מבוא עניינה של החלטה זו, היא שאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין וכן שאלת אחריותו של הנאשם לביצוע העבירות נשוא כתב האישום, בהן הודה והורשע ואשר עניינן פריצה לרכב במטרה לגנוב, גניבת רכב והחזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. בדיון אשר התקיים בפניי ביום 20.10.09 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום. על יסוד הודאתו הורשע הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום וכדלקמן; א. פריצה לרכב במטרה לגנוב – עבירה לפי סעיף 413 ו' סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). ב. גניבת רכב – עבירה לפי סעיף 413 ב' (א)+(ב) לחוק העונשין. ג. החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג- 1973. מכתב האישום עולה, כי בין הימים 5-6.7.09, בשכונת פאח'ורה בנצרת, התפרץ הנאשם לרכבו של המתלונן, בכך שפתח את דלת הרכב במשיכה, התיישב במושב הנהג, התניע את הרכב באמצעות מפתח ונסע מהמקום. כן עולה, כי הנאשם השתמש ברכב ונסע בו למקומות שונים באזור נצרת, לרבות כפר מוקיבלה, במטרה לבקר את אחותו המתגוררת שם. עוד עולה, כי בעקבות חיפושים שערכה המשטרה אחר הרכב, אותר הרכב ע"י שוטרי תחנת נצרת ביום 7.7.09 בשכונת ביר אלאמיר בנצרת. כן עולה, כי בנסיבות אלו, נערך חיפוש על גופו של הנאשם במהלכו נמצא הנאשם מחזיק בכליו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל נטו של 0.0669 גרם, זאת לצריכתו העצמית ומבלי שהיה ברשותו לכך היתר מאת המנהל. זאת ועוד, לבקשת ב"כ הנאשם הוריתי, כי בטרם ישמעו טיעוני הצדדים לעונש יתקבל בעניינו של הנאשם תסקיר מאת שירות המבחן אשר יתייחס, בין היתר, לאפשרות שילובו של הנאשם בהליך גמילה. לאור האמור, הוגשו מספר תסקירים מאת שירות המבחן בעניינו של הנאשם. יוער, כי בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביום 4.3.10 ובהמשך לתסקיר שירות מבחן שהוגש בעניין זה שוחרר הנאשם בבחינת "מדלת אל דלת" לקהילה הטיפולית "אלפטאם" בטייבה לשם שילובו שם. ביום 6.6.10 התקבל מסמך מאת העו"ס המטפל בקהילה הטיפולית (מסמך הנושא תאריך 3.6.10), ממנו עלה, כי מאז כניסתו של הנאשם למרכז הבחין הצוות בהתנהגויות מוזרות אצל הנאשם, כמו גם מצב רוח ירוד וחוסר תאבון. לאור האמור הופנה הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית במרכז הרפואי "לב השרון". ביום 25.3.10 נבדק הנאשם ואובחן, כי הוא סובל מ- acute psychotic disorder, אך לא נמצאה עילה לאשפוז והוא שוחרר עם המלצה להשתמש בתרופה אנטי פסיכוטית. כן עולה מהמסמך, כי הנאשם לא לקח את התרופה באופן קבוע ועקבי וכי לאחרונה חלה עוד התדרדרות במצבו. לאור האמור נשלח הנאשם לבדיקה בשנית במרכז הרפואי "לב השרון" ושוב לא נמצאה עילה לאשפוזו והוא שוחרר עם המלצה לקבלת טיפול תרופתי. כן עולה מהמסמך, כי הטיפול התרופתי לא עזר וכי מזה מספר ימים הנאשם נמצא בירידה ניכרת מבחינה נפשית. כן הודע, כי הנאשם עתיד להישלח לבדיקה בבית חולים "שער מנשה" ביום 6.6.10. ביום 4.8.10, התקבל דיווח מהקהילה הטיפולית "אלפטאם" (המסמך נושא תאריך 3.8.10) ולפיו, הנאשם יצא לביקור בית ביום 31.7.10, ממנו לא חזר. בהקשר זה הוגשה בקשה דחופה להקדמת מועד דיון על ידי שירות המבחן. ביום 14.11.10 נעצר הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו ונקבע דיון לשמיעת הטיעונים לעונש. ביום 21.11.10, ביקשה ב"כ הנאשם, כי בטרם יישמעו הטיעונים לעונש יופנה הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית לשם בדיקת כשירותו לעמוד לדין. המאשימה התנגדה לבקשה. בהחלטה שניתנה על ידי במועד האמור, ראיתי להורות על הפניית הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית אצל הפסיכיאטר המחוזי וכן באם יימצא מקום לכך כי אז תיערך ההסתכלות בתנאי אשפוז, ככל שיהיה בכך צורך. משכך, הוריתי לפסיכיאטר המחוזי להגיש חוות דעתו הפסיכיאטרית בעניינו של הנאשם עובר למועד הדיון, כפי שנקבע. חוות הדעת הפסיכיאטרית כאמור, ובהמשך להחלטה שניתנה לעיל, ביום 19.12.10 התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם מאת הפסיכיאטר המחוזי (המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה") הנושאת תאריך 16.12.10 ואשר חתומה על ידי ד"ר נאום ליידרמן, מנהל המחלקה במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" וד"ר ולדימיר יורקוב, רופא במחלקה (להלן: "חוות הדעת"). מחוות הדעת עולה, כי הערכת הנאשם נעשתה על פי הסמכות המפורטת בחוק לטיפול בחולי נפש, במחלקה לפסיכיאטריה משפטית 2, בין התאריכים 23.11.10 – 16.12.10 ובהשתתפות צוות רב מקצועי. כן עולה, כי חוות הדעת התבססה על מסמכים רפואיים ומשפטיים בעניינו של הנאשם, הסתכלות במחלקה, הערכה קרימינולוגית, אבחון פסיכו-דיאגנוסטי ושיחה עם בני משפחתו של הנאשם. באשר לתולדות חייו ומחלתו של הנאשם, עולה מחוות הדעת, כי עסקינן בנאשם כבן 33, רווק ותושב נצרת המתגורר בבית הוריו. כן הובאו נתונים אודות משפחת המוצא של הנאשם, אשר מהם עולה, בין היתר, כי לנאשם אח תאום אשר מוגדר כחולה נפש ונמצא במעקב וטיפול פסיכיאטרי. עוד עולה, כי הנאשם סיים את לימודיו בכיתה ט' והחל לעבוד עם אביו בבניין. לאחר שנתיים וחצי עבר הנאשם לעבוד אצל דודו בריצוף ואת הכסף שהרוויח נהג להוציא על שתיה חריפה, סיגריות וסמים. מגיל 18 החל הנאשם להשתמש בסמים שונים, כולל אופיאטים, בתדירות יום יומית. כן עולה, כי לפני כשנתיים וחצי חל שינוי במצבו הנפשי והנאשם החל מסתגר בחדרו בחושך לתקופה ארוכה, לא אכל את האוכל שאימו הכינה, בלע כדורים שונים שהיו בבית וזרק את הטלויזיה מהקומה השנייה. התנהגותו זו של הנאשם נמשכה כשנה, אז שוב החל הנאשם לצאת מן הבית ולהיעדר ממנו למספר ימים. כן עולה, כי הנאשם היה מעורב במספר עבירות שונות, לא עבד כלל והחל להכות את אימו כשלא נתנה לו כסף לרכישת סמים. עוד עולה, כי הנאשם מוכר למערכת הפסיכיאטרית משתי בדיקות שנערכו בחודש מרץ ומאי שנת 2010, בחדר מיון בבית חולים "לב השרון", כפי שפורט לעיל. בבדיקה נצפה, כי הנאשם שרוי במצב פסיכוטי חריף שהתבטא במחשבות שווא של רדיפה והפרעות בפרצפציה (הזיות שמיעה) עם בוחן מציאות פגום. הוצע לנאשם טיפול אנטי-פסיכוטי שהנאשם קיבל תקופה קצרה על דעת עצמו, אולם הנאשם לא פנה למעקב פסיכיאטרי כפי שהומלץ, למרפאת טייבה. עוד עולה, כי בתאריך 23.11.10 אושפז הנאשם במחלקה המשפטית 2 על פי צו הסתכלות בתנאי אשפוז, מכוח ההליכים וכתב האישום נשוא התיק דנן. עוד עולה, כי בבדיקה הפסיכיאטרית בחדר המיון עלה, כי שיתוף הפעולה עם הנאשם היה חלקי בלבד, הוא לא תמיד ענה לשאלות לעניין, מסר, כי הינו "חולם בלילות על פרחים וסוסים" ולדעתו, הוא "צריך אשפוז כדי להיות נורמלי, כי אף פעם לא היה נורמלי". הנאשם שלל כוונות אובדניות. כן עולה, כי בהתייחסו לאירוע בו הוא מואשם, הנאשם לא הכחיש את המיוחס לו וטען, כי רצה להרגיז את בן דודו כיוון שעשה לו כל מיני תנועות מול הבית, כדי להרגיזו. לדברי הנאשם, הוא אינו משתמש בסמים מזה כשנה וחצי ומאז נשאר בכיסו סם שנשכח. כן עולה, כי מצפייה של הצוות הסעודי ובדיקות פסיכיאטריות חוזרות, הנאשם לא תמיד דיבר לעניין, שיתוף הפעולה היה חלקי, לא יצר קשר עין במהלך הבדיקות וישב עם הראש למטה. הנאשם ענה לשאלות לאחר הפסקות, במילים בודדות, בקול נמוך וללא מודולציות. לעיתים לאחר מספר שלאות חוזרות נראה הנאשם מכונס בעצמו ועשה רושם של הזיות שמיעה. האפקט היה מצומצם ולעיתים עם גוון רגזני. תשובות הנאשם היו קונקרטיות, סתמיות ואמביוולנטיות. בתוכן התשובות, גילה הנאשם מחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי הסובבים. הנאשם טען כי בעיניים של הסובבים ראה מצלמות כמו פלאשים שמצלמים אותו. הנאשם מסר עוד שמשך תקופה של כשלוש עד ארבע שנים הוא מרגיש נרדף על ידי המשטרה. עוד מסר הנאשם כי הוא סובל מפחדים, בעיקר הערבים, המפריעים לו לישון. עוד מסר הנאשם כי שכן בחדרו מטריד אותו ורוצה להזיק לו בכוונה. הנאשם מסר עוד כי לפני כשנה בהיותו בכינרת הציל את אחיו מטביעה ואז הגיעה לעברו מפלצת, דומה לכלב ים בצבע לבן. הנאשם מסר על שמיעת קול כמו בעבר, עשה רושם כי הוא סובל מהזיות סומאטיות, טען שגופו מתפרק, משתנה ועוד. התמצאות הנאשם הייתה תקינה בכל המובנים אך לעיתים סירב לענות לשאלות. האפקט היה לא תואם לתכנים. יכולת ההפשטה של הנאשם הייתה נמוכה מאד. לרוב הנאשם התבודד, יצר קשרים מועטים, נצפה מתבונן לצדדים, מתוח וחשדן כלפי הסובבים. הנאשם לא עבד בריפוי בעיסוק כלל בטענה שהוא עייף. באשר לשאלות חוזרות כגון האם הנאשם סובל מבעיה נפשית, השיב הנאשם בשלילה אך מסר כי הוא צריך כדורים. הנאשם שמר על היגיינה אישית, אכל בכוחות עצמו, שתה וישן בלילות למרות תלונותיו על נדודי שינה. הנאשם לא התעניין בכל הקשור להליכי המשפט ולעיתים דרש לשחררו לכלא בלבד. הנאשם לא הביע כל תוכנית ריאלית לעתיד, לא גילה תובנה למצבו ושיפוטו ובוחן המציאות היו פגומים. כן עולה, כי מבחינת הערכתו הקרימינולוגית של הנאשם, הרי שמסוכנות הנאשם מוערכת כבינונית עד גבוהה בשל הגורמים שצוינו קודם לכן ובעיקר בשל שימוש בסמים. מאפייני אישיותו של הנאשם הינם אנטי סוציאליים, כמו גם הקלות בה הוא מוכן לעבור על החוק. מצבו של הנאשם הינו פסיכוטי הכולל מחשבות שווא פרנואידיות ועמדות שליליות שבחלקן נובעות כלפי המשטרה, יחידת נחשון, המוסד ושכנו. לנאשם העדר סביבה תומכת וריבוי גורמים מערערי יציבות ומעלי מתחים הנמצאים בסביבתו. בשל מסוכנותו ובשל מצבו הנפשי הומלץ, כי הנאשם יאושפז ויטופל במחלקה הפסיכיאטרית. מסיכום אבחון פסיכו-דיאגנוסטי עלה, כי הנאשם נתון במצב פסיכוטי המתאפיין בפירוק, פגיעה קשה בשיפוט, בחשיבה ופגיעה בבוחן המציאות. כן עלה, כי קיימים בנאשם דחפים תוקפניים עוצמתיים ברמה גולמית ובלתי מעובדת, אשר במצבים עמומים וטעונים רגשית עשויים להתפרץ בצורה אימפולסיבית וחסרת שיפוט. לסיכום, צויין בחוות הדעת, כי במהלך האשפוז גילה הנאשם סימנים פסיכוטיים עם הפרעות במהלך החשיבה, מחשבות שווא של רדיפה כלפי המשטרה ובני משפחתו. הנאשם עשה רושם, כי הוא סובל מהזיות שמיעה והזיות סומאטיות וכי שיפוטו ותובנתו פגומים. כן עולה, כי מסקנת הצוות המטפל, לאחר בדיקות והסתכלות הינה, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, כנראה על רקע שימוש בסמים. גם תוצאות האבחון הפסיכו-דיאגנוסטי וההערכה הקרימינולוגית תומכים במסקנה זו. לאור כל האמור לעיל, המסקנות העולות מחוות הדעת הינן, כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי פעיל ומתנהג תחת השפעת תכנים פסיכוטיים. הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט ואינו אחראי על מעשיו. ההמלצה שהובאה בחוות הדעת הינה, כי הנאשם זקוק לאשפוז פסיכיאטרי במסגרת המחלקה לביטחון מירבי. חקירת המומחה לאור האמור בחוות הדעת, הודיעה המאשימה בהודעה לבית המשפט, מיום 22.12.10, כי היא מתנגדת להפסקת ההליכים בעניינו של הנאשם וכן לאשפוזו וכי היא מבקשת לזמן את המומחה שערך את חוות הדעת למתן עדות בבית המשפט, זאת לצורך בירור מצבו הנפשי של הנאשם. בהקשר זה ציינה המאשימה, כי לדידה, הנאשם אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי, המהווה תנאי להגנת אי שפיות הדעת הקבועה בסעיף 34 ח' לחוק העונשין וכי המצב הפסיכוטי, לכאורה, בו היה שרוי הנאשם, נובע מהשימוש בסמים ולא ממחלת נפש ממנה סבל. משכך, עתרה המאשימה כי בית המשפט יזמן את המומחה, ד"ר ליידרמן נאום, למסירת עדותו בבית המשפט ולחקירה על חוות הדעת. בנסיבות אלו ונוכח עמדתה של המאשימה, נקבע דיון, כאמור, לצורך שמיעת עדותו של ד"ר ליידרמן. אציין, כי ביום 7.2.11, ולאחר שנשמעה עדותו של ד"ר ליידרמן ומפאת תקלה טכנית בטרם נחתם הפרוטוקול, נמחק פרוטוקול עדותו. בנסיבות אלו שב המומחה ומסר עדותו בשנית, זאת ביום 17.4.11 וביום 27.6.11. עדות המומחה – ד"ר נאום ליידרמן במסגרת חקירתו ציין המומחה, כי הוא מנהל המחלקה מזה כ-20 שנים. כן ציין, כי חוות דעתו התבססה, בין היתר, על מסמכים רפואיים הכוללים בדיקה רפואית שנעשתה לנאשם בחדר המיון "שער מנשה" ביום קבלתו לאשפוז, שתי בדיקות שנעשו לנאשם במיון בית חולים "לב השרון", הערכה קרימינולוגית, אבחון פסיכו-דיאגנוסטי, בדיקות פסיכיאטריות קליניות במהלך ההסתכלות וכן דיווח של צוות סיעודי במהלכה. בהקשר זה אישר המומחה, כי לא התבסס על אף מסמך רפואי שהיה רלוונטי לתקופה שקדמה למועד ביצוע העבירות. באשר למסמכים המשפטיים עליהם התבסס המומחה בחוות דעתו, ציין המומחה, כי אלה כללו את כתב האישום, הפרוטוקולים של דיוני בית המשפט, צו מעצר וכן דו"חות משטרה. באשר להודעות שמסר הנאשם במשטרה, ציין המומחה, כי לא זכור לו שאלה היו בפניו. בהמשך, הפנה ב"כ המאשימה את המומחה לשאלות שנשאל הנאשם ולתשובותיו, זאת בחקירתו במשטרה מיום 7.7.09 ושאל את המומחה האם יש בתשובותיו של הנאשם כדי להצביע על הנאשם כמי שהיה חולה נפש, בעל מחשבות שווא או שהיה במצב פסיכוטי. בתשובתו העיד המומחה כדלקמן (ראה עמ' 2 לפרוטוקול שורות 10 – 20); "ת: בהחלט. רק מהתשובה הזאת ניתן להניח לשיפוט פגום, שבהחלט בן אדם שלוקח את האוטו בלי רשות, כדי להסתובב באזור, הוא צריך לדעת שזה קשור לעונש אם יתפסו אותו והוא ייענש, אבל כל זה בעצם משקף את הפגיעה בשיפוט של בן אדם. בנוסף ליתר הממצאים שבמהלך הסתכלות אנחנו גילינו, כמו הזיות פגיעה בהימצאות, כל הדברים האלו מראים על מצב פסיכוטי פעיל. זה כולל בוחן מציאות ושיפוט ופוגע בתהליך קבלת החלטות. ש: התשובה העניינית הזאת היא תשובה שניתנה על ידי אדם עם כושר שיפוט פגום? . . ת: זה בהחלט מתחבר להכל שיש פגיעה בבוחן המציאות. התשובה הזאת היא סתמית, לדעתי היא לא עניינית. אין פה שום היגיון שניתן היה לצפות מאדם נורמטיבי בנסיבות אלו." בהמשך, הפנה ב"כ המאשימה את המומחה לשאלות ותשובות נוספות העולות מהודעתו של הנאשם מיום 7.7.09 ושאל את המומחה אשר לכשירותו של הנאשם ביום מסירת הפרטים וכדלקמן (עמ' 2 לפרוטוקול, משורה 21 ואילך – עמ' 3 לפרוטוקול שורה 8); "ש: מפנה אותך להודעה השנייה של הנאשם ... גם פה אני רואה תשובות ענייניות. האם על סמך התשובות האלה אתה לא שולל את האפשרות שהוא היה כשיר ביום מסירת הפרטים? ת: לא, להפך. זה מחזק את הרושם על השיפוט הלקוי ופגיעה בבוחן המציאות. ש: לדעתך לא קיימת אפשרות כזאת בכלל שלאור התשובות האלה הוא כן היה כשיר? יש אפשרות שהוא היה כשיר ויש אפשרות שלא? ת: תמיד זוהי השאלה לכן אנחנו בודקים. אנחנו בודקים את האנמנזה, מזמינים את המשפחה, בודקים את הנסיבות, עושים בדיקות פסיכו דיאגנוסטיות ואחרות. כשאנחנו רואים את כל התמונה, כולל מה שאתה אומר כאן לגבי תשובתו מיד אחרי האירוע, לא זכור שראיתי אותן, אבל בסך הכל זה לא שולל את המסקנה שלנו שבן אדם היה נמצא במצב פסיכוטי פעיל עם פגיעה ניכרת בשיפוט. ש: השאלה האם קיימת גם אפשרות שהוא לא היה במצב פסיכוטי פעיל בזמן החקירה? ת: תמיד קיימת אפשרות של כמה אחוזים שבאמת ייתכן והמצב היה אחר ממה שקבענו. אבל פה בהחלט הגענו למסקנה שישנה סבירות גבוהה ואולי אפילו יותר מגבוהה שבן אדם היה נמצא במצב פסיכוטי, היה פועל לפי תכנים פסיכוטיים עם פגיעה בשיפוט. ש: מה שאתה אומר עכשיו רלוונטי ליום הבדיקה או גם שנה וחצי אחורה? ת: חוות דעת מתייחסת למצב שהנבדק בזמן שבדקנו אותו. כמובן שאנחנו לוקחים את כל החלקים, גם נסיבות האירוע, מה קדם לזה, הבדיקות הפסיכיאטריות הקודמות, ההתנהגות שלו לפני האירוע, על פי מה ששמענו מהמשפחה שהוא היה מאוד מוזר, התנהג בצורה מאוד מדאיגה, ברח מהבית, הסתובב בחדר. על כל הדברים האלה הגענו למסקנה הזו." כן שאל ב"כ המאשימה את המומחה באשר לסוגיית הסמים ובאשר לשתיקתו של הנאשם והמומחה השיב כדלקמן (ראה עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 9 – 20); "ש: מפנה אותך להודעה הראשונה של הנאשם. כששואלים אותו על סמים, הוא אומר שהוא יודע שזה לא חוקי. אם ההודעות היו לפנייך ביום הבדיקה, עד כמה חוות הדעת הייתה שונה? ת: את השאלות האלה שאלנו גם במהלך ההסתכלות וגם אז הוא אמר שזה נכון שזה אסור להחזיק סמים. אבל התשובות האלו מאוד פורמאליות. הוא יכול להגיד אם אין לו פיגור שכלי, בצורה פורמאלית סתמית שהדברים האלה אסורים אבל בסך הכל ההתנהגות שלו וקבלת ההחלטות לא נובעות מהתשובות הפורמאליות אלא מתוך שיפוט פגום. בהחלט התשובה שהוא יודע שאסור להחזיק סם זה לא אומר שהוא לא היה במצב פסיכוטי. ש: גם בהודעה השלישית שלו כשהוא נשאל מספר רב של שאלות וכל הזמן שתק ולא ענה. מה זה אומר מבחינתך? ת: שהוא שתק ולא ענה, יש המון סיבות. כשבן אדם מנותק מהמציאות ובעצם מתעסק עם תכנים פנימיים שלו שלא קשורים עם המציאות, אז בהחלט יש סיבות טובות לשתוק, לא לענות או לזרוק את התשובות." בהמשך, הפנה ב"כ המאשימה את המומחה לדו"ח קצין ממונה ולדו"ח מעצר מיום 7.7.09 ותגובת הנאשם כפי שהיא מופיעה שם ושאל כמה השפעה יש לתשובות אלו על הקביעה, כי הנאשם היה במצב פסיכוטי ביום ביצוע העבירה. בתגובה השיב המומחה, כי אין בתשובותיו של הנאשם כדי לשלול את מסקנות חוות הדעת. עוד בהקשר זה השיב המומחה כדלקמן (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1 – 3); "ת: אנחנו לא מתעסקים עם הערכה על משפט בודד או מילה בודדת. אנחנו מתעסקים בכל הנתונים ביחד, מקבלים אותם, עושים אינטגרציה לכל הדברים, תשובות, שאלות, בדיקות, נתונים מהעבר ואז אנחנו עושים את המסקנה, לא לפי תשובה בודדת או איזה אמירה בודדת." בהמשך, ומשנשאל המומחה ביחס לפרק הזמן שעבר בין מסירת ההודעות במשטרה לבין הבדיקה והרלוונטיות של פרק זמן זה לקביעת מצבו הנפשי של הנאשם, השיב המומחה כדלקמן (ראה בהקשר זה עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 4 – 9); "ש: זה שהיה פרק זמן של שנה וחצי בין ההודעות לבין הבדיקה זה רלוונטי? ת: זה לא שולל את המסקנה שלנו כי לפי ההיסטוריה שלו הוא שינה את ההתנהגות לשנתיים בערך או שנה וחצי לפני האירוע שהוא הסתגר בחדר ולא אכל. אחר כך הוא ברח מהבית. אנחנו יודעים שהמצב הפסיכוטי זה תהליך שלוקח זמן, יכול להיות כמה חודשים או שנים. בהחלט אנחנו רואים רצף בין היסטוריה שלו לפני האירוע עד לאירוע עצמה (כך במקור – הערה שלי – י.ש.) ואחריו במהלך הבדיקות גם אצלנו וגם בבית חולים לב השרון, הגענו למסקנה שמדובר במצב פסיכוטי. ש: אתה מאשר שהתקופה שהוא הסתגר בבית זה על סמך שיחות עם ההורים? ת: כן". בהקשר זה הגיש ב"כ המאשימה את הודעות הנאשם במשטרה, אשר התקבלו במאוחד וסומנו ת/1. כן הוגש דו"ח הקצין הממונה ודו"ח העיכוב, אשר התקבלו במאוחר וסומנו ת/2. בהמשך התייחס ב"כ המאשימה בשאלותיו למומחה לסוגיית השימוש בסמים על ידי הנאשם. המומחה אישר, כי הנאשם נהג להשתמש בסמים במשך 15 השנים האחרונות ומשנשאל, האם ניתן לומר שהייתה השפעה של השימוש בסם על התנהגותו של הנאשם, זאת לאחר 13 שנים של שימוש בסמים השיב המומחה כדלקמן (ראה בהקשר זה עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 27 – 29); "ת: יכול להיות שההתנהגות המוזרה נבעת משימוש בסמים או מגמילה או מסיבות אחרות. עובדה שהוא התנהג בצורה מאוד מוזרה ומדאיגה ובהמשך זה התפתח למה שאנחנו ראינו בהסתכלות." עוד בהקשר זה נשאל המומחה ביחס להתנהגותו של הנאשם שעה שהיה "נקי" מסמים ועזב את הקהילה הטיפולית והשיב כדלקמן (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, משורה 30 ואילך); "ש: כשהשתחרר למוסד גמילה הייתה לו תקופה שהוא נמצא נקי משרידי סם ובחופשה הראשונה שלו הוא ברח מהמקום ולא חזר. אתה יכול להצביע או לאשר על השפעת או השימוש בסם על ההתנהגות שלו? במשך כשנה מאז שנעצר עד שעזב את הקהילה הוא לא השתמש בסם. ת: פה אני רואה יותר פגיעה בשיפוט שלו. זה בהחלט חלק מהמצב הפסיכוטי שאז הוא התחיל להתפתח ובסופו של דבר הביא אותו למצב שראינו בהסתכלות." כן נשאל המומחה באשר להבדל בהתייחסות למצבו הנפשי של הנאשם בין חוות הדעת לבין הבדיקה שנעשתה לנאשם בחדר המיון והוא השיב כדלקמן (ראה עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 3 – 14 ) ; "ש: נעשה הבחנה בין דצמבר 2010 לבין מרץ 2010. בחוות הדעת אתם מציינים מחשבות של רדיפה ובוחן מציאות פגום. בבדיקות של חדר המיון, 9 חודשים לפני, נכתב שם בפרוטוקול מיום 21.11, שהוא לא מסוכן וכושר השיפוט תקין. אתה יכול להסביר את ההבדל? ת: אז אני לא ראיתי אותו, אבל יכול להיות שהתרשמות במיון שזו בדיקה שלוקחת דקות, היא שונה מהבדיקה במסגרת מחלקה פסיכיאטרית, שזה כולל כל הצוותים ויכול להיות שזה שונה מההתרשמות במיון. ש: מפנה אותך לעמ' 2 לחוות הדעת. אתה יכול לאשר שהוא הפסיק את הטיפול על דעת עצמו? ת: יכול להיות, זה מה שמסתמן, אבל זה גם מראה על פגיעה בשיפוט. הוא היה במצב חולני, פסיכוטי, הפסיכיאטר קבע שהוא צריך טיפול. הוא עבר זמן קצר והפסיק בגלל הפגיעה בשיפוט. ש: תאשר לי שבבדיקות חדר המיון אין קביעה של מחלת נפש. ת: אני לא יכול להצביע על זה. יש שם ממצאים שהעידו שהוא במצב פסיכוטי, אבל הם לא קובעים אם הוא סובל ממחלת נפש או לא". כאמור, ביום 27.6.11, המשיך ד"ר ליידרמן במתן עדותו. ב"כ המאשימה הפנה את המומחה לחוות הדעת מיום 19.12.10, ממנה עולה, כי הנאשם הציע מיוזמתו כי יאושפז, כדי להיות "נורמלי", כהגדרתו. בהקשר זה נשאל המומחה מה אומר לו המשפט הזה והאם נשמעות בקשות מסוג זה על דרך הכלל והשיב כדלקמן (ראה עמ' 42 לפרוטוקול, שורה 16 ואילך); "ת:   לעתים קרובות, אבל במקרה זה, זה בעצם משקף את התחושה שהנאשם שונה מאנשים אחרים. במשך שנים שהוא לא כמו כולם. הוא גם מרגיש את היחס מהמשפחה, מהאנשים שבאו, ואז הוא פונה עם בקשה ובהזדמנות כזו, לקבל טיפול ועזרה ולהיות נורמלי כמו שהוא אומר. ש: היא לא מעוררת את החשד שהוא מנסה להתחזות לזכות באשפוז? ת: אנחנו תמיד בודקים. במקרה הזה, נעשתה בדיקה פסיכו דיאגנוסטית. יש שם שיטות לבדוק האם הוא מתחזה או לא. אז המסקנה שם שהוא במצב פסיכוטי, מצב חולני, ולא מתחזה." עוד בהקשר זה ובהמשך נשאל המומחה והשיב כדלקמן (ראה עמ' 42 לפרוטוקול משורה 23 ואילך); "ש: בהתייחסותך לאירוע בחוות הדעת הוא אמר שהוא רוצה להרגיז את בן דודו. התשובה הזו לא מצביעה על ההבנה שלו לגבי המעשים שלו? ת: להיפך, התשובה שלו בסך הכל לא תואמת את הנסיבות ומשקפת גם את התכנים הפסיכוטיים כי הוא בעצם התרשם שדודו עובד מול חלונות הבית שלו, עושה לו פרצופים. זה בהחלט בלי שום פרופורציה בין מה שקורה לבין התובנות שלו, ואם בגלל זה הוא גנב את האוטו. לא מובן ולא תואם לסיטואציה. " כן נשאל המומחה ביחס לאמור בחוות הדעת ולפיו, מחד, התמצאותו של הנאשם נמצאה תקינה בכל המובנים ומנגד, נקבע, כי השיפוט ובוחן המציאות של הנאשם היו פגומים. את ההבדל הזה הסביר המומחה כדלקמן (ראה עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 5 – 8); "ת: אלה דברים שונים; החוסר התמצאות במקום, זה משקף יותר פגיעה בזיכרון, פגיעה קוגנטיבית של בן אדם, זה מה שאנו רואים אצל זקנים עם דימנסיה, אבל לגבי הפגיעה בבוחן המציאות ובשיפוט, זה משקף את הפגיעה בחשיבה, בהערכת המצב, בהערכת סיטואציה וזה משקף את המצב הפסיכוטי, פגיעה בשיפוט וכו'". בהמשך ומשנשאל המומחה האם על פי האבחנות שנעשו לנאשם המומחה יכול לקבוע, כי הנאשם סבל ממחלת נפש במובן המשפטי של המונח, השיב המומחה כדלקמן (ראה עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 10 – 13); "ת: אני במקרה הזה קבעתי שהוא במצב פסיכוטי חולני, קרוב לוודאי על רקע שימוש ממושך בסמים, בשתיה חריפה, לא בשלב הזה אני יכול לקבוע שמדובר במחלת נפש כמו סכיזופרניה. יכול להיות שבהמשך כשנעשה בדיקות נוספות ונראה את התפתחות המצב, יכול להיות שניתן ללמוד שיש מחלת נפש, אבל לא בשלב זה." באשר להשפעת השימוש בסמים על מצבו הנפשי של הנאשם, נשאל המומחה והשיב כדלקמן (ראה עמ' 43, משורה 14 ואילך); "ש: נכון למועד הבדיקה נובמבר-דצמבר 2010, המצב הנפשי שלו, הפסיכוטי, קרוב לוודאי, על רקע שימוש בסמים ולא כתוצאה ממחלת נפש ממנה סבל שלכאורה לא ידעתם עליה? ת:  לא, אי אפשר ככה לקבוע מצד אחד שימוש בסמים ומצד שני מחלת נפש. כמו שאמרתי, זה אשפוז ראשון שלו בבית חולים פסיכיאטרי. ידוע שהוא השתמש שנים בסמים, שתיה חריפה, ואצל הרבה אנשים עם מחלת נפש, סכיזופרניה, יש בעבר שימוש ממושך בסמים. זה לא מקיש דבר אחד לשני. עובדה שהוא השתמש שנים בסמים, זה לא שולל התפתחות מחלת נפש, דבר שאנחנו נקבע במהלך האשפוז. ש: נכון לבדיקה אין תשובה חד משמעית שסבל ממחלת נפש? ת: אין, יש תשובה שהוא במצב