הפסיקה דנה רבות ובהרחבה בשאלת הטעם המיוחד הנדרש להארכת המועד,ובמיוחד המועד להגשת ערעור ולאו דווקא המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר. הנטייה בפסיקה היא להיענות לבקשה להארכת מועד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור אינן בשליטתו של בעל דין,דהיינו,קיומה של מניעה אובייקטיבית שמקורה בגורם חיצוני שלמבקש לא היתה שליטה עליו. ראה ב.ש. 1038/05 בנק צפון אפריקה בע"מ נ' עומר גלבוע חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ פד"י מ(1) 57. בפסיקה מאוחרת ניתן לראות הקלה בדרישת הטעם המיוחד כך שפסיקה זו מורה על בחינת השאלה מהו טעם מיוחד לאור האיזון הנדרש בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מייעדים להגשים סדר הדין לבין הצורך להגיע לחקר האמת ולמנוע תוצאות קשות שאינן מתיישבות עם חוש הצדק. בש"א 8492/04 עז' המנוח גוואד בנלמיט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בשא 3079/04 באר טוביה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' עמרי נגב פד"י נ"ח (6) עמ' 464. בפסיקה נקבע כי בן השיקולים הרלוונטיים לצורך הארכת המועד להגשת ההתנגדות יש לקחת בחשבון גם את מהות הענין כך שעילת ההגנה וסיכוייה ישמשו בעצמם כטעם מיוחד כשהם מצטרפים למחדל שהוא נסבל. ראה רע"א 3588/00 מכלוף נ' סעדיה-דינים עליון כרך נח עמ' 579. הפסיקה מבחינה בין המקרים של איחור בשלב הערעור לאיחור בערכאה הדיונית, וזאת נוכח הנטייה ליתן משקל רב לזכות היסוד בדבר גישה לערכאות ולמיצוי זכותם של בעלי הדין לקבל את יומם בפני ביהמ"ש.לכן נקבע כי נעילת שערי בית המשפט בפני נתבע אינה ענין של מה בכך כאשר ברור מהנסיבות שהנתבע מתגונן נגד התביעה .ובמציאת נקודת האיזון הראויה יש ליתן משקל לשיקולים השונים,סופיות ההליכים אל מול זכות הגישה החוקתית לערכאות.בית המשפט מחוייב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות ,כך שזכות היסוד לגישה לערכאות לא תיפגע מעבר לנדרש. ראה ע"א 2452/01 דרור אורן עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ . רע"א 8292/00 גבריאלי יוספי נ' שמואל לוינסון נתבע שמבקש רשות להתגונן כנגד תביעה שהוגשה על ידי צד שלישי בשטר-די בכך שיפרט בתצהירו את ההגנה שהיה מעלה אילו נתבע לדין ע"י הצד הסמוך שעימו התקשר.הגנה זו פוגמת לכאורה את זכות הקניין בשטר וכוחה גם כנגד הצד השלישי שאליו סוחר השטר ואז על הצד השלישי להרים את נטל השכנוע המוטל עליו לפי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות ולהוכיח כי ניתן ערך בתום לב בעד השטרות. הלכה חוזרת ונשנית היא שבבחינתה של רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי,ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן.הנתבע אינו נדרש להוכיח את גירסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. בית המשפט לא ייכנס לבחינת שאלת מהימנות,ואפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות.מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה,יהיה בידיו סיכוי כלשהו להצלחה. ראה ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל,דינים עליון ל"א 934. הארכת מועדשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר