. מטרת הגבלת הזמן לייעל את ההליך ולהביא לסיומו בפרק זמן סביר ואפקטיבי מבחינת אכיפה בהתחשב בסוג העבירות. בנסיבות העניין, חיוני שמבקש יראה טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע על ידי המחוקק. בית המשפט יבחן עת דן בבקשה לפי סעיף 230 לחסד"פ את משך השיהוי בהגשת הבקשה, הסיבה לשיהוי , פעולות שבוצעו או לא בוצעו על ידי הנהג עד להגשת הבקשה, תום לבו, הגורם או הזרז שהביא להגשת הבקשה בעיתוי הקונקרטי, וכמובן האם יש עיוות דין, כשלנגד עיניו התכליות הקיימות בבסיס הוראות החוק ועקרונות שנקבעו בפסיקה בדבר יעילות ההליך וסופיות הדיון. לעניין זה ישימה גם קביעתו של כב' הש' שמגר בפ"ע 418/85 פרץ רוקנשטיין נ' מ"י : "על הציבור לדעת כי פתיחת שערי בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם, זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הצבור לעמוד עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לראות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור". וכפי שנקבע לא אחת, כי: "ערכאות שיפוטיות אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר אכפתיות של הציבור" [עיין:ע"פ (ב"ש) 4252/07 נאוה משיח נ' מ"י (כב' הש' ר. ברקאי) ע"פ 4617/07 (ב"ש) עובדיה ירדנה נ' מ"י (כב' הש' מ. ברנט מיום 23.3.08)]. אי עמידה בזמנים ולאחריה בטול הרשעות של נהגים שלא טרחו להגיש בקשות להישפט במועד ובחרו לשלם הקנס כך שהרשעתם השתכללה, יביאו לסחבת ועומסים מיותרים לבית המשפט באופן שיכביד על עבודת בית המשפט ועל צבור הממתין ליומו בבית המשפט. [עיין גם:ב"ש (אשדוד) 1282/08 בן חור נ' מדינת ישראל (אשדוד) (הש' בן יששכר שורץ) (19.11.08). ערעור על ההחלטה הנ"ל נדחה. עיין: ע"פ (ב"ש) 5601/08 (כב' הנשיא (דאז) הש' י.פלפל) (25.5.09)]. קיימת גם תכלית חינוכית כחלק מהאינטרס הציבורי בבסיס הגבלת המועדים לפעולה. כשם שיש חשיבות חינוכית והרתעתית שהליך השיפוטי והעונשי יבוא בסמיכות למועד ביצוע העבירה, כך יש חשיבות חינוכית שהציבור יקבל אחריות במועד, ישלם קנסות במועד, ירענן ידיעותיו באשר לחוקי התנועה ונהיגה נכונה כמו גם ימנע מלנהוג במסגרת פסילת רשות שהרישוי כחלק מאמצעי תיקון, שהמחוקק קבע, עם השתכללות הרשעה בעבירת התעבורה. התעלמות מהתכליות הנ"ל תהפוך את הוראות המחוקק להוראות "מתות" וחסרות משמעות, תהיה תמריץ שלילי למתחמקים מאמצעי תיקון לעברייני תנועה ותהווה זלזול באינטרס הציבורי של אפקטיביות בענישה, הרתעה וחינוך הגלום באותן תכליות. כמובן, שאין באמור לעיל לחסום עדי עד את הכניסה לבית המשפט גם אם באיחור, וזאת במקרים חריגים. לצורך קבלת אותו "כרטיס כניסה" על המבקש הנטל לשכנע את בית המשפט מתוך המסמכים המוגשים לו, כי התקיימו טעמים המצדיקים חזרה מהודיה, ביטול הרשעה וניתוב הודעת הקנס למסלול שפיטה בבית המשפט, על אף השיהוי בהגשת הבקשה [השווה:סע' 6 לפרשת סוריאה איטליה שאוזכרה לעיל]. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, אף שאין חולק שהדו"חות שולמו והשתכללה הרשעה טוען המבקש, כי לא ביצע העבירות המיוחסות לו וכי ההודאה (קרי: תשלום הדו"חות) היתה מטעמי נוחות בלבד. המבקש הטוען, כי מגיע לו יומו בבית המשפט, תולה יהבו בעובדה, כי בדו"חות לא צוין, שתשלום הקנס יגרור חיוב בנקודות. ב"כ המבקש מפנה בטענותיו לסעיף 69 א (ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") שנכנס לתוקפו בשנת 2003 ולפיו : "נמסרה לאדם הודעת תשלום קנס בשל עבירת תעבורה, יצוין בטופס ההודעה מספר הנקודות שיירשמו לחובתו של אותו אדם אם יורשע בעבירה; השר לביטחון הפנים, לאחר התייעצות עם שר התחבורה ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע דרכים