1. ביום 8.3.10 הוגש נגד המשיב, לבית משפט זה (ת.פ 30464-02-10) כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של תגרה במקום ציבורי - עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וכן עבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. 2. בכתב האישום המתוקן נטען, כדלקמן: ביום 13.2.10 בשעה 14:00 או בסמוך לכך, בשכונה המזרחית בטמרה (להלן: "המקום") התרחשה תגרה המונית בין משפחת אבו רומי למשפחת יאסין. באותו מעמד השתתף הנאשם בתגרה ההמונית באופן שעמד על גג בית ויידה אבנים ובלוקים לעבר עוברי אורח ושוטרים. בהמשך לכך, ועובר לשעה 16:00, נמצא הנאשם בבית אבלים הסמוך למקום, מחוץ לתחום ביתו או חצריו, כשהוא נושא סכין בעלת להב מתקבע באורך של כ- 9 ס"מ ולא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. במעשיו המתוארים השתתף הנאשם בתגרה שלא כדין במקום ציבורי והחזיק בסכין שלא כדין. 3. בד בבד, עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי, (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן:"חוק המעצרים"). 4. בישיבה מיום 17.2.10, במסגרת דיון בבקשת המאשימה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, הוריתי על שחרור המשיב, בין היתר, למעצר בית מלא בביתו של מר כאמל אבו רומי באעבלין. אבהיר כי בשל פליטת קולמוס, נרשם בהחלטתי מיום 17.2.10 כי המשיב שוחרר למעצר בית מלא בביתו של מר באסם אבו רומי. 5. המשיב הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 7007-03-10) על ההחלטה להורות על שחרורו למעצר בית מלא, וטען כי משלא נקבע במסגרת ההחלטה מיום 17.2.10 קיומן של "ראיות לכאורה", לא הייתה לבית המשפט סמכות להורות על שחרור המשיב בתנאים מגבילים, והחלטת בית המשפט על שחרור המשיב בתנאים ניתנה ללא סמכות. בית המשפט המחוזי בחיפה הורה בהחלטתו מיום 8.3.10 על החזרת התיק למותב זה לצורך בדיקת קיומן של "ראיות לכאורה", תוך הותרת תנאי השחרור של המשיב בעינם. 6. ביום 28.2.10 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו של המשיב. בבקשתה טענה המבקשת כי המשיב הפר את תנאי מעצר הבית אשר הוטלו עליו בהחלטתי מיום 17.2.10 שכן ביום 26.2.2010 סמוך לשעה 15:00 במהלך ביקור של שוטרים אשר ביקשו לבדוק את קיום תנאי מעצר הבית על ידי המשיב, גילו השוטרים כי המשיב הפר את תנאי מעצר הבית בכך ששהה מחוץ לבית בו היה אמור להימצא, ונהג ברכב מסוג "גולף". במהלך בדיקת רישיון הנהיגה של המשיב, גילו אף השוטרים כי המשיב נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף. בישיבה מיום 3.3.10 בפני כבוד השופטת בש, הביעו ב"כ הצדדים את הסכמתם לפיה מותב זה ידון בתנאי שחרורו של המשיב; הבקשה לעיון חוזר אשר הוגשה על ידי המאשימה נמחקה, וכבוד השופטת בש הורתה, בין היתר, כי המשיב יהא נתון במעצר בית מלא בביתו של מר כאמל אבו רומי באעבלין, בפיקוח אביו של המשיב, מר וליד אבו רומי, ובאסם אבו רומי, באופן שבכל עת יהא למעצר הבית לפחות מפקח אחד בביתו של כאמל אבו רומי יחד עם המשיב. על מנת לוודא את קיום תנאי השחרור, נקבע דיון בפני מותב זה לדיון 18.3.10, בו הורתה כבוד השופטת בש לבאסם אבו רומי וכאמל אבו רומי להתייצב לדיון ולהצהיר כי הינם מסכימים לתנאי השחרור הנ"ל. 7. הדיון הקבוע ליום 18.3.10 נדחה בעטיו של הסניגור פעמיים, ודיון לצורך בחינת קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב נקבע ליום 14.4.10. 8. בישיבה מיום 14.4.10 טען ב"כ המבקשת כי קיימות נגד המשיב "ראיות לכאורה להוכחת אשמתו" בגין שתי העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. ב"כ המבקשת הפנה את בית המשפט להודעת המשיב במשטרה מיום 13.2.10 שם הודה המשיב בהחזקת הסכין ושתק כאשר נשאל על ידי השוטר החוקר אודות מטרת החזקת הסכין. ב"כ המבקשת הפנה גם לדו"ח העיכוב אשר נערך על ידי רש"ט רביע חרב, למזכר צילום ומדידה וכן להסבר של רנ"ג מילאד ניקולא מיום 14.2.10. באשר לקיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב להוכחת אשמתו בביצוע עבירה של תגרה במקום ציבורי, ב"כ המבקשת הפנה לדו"ח פעולה של רס"ב אחמד סוואעד בו ציין כי זיהה בוודאות את המשיב במהלך האירועים ואף צועק לעברו מספר פעמים לחדול ממעשיו. כן הפנה ב"כ המבקשת להודעתו של עלי יאסין מיום 16.2.10, והוסיף כי השתתפות המשיב בתגרה במקום ציבורי נובעת מכך כי המשיב יידה אבנים בהיותו על גג בניין לעבר עוברי אורח ושוטרים העומדים ברחוב. 9. בטיעוניו, שלל הסניגור קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב, וטען כי משלא קיימות ראיות כאלו, לא ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ויש מקום להורות על שחרורו ללא תנאים מגבילים. הסניגור טען לאי קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין שכן למרות שצולמה הסכין על ידי רנ"ג מילאד ניקולא, רשם רנ"ג מילאד ניקולא על גבי מזכר הצילום והמדידה אשר נערך על ידו ביום 14.2.10 כי יש לאתר את השוטר אשר תפס את הסכין ברשות המשיב. הסניגור טען כי הסכין אשר הודה המשיב בהחזקתה אינה אותה סכין אשר נתפסה על ידי המשטרה, צולמה ונמדדה. הסניגור הוסיף כי מזכרו של השוטר כרים אבו עיסא אינו קביל, שכן השוטר כרים אבו עיסא אינו עד תביעה. 10. הסניגור הוסיף וטען כי לא קיימות "ראיות לכאורה" אף להוכחת אשמתו של המשיב בביצוע עבירה של השתתפות בתגרה במקום ציבורי. הסניגור טען כי עד התביעה מר עלי יאסין לא הזכיר כלל, בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 13.2.10, את שמו של המשיב כמי שנטל חלק בתגרה, ורק בהודעתו השנייה במשטרה מיום 16.2.10, טען מר עלי יאסין כי המשיב נטל חלק בתגרה. הסניגור הוסיף וטען כי עיון בכתב האישום המתוקן אשר הוגש נגד המשיב מלמד כי האבנים אשר נזרקו לכאורה על ידי המשיב, כנטען על ידי המבקשת, לא פגעו באיש, בעוד שעד התביעה מר עלי יאסין טען בהודעתו במשטרה כי האבנים אשר נזרקו מגג הבניין פגעו באחד האנשים אשר היו ברחוב. הסניגור הוסיף עוד כי אף עד התביעה מר חאלד יאסין אינו עד מהימן שכן עד זה מעוניין כי בית המשפט יקבע קיומן של "ראיות לכאורה נגד המשיב" והראייה היא אי קיומו של קשר בין דבריו של מר חאלד יאסין לפיהם ראה את המשיב מחזיק בנשק, לבין דבריו בהמשך לפיהם ראה את כל בני משפחת אבו רומי מחזיקים אבנים, נשק ורימונים והוא נפגע בפניו מהאבנים. 