סעד עצמי במקרקעין 1. המבקשים עותרים לבית המשפט להורות למשיבה, בצו מניעה זמני, להמנע מנקיטת כל פעולה חד צדדית ולא לפעול בעצמה לסילוק ופינוי מחוברים, שהוקמו במקרקעין שהם חלק מגוש 100227 (להלן: "המקרקעין") הנמצאים דרומית לעיר רהט, בטרם ננקטו הליכים משפטיים בערכאות מתאימות. כמו כן מתבקש בית המשפט לקבוע כי סעיף 21 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אינו מקנה למשיבה כל סמכות לנקוט הליך של סעד עצמי לפינוי מחוברים שהוקמו לפני למעלה מ - 7 שנים על המקרקעין (להלן: "הבקשה"/"הבקשה לצו מניעה זמני"). 2. יאמר כבר מעתה כי אין מחלוקת שהמבקשים פלשו למקרקעין, שעליהם ממקומים המחוברים נשוא הבקשה, פעם אחר פעם, תוך הפרה הדין ותוך הפרות חוזרות ונשנות של החלטות שיפוטיות, שבהן נקבע כי המקרקעין הם בבעלות המדינה וכי המבקשים לא הוכיחו, ולו לכאורה, את זכויותיהם להחזיק בקרקע ומשכך עליהם לפנות את המקרקעין. (ראה רע"א 3569/04 ו- בש"א 4102/07). 3. חרף קביעות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, לא פינו המבקשים את המקרקעין והמשיכו לשהות בהם באורח בלתי חוקי ואף המשיכו להקים עליהם אוהלים תוך שהם מבצעים פלישות נוספות למקרקעין. 4. הבקשה דנן עניינה מתן צו מניעה נגד הדרישה, שהוצאה למבקשים ע"י המשיבה, לסילוק ולפינוי מחוברים מהמקרקעין, לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין, שעניינו "ברירת בעל המקרקעין" והמאפשר בס"ק (ג) לבעל קרקע לסלק מחוברים ולחייב בהוצאות הפינוי את מי שהקימם. ודוק: בבקשה דנן לא חולקים המבקשים על כך שהמשיבה היא הבעלים של המקרקעין. 5. טענת המבקשים היא כי סעיף 21 לחוק המקרקעין אינו מקנה סמכות למאן דהוא בכלל ולמדינה בפרט, לפעול בדרך של "סעד עצמי" לסילוק ולפינוי בניה ונטיעה, שנטען כי היא במקרקעי הזולת, אלא רק לאחר נקיטת הליכים מתאימים בערכאות המתאימות. 6. בתגובה עתרה המשיבה לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני, תוך שהיא מדגישה, בראשית דבריה, כי המדינה מתנגדת נחרצות לבקשה, נוכח הנסיון הפסול לעשות שימוש בהליכים משפטיים כקרדום לדחות קץ הפינויים של המבקשים מהמקרקעין, הגם שפסקי הדין בעניינם הפכו זה מכבר חלוטים. בתשובתה, פירטה המשיבה את השתלשלות ההליכים המשפטיים בתיק. לגופו של ענין, לטענתה, למשיבה סמכות לפעול עפ"י הקבוע בסעיף 21 לחוק המקרעין, בהיותה בעל המקרקעין. 7. כידוע, נדרש בית המשפט, בבואו לדון ולשקול אם ליתן סעד זמני, ל - 4 מבחנים, והם: א. המבקש הוכיח לכאורה זכותו אשר למענה הוא דורש מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים. ב. מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי הצדקת התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה. דהיינו - שמירת מצב קיים. ג. מאזן הנוחיות, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא ינתן הצו לעומת אי הנוחות שתיגרם למשיב, אם ינתן, וכן אם נזקו של המבקש ניתן להטבה ע"י פיצוי כספי. ד. האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. 8. עקרונות ההלכה קבועים בהוראות תקנות סדר הדין האזרחי, (תיקון מספר 6) התשס"א - 2001 (ראה תקנה 362 (א) ו (ב)). 9. כאשר מיישמים כל אחד מהמבחנים הנ"ל בעניינם של המבקשים, המסקנה העולה היא כי המבקשים לא עמדו באף אחד מהתנאים למתן סעד זמני. 10. אשר לשאלת הזכות לכאורה - כפי שכבר צויין לעיל, אין מחלוקת כי מדובר במבקשים שנקבע כי הם פלשו למקרקעין ומחזיקים בהם שלא כדין. מדובר במקרקעין, שהם בבעלות המדינה ולאור קביעת בתי המשפט, עולה כי המבקשים לא הוכיחו, ולו לכאורה, עד לרגע זה את זכויותיהם להחזיק בקרקע. 11. במעמד הדיון התבקש ב"כ המבקשים לפרט מהי הזכות שעומדת למבקשים, לבקש את הסעד הזמני. תשובת ב"כ המבקשים כמפורט בעמוד 2 לפרוטוקול היא: "הזכות החלה להבנות במס' הליכים משפטיים שפתחה מולה המדינה בשנת 2008 לבירור זכויותיהם בקרקע". 12. עיינתי בבקשה לצו מניעה זמני ובטיעונים של המבקשים. אין בטיעונים כל פירוט לגבי הזכות, שלכאורה בשלה יש עילה לפנות לבית המשפט בבקשה לסעד זמני. יצויין כי הטיעון המשפטי בבקשה מתבסס על הפרשנות של המבקשים לסעיף 21 לחוק המקרקעין והעדר סמכות המשיבה, לטענתם, לפעול בהליך של סעד זמני, לפינוי הבתים של המבקשים. דא עקא, שבטיעונים אין כל התייחסות לשאלה הבסיסית והראשונית, והיא הוכחת הזכות אשר בשל הפרתה הצפויה, על בית המשפט להתערב ולמנוע המשך הליכים, שעלולים לפגוע באותה זכות, וכפי שציין זאת באופן מנומס ב"כ המשיבה, "ולא בכדי בקשה זו מדלגת בקלילות מעל היבט זה"(עמוד 2 לתגובה). 