לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת טלי חיימוביץ') שבה הוחלט על החזרת תפוסים בכפוף להפקדת מזומנים בשווי של 25% מערך התפוסים. 1. נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות, ובכלל זה עבירות לפי חוק ארגוני פשיעה, חוק איסור הלבנת הון ופקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. בגדרו של כתב האישום, עתרה המדינה לחילוט כלי הרכב נושא הבקשה, שלפי הטענה הינם בבעלות המשיבים 2-1, ונרשמו באופן כוזב על שם המשיבים האחרים. עוד הגישה המדינה בקשה למכירת כלי הרכב כסעד זמני על מנת לשמור על ערכם. בהחלטה שניתנה בבקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העוררים במרבית האישומים שיוחסו להם, ובין היתר בעבירות של העלמת הכנסות ורישום כוזב של רכוש, כולל כלי הרכב נושא הבקשה, על שמם של אחרים. עם זאת נקבע, כי קיימת הפחתה בעוצמת הראיות הלכאוריות בנוגע לקיומו של ארגון פשיעה ולעמידת משיבים 1 ו-2 בראשו. 2. בית המשפט המחוזי בחן את בקשת המדינה להורות על מכירת כלי הרכב. לפי קביעתו, לא ניתן להסתפק בהצעת הסנגור להטיל עיקולים על כלי הרכב ולחתום על ערבויות לטובת המדינה, באשר חלופה זו אינה מבטיחה באופן יעיל את מטרת החילוט. בית המשפט פסק כי ניתן לשחרר את כלי הרכב לבעליו הרשומים, ואולם לאחר שנתן דעתו להיקף הכספי המשמעותי "אשר שווים של כלי הרכב, הוא רק אפס קצהו", ולאורכו המשוער של ההליך, נוכח היקף האישומים ומספר העדים, פסק בית המשפט כי שחרור כלי הרכב ייעשה בכפוף לערבויות שונות. ערבויות אלה כללו הפקדת כסף מזומן או ערבות בנקאית צמודה בשיעור של 25% משווי כלי הרכב; ערבות צד ג' של הבעלים הרשום וערב נוסף, בסך שווי כלי הרכב לטובת המדינה; ועריכת פוליסת ביטוח מקיף לטובת המדינה, שתוקפה לשנה, ותחודש אוטומטית בכל שנה. פוליסה זו תכלול סעיף שעבוד לטובת המדינה שיעמוד בעינו עד לסיום כל ההליכים בתיק העיקרי. ניתן יהיה לבטל את הפוליסה רק בהסכמתה המפורשת של המדינה. בית המשפט קבע כי אם לא תופקדנה הערבויות בתוך 40 ימים ממועד ההחלטה, כלי הרכב יימכרו. מכאן הערר שלפניי. 3. לטענתה העוררים, טעה בית המשפט בהחלטתו להתנות את החזרת כלי הרכב בהפקדה כספית בגובה של 25% משווי התפוסים. לדבריהם, תנאי זה מסכל את החלטת בית המשפט קמא לשחרר את התפוסים. עוד מציינים העוררים, כי כלי רכב שבבעלות מעורבים נוספים שנחקרו בפרשה ונתפסו בגדר ההליך, הוחזרו להם כנגד הפקדת סכום של 20,000 ₪ בלבד. לטענתם התניית החזרת כלי הרכב בהפקדה בגובה של 25% משווים, הינה בלתי מידתית, וניתן להסתפק ביתר תנאי השחרור שנקבעו, ולחלופין בהפקדה בגובה של 5% משווי התפוסים. 4. המדינה טוענת מצדה כי מכירת כלי הרכב מתחייבת על מנת שערכם לא יאבד, וכפועל יוצא ייפגע האינטרס הציבורי הטמון בחילוט. לטענתה, העבירות נושא הבקשה הן עבירות כלכליות, שבעטין שלשלו העוררים לכיסם, לפי המיוחס להם, עשרות מיליוני שקלים, אשר אין בשווי כלי הרכב כדי לכסות אף חלק קטן מהם. 5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת בית המשפט המחוזי, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. למרות האפקטיביות הגלומה באמצעי של תפיסת רכוש בשלב הביניים, בית משפט זה הביע את עמדתו בעבר פעמים רבות כי נוכח אופיו הדרסטי, והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה בו בנאשם שטרם הוכרע דינו, ניתן לבכר אמצעי זה רק באין חלופה פוגענית פחות המגשימה את תכליתו. לשון אחר: בבוחנו את האפשרות להוציא צו זמני, שומה על בית המשפט לבחור באמצעי שלצד הגשמתו את התכלית שלשמו ננקט, פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש מינימאלית והוא מאזן ככל שניתן בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו (ראו למשל 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14 (1998)); בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל ( 30.5.00) (להלן: עניין רבין); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל ( 12.3.06); בש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל ([] 8.7.08) (להלן: עניין שמעון); בש"פ 9090/08 אלימלך נ' מדינת ישראל ( 4.12.08); בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל ( 2.6.09)). 