פסיכוטי פעיל, חולני, דבר שפוגע בשיפוט, בהתמצאות והערכת המצב. ש: אתה יכול לומר שהמצב הפסיכוטי, לא נבעו ממחלת נפש אלא משימוש בסם? ת: אי אפשר לקבוע זאת. גם השאלה הזו לא נכונה. כמו שהסברתי לפני זה, מצב פסיכוטי זה יכול להיות אצל סכיזופרני, הסובל ממחלת נפש, מצב פסיכוטי יכול להיות כתוצאה משימוש בסמים, מטראומה, יכול להיות בגלל תגובה לסיטואציה, ובכל המקרים האלה יש מצב פסיכוטי שפוגע בשיפוט ובוחן המציאות. ש: ניתן לומר שהתקופה שעברה ממעצרו עד תחילת הליך הגמילה, שבה הפסיק להשתמש בסם, התקופה הזו, או הפסקת השימוש, גרמה ליצירת מצב נפשי כלשהו אצלו? יותר נכון, הפסיכוטי, גרמה לאותו מצב פסיכוטי? ת: יכול להיות תופעות גמילה שמפסיקים את השימוש בסמים, אבל במקרה הזה אפשר לראות בצורה יותר מדויקת את המצב הנפשי, ואם הוא היה במצב פסיכוטי לאחר שהוא הפסיק את השימוש בסמים, אז זה לא אומר שתופעות גמילה מהפסקה משימוש בסמים, אלא המצב הנפשי שהתפתח במהלך השנים, ייתכן מאוד בגלל שימוש בסמים, אבל ייתכן מאוד שיש דברים נוספים כמו שהסברתי, ייתכן ומתפתח תהליך סכיזופרני של מחלת נפש. דרך אגב, אנו מכירים מצב שבן אדם מפתח סכיזופרניה, ועם תחושה כזאת הוא מנסה לרפות את עצמו ולוקח סמים. זהו מצב ידוע. כדי להירגע ולנסות ולשלוט בעצמו, מה זה שנקרא SELF TREATMENT." כן נשאל המומחה ביחס למצבו הנפשי של הנאשם ויכולתו של המומחה להעריך את מצבו הנפשי עובר למועד הבדיקה והשיב כדלקמן (מעמ' 44, שורה 9 ואילך); "ש: אם הוא לא מוכר למערכת הפסיכיאטרית עד למועד הבדיקה, אז חוות הדעת בעצם לא מתייחסת לבעיות נפשיות של הנאשם, אין לכם את האפשרות החד משמעית להתייחס לאיזשהי בעיה נפשית או מצב פסיכוטי, בכל התקופה עד גיל 30 שעשיתם את הבדיקה? ת:  לפני שהוא הגיע אלינו, הוא פעמיים נבדק בחדר מיון לב השרון, נקבע שם שהוא במצב פסיכוטי, שהוא זקוק לטיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, אבל הוא לא הקפיד על הטיפול, הפסיק לקחת תרופות אחרי זמן קצר, ומצבו המשיך להידרדר. ש: אתם כמומחים לא יכולים לקבוע למעשה שאותו מצב פסיכוטי שאתם מזכירים שהחל להתפתח בשנתיים האחרונות או כשהייתה לו התנהגות מופרעת בבית, ושהחל להתפתח בתקופה האחרונה, הוא לא התפרצות של מחלת נפש שהייתה אצלו בגיל 18 או עד 25? ת: ייתכן מאוד, אבל בגלל, כמו שאמרת, אז, בגיל 18, בגיל 20, קשה לקבוע חד-משמעית. ייתכן מאוד שאז, הסימנים הראשונים של הבעיה הנפשית. ש:  ואתה לא יכול לקבוע באופן חד-משמעי שכל השימוש האינטנסיבי בסמים, במשך 13 שנים, אולי יותר, גרם לאותו מצב פסיכוטי שלו? אני מזכיר, זה שימוש משך 13 שנה שאנו יודעים לפי חוות הדעת שביצע עבירות, נדון למאסרים ולא נבדק בתנאי אשפוז או בדיקות פסיכיאטריות אף פעם. ת: אמרתי שפעמיים הוא נבדק. הוא נבדק לפני שהגיע אלינו. אנחנו התבססנו גם על הבדיקות האלו שנעשו בלב השרון." בהמשך עדותו מיום 27.6.11, נחקר המומחה ע"י ב"כ הנאשם (ראה עמ' 44 – 49 לפרוטוקול). ב"כ הנאשם ביקשה אף היא לעמוד על סוגיית השפעת השימוש בסמים על מצבו הנפשי של הנאשם וכדלקמן (מעמ' 44, שורה 28 ואילך); "ש: בעצם לפי חוות הדעת כשהוגשה בזמנו אנחנו בעצם לא ידענו אם הסמים היו טריגר להתפתחות המחלה, או שמא הנאשם סובל מפסיכוזה על רקע שימוש בסמים. במצב היפותטי, נניח שהסמים לא היוו טריגר, אלא מדובר בפסיכוזה על רקע שימוש בסמים, תוך כמה זמן ההתקף הפסיכוטי היה אמור לחלוף? ת: א' זה תלוי מהתקופה שהוא משתמש בסמים. ב', ידוע שאפילו אחרי שמפסיקים להשתמש בסמים, יש פלאשבאקים, אשר בלי להשתמש בסמים, חוזרים מצבים פסיכוטיים, זה בגלל הסמים בעבר. קשה לקבוע חד- משמעית, אבל בסופו של דבר אנחנו רואים את התוצאות. שוב, לקבוע האם זה מחלת נפש סכיזופרניה או תוצאה משימוש בסמים, עדיין זה קשה. אנחנו במהלך הבדיקה והטיפולים ננסה לקבוע". בהמשך אישר המומחה, כי הנאשם נמצא במחלקתו מזה כחצי שנה וכי יש שיפור במצבו, אולם עדיין נשארו בו סימנים של פסיכוזה. בהקשר זה נשאל המומחה האם אין בפרק זמן זה, בו הנאשם "נקי" מסמים כדי לחזק את הערכתו, כי הנאשם סובל מסכיזופרניה ולא מדבר אחר וכך השיב (ראה עמ' 45, משורה 18 ואילך) כדלקמן: "ת: קשה לקבוע עכשיו. חצי שנה זה תקופה רצינית אבל עדיין לא מספיק. אנחנו צריכים לבדוק אותו כאשר אחרי שהועדה הפסיכיאטרית תאשר חופשות, אז שייצא לחופשות, איך הוא יתנהג, איך יתייחס למשפחה בכל סיטואציה שמחוץ לבי"ח, ויחזור ואז אפשר בהחלט לעשות הערכה ושוב לבדוק את האבחנה." באשר לסוגיית ההודעות אותן מסר הנאשם בחקירותיו במשטרה, כפי שאלה הובאו בפני המומחה ע"י ב"כ המאשימה, שאלה ב"כ הנאשם את המומחה האם בהכרח אדם שסובל מסכיזופרניה צריך לתת תשובות לא ענייניות או שייתכן מצב ולפיו, הוא ישיב תשובות סבירות ונענתה כדלקמן (ראה עמ' 45, משורה 26 ואילך); "ת: לא חייב לתת תשובות מוזרות, אלא הוא מנסה בכל זאת להתאים את עצמו לסיטואציה בצורה שלו, ברמה שלו וחלק מהתשובות יכול להיות נראות תשובות נורמליות. ש: מה שחברי לא ציין שבאמצע החקירה, ההודעה הראשונה, בשלב מסוים הוא כבר שתק ולא הגיב. האם זה דווקא יכול לחזק את ההתכנסות שלו בתוך עצמו במצב הזה ולחזק גם את, שזה יכול להוות אחד מסימני המחלה? ת: כן, זה מחזק את הרושם שהוא היה במצב חולני, שהוא הגיב לסיטואציה מלחיצה, אבל לא בצורה נורמלית. הוא נלחץ והפסיק לדבר". כן הפנתה ב"כ הנאשם את המומחה לחוות דעתו ולקביעתו ולפיה, ייתכן שבעת ביצוע העבירות ואף לפני כן, סבל הנאשם ממחלה נפשית במובן המשפטי, סכיזופרניה. בהקשר זה ציינה ב"כ הנאשם, כי המומחה הסתמך בקביעתו, בין היתר, על דבריהם של בני משפחתו של הנאשם ושאלה האם זהו הליך סביר ושגרתי. המומחה השיב כדלקמן (ראה עמ' 46, משורה 5 ואילך); "ת: כמובן שאנחנו מנסים לקבל כמה שיותר מידע על העבר של בן אדם, על תפקודו במשפחה, התפתחות מוקדמת, האם היו לו הפרעות בהתנהגות, האם היו התבטאויות מוזרות, האם הוא מתנהג בצורה מוזרה, במקרה הזה נעלם מהבית, הסתובב בחוץ, והתנהג בצורה מוזרה, וזה עוזר לנו לקבוע את המצב. בנוסף לכל היתר. ש: האם בין היתר אתה בודק גם את אמינות בני המשפחה? אתה שם מול עיניך את המבחן הזה, אתה לא מקבל את הדברים שלהם כנכונים מלכתחילה? אתה בודק את האמינות של בני המשפחה שהם מוודאים שהוא ייכנס לבי"ח? ת: בהחלט כן, זה טבעי שמשפחה מנסה להגן על הבן אדם, להסביר לעצמה ולגורמים, אולי להצדיק בצורה כלשהי, לחפש את ההסברים. אנחנו לוקחים את זה בחשבון, מנסים לקבל מידע גם מגורמים אחרים כמו עו"ס, לפעמים מבית הספר שלמד בו או מוסדות אחרים שנמצא, ומכל המקורות מנסים לקבל מידע, ואז לקבל את ביחד, גם את המידע מהמשפחה." באשר לסוגיית התורשה הפסיכיאטרית במשפחתו של הנאשם ועל ההשפעה שיש למידע זה על אבחון מצבו הנפשי של הנאשם, נשאל המומחה והשיב כדלקמן (ראה עמ' 46, משורה 16 ואילך); "ש: עובדה היא שאביו של הנאשם, כפי שנכתב בחוות הדעת, חולה נפש, לא נכתב בדיוק ממה הוא סובל, אבל נכתב שגם אביו וגם אח תאום, שניהם סובלים ממחלת נפש ואחיו גם כן, או שמאושפז לסירוגין או שבאופן קבוע בבי"ח, האם זה נכון? ת: נכון, יש מידע כזה וזה מחזק את הרושם שיש תורשה פסיכיאטרית. ממה בדיוק סבל, או סבל אביו ואחיו, אין לנו מידע בדיוק. ש: אבל זה מחזק את הגנטיקה התורשתית ואת ההשערות שלכם? ת: כן. ש: וזה כן יכול להשליך על ההערכה שלכם באופן רטרואקטיבי לגבי מצבו הנפשי? ת: כן". כן הפנתה ב"כ הנאשם את המומחה למסמך שנערך מטעמו ומטעם רופא אחר ממחלקתו, בעניינו של הנאשם, אשר נושא תאריך 22.6.11 וביקשה להגישו. ב"כ המאשימה התנגד להגשת המסמך. המסמך התקבל וסומן נ/1. בהקשרו של מסמך זה נשאל המומחה והשיב כדלקמן (ראה עמ' 46, משורה 25 ואילך); "ש: כפי שעדכנת אותנו, לפני מספר ימים, 22 לחודש, הנאשם, התקיימה ועדה פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם. ת: כן. ש: אם הנאשם לא היה במצב כזה שעדיין אין צו אשפוז סופי בעניינו, האם ההמלצה לגביו הייתה משתנה? זאת אומרת, האם הייתם מאפשרים לו חופשות בשלב הזה או שמא ... אבקש שתתייחס לגבי ההמלצה והאבחנה. ת: לגבי המצב, הייתי ממליץ על חופשות. במצב שהוא עכשיו, שהוא משתף פעולה, פחתו הסימנים