13. משלא הוכחה זכות, ובענייננו, הואיל ואין מחלוקת כי המבקשים הם במעמד של פולשים, דהיינו אין להם זכויות קניין ו/או בעלות בקרקע, הרי שאין מקום להדרש כלל לכל טענה, אותה מעלים המבקשים בעניין סמכותה או אי סמכותה של המשיבה לפעול כנגד המחוברים. משנקבע כי המדינה היא בעלת המקרקעין, עומדת לה זכותה לפעול במקרקעין כראות עיניה, כולל פינוי המחוברים שנמצאים עליה, ומתוך שבידי המשיבה הזכות לפעול במקרקעין עולה כי המבקשים לא עמדו בתנאי הוכחה לכאורה של זכות, שלשם הגנתה נדרש הסעד. 14. למעלה מן הדרוש - יובהר כי מתן הסעד הזמני אינו הכרחי עד כדי להצדיק התערבות בשלב זה של הדיון. 15. אשר למאזן הנוחות - דהיינו הנזק שעלול להגרם למבקשים אל מול הנזק שעלול להגרם למשיבה. למותר לציין כי משקבעתי כי לא הוכחה זכות קיימת למבקשים, ממילא נוטה מאזן הנוחות לטובת המשיבה. 16. מכל האמור לעיל יש מקום לדחות את הבקשה. 17. למעלה מן הדרוש אתייחס לטענת המבקשים, בעניין חוסר סמכותה של המשיבה לפעול כנגד המחוברים. 18. כאמור, טענת המבקשים היא כי סעיף 21 לחוק המקרקעין, אינו מאפשר למדינה להרוס את המחוברים, שנבנו שלא כדין, ועל המשיבה לפנות לבית המשפט בקבלת סעד לבצע זאת. סעיף 21 לחוק המקרקעין שנמצא בפרק ד' שעניינו "בניה ונטיעה במקרקעי הזולת" נושא את הכותרת "ברירת בעל המקרקעין". וזו לשון הסעיף: הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן - הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן - המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם. בחר בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שויים בשעת השימוש בברירה לפי סעיף קטן (א), לפי הפחות יותר. דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים. סולקו המחוברים, יעבור מה שסולק לבעלותו של המקים; סילקם בעל המקרקעין, רשאי הוא להפרע מהם על חשבון המגיע לו בעד הסילוק" 19. סעיף 21 בא להסדיר מצבים המתרחשים חדשות לבקרים בהם מוקמים מחוברים במקרקעין על ידי מי שאינו בעל המקרקעין. במקרה זה ניתנת לבעל המקרעין ברירה כמפורט בסעיפי החוק לקיים את המחוברים או לדרוש ממי שהקים אותם לסלקם. הסעיף קובע מפורשות כי אם דרש בעל המקרקעין את סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר רשאי בעל המקרקעין לסלקם. 20. סעיף 21 אינו עוסק בסעדים אלא קובע נורמות ודרך הפעלתן. עניינו של הסעיף אינו "סעד עצמי" בחסות סעיף 21 לחוק המקרקעין, כטענתו של ב"כ המבקשים. הסעיף עוסק בדרישה לסילוק מחוברים שהיא זכות שמוקנית לבעל המקרקעין כלפי מי שבנה על מקרקעיו. ודוק: זכותו קמה מכח היותו בעל המקרקעין. 21. אמנם המשמעות המעשית של של סלוק המחוברים על ידי הבעלים (ס"ק ג' לחוק המקרקעין), היא בבחינת עשיית דין עצמית, אך זאת מבלי שבעל המקרקעין נדרש לפנות קודם לכן לערכאות משפטיות לקבלת היתר למעשיו. "ניתן לראות איפא כי גם סעיף זה (סעיף 21 לחוק המקרקעין - דב"א) מעניק לבעל מקרקעין היתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית להגנת זכותו בקרקע, וזאת מבלי להזקק לערכאות משפטיות". (בג"צ 2887/04 אבו מדיגם נ. מינהל מקרקעי ישראל). 22. מנגד סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין שנמצא בפרק העוסק בהגנת הבעלות וההחזקה ועניינו שימוש בכח נגד הסגת גבול, מאפשר למי שמחזיק במקרקעין כדין, להשתמש בכח במידה סבירה להוציא מהמקרקעין את מי שתפס אותם שלא כדין וזאת בתוך 30 יום מיום התפיסה. עניינו של הסעיף אכן נקיטת הליך של שימוש עצמי בכח, כנגד משיג גבול. מדובר בפרק זמן מוגבל לעשיית דין עצמי כנגד גופו של משיג הגבול. "סעיף 18 מתמקד בפולש ואילו סעיף 21 מתמקד במבנה" (בר"ע מחוזי באר שבע 706/05 אבו גילדן נ. מינהל מקרקעי ישראל). 23. מכל האמור לעיל מסקנתי כי למשיבה היתה סמכות בדין לנקוט בדרך בה פעלה כנגד המשיבים ולדרוש סילוק המחוברים לחילופין לסלקם בעצמה על חשבון המבקשים וזאת מבלי להזקק לערכאות משפטיות לקבלת הסעד. לסיכום: 24. מצאתי כי אין למבקשים זכות בדין לקבלת הסעד הזמני המבוקש ועל כן אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני. 25. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.סעד עצמימקרקעין