על מנת להבין הצעת חוק לעומק מומלץ לקרוא את דברי ההסבר להצעת החוק. להלן דברי הסבר בעניין הצעת חוק השפה העברית הצעת חוק השפה, התשס"ט-2009 דברי הסבר בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל נקבע ההסדר לגבי שפות בסעיף 18 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947. דבר המלך קבע כי בארץ ישראל תהיינה שלוש שפות רשמיות: עברית, ערבית ואנגלית, וכי מסמכים רשמיים יפורסמו בשלושתן, ובמקרה של ניגוד - השפה האנגלית תקבע. עם קום המדינה לא בוטלה הוראה זו, ונקבע רק כי אנגלית לא תיראה כשפה רשמית, וכי במקרה של ניגוד בין הוראות חוק בשפות רשמיות שונות - יגבר הנוסח העברי (ראו סעיף 15ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תשי"ח- 1948). בינתיים נוצרה בישראל מציאות לשונית שונה לחלוטין. בפועל, שפת המדינה היא עברית, ובה מתנהלים הדיונים במוסדות השלטון. קיימים הסדרים מיוחדים לגבי חובת תרגום במשפטים פליליים (סעיף 140 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965). יחד עם זאת, נשארו על כנם הסדרים מסוימים לגבי פרסומים רשמיים בשפה הערבית. הוראת סעיף 82 לדבר המלך כבר אינה משקפת את המציאות שנוצרה. הדבר בא לידי ביטוי במספר גדל והולך של עתירות לבתי משפט בעניין שימוש בשפה. נותר לכן צורך להסדיר מחדש, ובצורה התואמת את המציאות בישראל, את הנושא החשוב הזה על מנת להבהירו ועל מנת לדאוג בצורה הולמת הן למעמדה של השפה העברית כשפת המדינה והן לאינטרסים של קבוצות אוכלוסיה שעברית אינה שפתם הראשונה או העיקרית. בין אלה מקום ייחודי לאוכלוסייה דוברת הערבית אשר שפתה היא שפת האזור כולו. על רקע זה נכון לבטל את הוראת הסעיף החלה בנושא, שאינה הולמת עוד את הצרכים ולקבוע סוגיה הסדר חדש. העיקרון המרכזי בחוק המוצע הוא ההכרזה כי במדינת הלאום של העם היהודי, השפה העיקרית והראשונה היא השפה העברית. עובדה זו היא אחד הביטויים המרכזיים והייחודיים ל"יהדותה" של המדינה. מצב זה קיים בהרבה מאוד מדינות לאום, ובחלק מהם נכללת הוראה לגבי שפת המדינה שהיא שפת הלאום שזו מדינת הלאום שלו בחוקה עצמה. הסדר כזה, הקובע את שפת המדינה בחוקה ואת שאר ההסדרים בחוקים, יכול להתאים גם אצלנו. יחד עם זאת, הצעת החוק חוזרת על התחייבותה של המדינה, שבאה לידי ביטוי אף בהכרזה על הקמתה, להבטיח לכל תושביה, "בלי כל הבדל דת, גזע ומין" "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". בנוסף לכך, המדינה מכירה בחשיבות העצומה של שפה ושל שימורה לזהות האישית והקבוצתית של אנשים. בשל כך מסמיכה המדינה את רשויותיה לתת ביטוי, כולל ביטוי ציבורי, לצורכיהן של אוכלוסיות שאינן דוברות עברית. תשומת לב מיוחדת תינתן לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, אשר ישראל היא מולדתה, החפצה ברובה לשמר את תרבותה ושפתה ואת קשריה עם התרבות דוברת הערבי באזור. הצעת חוק זו אינה צריכה לנקוט עמדה כוללת לגבי מעמדן המשפטי והמדיני של קבוצות בישראל, כגון מעמדו של המיעוט הערבי בה. יחד עם זאת, בניסוח הוראות הצעת החוק הולכת ההצעה בעקבות ההוראות הנכללות בהסכם המסגרת להגנה על זכויותיהם של מיעוטים לאומיים, ורואה בהן מקור של השראה. מעמדה המיוחד של השפה הערבית בישראל בא לידי ביטוי בכמה נקודות, מעבר לעובדה שיש אזורים לא מעטים בהם יש לאוכלוסיה זו ריכוז כזה שיצדיק פרסום מיוחד בערבית או שילוט בשפה זו. רק לאוכלוסייה הערבית יתאפשר לקיים לימודים בשפתה היא. הזכות לחופש הלשון של אוכלוסיות אחרות מוגנת רק בכך שיש להן היתר להוסיף שפה נוספת גם במוסדות ציבוריים (כגון אידיש או רוסית או אמהרית). בנוסף, ראוי לאפשר ואף לעודד לחשוף את התלמידים בבתי הספר, לפחות משך שנה אחת, לשפה הערבית, ולעודד לימוד רחב יותר של שפה זו. להערכתנו, הצעת חוק זו מבהירה את הדרוש הבהרה, ויוצרת איזון נכון ובהיר בין מעמדה של העברית כשפת המדינה ובין האינטרסים והצרכים של אוכלוסיות הדוברות שפות אחרות בישראל, לרבות הציבור דובר הערבית. מוטב כי נושא חשוב זה ייחקק בכנסת לאחר דיון ציבורי מקיף, ולא ייחתך בעתירות מזדמנות וחלקיות בפני בג"צ. יתירה מזאת, זכויות שפה, בעיקר אותן זכויות שפה החורגות מחופש השפה ומן החובה המוטלת לפי כללי הצדק הטבעי להבטיח כי אדם יבין הליכים הננקטים לגביו וכי תהיה לו נגישות סבירה לשירותים ציבוריים, הן זכויות קיבוציות. מתאים יותר כי גבולותיהן של אלה תיחתכנה בדיון מקיף במערכת הציבורית - פוליטית, באמצעות משא ומתן בין הקבוצות, שיסתיים בחקיקה ראשית, ולא בהחלטות מקומיות בעתירות ספציפיות המגיעות לבית המשפט על בסיס מזדמן. הצעות חוקהאקדמיה ללשון