הפסיכוטיים, לא תוקפן, הייתי ממליץ חופשות, ואז בהחלט, כמו שאמרתי, הוא היה מתנהג בחופשות, וזה היה נותן לנו מידע נוסף לגבי מצבו מחוץ לבי"ח, מחלקה סגורה, אבל לא היה ניתן בהחלט לשנות את הסטטוס עד לדיון של היום ואחרי הדיון תהיה החלטה, בהחלט אפשר להמליץ על חופשות. ש: ולגבי האבחנה, כתוב שהוא במצב פסיכוטי, האבחנה תקפה? ת: האבחנה שקיימת היום עדיין תקפה". באשר לטיפול הפסיכיאטרי הניתן לאסירים במסגרת בית הסוהר, טיבו והשפעתו האפשרית על הנאשם ומצבו, נשאל המומחה והשיב כדלקמן (ראה עמ' 48, משורה 10 ואילך); "ש: ידוע שמערכת בתי הסוהר נותנת טיפול פסיכיאטרי לחלק מהאסירים. האם אותו טיפול שניתן ע"י שירות בתי הסוהר, זה אותו טיפול שאתם נותנים למטופלים או שקיים שוני? ת: בהחלט יש שוני בזה. טיפול זה לא רק כדורים/תרופות, זה גם שיחות, קבוצות, צוות המחלקה כולל פסיכולוגים, קרימינולוגים, עוס"ים, מזמינים את המשפחה. הטיפול במסגרת המחלקה הוא הרבה יותר מקיף ולדעתי זה יכול לקדם את הבן אדם מאשר במסגרת בית סוהר. ש: האם לפי דעתך, באם סאמר יועבר לשירות בתי הסוהר, ייתכן מאוד שתחול הידרדרות במצבו, למרות הטיפול שקיבל נאמנה מכל הגורמים האפשריים? ת: ההחמרה במצב יכולה להיות גם בתוך המחלקה, אבל המצב בבית הסוהר, כמובן שהוא שונה מהמצב במחלקה מבחינת האוכלוסייה שם, הנהלים ומסגרת. אני מניח שזה משפיע." אציין כבר עתה, כי מצאתי את חוות דעתו של המומחה מקצועית, סדורה, ראויה, עקבית וככזו אשר יש לה על מה שתסמוך. משכך, רואה אני לאמצה ולבסס עליה ממצאים. כן אציין, כי מצאתי את עדותו של המומחה, כפי שהובאה בפני ופורטה בהרחבה לעיל כעדות אמינה, מהימנה, סדורה, עקבית, רהוטה והעולה בקנה אחת עם חוות דעתו. עוד יודגש, כי התרשמתי מהעד במהלך עדותו בפני, והגעתי למסקנה ולפיה, עסקינן בעד אמין ומהימן, מקצועי, עקבי, רהוט וסדור ומשכך, רואה אני לסמוך על עדותו, לאמצה ולבסס עליה ממצאים. זאת ועוד, עדותו של המומחה וחוות דעתו לא נסתרו ולא קועקעו במסגרת חקירתו. בנסיבות אלו, ולאחר שבחנתי את חוות הדעת והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהמומחה במהלך עדותו בפני, וקביעותיו בהקשר זה, ומשאלו לא נסתרו ולא קועקעו הן במהלך העדות בפני והן ע"י חוות דעת נגדית כלשהי, הרי שאני רואה לאמץ את חוות הדעת ואת עדותו של המומחה, העולות בקנה אחד זו עם זו, ולבסס עליהן ממצאים. בהקשר זה ראוי להדגיש עוד, כי אין עסקינן בחוות דעת פרטית אשר ניתנה "מטעם", אלא עסקינן בחוות דעת אשר ניתנה על ידי מי מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי, ומשכך יש לראות חוות דעת זו כנעדרת פניות בזיקה, ובהתווסף לכל שפורט לעיל, ובעיקר התרשמותי הבלתי אמצעית מהמומחה עצמו, מאשר עלה בחוות דעתו ובעדות שנתן בפניי. טיעוני הצדדים בסיכומיהם לאחר שנשמעה עדותו של המומחה, ניתנה החלטה ולפיה יוגשו סיכומי הצדדים בכתב. סיכומי הצדדים, כאמור, מונחים בפני. טיעוני המאשימה במסגרת סיכומיה ציינה המאשימה את ההליכים אשר התקיימו בעניינו של הנאשם במסגרת תיק זה. כן ציינה המאשימה, כי אומנם בית המשפט נזקק לחוות דעתם של המומחים לבחינת שאלת מצבו הנפשי של הנאשם והאם הוא סובל ממחלת נפש, ואולם הקביעה הסופית הינה בידי בית המשפט. בהקשר זה ציינה המאשימה, כי שאלת האחריות הפלילית היא שאלה משפטית, בה מכריע בית המשפט, כאשר בפניו מונחות כלל הראיות הצריכות להישקל. בהקשר זה הפנתה המאשימה לפסיקה רלוונטית. זאת ועוד, ציינה המאשימה, כי הנאשם אינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית, לא הוצגו למומחה מסמכים או תיעוד רפואי, אשר יש בהם כדי להעיד על מצבו הנפשי, זאת למעט שיחות עם בני המשפחה אשר מתארות מצב מסוים כשנתיים וחצי לפני מועד ההסתכלות והבדיקות שנעשו לנאשם. באשר למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות טענה המאשימה, כי מהודעותיו של הנאשם במשטרה, שנמסרו כשנה וחצי לפני מועד עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית, עולה בבירור, כי הנאשם ענה לשאלות החוקרים בצורה ברורה, מסר נתונים ופירט עובדות מהותיות. מכאן יש להסיק, לדידה של המאשימה, כי הנאשם הבין את אשר הוא עושה ואת הפסול במעשיו. כן ציינה המאשימה, כי תשובת המומחה בחקירתו, בעניין זה, הינה קביעה רפואית ולא משפטית. עוד ציינה המאשימה, כי על מנת להכריע בשאלת אי השפיות יש להצביע על קיומה של מחלת נפש ועל קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין יכולתו של הנאשם להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. ככלל, במידה והנאשם מעורר ספק סביר בדבר קיומו של סייג, על התביעה להפריכו ובאם לא עלה בידה לעשות כן, הרי שאז יופטר הנאשם מאחריותו. בענייננו, טוענת המאשימה, כי עלה בידה להסיר ספק זה. כן ציינה המאשימה, כי שאלת קיומה של מחלת נפש (להבדיל מקיומו של מצב פסיכוטי), בעת ביצוע העבירות אינה ברורה וכי בענייננו אך נקבע קיומו של מצב פסיכוטי, שלא ברור באם הינו תוצאה של מחלת נפש באם לאו. בהקשר זה הפנתה המאשימה לעדותו של המומחה וציינה, כי המומחה העיד שקיימת אפשרות של כמה אחוזים ולפיה, המצב הפסיכוטי היה אחר מזה שנקבע בחוות הדעת. כן ציינה, כי תשובותיו של הנאשם במשטרה לא שוללות את המסקנה שהיה במצב פסיכוטי. עוד ציינה המאשימה, כי לא די בכך כדי לקבוע שהנאשם זכאי להגנת אי השפיות, הגם שאין התייחסות לעצם קיומה של מחלת נפש, בעצם קיומה או הסיכוי הגבוה לקיומה של המחלה לא די ויש להראות, כי בשל המחלה נשללה היכות של הנאשם להבחין בין טוב ורע ובין מותר לאסור, ושהוא לא יכול להימנע מעשיית המעשה. לצורך קביעה זו יש לעיין בחומר החקירה, בנסיבות המקרה ובדו"חות הפעולה. במקרה דנן טוענת המאשימה כי תגובותיו של הנאשם מעידות שהוא הגיב באופן רציונלי, אם על ידי כך שביקש סניגור ציבורי, הביע צער על גניבת הרכב, נתן הסבר באשר לרצונו לגנוב את הרכב ועוד. מאלה למדה המאשימה כי תשובות הנאשם היו ענייניות והגיוניות, עדותו היתה קולחת ולא הצביעה על שום התנהגות חריגה ולפיה הנאשם היה לא יציב מבחינה נפשית. בהקשר זה הפנתה המאשימה לפסיקה רלוונטית. אותו חומר חקירה הועבר גם לסנגורית, אשר לאורו הגיעה עם המאשימה להסדר הטיעון ולפיו הנאשם יודה במיוחס לו בכתב האישום ויתקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו. כך טוענת המאשימה כי מקום בו אין שום אינדיקציה בחומר החקירה, כי הנאשם פעל באי שפיות, הרי שמבחינה משפטית הנאשם היה כשיר לעמוד לדין ביום ביצוע העבירה. באשר למצבו הנפשי של הנאשם ביום הבדיקה, סבורה המאשימה, כי מצבו הנפשי של הנאשם הינו כתוצאה מהשימוש בסמים. לדידה, המצב הפסיכוטי המתואר בחוות הדעת הינו השפעה של השימוש בסם או הפסקת השימוש בו, זאת כאשר עובדה ידועה היא שהנאשם היה מכור לסמים מסוכנים מזה כ-15 שנים לפני מועד ביצוע העבירות. בהקשר זה ציינה המאשימה, כי הנאשם הפסיק להשתמש בסמים נוכח מעצרו ונוכח שהותו בקהילה. הבדיקה הפסיכיאטרית שנעשתה לנאשם נערכה כשנה וחצי לאחר ביצוע העבירות, כאשר במהלך אותה תקופה, כאמור, לא השתמש הנאשם בסמים. כן ציינה המאשימה, כי מהבדיקות שנערכו לנאשם בחדר המיון עולה, כי הנאשם אינו מסוכן וכושר שיפוטו תקין. כן עולה, כי הנאשם שוחרר עם המלצה לקבלת טיפול. זאת ועוד, ציינה המאשימה, כי הנאשם ברח מהקהילה הטיפולית, דבר שיש בו כדי להצביע ישירות על השפעת הפסקת השימוש בסם, על התנהלותו של הנאשם ועל מצבו הנפשי. כן הדגישה המאשימה, כי אין כל קביעה ולפיה הנאשם חולה נפש במובן המשפטי של המונח וכי קביעה זו היא בידי בית המשפט. בהקשר זה הפנתה לציטוט מחקירתו של המומחה ולפיו, הנאשם נמצא במצב פסיכוטי חולני, קרוב לוודאי על רקע שימוש ממושך בסמים ובשתייה חריפה. עוד העיד המומחה, כי בשלב זה אינו יכול לקבוע שמדובר במחלת נפש כסכיזופרניה. כן הדגישה המאשימה, כי מדברי המומחה ניתן ללמוד, שהנאשם לא הוגדר כחולה נפש ביום הבדיקה וכי לשימוש בסמים ישנה השפעה על מצבו הנפשי. בהקשר זה, הפנתה לציטוטים נוספים מעדותו של המומחה. עוד הדגישה המאשימה, כי מעדותו של המומחה עלתה השפעת השימוש בסמים על מצבו הנפשי של הנאשם, אשר הלך והתפתח במהלך השנים. מעדות המומחה עלה