11. הסניגור התייחס גם למזכר של רס"מ אחמד סוואעד, אשר תיאר את האירועים נשוא כתב האישום וטען כי במזכרו רשם רס"מ אחמד סוואעד כי האירועים אירעו ביום 12.2.10 בעוד האירועים נשוא כתב האישום הינם מיום 13.2.10, וטען כי דבריו של רס"מ אחמד סוואעד במזכרו הנ"ל לפיהם הבחין במשיב, אותו הוא מכיר, עומד יחד עם אחרים רעולי פנים על גג בניין ומיידים אבנים אינה הגיונית שכן לא יעלה על הדעת, לטענת הסניגור, כי המשיב יהא היחידי שאינו רעול פנים, בעוד ששאר האנשים איתם עמד לכאורה המשיב היו רעולי פנים. הסניגור הוסיף וטען כי משנרשם במזכר של רס"מ אחמד סוואעד כי עצר את אותו אדם אשר יידה אבנים ועמד על גג הבניין בפנים חשופות ולעומת זאת רס"מ סמיר ספייה רשם במזכרו כי קיבל לידו אדם מעוכב, הרי שיש בכך כדי ללמד כי האדם אשר נעצר על ידי רס"מ אחמד סוואעד אינו אותו אדם אשר נמסר לידיו של רס"מ סמיר ספייה כמעוכב. 12. לאור האמור, טען הסניגור כי לא קיימות "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן אשר הוגש נגדו על ידי המבקשת. 13. להלן אבחן האם קיימות "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב, הן בגין ביצוע עבירת החזקת סכין שלא כדין, והן בגין ביצוע עבירת תגרה במקום ציבורי, אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן. אציין תחילה בעניין זה כי ההסתכלות הכוללת של בית המשפט על חומר הראיות בהליך זה אינה מכרעת במהימנותם של עדים, שכן הכרעה זו נעשית, כידוע, בהליך הפלילי העיקרי ואין מקומה בהליך ביניים זה, שעניינו בקשת מעצר עד תום ההליכים. שופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים בוחן את חומר הראיות "על פניו" ומתרשם מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה (ראה בעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ב בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מ"י נ(2) 133, 147-148 (להלן: "פרשת זאדה"),וכן דבריו של בית המשפט העליון באותה פרשה בעמ' 146-147 לפיהם: "ראייה לכאורה", היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי... בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי ...הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של ה ראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה...". אשר על כן, השאלה אשר אמורה להיבחן, במסגרת הליך ביניים זה, אינה אם חומר הראיות המצוי בידי המבקשת מוכיח "לכאורה" את אשמת המשיב מעבר לכל ספק סביר, כי אם השאלה הינה האם בחומר החקירה המצוי בידי המבקשת מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת המשיב כנדרש במשפט פלילי (גם בעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בפרשת זאדה, עמ' 148-149). 14. בחינת קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת ביצוע עבירת החזקת סכין שלא כדין. די בעיון בהודעתו של המשיב מיום 13.2.10 על מנת לבסס קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין. בהודעתו מודה המשיב בריש גלי בהחזקת הסכין וטוען כי שכח את הסכין מיום קודם. כאשר נשאל המשיב מהי מטרת החזקתו בסכין, שתק המשיב ולא ענה. ראה בעניין זה דבריו של המשיב הודעתו הנ"ל, שורות 17-24 אשר מובאים להלן: "שאלה מזה הסכין שאתה החזקת ... בכיס שלך? תשובה כן, אני יודע שאסור להחזיק סכין אבל לקחתי אותה אתמול ושכחתי אותה בכיס שלי זה מכנסיים שלבשתי אתמול. שאלה ולמה שמת את הסכין אתמול? תשובה שמתי אותה בכיס שלי ... ושכחתי אותה שמה שאלה למה לקחת אותה בכלל? תשובה (לא עונה א.