אחרות או נוספות למתן מידע בדבר מספר הנקודות שבהן יחויב אדם בשל הרשעתו בעבירת תעבורה". עוד טוען ב"כ המבקש, כי תקנות התעבורה (מסירת מידע בדבר מספר הנקודות לחיוב) (הוראת שעה), התשס"ה -2005 שהסדירו קבלת מידע טלפוני בגין חיוב בנקודות, פורסמו אך ביום 27.9.05 ואין להן תחולה במקרה דנן. ככל שהדבר נוגע לדו"ח שמספרו 30100590865 אשר ניתן ביום 1.8.05, הרי שחלק ממניין 90 הימים לשם הגשת בקשה להישפט בבית משפט, היה במסגרת הזמן שבו ניתן היה לקבל מידע טלפוני בגין חיוב בנקודות, ועל פניו דין הבקשה בעניין דו"ח זה - להידחות, ולו מהטעם הזה. עם זאת, המפורט בהמשך ישים לשני הדו"חות אף אם לא היה מתקיים הטעם הנ"ל. תפקידו של בית המשפט לבחון האם יש בנימוקי הבקשה ובמסמכים שצורפו, מענה לשאלת השיהוי והאם מוצדק להניע ההליך מחדש, כדי למנוע עיוות דין. לצורך כך, עיין בית המשפט, בין היתר, במפורט בדו"חות על מנת לבחון את הבסיס לטענת המבקש, לפיה הוא לא עבר את העבירות המיוחסות לו וכי שילם הדו"חות מטעמי יעילות וחיסכון בזמן ובמשאבים. יאמר תחילה, כי בשלב דיון בבקשה להארכת מועד, שאלת חפותו או אשמתו של הנהג אינה נדונה לגופה, שכן, מלאכה זו מסורה לבית המשפט, שידון בתיק העיקרי, אם בקשתו של המבקש תענה [השווה: סעיף 6 לדיון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מ"י שאוזכר לעיל]. יתר על כן, כפירה בעלמא, כמו זו של המבקש, אינה מספקת, כשלעצמה, לצורך הנעת ההליך מחדש [עיין והשווה: רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ. מ"י, כב' הש' א.לוי (25.10.09) עפ"ת (מחוזי חיפה) 11389-07-09 איאד חאגי נ' מ"י]. לא זו אף זו, עיון בית המשפט במפורט בדו"חות מעלה, כי ההפך מטענת המבקש- הוא הנכון. טענת המבקש הנ"ל, כלל, אינה מוצאת ביטוי בדו"חות וזו ניצבת גלמודה אל מול תגובתו כנהג, שתועדה על גביהם ובזמן עריכתם. בדו"ח הראשון מיום 27.6.05 תגובת הנהג, שתועדה הינה : "פעם ראשונה". תגובה שכזו מהוה חיזוק לכך, שתשלום הקנס היה תוצאת הפנמה של אשם ותואמת את העיקרון המנחה, שנקבע על ידי המחוקק לפיו תשלום הודעת הקנס מהווה הודאה. בנוסף, אין בפני בית המשפט ראייה אחרת או נוספת המערערת המסקנה הנ"ל. למשל, אין בפני בית המשפט מסמך המלמד על פנייה מצידו של המבקש למשטרה בענין עובדות הנוגעות לנסיבות בהן נערכו הדו"חות ו/או בקשה לביטול הדו"חות. מכאן, אין עיוות דין, וניכר, כי הטענה מועלית אך לאחרונה בשל הרצון להתחמק מאמצעי תיקון תוצאת שיטת הניקוד. לא לכך התכוון המחוקק בקובעו את סעיף 230 לחסד"פ. גם בדוח השני מיום 1.8.05 תגובת הנאשם כפי, שתועדה במעמד רישום הדו"ח, מהווה הודיה. המבקש ציין בפני עורך הדו"ח, כי לא שם לב למהירות , ובלשון המתועדת בדו"ח : "הייתי בדיוק אחרי עקיפה ולא שמתי לב שלא הורדתי את המהירות אחרי העקיפה". התוצאה איפוא שלטענת הכפירה העולה, לראשונה, היום בחלוף 4 שנים ממועד האירוע, אין אחיזה בראייה כלשהי, לא בדו"חות ולא במסמך אחר. יוזכר, כי הבקשה לבית המשפט הוגשה רק לאחר קבלת הודעה מרשות הרישוי על פסילת רשיונו לתקופה של 3 חודשים, במסגרת אמצעי תיקון בשל צבירת נקודות חובה. המחוקק העניק לרשות הרישוי סמכות להטיל פסילת רישיון נהיגה, כאחד מאמצעי תיקון לנהג שצבר נקודות חובה. ברי, כי במקרה דנן, המבקש פנה לבית המשפט בבקשה זו במטרה "להיחלץ" מאמצעי התיקון שהוטל עליו. יודגש, כי רשות הרישוי פועלת במקביל למערכת האכיפה והענישה שבבית המשפט ומכוונת למישור המניעתי, החינוכי וההכשרתי. בתי המשפט אינם אמורים ליתן לגיטמציה להתחמקות מאמצעי תיקון. המבקש השתהה בהגשת הבקשה ואין במפורט בה כדי להצדיק ביטול הרשעתו, מחשש לעיוות דין . ככלל, העדר ידיעה, על מספר הנקודות הקיימות, אם בכלל, בצד עבירת תעבורה אינה מהווה הגנה לגוף העבירה ואינה מלמדת על שאלת החפות או האשמה. יצוין, כי שיטת החיוב בנקודות לא באה לעולם בד בבד עם החובה לרשום הנקודות בדו"ח. שיטת הניקוד קיימת מזה מספר עשורים, זמן רב לפני הטלת חובת רישום הנקודות בדו"ח לפי סעיף 69 א (ד) לתקנות התעבורה (נכנס לתוקף בשנת 2002). להגברת הבטיחות בדרכים, הקנה המחוקק לרשות הרישוי סמכויות לקבוע אמצעי תיקון לנהגים. בין היתר לרשות הרישוי לחייב בהדרכה נכונה בנהיגה ו/או לפסול רישיון נהיגה בהסתמך על שיטת הניקוד. לרשות גם הסמכות להתלות רישיון נהיגה מטעמים רפואיים (עיין: סעיפים 51-56 לפקודת התעבורה, תקנות 544-551 לתקנות התעבורה). המטרה, לאפשר לרשות הרישוי לבדוק מידת התאמתו של נהג להחזיק רישיון נהיגה לעת מסוימת, ולהתמודד עם תופעת נהגים רצידיביסטים, המסכנים את ביטחון המשתמשים בדרך. לענייננו, אם צבירת הנקודות עניינה את המבקש והוא סבר, כי היא מהווה גורם מכריע בהחלטתו אם להודות אם לאו ואם לפנות בבקשה להישפט בבית המשפט אם לאו, נכון וראוי היה, כי טרם ישלם הקנס, יערוך ברור לעניין סך נקודות החובה הקיימות אם בכלל, בצד העבירה, שיוחסה לו. עם זאת יש לבחון כל מקרה לגופו. כך, למשל, בפסק דינו של כב' הנשיא (דאז) הש' י. פלפל בע"פ 5358/08 גבאי נ' מ"י, שהוזכר לעיל ואליו הפנה ב"כ התביעה, דחה בית המשפט בקשה להישפט, לצורך הסבת הדו"ח, כאשר הבקשה הוגשה למעלה מ-20 חודשים ממועד הודעת תשלום הקנס אף שצורף לערעור תצהיר של אשת המערער לפיו, היא נהגה ברכב. בית המשפט קבע, כי טענת המערער על הבנתו המאוחרת, כי העבירה גוררת עמה נקודות וסנקציה של פסילת רישיון כדי לגרום לקבלת הערעור. בע"פ (ירושלים) 40584/07 ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מ"י [() נדחה ערעור המערערת שעתרה להסב הדו"חות על שם אחיה לצורך תיקון רישום משרד התחבורה ולאור שיטת הניקוד, הואיל והיה עליה להוכיח מי נהג ברכב , במיגבלות הזמן שנקבעו בדין. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון , שנדחתה [עיין: רע"פ 2096/07 שאוזכר לעיל]. שונה הדין, במקרה אליו הפנה ב"כ המבקש, עת צוין בדו"ח הכיתוב "נקודות: אפס". [עיין: עפ"ג 08-01-3330 (מחוזי מרכז) חיגר נ' מ"י] שהרי שם, הוטעה המערער לחשוב, כי לא יחויב כלל בנקודות ובהסכמת המדינה בוטל פסק הדין. בענייננו, גם אם שגה השוטר ולא ציין בדו"ח את מספר הנקודות שנקבע על ידי המחוקק ההרשעה. בצד העבירה, הרי שאין זה מובן מאליו שבמקרה כגון דא תבוטל, באופן גורף, על פי מבחן הבטלות היחסית, יש לבחון מהות הפגם ולהבחין בין הפגם לבין נפקות ההפרה, הכל לפי נסיבותיו של מקרה נתון [עיין : רע"פ עינת הראל נ' מ"י, פ"ד נד(3)637, 642-643]. בבקשת המבקש להוספת ראיות לבקשה, הפנה ב"כ המבקש לפרוטוקול מס' 409 מישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 24.5.05 ממנו עולה, כי המשטרה נמנעה מרישום נקודות בדו"חות ועל כך היא "זכתה", ובצדק, לקיטונות של ביקורת מצד חברי הועדה. ברם, באותו פרוטוקול צויין גם, כי היועצת המשפטית, הגב' אתי בנדלר שנכחה בישיבה, התבטאה באופן נחרץ, כי התנהלות שגויה זו של המשטרה אינה פוגעת בחוקיותם של הדו"חות באופן המצריך ביטולם. במקרה דנן ולאור שלל הנסיבות שפורטו, אין בפגם כדי לרדת לשורש העניין ולהתיר למבקש להישפט באיחור. יתרה מזו ומאותו הטעם, בית משפט זה אינו תמים דעים עם ב"כ המבקש הטוען, כי עומדת לימין המבקש טענה של הגנה מן הצדק. הפגם שנפל בדו"חות אינו כזה העומד ב"סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" כלשון סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. סופו של דבר, דין הבקשה להארכת מועד להישפט- להידחות. בקשה להישפט