כי קיים ספק באשר להתפתחותה של מחלת נפש. משכך, אין כל ספק כי השימוש בסמים גרם למצב הפסיכוטי ולא גרם להתפרצותה של מחלת נפש, אשר לא היתה קיימת בגיל 18, לא קיימת במועד ביצוע העבירות, אינה קיימת במועד הבדיקות כמו גם ההסתכלות, ואף אינה קיימת במועד מתן העדות. משכך טוענת המאשימה, כי לאור עמדת המומחה ולפיה עדיין קשה לקבוע אם מצבו הפסיכוטי של הנאשם הינו ממחלת נפש (סכיזופרניה) או כתוצאה משימוש בסמים, הרי שאין בכך כדי להעלות את הספק הנדרש בחוק העונשין כדי שהנאשם יופטר מאחריותו הפלילית. מנגד טוענת המאשימה, כי הנאשם לא היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית לפני מועד הבדיקה, אף במשך 15 שנים בהן היה מכור לסמים, ונראה כי תחילת הסתבכויותיו הינה לאור השימוש בסמים, שאולי גרמו למצב נפשי כזה או אחר. משכך טוענת המאשימה כי השימוש בסמים קדם לכל בעיה נפשית אחרת ומשכך, המצב הפסיכוטי הוא כתוצאה מהסם או מהפסקת השימוש בו. לטענת המאשימה עמדה זו מקבלת את חיזוקה מעמדת המומחה עצמו. מהאמור לעיל למדה המאשימה, כי יש באלה כדי להסיר את הספק באשר לאופי התפרצותו של המצב הפסיכוטי של הנאשם. משכך, אם הנאשם נמצא כיום במצב פסיכוטי הרי שזאת לאור השימוש ארוך השנים בסמי והפסקת השימוש בסם למשך שנה וחצי. לפיכך טוענת המאשימה, כי אין כל קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו והיכולת להימנע מעשיית המעשה כקבוע בחוק, שכן הגורם למצבו של הנאשם הינו השימוש בסם ולא מחלת נפש, דהיינו מחלת הנפש צריכה להיות הגורם להתפתחות המצב הפסיכוטי, ולא הסמים. בהקשר זה הפנתה המאשימה לפסיקה רלוונטית. מוסיפה וטוענת המאשימה, כי ישנו קשר ישיר בין השימוש בסם עד למועד ביצוע העבירות לבין מצבו הפסיכוטי של הנאשם ביום הבדיקה. לאור כל האמור לעיל, טוענת המאשימה, כי הנאשם אינו חוסה תחת הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין, הנאשם כשיר לעמוד לדיון גם ביום ביצוע העבירה וגם ביום עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית. טיעוני הנאשם במסגרת סיכומיה ציינה ב"כ הנאשם את ההליכים אשר התקיימו בעניינו של הנאשם במסגרת התיק דנן, כמו גם את חוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה על ממצאיה ואת המחלוקת המשפטית הניטשת בין הצדדים. 65. לטענת ב"כ הנאשם, חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה העלתה ספק גדול הנוטה לאפשרות, כי הנאשם סובל ממחלת נפש במובן המשפטי. עוד טענה, כי במצב הדברים שנוצר, הרי שבמידה ובית המשפט יסבור, כי קיים ספק אם ניתן להחיל את הסייג הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין ולקבוע באופן מפורש שבעת ביצוע העבירות הנאשם היה חולה נפש במובן המשפטי ועל כן הוא פטור מאחריות, אזי לכל הפחות החוק מקנה לנאשם זכות ליהנות מהספק שנוצר ואשר התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי אינו חל, ולאור זאת עותרת ב"כ הנאשם כי בית המשפט יחיל את הוראת סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, יפטור את הנאשם מאחריות פלילית לפי הסייג הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין ויפסיק את ההליכים בעניינו של הנאשם כאמור בסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן:"חוק טיפול בחולי נפש"). 66. כך טענה ב"כ הנאשם, כי המאשימה לא התמודדה עם אפשרות התקיימות הספק והנפקות הקמה מכך. עוד עתרה ב"כ הנאשם, כי בית המשפט יקבע שעדותו של ד"ר ליידרמן הינה עדות מקצועית, עניינית, סבירה ואמינה ויש לקבל את ממצאיו והמסקנות אליהם הגיע בחוות הדעת ובהסתמך עליהם לקבוע את מעמדו של הנאשם מבחינה משפטית. 67. באשר להודעות שמסר הנאשם במשטרה והתנהלותו של הנאשם בעת המעצר, ציינה ב"כ הנאשם, כי אין לבחון את מצבו הנפשי של הנאשם על סמך אלה במנותק משאר הנתונים, ופקטורים אלה הינם משניים ובעלי חשיבות מינורית לעומת שאר הפרמטרים הנלקחים בחשבון וכי בסופו של יום ההערכה נעשית על סמך אינטגרציה של כל הנותנים יחד, כפי שהעיד גם ד"ר ליידרמן. ב"כ המאשימה הפנתה לעדותו של ד"ר ליידרמן בהקשר זה ממנה עלה כי ד"ר ליידרמן דחה בתוקף את טענות המאשימה ולפיהן תשובות הנאשם לחוקריו מלמדות על כך שאין המדובר באדם חולה נפש. זאת ועוד, טוענת הסנגורית, כי המאשימה לא הביאה עדות מומחה נגדית מקצועית אשר סתרה את עדותו של ד"ר ליידרמן והתעלמה משאר הנתונים אשר היוו בסיס להערכת מצבו הנפשי של הנאשם. 68. עוד טענה ב"כ הנאשם , כי חיזוק נוסף לעמדתו של ד"ר ליידרמן ניתן למצוא במידע שצויין בחוות הדעת ולפיו, קיימת תורשה פסיכיאטרית במשפחת הנאשם. עובדה זו מחזקת בסבירות גבוהה את האבחנה ולפיה הנאשם בעצמו סובל ממחלת נפש. 69. במסגרת סיכומיה פירטה ב"כ הנאשם חיזוקים נוספים אשר לדידה קיימים ויש בהם כדי לעלות בקנה אחד עם עמדתו של ד"ר ליידרמן ולחזקה, כמפורט בסיכומיה שם. 70. כן התייחסה ב"כ הנאשם לטיעונים השונים אותם העלתה המאשימה בסיכומיה וציינה, בין היתר, כי המאשימה לא הביאה כל ראיה המוכיחה מעבר לכל ספק סביר את הטענה ולפיה, מצבו הנפשי של הנאשם הינו כתוצאה מהשימוש בסם. כן לא ביררה המאשימה כדבעי את ההיסטוריה ההתנהגותית של הנאשם כשנתיים וחצי לפני מועד הבדיקה. 71. לאור כל האמור לעיל, עתרה ב"כ הנאשם, כי בית המשפט יאמץ את חוות דעתו של המומחה ואת המסקנות אליהן הגיע בחוות הדעת, שעה שעסקינן במומחה נייטרלי מטעם המדינה, ואשר עדותו לא נסתרה, וההסברים שנתן בבית המשפט מעידים כי חוות הדעת נכתבה לאחר מחשבה שקולה ובחינה יסודית של כל הגורמים הרלוונטיים. דיון: השאלות שבמחלוקת 72. בענייננו, כאמור, הודה הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום והורשע בביצוען ואולם, בחוות הדעת אשר ניתנה בעניינו קובע המומחה, כי הנאשם ביצע את העבירות תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, כנראה על רקע שימוש בסמים, כי הנאשם שרוי במצב פסיכוטי פעיל, מתנהג תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, אינו מסוגל לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט ואינו אחראי למעשיו. עוד באה חוות הדעת בהמלצה, כי הנאשם זקוק לאשפוז פסיכיאטרי במסגרת המחלקה לביטחון מירבי. 73. בסיכומיה טענה המאשימה, כאמור, כי אין לקבל את מסקנותיה של חוות הדעת ועתרה, כי בית המשפט יקבע, כי הנאשם היה והינו כשיר לעמוד לדין הן ביום ביצוע העבירות והן ביום עריכת הבדיקה הפסיכיאטרית. ב"כ הנאשם מצידה עתרה, כי בית המשפט יאמץ את מסקנותיה של חוות הדעת במלואן. 74. לאור האמור, הצדדים חלוקים בשתי שאלות, האחת הינה שאלה מהותית שעניינה באם חוסה הנאשם תחת סייג אי שפיות הדעת והינו נעדר אחריות פלילית בעת ביצוע העבירות, והשניה הינה שאלה דיונית שעניינה באם כשיר הנאשם לעמוד לדין כיום. כן ראוי להתייחס, בשים לב לתשובות שיינתנו באשר לשאלות אלו, ביחס להמלצה שהובאה בחוות הדעת בדבר אשפוזו הפסיכיאטרי של הנאשם במחלקה לביטחון מירבי. המסגרת הנורמטיבית 75. יש להבחין בין טענת אי שפיות הדעת, כסייג מהותי לאחריות פלילית בעת ביצוע העבירות, לבין טענה של אי כשירות לעמוד לדין, שעניינה בכשירותו הדיונית של הנאשם בעת העמדתו לדין ובעת התקיימות ההליכים בעניינו. מדובר בשני נושאים נפרדים המעוגנים בהוראות חוק שונות. בהקשר זה אציין, כי למרות שהבסיס לשתי טענות אלו יכול להיות זהה, הרי שמדובר בשתי טענות שונות, כאמור. האחת היא שאלת אחריות נאשם הלוקה בכושרו השכלי או בנפשו, בעת ביצוע העבירות, והאחרת הינה שאלה שונה שעניינה מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין בעת המשפט [ראה בעניין זה ע"פ 7492/07, חג'ג' נ' מדינת ישראל (להלן:"פרשת חג'ג'")]. 