א.)". טענתו של הסניגור לפיה, משלא נרשם על ידי רנ"ג מילאד ניקולא בעת צילום הסכין ומדידתה, את שמו של השוטר אשר תפס את הסכין, הרי שיש בכך כדי לשלול קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין, שכן המשיב הודה בהחזקת סכין אחרת, דינה להידחות. מהודעתו של המשיב, כפי שדבריו צוטטו לעיל, עולה בצורה חד משמעית כי המשיב הודה בהחזקת הסכין, ולא יכל להצביע על סיבה המניחה את הדעת כי החזיק את הסכין כדין. אציין בעניין זה כי אמנם רנ"ג מילאד ניקולא רשם במזכר מיום 14.2.10 אודות צילום הסכין כי יש לאתר את השוטר אשר תפס את הסכין, אולם ברי כי אין בכך כדי ללמד כי זהות השוטר אשר תפס את הסכין ברשות המשיב אינה ידועה ויש בכך כדי ללמד כי זהות שוטר זה לא הייתה ידועה לרנ"ג מילאד ניקולא ותו לא. עיון בדו"ח העיכוב אשר נערך על ידי רש"ט רביע חרב, ואשר הינו עד תביעה, מלמד כי רש"ט רביע חרב ערך חיפוש על גופו של המשיב ובבגדיו, ותפס סכין. 15. אשר על כן, די בהודאתו של המשיב העולה מהודעתו מיום 13.2.10 ואשר צוטטה לעיל, ובאמור במזכרו של רש"ט רביע חרב על מנת לבסס "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין. 16. בחינת קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת ביצוע עבירת השתתפות בתגרה במקום ציבורי. עיון בחומר הראיות המונח בפני בית המשפט מלמד אף בדבר קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב גם בביצוע עבירה של תגרה במקום ציבורי. 17. מדו"ח הפעולה של רס"ב אחמד סוואעד עולה כי רס"ב אחמד סוואעד הגיע לזירת האירוע, וזיהה בצורה וודאית בחור אשר עמד על גג בניין ומיידה אבנים לעבר האנשים הנמצאים ברחוב. רס"ב סוואעד רשם בדו"ח הפעולה כי הזיהוי שלו לבחור היה וודאי שכן הוא משרת בתפקידו הנוכחי מזה 8 שנים, ובחור זה היה האדם היחיד אשר עמד על גג הבניין ויידה אבנים בהיותו בפנים חשופות, בעוד ששאר האנשים שיידו אבנים יחד עם המשיב היו רעולי פנים. הדין הוא עם הסניגור בטענתו לפיה רס"ב אחמד סוואעד לא רשם את שמו של המשיב בדו"ח הפעולה, ולא רשם כי המשיב היה אותו בחור אשר זיהה בצורה וודאית, ואכן ראוי היה כי רס"ב אחמד סוואעד ירשום על גבי דו"ח הפעולה בצורה מפורשת את שמו של הבחור אותו זיהה, כנטען על ידו, בצורה וודאית. יחד עם זאת, אין בפגם זה בדו"ח הפעולה כדי לשלול כליל קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב, אולם יש בו כדי לכרסם בעוצמת הראיות נגד המשיב. אציין בעניין זה כי דין נקודה זו להתבהר במסגרת שמיעת הראיות בתיק העיקרי, שאז יוכל רס"ב אחמד סוואעד לאשר או לשלול את היות המשיב כאותו בחור אשר זוהה על ידו בצורה וודאית כמשליך אבנים מגג בניין, ושאלת מהימנותו בעניין זה, כמו גם שאלת מהימנותם של שאר העדים, תהא נתונה להכרעת בית המשפט. 18. עיון בהודעותיהם של עדי התביעה, מר עלי יאסין, ומר חאלד יאסין, מלמד אף הוא בדבר קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב. שני עדי התביעה הנ"ל ציינו בהודעותיהם את שמו של המשיב כמי שלקח חלק בתגרה ואף זרק אבנים לעבר האנשים אשר היו ברחוב. מר עלי יאסין מסר בהודעתו מיום 16.2.10, שורות 3-5, את הדברים הבאים : "...בזמן כשהגעתי למקום הקטטה בשכונה המזרחית, היו שם המון אנשים מהרבה משפחות הקטטה פסקה ואז על גג אחד הבתים היו מספר אנשים מתוכם זיהיתי את רגב וליד אבו רומי שהיה זורק אבנים לעבר ההמון שהיה בכביש, הוא היה על הגג ואני הייתי מתחתו, צעקתי לעברו שיפסיק אך לא הפסיק..." (ההדגשה אינה במקור, י.ב). לשאלת החוקר המשטרתי האם קיים סכסוך בינו לבין המשיב, השיב מר עלי יאסין כי לא קיים כל סכסוך בין לבין המשיב והוא נמצא איתו במערכת יחסים טובה. אמנם מר עלי יאסין לא ציין בהודעתו הראשונה מיום 13.2.10 את שמו של המשיב כמי שנטל חלק בתגרה, אולם קריאת ההודעה מלמד כי המשיב לא נשאל אודות שמות אנשים אשר היו מעורבים בתגרה, אלא נחקר כמי שחשוד שנטל חלק בקטטה, וכן נשאל אודות סמים אשר נתפסה ברשותו ותעודת עריכת דין שאינה בתוקף, יחד עם זאת, ציון שמו של המשיב על ידי מר עלי יאסין כבר בתחילת גביית הודעתו השנייה מיום 16.2.10, יש בו כדי לעורר סימן תהייה. 19. גם מר חאלד חוסין, מצביע בהודעתו מיום 13.2.10, על המשיב כמי שנטל חלק בתגרה. מר חאלד יאסין, אשר הודעתו נגבה בהיותו מאושפז במרכז רפואי רמב"ם השיב לשאלת החוקר המשטרתי בדבר זהות האדם אשר ירה בנשק, כי "רגב" היה זה אשר ירה בנשק, אולם הוא אינו יודע את שם אביו של "רגב". אציין בעניין זה כי כתב האישום מייחס למשיב תגרה במקום ציבורי ואינו מייחס לו שימוש בכלי נשק כנטען על ידי מר חאלד חוסין. 20. למרות הדברים האמורים בנוגע לעדותם של מר עלי חוסין ומר חאלד חוסין, הרי ששאלת מהימנותם של עדים אלו אמורה להיבחן במסגרת ההליך העיקרי, והסניגור אף הסכים וציין במהלך הישיבה מיום 14.4.10 כי "היום לא המקום ולא השלב לשקול שיקולי מהימנות". בעניין זה נקבע בפרשת זאדה: "שלב המעצר עד תום ההליכים אינו חזרה כללית לקראת המשפט הפלילי עצמו.... אין זה 'קדם משפט פלילי'. זהו הליך נפרד ומיוחד, שבו נבחנת שאלת הראיות לכאורה. אל לו לשופט להופכו לחלק מהמשפט הפלילי עצמו. אל לו לשופט להביע עמדתו שלו באשר למשקל הראיות ולאמינות העדים.... עליו להעריך סיכויים. עליו להניח הנחות באשר לאמון ולמשקל .... בדיקתו היא, מטבע הדברים, כללית וכוללנית... עם זאת..... אל לה להיות שטחית". עמוד 150, י.ב.) 21. בחינת הראיות אשר הובאו לעיל, ובשים לב לעדותו של רס"ב אחמד סוואעד, שהינו איש משטרה, מלמדות אכן בדבר קיומן של "ראיות לכאורה" נגד המשיב, אם כי קיים בראיות אלו כרסום מסוים נוכח האמור לעיל. כרסום זה בעוצמת הראיות אין בו כדי לשלול כליל קיומן של "ראיות לכאורה" אלא יש בו בלבד כדי להפחית במידת מה מעוצמתן, ולהצדיק את שחרור המשיב לחלופת מעצר בלבד, כאמור בהחלטתי מיום 17.2.10, ולא למעצר עד תום ההליכים המשפטיים מאחורי סורג ובריח. 22. לאחר שקבעתי כי קיימות "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, אציין למען הסר ספק כי מעשיו של המשיב מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן מעשיו מסכנים את בטחון הציבור וזאת נוכח חומרת העבירות המיוחסות למשיב, ועל רקע עברו הפלילי. 23. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, ומשקבעתי כי קיימות "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתו של המשיב וכן קיומה של עילת מעצר נגד המשיב, הנני מורה כי תנאי השחרור של המשיב, אשר נקבעו בהחלטת כבוד השופטת בש מיום 3.3.10 יוותרו בעינם. משפט פליליאלימותתגרה במקום ציבוריחוק העונשין