6. רציונאל זה הוא שעמד ביסוד החלטת בית משפט המחוזי לאפשר את שחרור כלי הרכב, ולהעדיפו על פני מכירתו, תוך קביעתם של תנאים חלופיים פוגעניים פחות להבטחת מימוש החילוט. הצדדים חלוקים בשאלה האם ניתן היה להסתפק בתנאים נוקשים פחות מאלו שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, להבטחת החילוט. ההכרעה בשאלה זו הינה פועל יוצא של איזון בין שיקולים שונים: מן הצד האחד, זכותם של העוררים שטרם הורשעו בדין (כמו גם הצדדים האחרים לבקשה שנגדם לא הוגשו אישומים) לקניינם, השאיפה לקבוע ערבות סבירה שלא תסכל את השבת כלי הרכב לחזקת העוררים והרצון לבחור באמצעי שפגיעתו בעוררים פחותה. מן הצד השני, השאיפה ליתן סעד זמני אפקטיבי שיבטיח את מימוש החילוט אם יורשעו העוררים, ישמר את ערך הנכסים התפוסים וימנע את הברחתם. באיזון שבין שיקולים זה, מצאתי כי אין להתערב בגובה הערבות שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. זאת, על רקע האישומים המיוחסים לעוררים, שההיקף הכספי הכרוך בהם עומד על עשרות מיליוני ש"ח, על רקע העובדה שסכום ההפקדה שנקבע, העומד על 25% משווי כלי הרכב אינו בלתי סביר ואין הוא חורג מפסיקותיו של בית משפט זה בפרשות אחרות (השוו: עניין שמעון; בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון ( 31.10.07); בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' פרץ ( 9.8.06); בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 817 (2000); עניין רבין), וכן על רקע  רישום כלי הרכב נושא הבקשה על שמם של אחרים, כך לפי המיוחס לעוררים, דבר המקשה על מתן אמון בהם, כנדרש לשם שימוש ב"חלופת תפיסה". להשקפתי, התנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט הינם משום "חלופת תפיסה" ראויה ומידתית המאזנת כראוי בין השיקולים השונים. במקביל, יש לדחות את טענת העוררים כי ניתן להסתפק בתנאים האחרים שנקבעו כדי להבטיח את מימוש החילוט וכי יש בתנאי ההפקדה האמורים כדי לגרום להפרת האיזון בין השיקולים השונים. כבר נפסק כי כאשר תפיסת נכסים נעשית על מנת להבטיח אפשרות לחלט את החפץ, יש טעם בקביעת תנאי כספי המקיים מתאם עם ערכו הכלכלי של הנכס (בש"פ 8009/07 מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ( 14.2.2008); בש"פ 9469/09 זיאדנה נ' מדינת ישראל ( 3.12.09)). היקפה של ההפקדה הכספית שנקבעה נופל במידה ניכרת מערכם הכלכלי של כלי הרכב שנתפסו. בנוסף על כך, עומדת בפני העוררים האפשרות לקיים את תנאי ההפקדה על דרך של המצאת ערבות בנקאית. נוכח האמור, ובהתחשב בסכומים שבהם מדובר, לא מצאתי כי תנאי ההפקדה שנקבעו מהווים הכבדה בלתי סבירה על העוררים, ומכל מקום אין מנוס מקביעת תנאים בגובה זו כדי להבטיח את מטרות התפיסה. 7. בשולי הדברים, לא ראיתי להידרש לטענות הצדדים כי כלי רכב אחרים שנתפסו בגדריה של פרשה זו שוחררו לבעליהם כנגד סכומים נמוכים יותר, באשר הטענות שהועלו באופן כללי בכתב הערר, לא כללו פירוט קונקרטי וממילא לא אפשרו הצגת התייחסותה של המשיבה . בהסכמת המדינה, אני מאריך את המועד להפקדת הערבויות עד לחלוף 60 ימים מהיום. הערר נדחה. ניתנה היום, י"ג בתשרי התשע"א (21.9.10). שחרור תפוס