76. בפסיקה קיימת הבחנה, בין המישור הדיוני לבין המישור המהותי בשאלת שפיותו של אדם. בהקשר זה ראה רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ח (5) 133, (להלן:"פרשת אבנרי"), שם קבע בית המשפט העליון, בעמוד 138 לפסק הדין, בין היתר, את הדברים כדלקמן; "שאלת שפיותו של נאשם עשויה להתעורר בהקשרים שונים במהלך הדיון הפלילי (ראה ספרו של י' בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (קרית ספר, מהדורה 3, 1985) 216): א. הקשר אחד הינו בשלב שלפני תחילת הדיון. כאן שאלת שפיותו של הנאשם הינה במישור הדיוני, שכן השאלה העומדת על הפרק הנה אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין. בהקשר זה קבע המחוקק כי נאשם שבית המשפט מצא כי אינו מסוגל לעמוד לדין מפאת היותו חולה נפש או לוקה בשכלו, אין לנהל נגדו הליכים פליליים (ראה סעיף 170לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). הגיונה של קביעה זו נעוץ בחוסר הצדק ובחוסר התוחלת שבניהול הליכים פליליים כנגד אדם אשר אינו מסוגל להבינם ולו אף באופן הכללי ביותר. ב. הקשר אחר שבו מתעוררת שאלת שפיותו של אדם הוא בעת הדיון לגופו של עניין בשאלת אחריותו הפלילית. כאן קבע המחוקק בסעיף 19 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הגנה מפני אחריות פלילית במקרים שבהם הנאשם ב"שעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכשרו השכלי להבין את שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג". בניגוד למקרה הראשון הדן במישור הדיוני-מקדמי, הרי בשלב זה, שבו נשמע הדיון לגופו, שאלת השפיות מתעוררת במישור המהותי, של עצם האחריות הפלילית. . . ג. שאלת שפיותו של נאשם יכולה להתעורר גם לאחר שבית המשפט הרשיע את הנאשם וגזר את דינו, זאת אם במהלך הנשיאה בעונש מתברר כי הנאשם לוקה במחלת נפש. מבחני השפיות בכל אחד מן השלבים הנ"ל שונים זה מזה ועל-כן אין ללמוד מניה וביה גזרה שווה מן המבחנים שקבעה הפסיקה בסוג אחד של מקרים על המבחנים שאותם יש ליישם בסוגי המקרים האחרים. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי הכללים החלים על אותו מישור." 77. בענייננו, כפי שפורט בהרחבה לעיל, התעוררה שאלת שפיותו של הנאשם לאחר שהורשע בדין ומכאן שעלינו לבחון את הסוגיה לאור המסגרת הנורמטיבית המתאימה שתיבחן בה, קרי, לאור האמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין (לציין, כי סעיף 34ח', החליף את הכלל הישן שנקבע בשעתו בסעיף 19 לחוק העונשין, אליו מתייחס בית המשפט בסעיף ב' בציטוט שהובא לעיל). המישור האחר אליו נצטרך להתייחס הוא המישור הדיוני בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט, וכנובע התוצאה האופרטיבית אשר בה יש לנקוט בעניינו של הנאשם, נוכח ההמלצות המובאות בחוות הדעת הפסיכיאטרית. 78. זאת ועוד, יש לציין, כי בכל המישורים מבוססת ההכרעה בשאלת שפיותו של אדם על השאלה האם לוקה הנאשם ב"מחלת נפש". שאלה זו הינה שאלה משפטית ולא רפואית ונקבעת ע"י בית המשפט על סמך חוות הדעת המובאות בפניו, נסיבות העניין ולאחר שהוכח, כי הנאשם לוקה בפגיעה בכושר שיפוטו (ראה לענין זה פרשת אבנרי). טענת אי השפיות 79. טענה זו מעוגנת בסעיף 34ח' לחוק העונשין, אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" וזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל  מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של  ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". סעיפים נוספים הרלוונטים לבחינת שאלה זו, הם סעיף 34ה' שכותרתו "נטל ההוכחה" וזו לשונו: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין  בהם סייג לאחריות פלילית". וכן סעיף 34 כב שכותרתו "נפקות של ספק" וזו לשונו: "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק  לא הוסר, יחול הסייג". 80. מהאמור לעיל עולה, כי סעיף 34ה' קובע חזקה ולפיה, המעשה נעשה במצב של שפיות, חזקה זו ניתנת לסתירה ע"י הנאשם, שעה שהוא מעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג, זאת כאמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין ולפיו ישנם שלושה תנאים מצטברים לתחולת הסייג וכדלקמן; א) בשעת המעשה היה הנאשם חולה במחלה שפגעה ברוחו או לוקה בכושרו השכלי. ב) מחמת מחלתו או ליקויו היה הנאשם "חסר יכולת של ממש" להבין מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם. ג) קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי, לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו. בהקשר זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) (להלן: "פרשת ברוכים"), שם קבע בית המשפט, בין היתר, כדלקמן; "הסעיף קובע, בין היתר, סייג לאחריות הפלילית בשל מחלת נפש. הסייג חל כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו (להלן: מחלת נפש); השני, על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם (ע"פ 3795/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 153). סייג זה הגיוני, והצדקתו בצידו. כשאדם נמצא במצב שבו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או שהוא חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, וזאת בשל מחלת נפש, האיסורים שבדין הפלילי לא ירתיעוהו מלבצע את המעשה. במצב דברים זה, גם אין הצדקה להטיל עליו סנקציה פלילית. במקרה כזה:   "העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלה מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250)." 81. על מנת להכריע בשאלת קיומו של סייג אי שפיות הדעת, בוחן בית המשפט אם הנאשם שבפניו חולה ב"מחלת נפש", כמובנה בסעיף, ואם קיים קשר סיבתי בין המחלה לביצוע העבירות המיוחסות לו. במילים אחרות: על בית המשפט להחליט אם בשל מחלת הנפש ממנה סבל הנאשם בשעת ביצוע המעשה הוא היה "חסר יכולת של ממש" להבין את שעשה או להימנע מעשיית המעשה. בהקשר זה יודגש, כי על פי הפסיקה, חוסר יכולת של ממש, אין פירושו, בהקשר זה, שלילה מוחלטת של היכולת ודי בגריעה ממשית/מהותית ממנה. בהקשר זה, ראו פרשת ברוכים, סעיף 5 לפסה"ד וההפניות שם. 82. באשר לנטל ההוכחה, הרי שעד לתיקון 39 לחוק העונשין, היה על נאשם, שטען לקיומו של סייג לאחריות פלילית, להוכיח טענתו ברמה של מאזן הסתברויות. סעיף 34כב' לחוק העונשין, שנכנס לתוקף עם תיקון 39 קובע, כי הנאשם מרים את הנטל המוטל עליו כדי לפוטרו מאחריות פלילית, במידה ועורר ספק סביר באשר לקיום הסייג שבסעיף 34ח' לחוק העונשין. קרי, מקום בו הועלתה לשולחן הדיונים שאלת תחולתו של הכלל, עובר הנטל לכתפיה של המאשימה להוכיח שהסייג אינו חל, זאת מעבר לספק סביר. בהקשר זה ראה דבריו של בית המשפט העליון בפרשת ברוכים, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן; "על פי פרשנותו של סעיף זה, משעורר הנאשם את שאלת תחולתו של הסייג, וטוען לו, שוב לא תחול החזקה שבסעיף 34ה' בדבר העדר קיומו של סייג לאחריות. במקרה כזה הועלתה אל שולחן הדיונים שאלת תחולתו של הכלל, ומשכך, על התביעה להוכיח שהסייג אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה, וזאת מעבר לספק סביר. מסקנת הדברים היא, שאם בסופו של הדיון נותר ספק סביר בדבר תחולתו של הסייג, דהיינו לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהסייג אינו חל, ספק כזה פועל לטובת הנאשם והתוצאה היא שבית המשפט יצא מתוך הנחה שהסייג חל ( ע"פ 4075/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, פסק דינו של השופט חשין, בעמודים 370 ב', 371 ה')." 83. מכאן שמקום בו עלתה טענת סייג לאחריות פלילית והובאו ראיות לקיומו, קרי, נתעורר ספק סביר באשר לקיומו אשר לא הוסר, יחול הסייג ועל המאשימה הנטל לשלול את קיומו של הסייג. 84. לא עלה בידי המאשימה לעשות כן ומשנמצא, כי הנאשם ביצע את העבירה אך אינו בר עונשין, זאת מכוח הסייג של אי שפיות, תחול הוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, שזו לשונה; "(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצוו בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי". מן הכלל אל הפרט 85. מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה על ידי המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" נושאת תאריך 16.12.10 ואשר חתומה על ידי ד"ר נאום ליידרמן ועל ידי ד"ר ולדימיר יורקוב, עולה, כי גורמים אלה סבורים שהנאשם ביצע את המעשים תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, כנראה על רקע שימוש בסמים, כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי פעיל ומתנהג תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, אינו מסוגל לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי המשפט, אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז פסיכיאטרי במסגרת המחלקה לביטחון מירבי. 86. בספרו של כב' השופט קדמי "על הדין בפלילים" חלק ראשון, מעמ' 463, נדונה הסוגייה הצריכה לעניינו, כפי שזו הונחה בחלקה הראשון, היינו האם הנאשם כאן זכאי ליהנות מפטור מאחריות פלילית שעה שיש להחיל עליו את הסייג הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין, היינו סייג אי שפיות הדעת. בעמ' 484 – 485 קבע כב' השופט קדמי כדלקמן: "4) "... התכלית המונחת ביסוד חלק מהסייגים ... בכלל, וזה של אי שפיות הדעת בפרט, היא הרצון להימנע מלהעניש אדם חסר הבנה של מעשיו או הפסול שבהם או של אדם חסר יכולת של ממש לשלוט במעשיו ... ... ... "העילה לפטור מאחריות פלילית [מחמת אי שפיות]" איננה פסיק, אפוא, היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה [במחלת נפש] לגבש בעטיה [של מחלתו] מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" ... 5) להזכיר: "חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם והוא לא יישא באחריות פלילית [הן לפני התיקון והן לאחריו] רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר [סעיף 34כב(ב)] כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל (ע"פ 7761/95, אבו חמד ... )" ; וב-ע"פ 8562/99 נאמר: "כדי לפטור מאחריות פלילית לא די, אם כן, בקיומה של מחלת נפש או ליקוי בכושר השכלי, אלא נדרש כי בשל אותם מחלה או ליקוי, יהא הנאשם חסר יכולת של ממש להבין ... בשל פגם במישור הקוגניטיבי ... או בשל פגם במישור האמוציונלי, רציונלי ... ". ב. הדין: אחרי תיקון מס' 39 1) כללי כאמור, על פני הדברים, אין בסעיף 34ח לתיקון חידוש או סטיה מהותייים מן המצב שהיה קיים קודם לכן: א) לעניין "אי השפיות" (הפגיעה ביכולת הקוגניטיבית) ולעניין ה"דחף-שאינו-בר-כיבוש" (הפגיעה ביכולת הרצייה) – נותרה בעינה הדרישה כי אלה יהיו נעוצים בקיומם של "מחלת נפש" או ... ; כאשר משמעותם של שני אלה נותרה כשהיתה". 87. במקרה דנן, הרי שנוכח העולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומעדותו של המומחה, עליה ראיתי לסמוך, הרי שטרם הונחה בפניי התשתית הראייתית הצריכה באשר לשאלה האם הנאשם שבפניי כלל סובל מ"מחלת נפש", אם לאו. בהקשר זה יוער שניים: ראשית, מחוות הדעת עולה כי הנאשם נתון במצב פסיכוטי פעיל ומתנהג תחת השפעת תכנים פסיכוטיים. עוד עולה כי הוא ביצע את המעשה תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, כנראה על רקע שימוש בסמים. בשום מקום בחוות הדעת אין קביעה קטגורית חד משמעית, כי הנאשם שבפניי חולה ב"מחלת נפש" כהגדרתה של זו. על עמדה זו חזר המומחה "ברחל בתך הקטנה" גם במסגרת עדותו בפניי, וראה בהקשר זה עמ' 43 לפרוטוקול משורה 10 ואילך, שם קבע המומחה כדלקמן: "ת: אני במקרה הזה קבעתי שהוא במצב פסיכוטי חולני, קרוב לוודאי על רקע שימוש ממושך בסמים, בשתיה חריפה, לא בשלב הזה אני יכול לקבוע שמדובר במחלת נפש כמו סכיזופרניה. יכול להיות שבהמשך כשנעשה בדיקות נוספות ונראה את התפתחות המצב, יכול להיות שניתן ללמוד שיש מחלת נפש, אבל לא בשלב זה". מהאמור לעיל עולה כי טרם הונחה בפניי התשתית הראייתית הצריכה לכך שהנאשם שבפניי הינו "חולה נפש" כהגדרתה של זו. מקום בו טרם הונחה בפניי הקביעה ולפיה הנאשם חולה נפש, הרי שכלל איננו נכנסים לגדרו של סעיפים 34ח' לחוק העונשין ולגדרו של סעיף 34כב לחוק העונשין. ובמה דברים אמורים? 88. כפי שנקבע הן בפסיקה והן בספרות אליה ראיתי להפנות לעיל, הנאשם נכנס לגדרו של סעיף 34כב בדבר העלאת ספק סביר רק אם הניח תשתית ראייתית כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח' לחוק העונשין הנ"ל. רוצה לומר – כל סוגיית הספק הסביר אשר אותה יכול להעלות הנאשם וממנה יכול ליהנות כקבוע בסעיף 34כב(ב) באה רק ביחס לשלילת יכולתו של הנאשם לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח'. אולם, כדי להיכנס כלל לגדרו של סעיף 34כב(ב) על הנאשם להוכיח כי הוא חולה ב"מחלת נפש". הנאשם שבפניי כלל לא הוכיח כי הוא חולה ב"מחלת נפש", מקום בו המומחה עליו נסמך הנאשם קבע קטגורית כי עדיין אין ביכולתו לקבוע באופן ברור האם הנאשם חולה ב"מחלת נפש" אם לאו. כך ראוי לערוך את ההבחנה אליה הפנה המומחה ואותה ראה לערוך בין קיומם של תכנים פסיכוטיים לבין קיומה של מחלת נפש. מקום בו טרם הוכח כי עסקינן כלל במי החולה ב"מחלת נפש", הרי שהנאשם עדיין לא נכנס לגדרו של סעיף 34כב(ב). ויוער, למעלה מן הצריך, כי אם היה עולה מחוות דעתו של המומחה ומעדותו, עליהם כאמור ראיתי לסמוך ולאמץ, כי הנאשם חולה ב"מחלת נפש", הרי שאז היינו נדרשים לבחינת השאלה האם מונחת בפניי תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה חולה נאשם שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח', ובהקשר זה הייתי נדרשת לשאלת נטלי ההוכחה – האם עלה בידי הנאשם כאמור להוכיח קיומו של ספק סביר כזה והאם עלה בידי המאשימה מנגד להסיר את אותו ספק עליו הצביע הנאשם. לסוגיה זו כלל אינני נדרשת במקרה דנן מקום בו לא הוכח בפניי ואין בפניי את התשתית המקדמית הצריכה, ולפיה הנאשם חולה נפש. מהאמור לעיל עולה כי העת אינה בשלה לבחינת הסוגיה בדבר תחולת סייג אי שפיות הדעת על הנאשם, מקום בו טרם גיבשו הגורמים הפסיכיאטריים עמדתם האם עסקינן כלל במי החולה במחלת נפש אם לאו. משכך, הרי שאין מקום בשלב זה להחיל את סייג שפיות הדעת על הנאשם ולפיכך אין אנו באים בגדרו של סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, שכן העת אינה בשלה, כאמור, לבירור הסוגיה האם הנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר עונשין, כקבוע בסעיף זה. מנגד, ובזיקה לשתי הסוגיות אליהן ראינו להצביע לעיל, נדרשים אנו לבחינת הסוגיה הדיונית הצריכה בעניינו של הנאשם והשאלה האם יש מקום להורות על הפסקת ההליכים בעניינו וכן האם יש מקום לאימוץ ההמלצות המובאות בחוות הדעת. כאמור, מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומעדותו של המומחה אותן ראיתי לאמץ ועליהן ראיתי לסמוך, עולה כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי פעיל, מתנהג תחת השפעת תכנים פסיכוטיים, אינו מסוגל לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט ואינו אחראי למעשיו. כך עולה כי הנאשם זקוק לאשפוז פסיכיאטרי במסגרת המחלקה לביטחון מירבי. בנסיבות הללו, ומקום בו ראיתי לאמץ, כאמור, את חוות הדעת ואת עדותו של המומחה, רואה אני לאמץ קביעות אלו. משכך, הרי שעסקינן בנאשם, כאמור, אשר אינו מסוגל לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט. אשר על כן, ובזיקה להוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, אני מורה על הפסקת ההליכים בעניינו של הנאשם. בזיקה להמלצות חוות הדעת אותן ראיתי לאמץ, כאמור, ובזיקה להוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, ניתן בזאת צו אשפוז בהתאם להוראת סעיף 15(א), וזאת במסגרת המחלקה לביטחון מירבי במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". 95. למעלה מן הצריך אציין כי נוכח המסקנות אליהן הגעתי ביחס להיעדר קיומו של תנאי מקדמי לבירור מצבו הנפשי של הנאשם ואחריותו הפלילית בעת ביצוע העבירות, כמפורט לעיל, מקום בו טרם הובררה עד תום הסוגיה האם הנאשם חולה במחלת נפש אם לאו, הרי שאינני נדרשת לסוגיה אליה הזמינו אותי הצדדים והיא שאלת קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של הנאשם לבין סוגיית השימוש בסמים והאם בהקשר זה זכאי הנאשם ליהנות, כאמור, מסייג אי שפיות הדעת, כמו גם סוגיית נטלי ההוכחה הנדרשים בהקשר זה מקום בו טרם הונח בפניי התנאי המקדמי הצריך לכניסה לסוגיה זו. 96. הנאשם יובא באמצעות גורמי ליווי שב"ס למרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", במידת האפשר עוד היום, ובכל אופן לא יאוחר מיום 7.9.2011 שעה 12:00. 97.נאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדיןקרימינולוגיהחוות דעת