תובענה זו עניינה מחלוקת כספית אשר נתגלעה בין הצדדים סביב התחשבנות הנוגעת לעבודות שביצעה התובעת עבור הנתבעת. המסגרת העובד תית: התובעת הינה חברה העוסקת בביצוע פרויקטים לעבודות בנייה, פיתוח ותשתיות. הנתבעת, הינה חברה עירונית, בשליטת עיריית אשדוד, אשר עוסקת בביצוע עבודות פיתוח ותשתית בעיר. בחודש 9/97 פרסמה הנתבעת מכרז לביצוע סלילת כביש בקטע כביש בכניסה הדרומית לעיר אשדוד. התובעת זכתה במכרז ובעקבות זכייה זו נחתם בין הצדדים הסכם מיום 17.11.1997 לביצוע עבודות פיתוח וסלילת כביש S באשדוד, בתמורה לסך של 6,043,368 ₪ (לא כולל מע"מ). ביום 20.11.97 מסרה הנתבעת לתובעת צו להתחלת ביצוע העבודה, לפיו נקצבה תקופה בת 8 חודשים לביצוע והשלמת העבודות מיום 1.12.97 ועד ליום 1.08.98. עבודות התובעת בוצעו תחת הפיקוח של מהנדס הנתבעת, מר מאיר סגל, אשר שימש כמנהל הפרויקט וכן בפיקוח של מפקח הפרויקט מטעם הנתבעת, המהנדס מר קרפ. אין חולק כי במהלך ביצוע העבודות על ידי התובעת נתגלו מי תהום, אשר הצריכו ביצוע של עבודות נוספות וחריגות, אשר לא תוכננו מלכתחילה, ואין חולק כי ביצוע העבודות נמשך מעבר לתקופה הקצובה בחוזה. במהלך ביצוע העבודות הגישה התובעת לנתבעת חשבונות חלקיים לתשלום, עד חשבון טרום סופי - חשבון מס' 11 כולל. על חשבונות חלקיים אלה שהגישה התובעת לנתבעת בוצעו תיקוני מחירים וכמויות, על ידי נציג הנתבעת, וכנגד כל חשבון שהוציאה התובעת הוצא חשבון נגדי לתשלום הנתבעת, על פיו שולם החשבון החלקי לתובעת. ביום 15.12.98 הגישה התובעת לנתבעת חשבון טרום סופי נוסף – חשבון מס' 12. מאחר ולא בוצעה מסירה סופית של העבודות לא אושר חשבון זה כחשבון סופי אולם, הנתבעת אישרה היקף עבודות בסכום כולל של 8,270,596.60 ₪ (לא כולל מע"מ), על פי חשבון זה, לאחר קיזוז חלק מן הסכומים שנדרשו על ידי התובעת, ושילמה לתובעת הפרשים בהתאם, בחודש 10/99. ביום 30.12.98 הגישה התובעת לנתבעת חשבון סופי – חשבון מס' 13 - בסך של 9,806,228.44 ₪ לא כולל מע"מ ובהתאם דרשה את ההפרשים המגיעים לה לטענתה. הנתבעת חזרה ובחנה את המחירים והכמויות אשר אושרו לתובעת במסגרת החשבונות החלקיים, ואשר בהתאם שולמו לתובעת סכומי הביניים, על חשבון העבודה, והוציאה, רק כעבור כ 22 חודשים, ביום 10.07.00, חשבון סופי נגדי (מס' 13), על פיו התשלום הכולל המגיע לתובעת הינו 8,032,553.60 ₪ בלבד (לא כולל מע"מ). חשבון זה הביא את הנתבעת למסקנה כי שילמה לתובעת כספים ביתר, לנוכח העובדה כי הסכום המצטבר ששילמה לתובעת, עד לאותו מועד, היה סך של 8,270,596.60 ₪. את סכום ההפרש בסך של 238,049.10 ₪, דרשה היא מן התובעת. למען הנוחות מכאן ואילך כל הסכומים הנקובים הינם ללא מע"מ, כמפורט להסכם שבין הצדדים. כך נמצאו הצדדים חלוקים סביב נושא ההתחשבנות ביניהם. בעוד התובעת טוענת כי הנתבעת חבה לה את ההפרש שבין הסכום הנקוב בחשבון הסופי מס' 13, סך של 9,806,228.14 ₪ לבין הסכום ששולם לה סך של 8,270,596.6 ₪. טענה מנגד הנתבעת כי שילמה סכום עודף של 238,049.10 ₪. מחלוקת זו, הנוגעת להתחשבנות בין הצדדים, נובעת בעיקרה מעבודות נוספות להן נדרשה התובעת במהלך עבודתה לנוכח גילויים של מי תהום באתר העבודה, אשר הצריכו שינויים ותוספות בעבודה, אשר לא תוכננו מלכתחילה. שינויים תכנוניים אלה הובילו הצריכו הגדלת התקציב, אשר אושר על ידי עירית אשדוד, מזמינת הפרויקט מהנתבעת, לשם ביצוע הפרויקט. דבר אשר יצר מחלוקת בין עירית אשדוד לבין הנתבעת סביב סוגיית ההתחשבנות שביצעה הנתבעת אל מול התובעת. לטענת התובעת מחלוקת זו נוהלה על גבה, עת חזרה בה הנתבעת מסיכומי מחירים שהיו לה עימה והחלה לקצץ בחשבונות כדי לרצות את עירית אשדוד. כבר עתה אומר כי אין לי אלא להצר על התנהלותם הקשה של הצדדים בתיק זה. אשר "לגילוי" המפתיע של מי תהום, במהלך ביצוע חפירות על ידי התובעת, טוב אם גילוי זה היה נמנע מלכתחילה. אולם, גם אם אירע ניתן היה למנוע ולייתר מחלוקת זו אילו השכילו הצדדים בזמן אמת, ועוד בטרם ביצוע העבודות, לסכם על מחירים והיקפי עבודה נדרשים. כאמור, נדרשו הצדדים לפתחו של בית המשפט וגם אז לא נרתעה התובעת להעמיד את תביעתה, אשר הוגשה זמן קצר לאחר פרוץ המחלוקת, להעמיד את תביעתה על סך של למעלה מ- 6 מיליון ₪, כלום באמת סברה התובעת, לאחר שקיבלה תשלום כולל בגין עבודותיה המגיע לסך של כ- 8 מיליון ₪ (2 מיליון מעבר למחיר החוזי) כי מגיע לה סכום נוסף של כ- 6 מיליון. הנוהג של "ניפוח" תביעות הינו נוהג פסול שיש למגרו. בעל דין המגיש תביעה מנופחת שלא לצורך חושף את היריב להוצאות הגנה כבדות. אין עלותה של הגנה בתיק של 10,000 ₪ דומה לעלותה של הגנה בתיק של 6 מיליון ₪. לפיכך, גם אם ימצא כי זכאית התובעת להפרשי תשלומים, אך ימצא כי תביעתה מופרזת באופן בלתי סביר יבוא הדבר לידי ביטוי באי פסיקת הוצאות לטובתה. תביעתה של התובעת, אשר הוגשה בחודש פברואר 2001, הנוגעת בעיקרה לפער בחשבונות הסופיים תפח לסכום תביעה על סך של 6,281,187 ₪, על פי ראשי התביעה הבאים: תשלום עבור עבודות במי תהום - סך של 474,802 ₪. תשלום עבור עבודות עפר וחפירה – סך של 251,416.50 ₪. תשלום עבור רווח קבלני מופחת - סך של 16,496.38 ₪. תשלום עבור נזקים והפסדים בגין עיכובים בעבודה - סך של 617,250 ₪. תשלום עבור הוצאות תקורה - סך של 2,175,613.68 ₪. תשלום עבור התייקרויות מצטברות עד ליום 10.7.00 - סך של 1,740,120.46 ₪. הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.7.00 עד ליום הגשת התביעה - 92,835.80 ₪. מס ערך מוסף על הנ"ל - סך של 879,868.12 ₪. (בסיכומי התביעה הופחת הסכום, ביחס לנקוב בכתב התביעה, לאור הפחתת המע"מ). סכומים אלה משוערכים ליום הגשת התביעה, 24.2.2001 והתובעת בתביעתה ביקשה כי לכל סכום אשר ייפסק יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת התגוננה ואף הגישה תביעה שכנגד על סך של 501,339 ₪ המורכבת מראשי התביעה הבאים: עלות השלמת עבודות וביצוע תיקונים – 183,290 ₪. פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת עבודות – 80,000 ₪. השבת תשלום עודף ששולם לתובעת – 238,049 ₪. מחלוקת זו החלה להתברר בפני מותב אחר (כב' השופט, הנשיא (בדימוס) ג. גלעדי) אשר בהחלטה מיום 22.09.03 (בש"א 6503/03) מינה את המהנדס מר לוזי מרגולין, כמומחה מוסכם במחלוקת הנדונה. המומחה התבקש ליתן חוות דעתו בנושאים הבאים: תשלום עבור עבודות במי תהום, תשלום עבור עבודות עפר וחפירה, תשלום עבור השלמת עבודות ותיקונים, רווח קבלני בגין עבודות חריגות בצנרת המים, תשלומי תקורה עבור התקופה העודפת מעל תקופת הביצוע החוזית והחזרת תשלום עודף כטענת הנתבעת. (ראה החלטת בית המשפט). המומחה לא נדרש לראשי תביעה נוספים של התובעת והם נזקי עיכובים, התייקרויות, הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ ולראש נזק הנתבעת והוא פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת העבודות. הצדדים לא שבעו נחת מחוות דעת המומחה והצדדים, כל אחד על פי עניינו, תקפו את תוצאות חוות הדעת בשאלות הבהרה למומחה ובדרישות להשלמת חוות הדעת אשר השלמתה הסתיימה על ידי המומחה רק בחודש פברואר 2009. חוסר הנחת המשיך ובא לידי ביטוי בחקירות הארוכות לבעלי הדין והעדים לרבות המומחה, דבר אשר הביא להתמשכות ההליכים מעבר לנדרש. אין לי אלא להצר על כך. לאחר כל זאת, ביקשתי ליתן את ההכרעה במחלוקת מוקדם ככל שניתן, בהתחשב במועדי הגשת הסיכומים האחרונים בתיק. לנוכח עומסי עמודה כבדים אליהם נדרשתי בשנה האחרונה חל עיכוב בכתיבת פסק הדין ועם הצדדים סליחה. ולהכרעה גופה: המחלוקת לה נדרש מומחה בית המשפט – מר מרגולין תשלום עבור עבודות מי תהום כאמור, גילויים של מי תהום הצריך עבודות נוספות כגון הנחת צנרת מיוחדת ושאיבת מי תהום. אין חולק בין הצדדים כי גם לאחר גילויים של מי תהום היה על התובעת לבצע את עבודות הנחת הצנרת בשינויים המחויבים, כתוצאה מגילוי מי תהום, וכי התובעת היתה זכאית לתוספת תשלום בגין השינויים ו/או תוספות העבודה הנדרשות, לנוכח גילויים של מי תהום. מלכתחילה נכלל בהסכם העבודה בין הצדדים פירוט מחירים לגבי הנחת צנרת בקטרים שונים: לגבי צינור בקוטר 50 עמד המחיר החוזי על סך של 180 ₪ למ"א (מטר אורך), צינור בקוטר 80 – מחיר חוזי בסך של 380 ₪ למ"א וצינור בקוטר 125 – מחיר חוזי בסך של 600 ₪ למ"א. מחירים אלה כוללים את עלות מחיר הצנרת, עבודות הנחת הצנרת, מדידות, כיסוי הצנרת בחומר מילוי והידוק מבוקר וכן רווח קבלן ראשי. התובעת דרשה תוספת תשלום בגין עבודות הנחת הצנרת במי תהום על פי המחירים הבאים: צינור בקוטר 50 – תוספת בסך של 543.73₪ למ"א, צינור בקוטר 80 – תוספת בסך של 744.48₪ למ"א וצינור בקוטר 125 – תוספת בסך של 1,104.46₪ למ"א. כשמחירים אלה כוללים את העבודות כמפורט בחוזה (ראה סעיף 15 לעיל) וכן את עלות עבודת שאיבת מי התהום ותוספת רווח לקבלן. לגבי כמות העבודה שבוצעה על ידי התובעת לא היתה מחלוקת. המחלוקת התמקדה אפוא במחיר גרידא. בעוד שהתובעת דרשה את התוספות כמפורט לעיל, החזיקה הנתבעת בעמדה כי אין הצדקה לתוספות בשיעור המבוקש ובחשבון הסופי מס' 13 ביצעה תיקונים למחירים ואישרה את התוספות במחירים נמוכים יותר כדלקמן: צינור בקוטר 50 – תוספת בסך של 60 ₪ למ"א; צינור בקוטר 80 – תוספת בסך של 126 ₪ למ"א; וצינור בקוטר 125 – תוספת בסך של 200₪ למ"א. בעבור עבודת שאיבת מי תהום נקבה היא במחיר נפרד בסך של 150,000 ₪, לפי תחשיב של 1,500 ₪ ליום עבודהX 100 ימי עבודה. ועוד הוסיפה סך של 18,000 ₪ בגין תוספת רווח לקבלן וכן הפחיתה סך של 9,945 ₪ בגין, לטענתה, תשלום יתר עבור צנרת, אותו אישרה בחשבונות קודמים. (כבר עתה יצוין במאמר מוסגר כי התיקונים האמורים לגבי המחירים לרבות הוספת סך של 18,000 ₪ בגין רווח קבלני והפחתת סך של 9,945 ₪ בגין תשלום עודף עבור צנרת נעשו בהתאם לחוות הדעת של מר הנקין, שנדרש לבדיקת המחירים, לאור המחלוקת אשר התעוררה בין העיריה – מזמינת העבודות מהנתבעת, לבין הנתבעת. לעניין זה אתייחס ביתר פירוט בהמשך.) מעבר לעלויות עבודת הצנרת במי תהום, כמפורט לעיל, הוסיפה ודרשה התובעת בגין עבודות במי תהום את התוספות כדלקמן: סך של 12,800 ₪ בגין עבודת ביצוע תאי קליטה אטומים במי תהום; סך של 5,849.64 ₪ בגין אטמי גומי בהתחברות לתאים; סך של 35,000 ₪ בגין התחברות ניקוז מתא 10; וסך של 30,000 ₪ בגין תוספות בגין עבודה במי תהום. סה"כ תוספת של 83,650 ₪. הנתבעת דחתה דרישות אלה למעט תשלום סך של 20,000 ₪ בגין התחברות ניקוז מתא 10. (ראה טבלת דרישות הצדדים – נספח לחוות דעת מרגולין). המומחה, מר מרגולין, אשר נדרש ליתן דעתו בעניין זה נדרש לחשבונות שהוצאו על ידי הצדדים – חשבונות 7- 13, וכן למסמכים שהועברו לידיו על ידי הצדדים, כמפורט בחוות דעתו. המומחה בחוות דעתו וכן בעדותו בבית המשפט נשאר איתן בדעה כי מקום שהמחירים בגין תוספות העבודה במי תהום, כפי שנדרשו על ידי התובעת, כמפורט לעיל, הוצגו בחשבונות 7-8-9, אותם הגישה התובעת, ולא תוקנו על ידי הנתבעת, אלא רק בחשבון טרום סופי מס' 11 ולאחריו בחשבון סופי מס' 13, יש לאמץ את המסקנה כי המחירים אותם דרשה התובעת בגין הצנרת כמפורט לעיל היו מוסכמים ועל דעת הנתבעת. עוד ראה לנכון המומחה לציין כי : "הליך זה של תיקון מחירי יחידה לסעיפים חריגים שהיזמים מאשרים במהלך מספר חשבונות חלקיים ולקראת אישור החשבון הסופי בוחנים מחדש את המחירים ומתקנים אותם קיים בענף הבניה למרות שלדעתי הוא הליך פוגע ולכן יש לנקוט בו רק במקרים של טעות מהותית." מעבר לכך ציין כי גם לגופו של עניין, לאחר שבדק את המחירים אל מול "המחירים בשוק", קבלן תיעול וספק צנרת ומתוך הכרתו את הנושא, מצא את דרישות התובעת בראש פרק זה, כפי שהוצגו בחשבונות 7-10, כדרישות מחיר סבירות שניתן לאשרן ולפיכך, אישר את דרישות התובעת וקבע כי שווי העבודות במי תהום שביצעה התובעת הינו 786,390.64 ₪ וכי יתרת החוב המגיעה לתובעת בגין עבודות אלו, בהתחשב בעובדה כי הנתבעת אשרה לתובעת בחשבון הסופי תשלום על סך של 484,555 ₪, הינה סך של – 301,836 ₪. התובעת ביקשה לאמץ את קביעת המומחה והוסיפה וטענה כי בחישובי המומחה נפלה טעות אריתמטית בכך שהפחית סך של 150,000 ₪, סכום אשר אושר לה על ידי הנתבעת בחשבון הסופי בגין עבודות שאיבת מי תהום וכי בפועל לא שולם לה סכום זה. מכאן טענה כי יש לשלם לה את הסכום האמור אשר נשמט בטעות מחישוביו. בפי הנתבעת נשמעו טענות למכביר כנגד קביעת המומחה. לטענתה, נקודת המוצא ממנה יצא המומחה בקביעתו לפיה ניתוחי המחירים בחשבונות החלקיים 7-8-9 נעשו בהסכמת הצדדים, הינה שגויה וכי בפועל ניתוחי המחירים לא היו חתומים וגם לא אושררו בדיעבד. טענה הנתבעת לנוהג מקובל בענף לפיו מאשר המזמין חשבונות חלקיים כדי שלא לעכב את מהלך הרציף של העבודה ובסיומה בחשבון הסופי מתבצעת בדיקה יסודית ומקיפה של הכמויות והמחירים, תוך תיקונם בהתאם. כך הודתה כי אמנם החשבונות 7,8,9,10 אושרו ללא תיקוני סכום או כמות אולם, לטענתה, הדבר נעשה כאישור חשבון, ללא בדיקת תוכן החשבון גופו, כשהצדדים מודעים לכך שהבדיקה המעמיקה של פרטי החשבון תתבצע לקראת החשבון הסופי. וכך, החל מחשבון 11 ועד חשבון 13 ביצעה הנתבעת בדיקות יסודיות של החשבונות ותיקנה את הנדרש בחשבונות התובעת. לפיכך, טענה כי אין לראות באישור החשבונות 7 עד 10 כהסכמת הנתבעת למחירים והכמויות הנדרשות על ידי התובעת. (בעניין זה העיד מר סגל, מהנדס הנתבעת. ) עוד טענה הנתבעת, כי שגה המומחה בקביעתו כי המחירים בהם נקבה התובעת אינם חריגים בשעה שלא קיבל מהתובעת אף מסמך שדרש לצורך בחינת סבירותם, בין השאר תמחור העבודה אל מול קבלני המשנה שביצעו עבור התובעת את העבודה. לטענתה, פניית המומחה אל התובעת מיום 11.10.05, כי תמציא לידיו דרישות תשלום של ספק הצנרת, או קבלן המשנה של הצנרת, וכן חשבונות שאושרו לתשלום על ידי התובעת בגין דרישות אלה ו/או אישור רואה חשבון של התובעת בדבר תשלום בפועל לקבלן המשנה, לא נענו על ידי התובעת בטענה כי אין ידה משגת את המסמכים וכי בעבר המציאה אותם לנתבעת, ובפועל לא הומצאו מסמכים אלו למומחה. טענה הנתבעת כי מסמכים אלו מעולם לא הומצאו לידיה על ידי התובעת ובפועל מצויים הם בידי התובעת אשר נמנעה מלהמציא אותם למומחה. לעניין זה, הפנתה הנתבעת לחקירתו הנגדית של רונן טבקול, מנהל התובעת, אשר הודה כי המסמכים מצויים ברשותו אך לטענתו לא התבקש על ידי בא כוחו להמציאם ואף לא חשב שיש צורך בהם. (ראה עמודים 163 עד 165 לפרוטוקול). כן טענה כי מחירי הצנרת שבחן המומחה הינם נכונים לשנת 2005 (שנה בה ערך את חוות דעתו ) ולא לשנת 1998 כפי שנכללו בניתוח המחירים ובכתב התביעה. באשר למחיר עבודת המדידות, טענה הנתבעת כי אישור ניתוח המחירים שהציגה התובעת בפני המומחה, מאשר מחיר עבודת מדידה במי תהום בעלות של פי 2 לעומת מחיר המדידה באזור יבש, עלות שאינה סבירה וזאת בהתחשב בתשובות המומחה בחקירתו הנגדית. אשר לעבודת הכיסוי וההידוק טענה הנתבעת, כי שגה המומחה כאשר אישר את ניתוח המחירים של התובעת בפריט זה, כאשר לגבי צנרת בקוטר 50 ובקוטר 80 נדרשה עלות זהה של 20 ₪ למ"א הן באזור יבש והן באזור מי תהום ואילו לגבי צנרת בקוטר 125 נדרשה עלות של 10 ₪ למ"א באזור יבש ו-50 ₪ למ"א במי תהום. לטענת הנתבעת אישור מחירים זה, המאשר תוספת מחיר בגין עבודת כיסוי והידוק צנרת בקוטר 125 במי תהום בשיעור הגבוה פי 5 מאותה עבודה באזור יבש עומדת בניגוד מוחלט לעמדה שהביע בחקירתו הנגדית לפיה, אין כל הצדקה להתייקרות רכיב זה בעבודות במי תהום מאחר ומדובר בעבודה שאינה מושפעת מקיומם של מי תהום. עוד טענה הנתבעת כי העובדה שהמומחה אישר את ניתוח המחירים של התובעת, על סמך דעתם של קבלנים עימם נועץ, מבלי שעלה בידיו לפרט בחקירה נגדית את תוכן ההיוועצות עם אותם קבלני משנה וזהותם, יש בה כדי להצדיק את פסילת קביעותיו באשר לניתוח המחירים לעבודות במי תהום. הנתבעת ביקשה להוכיח את חוסר הסבירות במחירים בהם נקבה התובעת, אשר אושרו כאמור בחוות דעת המומחה, על פי הנתונים הבאים: הנתבעת הפנתה לניתוח המחירים שהציגה התובעת לעניין העבודות הנוספות בגין הימצאותם של מי תהום (נספח ז' לתצהירו של רונן טבקול). ממסמך זה עולה כי התובעת תמחרה את עבודות שאיבת מי התהום כחלק אינטגראלי מעלויות הנחת הצנרת, בהתבסס על אורך הצנרת שביצעה בכל אחד מהקטרים. כך עולה כי בגין צינור בקוטר 50, לגביו דרשה התובעת תוספת מחיר של 543.73 ₪ ל-1 מ"א, סך של 223.33 ₪ מסכום זה מהווה את התוספת עבור עבודת השאיבה. צינור בקוטר 80, לגביו דרשה התובעת תוספת מחיר של 744.48 ₪ ל-1 מ"א, סך של 224 ₪ מסכום זה מהווה את התוספת עבור עבודת השאיבה. צינור בקוטר 125, לגביו דרשה התובעת תוספת מחיר של 1,104.64 ₪ ל-1 מ"א, סך של 302 ₪ מסכום זה מהווה את התוספת עבור עבודת השאיבה. לטענת הנתבעת אין כל הצדקה לכלול במסגרת המחיר ל-1 מ"א צנרת את מחיר שאיבת מי תהום וכי יש להתייחס לעבודה זו בנפרד. כך סבר המהנדס סגל מטעם הנתבעת ואף מר מרגולין אשר מפנה למפרט הסטנדרטי פרק 57, סעיף 5700.06, לפיו סילוק מי תהום יימדד בנפרד. (סעיף 1.1.2 לחוות דעתו). לפיכך, טענה הנתבעת, כי לא היתה כל הצדקה לתמחר את עבודת שאיבת מי התהום כחלק מעבודת הנחת הצנרת וכי יש לאמץ את התמחור שנעשה על ידה לעניין שאיבת מי תהום, תמחור שנעשה בנפרד מעבודת הנחת הצנרת. כך בהתאם, לטענת הנתבעת, אף ביקש מר סגל מהתובעת שתמליץ לו על שלושה קבלנים על מנת לקבל מהם הצעות מחיר לביצוע עבודות השאיבה ובהסתמך על הצעות אלו קבעה הנתבעת שהמחיר לעבודת ההתארגנות וההקמה של מערכת השאיבה לכל אחד משלושת הקטרים של הצנרת יהיה בסך של 3,500₪ וכי עבודות השאיבה יהיו בסך של 1,500 ₪ לכל יום עבודה כשעל פי מספר ימי ההקמה והשאיבה נמצא, לטענת הנתבעת, כי מגיע לתובעת סך של 150,000₪, על פי 100 ימי עבודה בגין עבודות אלו. (ראה חשבון מס' 11 מטעם הנתבעת). אשר ליתר רכיבי ניתוח המחירים טענה הנתבעת כי לאחר שמנטרלים את עלויות עבודת השאיבה וכעולה מניתוח המחירים של התובעת, נמצא כי נותרים רכיבי המחיר בגין הנחת צנרת זהים לחלוטין להנחת צנרת רגילה והכוונה לעלות הצינור עצמו, עבודת המדידה, עבודת כיסוי והידוק, עבודת קבלן המשנה ועבודת קבלן הראשי שכן כל העבודות הנ"ל הכרוכות בהנחת הצנרת אמורות להתבצע באותו אופן כפי שהיו מתבצעות אלמלא נמצאו מי התהום. בכל הקשור לעבודות החפירה וההידוק, שלגביהן דרשה התובעת תוספת מחיר, כמפורט בניתוח המחירים (נספח ז'), לטענת הנתבעת, אין הצדקה לשלם תוספת מחיר כלשהי למחיר החוזי בגין עבודות אלו מאחר ומדובר באותה עבודה ואף עבודה קלה יותר. בהקשר לעבודות אלו כאמור, דרשה התובעת בניתוח המחירים שלה תוספת תשלום לגבי צינור קוטר 50 סך של 240 ₪ למ"א, לגבי צינור קוטר 80 תוספת של 300 ₪ למ"א ולגבי צינור קוטר 125 תוספת של 330 ₪ למ"א. מדרישות אלו עולה כי עלות עבודת המדידה גבוהה פי 2 מהמחיר החוזי, עלות עבודת הקבלן המשנה גבוהה פי 3 מהמחיר החוזי ועבודת כיסוי והידוק הקרקע לגבי צינור קוטר 125 גבוהה פי 5 מהמחיר החוזי. לטענת הנתבעת מדובר בדרישה מופקעת אשר איננה עומדת ביחס ישיר וסביר למחיר החוזי ולכן לא ניתן היה לקבלה כדרישה סבירה. לטענת הנתבעת הרכיב היחידי שטעון תוספת מחיר הוא עלות הצינור עצמו כאשר, על פי בירור שעשתה הנתבעת, באמצעות מר סגל, נמצא כי מחיר הצינור הרגיל מהווה 2/3 מסך הכל המחיר החוזי וכי בגין החלפת הצנרת הרגילה לצנרת מיוחדת למי תהום יש להוסיף 50% על מחיר הצינור הרגיל. דהיינו, כי בגין צינור בקוטר 50 יש להוסיף תוספת מחיר של 60 ₪ למ"א, בגין צינור קוטר 80 תוספת מחיר של 126 ₪ למ"א ובגין צינור קוטר 125 תוספת מחיר של 200 ₪ למ"א. כך ביקשה להצדיק את המחירים שאישרה בגין העבודות הנ"ל בחשבון 12 וכפי שהציגה בפני מומחה בית המשפט. הנתבעת אף ביקשה להסתמך על דו"ח המהנדס הנקין, אשר נתן חוות דעת במחלוקת שנתגלעה בין הנתבעת לבין עיריית אשדוד, מזמינת העבודה הראשית. אין חולק כי לאחר שאושר חשבון חלקי מספר 12 על ידי הנתבעת, נתגלעה מחלוקת בין הנתבעת לבין עיריית אשדוד, באשר לתוספת המחירים שאישרה הנתבעת לתובעת. לנוכח העובדה כי עיריית אשדוד היתה המזמין הראשי של העבודה והיתה אמורה לשאת בעלויות אלו אל מול הנתבעת, ראתה לנכון לבקר את המחירים אשר אושרו לתובעת על ידי הנתבעת בחשבון מספר 12. לנוכח מחלוקת זו, פנו הצדדים, הנתבעת ועיריית אשדוד, בהסכמה, למהנדס מר הנקין שיכריע במחלוקת שנתגלעה וזה בדק את דרישות המחירים שדרשה התובעת בגין הנחת הצנרת כמפורט לעיל, ואת סבירות הסכומים שאושרו על ידי הנתבעת. מר הנקין קבע כי סך של 1,500 ₪ שאישרה הנתבעת בגין יום שאיבת מי תהום הינו סכום סביר ואשר ליתר רכיבי ניתוח המחירים קבע כי התוספת שיש לשלם עבור צינור בשיעור של 20% הינה תוספת סבירה. בעקבות דו"ח הנקין תיקנה הנתבעת את החשבון הסופי מס' 13 בו הפחיתה סך של 9,945 ₪ בגין תשלום עודף עבור צנרת למי תהום ומאידך הוסיפה סך של 18,000 ₪, בגין תוספת רווח קבלני, על פי המלצת הנקין (ראה ניתוח חשבון 13 בעמ' 7 לחוות דעת המומחה המוסכם מרגולין וכן עדות מנכ"ל הנתבעת – מר טרודלר). הנתבעת טוענת כי על פי דו"ח הנקין התוספות שאישרה לתובעת בגין תוספת העבודה הנדונה, בחשבון סופי 13, עמדו על סך כולל של 234,555 ₪ (ראה עמוד 7 לחוות דעת מרגולין) במובן זה שדו"ח הנקין קבע שהסכומים לתשלום, כפי שאושרו על ידי הנתבעת בחשבון 12, הם נכונים בעיקרם ואך נמוכים בסך של כ - 8,000 ₪ ממה שהיה צריך לאשר, סך אותו כאמור הוסיפה הנתבעת בחשבון הסופי מספר 13. עוד, טענה הנתבעת, כי בפועל אימצה התובעת את תוצאות הדו"ח של המהנדס הנקין כשהיא מפנה לתצהירו של מר רונן טבקול (סעיף 25.12. לתצהיר) שם נאמר: "... על פי ממצאי הבודק הנ"ל, נמצאו פעולותיה של הנתבעת ביחסיה עם עיריית אשדוד, כפעולות סבירות בנסיבות העניין ומכאן, וככל שהדבר נחוץ לתובענה זו, גם מקור החבות של הנתבעת לשלם לתובעת את התוספות האמורות..." כאמור, טענה הנתבעת כי יש לאמץ את דו"ח הנקין בבחינת פשרה סבירה בין הצדדים, על אף שנבצר מהמהנדס הנקין להתייצב למתן עדות בשל גילו המתקדם. לבסוף טענה הנתבעת, כי שגה המומחה משתיקן בדיעבד את ניתוח המחירים של התובעת בגין צינור בקוטר 50 ובעקבות כך פסק לזכות התובעת סכום נוסף שלא נדרש בחשבונותיה ולא בכתב תביעתה. הכוונה לניתוח המחירים שהציגה התובעת לגבי צינור בקוטר 50. נקודת המוצא של התובעת בפני המומחה היתה כי לגבי צנרת קוטר 50 עמד המחיר החוזי על סך של 300 ₪ למ"א, כאשר בפועל המחיר החוזי עמד על 180 ₪. התובעת אשר הציגה את דרישותיה לגבי תוספת מחיר בגין עבודות במי תהום הפחיתה מסך העלויות סכום חוזי למ"א לפי 300 ₪ במקום 180 ₪ ולפיכך נמצאה חסרה בסכום של 120 ₪. המומחה אשר עלה על טעות זו אישר לתובעת סך נוסף של 120 ₪ למ"א ובסך הכל תוספת של 29,992.5 ₪ מעבר למה שתבעה בגין צינור בקוטר 50. – כבר עתה אציין כי טענה אחרונה זו יש לשחות על הסף. אין ספק כי מדובר בטעות בתום לב מצד התובעת אשר בתחשיביה אלו הרעה עם עצמה. כאשר מדובר במחיר חוזי והתובעת טעתה בחישוביה אין הנתבעת יכולה להבנות מטעות זו. הכרעה לגופם של דברים– אין חולק בין הצדדים, דבר זכאותה של התובעת לתוספת תשלום מעבר למחיר החוזי, בגין עבודות במי תהום. המחלוקת הינה בדבר שיעור הסכום לו היא זכאית והשאלה העומדת להכרעה בעניין זה הינה האם יש לאמץ את קביעותיו של המומחה, מר מרגולין או שמא נפלו טעויות מהותיות בחוות דעתו אשר יצדיקו את התערבותו של בית המשפט. אשר להתנהלותה של הנתבעת אל מול התובעת ביחס לאישור חשבונות חלקיים – אומר כי עיון בחשבונות החלקיים שהגישה התובעת לנתבעת, במהלך ביצוע העבודות, ובפרט חשבונות 4 עד 6, מלמד כי הנתבעת ביצעה בדיקה קפדנית של הכמויות והמחירים, שהציגה התובעת כדרישה לתשלום בחשבונות החלקיים, ואף טרחה לתקן את הנתונים ולהוציא חשבונות מנגד על פיהם ביצעה בפועל תשלומים לתובעת. אומנם, חשבונות 7 עד 9 אושרו ללא ביצוע תיקונים על ידי הנתבעת, באופן המלמד לכאורה על הסכמתה לכמויות ולמחירים שהציגה התובעת בדרישתה אולם, נחה דעתי לנוכח התיקונים שבוצעו בחשבונות 4 עד 6 ולאחר מכן מחשבון 10 ואילך, כי אכן אין באי ביצוע תיקוני המחיר בחשבונות 7 עד 9 כדי להצביע על הסכמה כלשהי שגובשה בין הצדדים אודות המחירים והכמויות. אין להתעלם מן העובדה כי מומחה בית המשפט, מר מרגולין, אישר קיומו של נוהג בין קבלנים ומזמיני עבודה על פיו רק בהתחשבנות הסופית מתבצעת בדיקה קפדנית של כמויות ומחירים בחשבונות המוגשים. אומנם, ביקר מומחה בית המשפט נוהג זה וציין כי לדעתו רק בנסיבות של טעות מהותית בהתחשבנות יש לאפשר תיקון שכזה. אולם, ועל אף חוסר שביעות רצונו מקיומו של נוהג זה, ציין ברוב הגינותו כי אין בכך כדי לקבוע העדר קיומו של נוהג שכזה, נוהג שלדעתו יש למגר. ואכן, מקובלת עלי עמדת מומחה בית המשפט כי נוהג זה של כרסום במחירים או בכמויות בהתחשבנות הסופית ולא במהלך ההתחשבנות השוטפת, במסגרת החשבונות החלקיים, הוא נוהג פסול שיש מקום לבקר אותו מקרוב ואף להביא לביטולו וזאת כדי להבטיח וודאות ההתקשרות העסקית שבין צדדים, במהלך העבודות היוצרות הסתמכות, ורק בנסיבות של טעויות מהותיות יש הצדקה לפתוח התחשבנות ביניים קודמת. לגופם של דברים, מומחה בית המשפט ביסס את קביעתו, בדבר אישור תביעות התובעת בראש פרק זה, למעט תיקונים מעטים (הפחתת סכום של 30,000 ₪ בגין עבודות במי תהום והקטנת סכום התביעה בראש פרק התחברות ניקוז מתא 10 מסכום של 35,000 ₪ ל-20,000 ₪) לאור סבירות הסכומים הנדרשים, אשר מתיישבים עם מחירי השוק, אותם בדק ובירר אל מול ספקים וגורמי מקצוע, ומתוך ניסיונו האישי כמהנדס בניין. אומנם, לא היה בידי מומחה בית המשפט כדי להניח תשתית ראייתית אודות הצעות מחיר שעל בסיסן ביסס את קביעותיו, ומן הראוי היה כי יונחו בפניו כל המסמכים אותם דרש מן התובעת- אותם חשבונות המעידים על העלויות להם טענה- בטרם הוציא חוות דעתו תחת ידיו, אולם אין לשכוח כי מדובר במומחה בית משפט במקצועו המבסס את קביעותיו בין השאר על ניסיונו המקצועי והידע הרב שרכש במהלך שנות עבודתו ואם סברה הנתבעת, בזמן אמיתי – בטרם כתיבת חוות דעת המומחה, כי המומחה אינו יכול להשלים את מלאכתו ללא גילוי מסמכים נאות מן התובעת היה עליה למצות את ההליכים לגילויים והעברתם אל המומחה עוד באותו שלב ולא להמתין עד לאחר שהמומחה יתן חוות דעתו ועל פי תוצאות חוות הדעת לנקוט בעמדה. גם לאחר מכן, לאחר הוצאת חוות דעת המומחה, אם ביקשה הנתבעת לקעקע קביעות אלו של המומחה היה עליה להניח בפניו, במהלך חקירתו הנגדית, נתונים עובדתיים להם היא טוענת, כגון הצעות מחיר וכדומה, כדי לבסס את טענותיה העובד תיות בדבר המחירים שאישר לתובעת. לכאורה, הנטל להוכיח את המחירים המקובלים לעבודות שבוצעו מונח מלכתחילה על כתפי התובעת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. אולם, כאשר תביעות התובעת אושרו בראש פרק זה על ידי מומחה בית המשפט עבר הנטל אל כתפי הנתבעת לקעקע קביעות אלו על דרך של הבאת תשתית ראייתית סותרת אחרת. הנתבעת, כאמור, לא עמדה בנטל זה וכל טענותיה בדבר העלויות המפורטות בדרישות התובעת לא בוססו בחומר ראייתי עובדתי שיש בו כדי לקעקע את קביעות המומחה. על אף האמור לעיל, אינני סבורה כי יש לאמץ את קביעתו של המומחה בראש פרק זה בדבר סבירות המחירים באופן מלא. עיון בחשבונות החלקיים שהגישה התובעת לנתבעת בגין העבודות נשוא פרק זה, חשבונות חלקיים 4 עד 6, ובפרט חשבון חלקי 6, אשר משום מה לא הועבר לעיונו של מר מרגולין, אשר בו מפורטות לראשונה דרישות התובעת בגין תוספות העבודה נשוא המחלוקת, מלמד כי הנתבעת עברה בקפדנות על חשבון חלקי מס' 6 ואישרה לתובעת את המחירים הנדרשים בגין ביצוע תוספות עבודה על פי המחירים הבאים: בגין צנרת בקוטר 50 תוספת לעבודה במי תהום - במקום מחיר של 543.73 ₪ למ"א אותו דרשה התובעת, אישרה הנתבעת תשלום של 500 ₪. בגין צנרת בקוטר 80 תוספת לעבודה במי תהום - במקום מחיר של 744.48 ₪ למ"א אותו דרשה התובעת, אישרה הנתבעת תשלום של 600 ₪. בגין צנרת בקוטר 125 תוספת לעבודה במי תהום - במקום מחיר של 1104.64 ₪ למ"א אותו דרשה התובעת, אישרה הנתבעת תשלום של 800 ₪. כאמור, הנתבעת אישרה חשבונות אלה ובפרט חשבון מס' 6 ושילמה לתובעת בהתאם. אישור זה מהווה הסכמה של הנתבעת למחירים ולא נמצאה מנגד כל מחאה מצד התובעת לגבי המחירים שאושרו על ידי הנתבעת. מקום שהתובעת היא זו אשר דבקה בחשבונות וטענה כי מהווים הם עדות להסכמה ומקום שתוקנו המחירים על ידי הנתבעת בחשבון מס' 6, והתובעת לא יצאה כנגד כך מהווה הדבר עדות להסכמתה. בהתאם, תיקוני המחיר שביצעה הנתבעת על החשבונות שהוגשו לה מעידים על הסכמתה שלה למחירים אלו. שעתה של הנתבעת לבחון דרישות מחיר אלו עמדה לה עת הוגש חשבון ראשון מצד התובעת ביחס לעבודות הנוספות במי תהום, והיא חלפה עת נדרשה לכך ותיקנה מחירים בהתאם, תיקון לו לא התנגדה או יצאה נגדו התובעת. היצע וקיבול זה יש לאשר ככל הליך הסכמי בין צדדים, מה גם שהוא עומד במתחם סבירות המחירים עליו מדבר המומחה. העובדה כי בין מאחורי הנתבעת עמד גורם מבקר אחר, עירית אשדוד, אינו יכול לשנות תוצאה זו. כך, גם לא יכולה חוות דעתו של המהנדס הנקין, שנדרש לבחון את סבירות המחירים שדרשה התובעת, במסגרת המחלוקת בין הנתבעת לעירית אשדוד, כדי לחייב את התובעת לאור ההסכמה שגובשה בין הצדדים להליך כאן. לפיכך, רואה אני לנכון להעדיף את הסכמת הצדדים למחירים, כפי שהיא עולה מחשבון מס' 6, ולאמץ מחירים שנקבעו שם על ידי הנתבעת בכל הנוגע לתוספת מחיר בגין הנחת צנרת במי תהום. אשר לראשי התביעה הנוספים אותם אישר המומחה: - בגין תוספת עבור ביצוע תאי קליטה אטומים למי תהום בסך כולל של 12,800 ₪ (לפי 1,600 ₪ ליחידה X 8 יחידות) לא ראיתי לנכון להתערב שכן גם הנתבעת בעצמה בחשבון חלקי מס' 6 תיקנה את דרישת התובעת לגבי המחיר ליחידה והעמידה אותו על סך של 1,600 ₪ ליחידה, כפי שאישר המומחה. - אשר לתוספת בגין אטמי גומי והתחברות לתאים, בסך כולל של 5,849.64 ₪ (לפי 324.98 ₪ ל-18 יחידות) לא ראיתי לנכון להתערב. המדובר במחיר אותו אישרה הנתבעת לתשלום במסגרת חשבון חלקי מס' 6. - אשר לתוספת בגין עבודת התחברות ניקוז מתא 10 בסך כולל של 20,000 ₪ לא ראיתי לנכון להתערב בקביעת המומחה לאור העובדה כי הנתבעת עצמה במסגרת חשבון חלקי 6 אישרה סכום אף גבוהה מזה. טענת התובעת כי נפלה טעות בחישוביו של המומחה עת הפחית של 150,000 ₪ בגין שאיבת מי תהום מן הראוי היה כי לא תטען בפני לאור העובדה שעלות זו חושבה על ידי התובעת במחיר התוספת למ"א כמפורט בפירוט המחירים שהגישה. משאושר תחשיב התובעת אין היא יכולה להנות פעמיים מתשלום כפול עבור עבודות שאיבת מי תהום פעם אחת כרכיב בחישוביה בתחשיב מטר אורך לצנרת ופעם שניה כתחשיב כולל, כפי שהציעה הנתבעת אך נדחה על ידי המומחה. סוף דבר, אני רואה לנכון לתקן את המחירים שקבע המומחה לעניין תוספת צנרת לעבודות במי תהום, ותחת המחירים שדרשה התובעת אני קובעת כי המחירים יעמדו על המחירים שאישרה הנתבעת במסגרת חשבון מספר 6 כך ש: עבור תוספת צנרת בקוטר 50 - במקום סכום של 165,925 ₪, אשר אושר לתובעת יעמוד הסכום לתשלום על סך של 152,580 ₪. עבור תוספת צנרת בקוטר 80 - במקום סכום של 186,120 ₪, אשר אושר לתובעת יעמוד הסכום לתשלום על סך של 149,999.98 ₪. עבור תוספת צנרת בקוטר 125- במקום סכום של 165,969 ₪, אשר אושר לתובעת יעמוד הסכום לתשלום על סך של 120,069.55 ₪. יתר הרכיבים שקבע המומחה בראש פרק זה, סך של 83,650 ₪, מאושרים בהתאם. בהנתן האמור לעיל, אני מאשרת בראש תביעה זה סך לתשלום לתובעת בגובה של 691,299.17 ₪. ובהפחתת הסכום אשר שולם לתובעת על פי חשבון סופי, (סך של 484,555 ₪ ) עומדת לתובעת יתרת זכות בסך של 206,744.17 ₪. תשלום עבור עבודות עפר וחפירה – קבע המומחה כי כמויות העפר שנדרשו על ידי הקבלן ואושרו על ידי המודד מטעם הנתבעת, הינן סבירות ויש לאשר את דרישת התובעת על סך של 215,416.50 ₪. התובעת ביקשה לאמץ קביעה זו של המומחה ואילו הנתבעת ביקשה לחלוק אחר קביעה זו. המחלוקת בראש פרק זה התמקדה בסוגיית הכמויות ולא במחיר. על פי כתב התביעה דרשה התובעת את התשלום בגין הפרשי הכמויות שבין הכמות המאושרת בחשבון הסופי לבין זו המצוינת לטענתה במדידות שבוצעו על ידי המודד המוסמך מטעם הנתבעת, מר משה פוגל. הפרשים המגיעים לטענתה לסכום של 215,416 ₪. מומחה בית המשפט אישר כאמור דרישה זו. טענה הנתבעת, כי אין להיצמד לקביעה זו של המומחה מאחר והתובעת חזרה בה מדרישה זו, אותה העבירה למומחה בראש פרק זה, והעמידה דברים על תיקונם ודרשה את ההפרש שבין הכמויות המאושרות בחשבון 10, כמות של 60,000 מ"ר, (ולא כפי שקבע המודד מר פוגל – 87,000) לבין הכמויות המאושרות בחשבון הסופי. הפרש המעמיד את התביעה בראש פרק זה על סך של 111,318.5 ₪. בעניין זה מצאתי ממש בטענות הנתבעת שכן מר טבקול, בחקירתו הנגדית, העיד באופן חד משמעי כי התובעת דורשת רק את הפרש הכמויות שבין אלה שאושרו בחשבון 10 לבין אלה שאושר בחשבון הסופי ואין לו כל דרישה לתשלום על פי הכמויות שלטענתו כלולות במדידות שביצע מר פוגל. מר טבקול אמר את הדברים מפורשות במילים הבאות: "במקום לבקש את כל הכמות שפוגל אישר לי אני תבעתי רק מה שאתם אישרתם לי... אפילו לא מה שהמודד שלכם אישר..." על דברים אלה חזר ועמד מר טבקול בעדותו (ראה עמ' 180 – 185 לפרו'). לפיכך, הרי שדרישתה בראש פרק זה עומדת על סך של 111,318.5 בלבד ולא כפי שבטעות תבעה סך של 215,416.5 ₪.(ראה תחשיב בעמ' 29 לסיכומי הנתבעת). עבודות העפר בפרק זה נוגעות לעבודות חישוף הקרקע, יישור והידוק מלא, הידוק מילוי מבוקר ואדמת גן. טענה הנתבעת כי התובעת ביצעה את עבודת החישוף ואת עבודת אדמת הגן בהיקף גדול מהנדרש ובניגוד להנחיות מפורשות שקיבלה מהנתבעת וזאת כדי להוציא מהנתבעת כספים שלא כדין. מומחה בית המשפט, מר מרגולין קבע בחוות דעתו כי כמויות עבודות העפר נדרשו על ידי התובעת על בסיס כמויות שאושרו על ידי המודד המוסמך מר פוגל ועל כן הוא דוחה את טענות הנתבעת ככל שיש בהן כדי לערער אחר הכמויות שנקבעו על ידי המודד. המומחה אף הוסיף וציין כי עיון בחשבונות החלקיים מלמד כי כמויות בסדרי גודל דומים שאושרו על ידי המודד אושרו גם על ידי הפיקוח במהלך החשבונות החלקיים ועל כן מצא לנכון לאשר את דרישות התובעת. אומנם בכתב הכמויות כמות החישוף שתוכננה עמדה על 15,000 מ"ר בעוד שהתובעת טענה בחשבון מס' 10 שהגישה, לביצוע כמות של 90,000 מ"ר ובעבודת אדמת הגן כתב הכמויות מלמד על כמות שתוכננה ל-500 מ"ק בעוד שהתובעת, בחשבון מס' 10 שהגישה, מלמד על כמות לביצוע של 5,000 מ"ק. בחשבון הביניים מס' 10 עליו עברה הנתבעת בקפדנות כפי שניתן לראות מהחשבון עצמו, אישרה הנתבעת לתובעת כמות של 60,000 מ"ר בגין עבודות חישוף וכמות של 2,500 מ"ק בגין עבודות אדמת גן. הנתבעת איננה יכולה בשלב החשבון הסופי לחזור בה מאישורים אלו אותם נתנה לתובעת והתיקונים אותם ביצעה במסגרת אישור חשבון 10 יש בהם כדי לשקף את הסכמתה לדרישת התובעת האמורה בזמן אמת. גם אם נכון לבוא חשבון עם התובעת בעת אישור החשבון הסופי, לגבי טעויות בהתחשבנות קודמת, אין בכך כדי לאפשר לנתבעת לתקן כמויות או מחירים אותם תיקנה ואישרה בחשבונות הביניים, אלא רק בנסיבות של טעות מהותית. אישורים אלה מהווים הסכמה במובן של קיבול לנדרש מטעם התובעת. כפי שציין מר מרגולין בעדותו לא יעלה על הדעת כי לאחר תיקון חשבונות חלקיים יוסיף המזמין לקצץ במחירים או בכמויות שכבר נתן להם את הדעת, על דרך של תיקונים שביצע בחשבונות קודמים, ובחשבון הסופי יבקש לשוב ולקצץ לנוכח רצונו לקצץ בחשבון הסופי. בנסיבות דנן לא הוכחה כל טעות מהותית בקביעת הכמויות לפיכך, אני מאשרת את תביעת התובעת בראש נזק זה אולם לא כפי שקבע המומחה כי אם בתיקונים הרלבנטיים כמפורט לעיל, ומעמידה את הכמות הבלתי משולמת על ההפרש שבין הכמות אותו דרשה התובעת בחשבון מס' 10 – 60,000 מ"ר לבין הכמות אשר אושרה לה בחשבון הסופי. בהתאם, קובעת כי הסכום לו זכאית התובעת בראש פרק זה יעמוד על סך של 111,318.5 ₪. רווח קבלני בגין עבודות חריגות בצנרת המים התובעת טענה בראש פרק זה כי בשיעור הרווח הקבלני בגין עבודות מי תהום, במסגרת חשבון סופי מס' 13, הפחיתה הנתבעת בצורה חד צדדית את שיעור הרווח הקבלני מ-15%, שאושר על ידה בחשבונות חלקיים 9, 10, 11 ו-12 ל-12%, וכי יש להעמיד את הרווח הקבלני על 15%, כאשר ההפרש שבין שיעור האחוזים האמור יש בו כדי לזכות את התובעת בסכום של 16,496.38 ₪. מומחה בית המשפט מר מרגולין קיבל בראש פרק זה את עמדת הנתבעת לפיה, התובעת בעצמה דרשה רווח קבלני בשיעור של 12% בלבד בניתוח המחירים אותו הציגה (נספח ז' לתצהיר טבקול) ועל כן אישר את עמדת הנתבעת. אומנם, כבר ציינתי לעיל כי לכאורה יש להיצמד לאישורים שביצעה הנתבעת בחשבונות החלקיים שהגישה לה התובעת אולם יש לסייג אמירה זו כאשר ברור בעליל כי נפלה טעות בבדיקת הנתונים. גם אם דרשה התובעת רווח קבלני בשיעור של 15% בחשבונות החלקיים ודרישה זו לא באה לידי תיקון על ידי הנתבעת הרי שמדובר בטעות מצד הנתבעת שיש לקבלה מאחר והתובעת בעצמה בחישובי הכמויות שהציגה כדרישה לנתבעת (נספח ז' לתצהיר טבקול) מעמידה את דרישתה לרווח קבלני בשיעור של 12% בלבד. אין המדובר בטעות כי אם בהודאת בעל דין שאין להתערב בה מה גם שהינה עומדת במתחם הסבירות עליו עמד המומחה עת ציין בחקירתו כי שיעור של 12% עד 15% הינו במסגרת הטווח הסביר לקביעת רווח קבלני. לפיכך תביעת התובעת בראש פרק זה נדחית. תשלומי תקורה עבור התקופה העודפת מעבר לתקופת הביצוע החוזית - אין חולק כי על פי ההסכם וצו התחלת העבודה היה על התובעת לבצע את העבודה בתוך 8 חודשים, שתחילתה ביום 1.12.97 וסיומה ביום 1.8.98. לטענת התובעת, העבודות באתר התמשכו עד לחודש אוגוסט 2000, בשל רשלנותה של הנתבעת בנושא גילוי מי תהום, אי הכנת תוכניות במועד ולאחר מכן דרישותיה החוזרות והבלתי סבירות של הנתבעת כי התובעת תבצע תחזוקה ותיקונים בפרויקט, דבר אשר הביא גם לעיכוב התשלום הסופי ומסירת הפרויקט. לפיכך, טענה התובעת כי לגבי התקופה העודפת, מעבר לתקופת הביצוע החוזית, המגיעה ל- 24 חודשים, יש לשלם לה תשלום בגין הוצאות תקורה לתקופה זו, אותו העמידה בתביעתה על סך של 2,175,613.68 ₪ (על פי תחשיב מוערך של 90,650 ₪ לחודש, לפי 12% מהיקף הפרויקט, שווי חוזי על סך של 6,043,368 ₪). בחישוביה את הוצאות התקורה, התייחסה התובעת לכל סוגי ההוצאות המפורטים בסעיפים 31.1 – 31.2 לכתב תביעתה, בין השאר: החזקת מערך לוגיסטי באתר שכלל כח אדם מקצועי וניהולי, ציוד, כלי רכב, כלי צמ"ה, משרדים ומתקנים להספקת דלק חשמל ותקשורת. לרבות ביטוחים, עמלות חידוש ערבויות בנקאיות וכיוב'. אין חולק כי על תקופת החוזה לא נדרש תשלום בגין תשלומי תקורה. אלה תומחרו במחיר החוזי. הנתבעת, מנגד, טענה כי התובעת אינה זכאית כלל להוצאות תקורה וביקשה לאמץ את קביעת המומחה בעניין זה אשר קבע בחוות דעתו כי התובעת אינה זכאית לכך. כאמור, מר מרגולין, אשר סבר כי התובעת אינה זכאית לכך נימק זאת בסיבה כי החשבון הסופי שאושר על ידי הנתבעת לתשלום לאור הגדלת היקף העבודות, הינו סך של 9,032,553 ₪ ולאחר הפחתת רכיב ההתייקרויות, בסך 90,605 ₪, עומדת היתרה, המשקפת את עלות הפרויקט על סך של 7,491,948 ₪. מכאן הסיק כי קיימת הגדלה בהיקף הפרויקט בשיעור של 31.42% ובהתאם, מוקנית ליזם, לנתבעת, הזכות להאריך את משך הביצוע בכ – 2.5 חודשים. דהיינו, כי יש לחשב את מועד סיום העבודות עד ליום 15.10.98. בהתאם ציין, כי מקום בו הצהירה התובעת כי השלימה את העבודות ומסרה אותן לנתבעת במהלך חודש 9/98, אין מקום להוסיף ולשלם לה עבור הוצאות תקורה נוספות, על אף שאין חולק כי החשבון הסופי אושר על ידי הנתבעת רק בחודש אוגוסט 2000. אשר לתקופה שבין סוף שנת 1998 ועד סוף שנת 2000, סבר המומחה כי התובעת אינה זכאית לתשלום עבור תקורה מאחר ובאותה תקופה נדרשה אך לעבודות תיקונים והשלמות אשר אינן מצדיקות תשלום זה. (ראה חקירתו בבית משפט) המומחה הוסיף ונימק את דעתו גם בהסתמך על הוראת סעיף 42 לחוזה הממשלתי. אולם, לא אעמיק בדיון בנושא זה לנוכח העובדה כי החוזה הממשלתי אינו חל על הנתבעת. התובעת ביקשה לתקוף את קביעת המומחה בטענה כי העבודות הסתיימו רק בחודש אוגוסט 2000, ולא כפי שקבע, וכי הארכת העבודות עד לאותו מועד, כ 24 חודשים מעבר למועד החוזי לסיום העבודות, הינה מעבר לסביר, גם בהתחשב בהגדלת היקף העבודות לנוכח גילויים של מי תהום. לחיזוק עמדתה הצביעה התובעת על עדותו של מר סגל, מהנדס הנתבעת בזמנים הרלבנטיים, בסעיף 17 לתצהירו, לפיו, התובעת המשיכה וביצעה עבודות בשטח לפחות עד למחצית השניה של חודש מרץ 1999 וזאת בהסתמך על יומני עבודה 60-68. גם לאחר מכן, לטענת התובעת נדרשה היא לבצע עבודות נוספות ותיקונים לפי דרישות הנתבעת, עבודות אשר התמשכו עד לחודש אוגוסט 2000, כאשר רק בסוף חודש יולי 2000 נערך חשבון סופי על ידי הנתבעת . מצאתי לנכון לקבל את עמדת המומחה ולא לזכות את התובעת בתשלום עבור הוצאות תקורה להם טענה. כאמור, עקב עבודת צנרת במי תהום הוגדל היקף התמורה החוזית המעניק לנתבעת משך ביצוע ארוך יותר אף מעבר ל- 3 חודשים ובוודאי שעד 12/98. אף מר טבקול בחקירתו הנגדית הסכים לכך. (ראה עדותו בעמ' 223 ש' 16). קביעת המומחה כי התובעת סיימה את עבודותיה באתר בחודש 9/98 מבוססת על עמדת התובעת עצמה. כך נמצא כי התובעת, בכתב תביעתה, טענה כי השלימה את עבודותיה באתר בחודש 9/98. עוד נמצא, כי התובעת ביקשה לבצע מסירה של העבודות כבר בתחילת דצמבר 1998 במובן זה כי אף לשיטתה סיימה את העבודות בתקופה זו. דברים אלו מתיישבים עם מועד הוצאת החשבון הסופי על ידי התובעת, חשבון מס' 12 שהיה ביום 15.12.98 ומספר ימים לאחר מכן החשבון הסופי מס' 13 שהוצא ביום 30.12.98. המדובר אפוא בהודאת בעל דין והתובעת לא יכולה לשנות עמדתה בהתאם לראשי התביעה להם היא טוענת. אין חולק כי לאחר מכן, ובפרט במהלך המחצית הראשונה של שנת 1999, בוצעו סיורים למסירת העבודות בשטח, בעקבותיהם נדרשה התובעת לתיקונים והשלמות. כעולה מיומני העבודה וכפי שקבע המומחה, מדובר היה בעבודה שולית של תיקונים והשלמות אשר אינה מצדיקה זיכוי התובעת בתשלומי הוצאות תקורה. לאור קביעתי כאמור אינני נדרשת לשיעור ההוצאות לו טענה התובעת. קיזוז עלות עבודות שלטענת הנתבעת לא בוצעו על ידי התובעת בתביעתה שכנגד טענה הנתבעת כי התובעת לא ביצעה ולא השלימה או לא ביצעה כנדרש שורה של עבודות בהתאם להתחייבותה על פי המפרט הטכני של ההסכם. המומחה, מר מרגולין, התבקש ליתן לנושא זה את הדעת, אולם, בטעות נשמט נושא זה מחוות דעתו. בשלב מאוחר יותר, השלים המומחה את החסר בחוות דעת משלימה. תחת ראש תביעה זה טענה הנתבעת כי יש לחייב את התובעת ובהתאם לקזז מכל סכום שיגיע לה את הסכומים המתאימים בגין אי ביצוע או ביצוע חלקי או לקוי כדלקמן: אי מסירת תוכנית עדות (AS MADE) – אי מסירת צילום וידאו של מערכת הניקוז, אי התקנת מכסי ביוב, בהתאם למפרט החוזי, דהינו, מכסים ממתכת ולא מכסי בטון, כפי שהותקנו בפועל, ועלות החלפת מגוף שהותקן שלא בהתאם למפרט החוזי. מר מרגולין, בחוות דעתו קבע כי בגין תוכניות עדות – על התובעת לשלם לנתבעת את הסך ששילמה הנתבעת למודד בגין השלמת תוכניות המדידה בסך – 8,000 ₪. בגין צילום וידאו – קבע כי אין לחייב את התובעת בגין סעיף זה. בגין מכסים לכיסוי שוחות ביוב וניקוז קבע המומחה כי התובעת לא התקינה מכסים בהתאם למפרט, עשויים יציקת ברזל עם הטבעת סמל העירייה. יחד עם זאת, קבע המומחה כי לאור העובדה כי במהלך הפרויקט נעשו ביקורות של עיריית אשדוד ושל הנתבעת ולא הועלו טענות לגבי סוג המכסים, אלא רק לאחר שהעבודה הושלמה, אין לחייב את התובעת להחליף מכסים אלא לחייבה בגין אי אספקת מכסים שאינם ממין המחויב על פי החוזה. לדעת המומחה החיוב הראוי הינו 50% מהסך שדרשה הנתבעת קרי סך של 40,895 ₪. אשר להחלפת המגוף – קבע המומחה כי לנוכח העובדה כי התובעת התקינה מגוף בקוטר 20 צול והנתבעת החליפה את המגוף לאותו הגודל ובהתחשב בכך שבעוד 10 שנים יהיה צורך בהחלפת המגוף לקוטר 24 צול על התובעת לפצות את הנתבעת בסך 10,000 ₪. סה"כ העמיד המומחה את הסכום שעל התובעת לשלם לנתבעת בגין תיקונים והשלמות אלו על סך של 58,895 ₪. הנתבעת בסיכומי טענותיה גילתה חוסר שביעות רצון מקביעות המומחה אך ציינה כי תסתפק בקביעותיו אלו. בהתאם, ביקשה לחייב את התובעת בסכום זה או לחילופין לקזזו מכל סכום אשר יגיע לתובעת. התובעת יצאה כנגד קביעות המומחה ביחס לחיובה בגין אי ביצוע תוכנית עדות. התובעת ביקשה לגזור מדבריו של המודד כי ביצע מדידה על סמך תוכנית עדות קיימת כי יש בכך להעיד כי היתה תוכנית שכזו. אין לקבל עמדה זו של התובעת. הדרך הראויה להוכחתו של מסמך הינה הגשתו כחלק מן הראיות. אילו אכן הכינה התובעת תוכנית שכזו אך נכון היה להגישו. ניסיונה של הנתבעת להסיק ממשפט שאמר המודד כי ערכה את מפת העדות דינה כישלון והרי אין לדעת על איזו מפה הסתמך המודד ומי נשא בעלות הכנתה. לפיכך, קביעת המומחה בעניין זה עומדת בעינה. טענות התובעת באשר למכסי הביוב אף הם דינם להדחות. אכן, מן הראוי כי טענות הנתבעת באשר לאי התאמה הביצוע למפרט יעלו בזמן אמת ולא ערב הכנת התביעה. אך מקום בו אין חולק כי התובעת לא התקינה מכסי ביוב מברזל, כמפורט במפרט החוזה, כי אם מכסי ביוב מבטון, ומבלי שיהיה בכך כדי לחייבה להחליפם, לאור ההסכמה שבשתיקה, אותה גילתה הנתבעת לאורך זמן, יש אך לבחון אם השינוי האמור יש בו כדי לזכות את הנתבעת בתשלום, בשל פערי מחירים, שמא תצא התובעת מתעשרת על חשבון הנתבעת. מומחה בית המשפט בקביעתו כי יש לזכות את הנתבעת במחצית מעלות מכסי הביוב על פי המחיר החוזי, הביע עמדה כי שוויו של מכסה בטון הינו מחצית ממחיר מכסה ברזל. לנוכח קביעה זו עבר נטל ההוכחה אל התובעת להוכיח כי מדובר בקביעה שגויה או בלתי סבירה על פניו. התובעת, אשר טענה כי מדובר במכסים אשר עלותם זהה, לא השכילה להוכיח עמדתה בראיה כלשהי בעניין זה, אשר יהא בה כדי לקעקע את עמדת המומחה. לפיכך, אין לי אלא לקבל את הערכת המומחה אשר קבע כי הפרשי העלות מגיעים לכדי מחצית והמליץ לחייב את התובעת בראש פרק זה בסך של 40,895 ₪. אשר לחיוב התובעת בעלות עתידית של החלפת מגוף- גם בנושא זה מצאתי לנכון לאמץ את קביעת המומחה. המומחה קיבל את עמדת התובעת כי התקינה מגוף של "24 מאחר ולא היה בנמצא מגוף של "20 וכי הדבר נעשה על דעת הנתבעת. יחד עם זאת, ברור כי עלות מגוף של בקוטר "20 והרכבתו זולה יותר מעלות והרכבה של מגוף בקוטר "24. לכן יש לזכות את הנתבעת בהתאם. המומחה העמיד הפרש זה על סך של 10,000 ₪, הערכה בה לא מצאתי לנכון להתערב. הן לאור סבירותה ובהעדר ראיה אחרת מצד התובעת בדבר ההפרשים והן לנוכח העובדה, עליה אין חולק, כי שולם לתובעת סך של 40,000 ₪ בגין מגוף של "24 וכי עלות התקנת מגוף של "20, אשר שילמה הנתבעת לקבלן אחר עמדה, לפי גרסת התובעת, על סך של 32,236 ₪. עלויות המלמדות על הפרש עלות המגופים המגיע לסך של 7800 ₪, העומד בקירוב להערכת המומחה, אשר העמיד הפרש זה על סך של 10,000 ₪. לפיכך, אני מוצאת לנכון לאמץ את קביעת המומחה בעניין זה. לאור כל האמור לעיל, הנני מאמצת את קביעות המומחה בראש פרק זה והתובעת תשלם לנתבעת בגין אי התאמה והשלמות סך של 58,895 ₪. נושאים אשר לא נכללו בחוות דעת המומחה: בתביעתה טענה התובעת לתשלומים נוספים המגיעים לה בנושאים אשר לא הועברו להתייחסות המומחה. כך טענה לתשלום עבור נזקים והפסדים בגין עיכובים; תשלום עבור התייקרויות מצטברות; הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה; מע"מ; פיצוי מוסכם בגין פיגור. תשלום עבור נזקים והפסדים בגין עיכובים- התובעת טענה, כי בשל עיכובים שארכו כ- 8 חודשים, באספקת ומסירת התוכניות לביצוע עבודות הפיתוח והסלילה על ידי הנתבעת, שינוי תוכניות קיימות (הסבת צומת לככר מרכזית) והעתקת עמוד חשמל וקווי בזק, נגרמו לתובעת נזקים כספיים הכוללים עלויות עקיפות, הוצאות מוגברות, אבדן רווח ומוניטין, נזקי מימון וריביות. בגין כל אלה דרשה תשלום בהתאם. בגין בטלת ציוד ואבדן ימי עבודה ובגין עיכובים במסירת התוכניות שנבעו מגילויים של מי תהום, דרשה היא תשלום כולל בסך של 104,750₪ - המורכב מן הפירוט דלהלן: תשלום בגין בטלת ציוד – במסגרת החשבון הסופי דרשה התובעת תשלום בגין בטלת ציוד שאיבה, בהעדר תוכניות ביצוע ועקב אי העתקת עמוד חשמל בצומת ויצמן כביש S, לפי ציוד הבא: משאבה + ציוד נלווה בסך 850 ₪ עבור יום עבודה וכן עלות של יום עבודה של שומר בסך 250 ₪ ובסך הכל 69,300 ₪. (סעיף 90.1.406 לחשבון הסופי); בגין בטלת ציוד בהעדר תוכניות ביצוע, 15.11.98, (ראה יומן עבודה מס' 7), דרשה התובעת במסגרת החשבון הסופי (סעיף 90.1.407) תשלום בגין בטלת עבודה של כלי עבודה על פי התחשיב הבא: עבור שופל לפי 4 ימי בטלה X 1,100 ₪ ליום עבודה = 4,400 ₪, עבור באגר, לפי 4 ימי בטלה X 1,800 ₪ ליום עבודה = 7,200 ₪, עבור J.C.P - לפי 4 ימי בטלה X 850 ₪ ליום עבודה = 3,400 ₪, עבור משאית לפי 10 ימי בטלה X 1,100 ₪ ליום עבודה = 11,000 ₪ ובסך הכל דרשה סך של 26,000 ₪; עוד ובנוסף דרשה התובעת תשלום בגין בטלת ציוד עקב מציאת מי תהום בצומת ויצמן, בהעדר תוכניות ביצוע (כמפורט ביומן עבודה מס' 8) תשלומים (סעיף 90.1.408 לחשבון הסופי) כדלקמן: עבור באגר לפי 2 ימי בטלה X 1,800 ₪ ליום עבודה = 3,600₪; עבור J.C.P לפי 2 ימי בטלה X 850 ₪ ליום עבודה = 1,700 ₪; עבור משאית לפי 2 ימי בטלה X 1,100 ₪ ליום עבודה = 2,200 ₪ ;עבור פועל מקצועי לפי 5 ימי בטלה X 250 ₪ ליום עבודה = 1,250 ₪; עבור מנהל עבודה לפי 2 ימי בטלה X 350 ₪ ליום עבודה = 700 ₪ ובסך הכל דרשה היא סך של 9,450 ₪. דין תביעת התובעת בראש נזק זה להדחות. התובעת לא רק שלא הוכיחה היעדרן של תוכניות אלא גם על פי ההסכם חזקה עליה כי בדקה את כל התוכניות ורק לאחר מכן הסכימה לבצען. גם אם נדרשה התובעת לעיכובים בעבודה אין בכך, בהתאם להוראת סעיף 35 (ב) להסכם, הקובע כי אין בהפסקה זמנית של העבודה מצד הנתבעת, כדי לזכות את התובעת בתשלום. מעבר לאמור, לא הוכיחה התובעת, כי בפועל נגרמה בטלה לציוד ולעובדיה. היקף העבודות להם נדרשה התובעת היה רחב ומגוון ואם אכן נגרם עיכוב בעבודות קטע מסוים בכביש יכלה היא להמשיך את העבודה בהמשך של אותו כביש ולמנוע את הבטלה. כבר בחודש ינואר 1998, משרשמה מנהלת התובעת ביומי העבודה 7-8 את טענת הבטלה, הגיב על כך מר סגל מטעם הנתבעת, בגוף היומן בדחותו את הדרישה בהיותה בלתי מוצדקת במהות ונוגדת את ההסכם. כבר אז ידעה התובעת כי הנתבעת דוחה את דרישתה לדמי בטלה ועל כן לא העלתה דרישה זו שוב בחשבונות החלקיים, אלא, רק בחשבון הסופי וזאת לצורך הגשת התביעה. התנהלות זו מלמדת, על פניה, כי אין ממש בדרישתה זו של התובעת. לאור קביעתי זו, אינני נדרשת לגובה הנזק הנטען אך, בשולי הדברים, אציין כי התובעת לא השכילה להוכיח את נזקיה בנושא זה. מקום שהתבססה על מחירון "דקל", כבסיס לעלות יום עבודה של כלי עבודה כזה או אחר, היה עליה להגישו ומקום שטענה לימי בטלה לעובדים היתה צריכה להוכיח בכתובים מי הם העובדים שלא עבדו באותם ימים ולהגיש בהתאם את תלושי שכרם, כהוכחה להוצאה לה נדרשה אל מול אותו עובד, כבסיס לתביעתה. אשר לטענתה בדבר בטלת ציוד השאיבה, הרי שהנתבעת ביקשה לשלם לה עבור ציוד השאיבה סך כולל של 150,000 ₪, בגין 100 ימי עבודה. אך לנוכח עמדת התובעת אשר דרשה רכיב זה במסגרת עלות הצנרת, ראה לעיל, תחת פרק צנרת מי תהום, ומקום שזה אושר לה על ידי המומחה וכמפורט לעיל, ובתיקונים קטנים אומץ בפסק הדין, אין להוסיף ולשלם בגין כך כל תשלום נוסף. שינוי תוכנית צומת תחנת דלק "גל ראשונים" והעדר תוכניות להעתקת עמוד חשמל וקווי בזק. - הוסיפה התובעת ודרשה תשלום עבור עלויות עקיפות, בסך כולל של 260,000 ₪, להן נדרשה עקב העדר תוכניות ביצוע כמפורט להלן: סעיף 90.1.410 בחשבון הסופי "נזק כספי כולל עלויות עקיפות לחברה בהעדר תוכניות ביצוע לשינוי צומת ליד תחנת דלק גל הראשונים לכיכר, כ-8 חודשים לפי 10,000 ₪ לחודש"; סעיף 90.1.411 "נזק כספי כולל עלויות עקיפות לחברה בהעדר תוכניות ביצוע להנמכת קווי בזק בצומת ויצמן כביש S, כ-8 חודשים לפי 10,000₪ לחודש". סעיף 90.1.412 "נזק כספי כולל עלויות עקיפות לחברה בהעדר פיתרון להעתקת עמוד חשמל בצומת כביש S רחוב ויצמן, כ-10 חודשים... לפי 10,000 ₪ לחודש". ניסוח דרישה זו לכשעצמו, הנעדר פרטים והסברים אודות רכיבי הדרישה מלמד על פניו כי אין מדובר בדרישה היכולה לקבל התייחסות עניינית מן הנתבעת ובוודאי שלא מבית המשפט. לאורך שלושת הסעיפים הנדונים, המדובר בהפסד חודשי של 10,000 ₪ מבלי שניתן פרוט כלשהו להפסד האמור כשבשני הסעיפים מדובר על תקופה של 8 חודשים ובשלישי תקופה של 10 חודשים. מר טבקול בעדותו בפני נחקר ארוכות בנושא זה אך בפיו לא נמצאה תשובה הולמת מדוע הדרישה לתשלום הינה בסכום אחיד של 10,000 ₪ לחודש. בעל דין המבקש להוציא מחברו כספים עליו הראיה על כל שקל ושקל. לא רק שלא עלה בידי מנהל התובעת להוכיח רכיבי תביעה אלו, התובעת גם לא טרחה להביא לעדות מי מן העובדים, ו/או מנהלי עבודה ו/או קבלני משנה שעבדו מטעמה באתר העבודה, לביסוס טענותיה. בהעדר כל תשתית ראייתית הולמת אין לי אלא לדחות דרישה כספית זו. ג. תשלום עבור פיקוח וביצוע בדיקות מעבדה מטעם חברת אקרשטיין, בסך של 252,700 ₪. (סעיפים 90.1.404 ו-90.1.405 לחשבון הסופי שהוגש על ידי התובעת) כשהיא טוענת כי עקב העדר תוכניות ופרטי ביצוע לעבודות ניקוז ומי תהום בוצע תכנון ופיקוח עליון על ידי חברת אקרשטיין בתאום עם הנתבעת והיא נדרשה לתשלום של 5% מהיקף עבודות הניקוז וכן לתשלום עבור מעבדת השדה לבדיקת ביצוע עבודות הניקוז במי תהום על פי התקנים והמפרטים המקובלים. דין תביעתה של התובעת בראש פרק זה להידחות. לא הוכח כי פיקוח על ידי חברת אקרשטיין ובדיקות מעבדה מטעמה היו דרושים ובוצעו בפועל. ובכל מקרה תמחורם נעשה כחלק מתמחור התובעת של עבודות צנרת במי תהום (נספח ז' לתצהיר טבקול). אם ביקשה התובעת להוכיח הוצאות אלו היה עליה להמציא תשלומים לחברת אקרשטיין שבוצעו לרבות מסמכי פיקוח שביצעה חברת אקרשטיין באתר. כאמור, כל ראיה בנושא זה לא הובאה בפני. מעבר לכך, הודה לאחר חקירה ארוכה, מר טבקול, כי אקרשטיין במחיר הצנרת למי תהום כללה את הכל (ראה עדותו בעמ' 86 – 88 לפרו'). ד. ביצוע צנרת "24 במי תהום (סעיף 90.1.409 לחשבון הסופי) – תשלום בסך של 50,000 ₪. התובעת דרשה תשלום בגין עבודות אלו על פי היקף של 400 ימי עבודה ולפי תעריף של 125 ₪ ליום כשהיא מפנה ליומני העבודה 10-18. על פי יומני עבודה אלו בוצעה העבודה במשך 20 ימי עבודה בלבד ועל כך קיבלה תגמול מהנתבעת ואין כל בסיס לדרישתה המופרזת של התובעת. התובעת, יש להניח כי בהגינותה הרבה, חזרה בה מדרישה זו עת מצאה לנכון שלא לחזור ולדרוש זאת בסיכומי טענותיה. פיצוי מוסכם בגין פיגור בביצוע עבודות - הנתבעת, בתביעתה שכנגד, טענה כי התובעת עכבה את ביצוע מסירת העבודות תקופה ארוכה וגם לאחר סיורי מסירה שבוצעו, שבעקבותיהם סוכם כי על התובעת לבצע תיקונים ולהשלים את המסירה, התעכבה התובעת בביצוע התיקונים ומסירת הפרויקט. לטענתה, היה על התובעת להשלים ולמסור את העבודות עד ליום 15.10.98 אך בפועל היא מסרה אותן לנתבעת ולעיריית אשדוד רק ביום 18.06.2000, בפיגור של כשנה ושמונה חודשים. בגין כך דרשה הנתבעת פיצוי בסך של 80,000 ₪. דין תביעת הנתבעת בראש פרק זה להדחות. כשם שלא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום התייקרויות ותקורה לתקופה שמיום סיום העבודות ועד המסירה בפועל, תקופה של כשנה וחצי כך אינני מוצאת לנכון לחייב את התובעת לשלם לנתבעת פיצוי בגין איחור במסירה. מן התשתית העובד תית שבאה בפני עולה כי בפועל סיימה התובעת את העבודות במסגרת הזמן הסביר והעבודות הנותרות שנשארו ונמשכו תקופה ארוכה למדי, נוגעות להשלמות בודדות ותיקונים שוליים, כאשר לנוכח מערכת היחסים העכורה שבין הצדדים, איש מן הצדדים לא מצא לנכון לקדם את ביצוע המסירה. אין לי ספק כי אילו השכילו הצדדים להתעלות מעל המחלוקת המיותרת שנתגלעה בין הצדדים ניתן היה להתגבר גם על נושא זה. לפיכך, אני מוצאת לנכון לדחות את תביעת הנתבעת בגין ראש נזק זה. תשלום עבור התייקרויות מצטברות – התובעת טענה, כי בהתאם לסעיף 54 להסכם חלה על הנתבעת חובה לשלם לה את החשבונות בתוספת הצמדה למדד מחירי התשומות בסלילה. לטענתה הנתבעת התעלמה מחובתה זו ובמועד תשלום החשבונות החלקיים שילמה לתובעת התייקרויות בחסר. בכתב תביעתה העמידה התובעת דרישתה לתשלום הפרשי התייקרויות, כערכן לחודש אוגוסט 2000, מועד אישור החשבון הסופי על ידי הנתבעת, על סך כולל של 1,740,120.46 ₪. בסיכומי טענותיה תקנה תביעתה בהתאם לאמור בחוות דעת המומחה מטעמה, רו"ח דרור אלוני, אשר קבע בחוות דעתו שתי חלופות אפשריות לתוספת התייקרויות האחת כמפורט בראשי התביעה בכתב התביעה והשניה בהתאם לחוות דעתו של מר מרגולין, והכל כדלקמן: חישוב התייקרויות בגין סכומים שלא אושרו ולא שולמו על ידי הנתבעת לפי מלוא הסכומים אותם תבעה התובעת בכתב תביעתה (סעיפים 27, 28, 29, 30 לכתב התביעה). לפי חוות דעתו, סכום התוספת בגין ההתייקרויות מגיע לסך של 849,837.59 ₪ נכון ליום 30.10.06. (נכון ליום חוות דעתו). תחשיב זה מבוסס על ריכוז תביעות התובעת, בסך של 1,359,964.88₪, בתוספת הפרשי מדד, על פי מדד הסלילה, לחודש אוגוסט 2000 (מועד הוצאת החשבון הסופי על ידי הנתבעת), מגיע סכום זה לסך של 1,546,673.95 ₪. בהפחתת סכום הקרן עומד סכום ההתייקרויות על סך של 186,709.07 ₪ נכון ליום 08/00. על סכום זה בוצע חישוב התייקרויות נוסף, לפי חוק פסיקת ריבית ונכון ליום 31.10.06, יום עריכת חוות הדעת, הגיע סכום זה לסך של 849,873.59 ₪. הדרך השניה-: חישוב ההתייקרויות מתייחס לסכומים שאותם קבע המומחה, מר מרגולין, לזכות התובעת, בקשר עם סעיפים 27-28 לכתב התביעה. סכום זה הגיע לסך של 517,253 ₪, כשעל סכום זה התבצע תחשיב תוספת התייקרויות, על פי מדד הסלילה נכון לחודש 08/00, אשר הביא את הסכום הנ"ל לסך של 588,266.47 ₪. בהפחתת סכום הקרן עמד הסכום בגין ההתייקרויות על סך של 71,013.47₪. סכום זה משוערך על פי חוק פסיקת ריבית ליום 31.10.06, הגיע לסך של 323,243 ₪. מעבר לחלופות האמורות, סבר רו"ח אלוני בחוות דעתו, כי נפלו טעויות חישוב בחשבון הסופי מס' 13 שהוציאה הנתבעת בכל הנוגע לרכיב ההתייקרויות. לטענתו, על פי החשבון הסופי מס' 13, אישרה הנתבעת לתובעת סך של 91,537.92 ₪, בגין התייקרויות מקום שעל פי חישוביו, נכון לחודש אוגוסט 2000, היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 278,739.54 ₪ בגין התייקרויות, על פי אותו חשבון ומבלי להתיחס לתביעות לתשלומים נוספים של התובעת.(נספח 1 לחוות דעתו). לפיכך, קבע בחוות דעתו כי על הנתבעת להוסיף ולשלם לתובעת סך של 187,201.62 ₪ בגין התייקרויות, בערכים של אוגוסט 2000. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 31.10.06 – מועד עריכת חוות דעתו, מגיע סכום זה לסך של 267,467.71 ₪. הנתבעת טענה, כי בגין כל חשבון וחשבון שילמה את הסכום המאושר לתשלום וכן את ההתייקרות המצטברת המגיעה עד וכולל החשבון הרלוונטי וכי מעבר לתשלומים אלה אינה חייבת בתשלום התייקרויות נוספות מאחר ועל עבודות חריגות להסכם לא חלה תוספת התייקרויות. לטענתה, על מחירי החוזה חלה תוספת התייקרות בשל העובדה כי לעיתים חולף פרק זמן ניכר מיום הגשת הצעות המחירים במכרז ועד התחלת העבודה ובהתאם התשלום ועל כן מקובל וכך גם נקבע בהסכם כי יחולו תוספות בגין התייקרויות. אולם, שונה הדבר בכל הנוגע לתשלומים בגין עבודות חריגות מאחר ואלה מסוכמים ומשולמים בזמן אמת, על פי המחירים הידועים בזמן הביצוע ועל כן לא חלים על מחירים אלה תוספת התייקרויות. מעבר לאמור, נמצאו בפי הנתבעת השגות רבות ביחס לחוות הדעת של רו"ח אלוני, הן באשר לבסיס הנתונים בתחשיביו, כשהיא מצביעה על טעויות ואי התאמה מספרית בין סכומי חשבונות ששולמו לבין המספרים בהם נוקב המומחה בחוות דעתו, טעויות המקעקעות את בסיס השערוכים בהתאם. לאחר שחזרתי ועיינתי בחוות דעת המומחה וכן בחקירותיו של מר אלוני מעל דוכן העדים, אני סבורה כי לא ניתן לאמץ את חוות דעתו בכל הנוגע לטענותיו בדבר טעויות שנפלו בתחשיבי ההתייקרויות שביצעה הנתבעת בחשבון הסופי מס' 13. הוכח בפני כי המומחה לא עשה אבחנה ברורה בחישוביו, בין תשלומים שבגינם יש לבצע חישובי התייקרויות ותשלומים שבגינם לא מקובל להוסיף רכיב של התייקרויות. שוכנעתי כי חישובי התייקרויות יש להוסיף על המחיר החוזי בלבד בעוד שבהקשר של עבודות חריגות, כגון במקרה דנן עבודות במי תהום, מחיריהן של העבודות החריגות נקבעו בעת עריכת החשבון ולכן אין להוסיף על סכומים אלה תוספת בגין ההתייקרויות. רו"ח אלוני הסביר כי את חוות דעתו ערך על בסיס חשבוניות המס של התובעת, אשר כלל לא הוגשו כראיה במשפט ולא צורפו כנספח לחוות דעת המומחה, ולא על בסיס החשבונות החלקיים והסופיים שהוצאו, וכי הוא כלל לא עיין בחשבונות החלקיים ולא ביסס עליהם את חוות דעתו. יוצא אפוא, כי רואה חשבון אלוני חישב את ההתייקרויות על מכלול הסכומים שאושרו ושולמו לתובעת מבלי שביצע אבחנה בין סכומי מחירי חוזה, עליהם כאמור מתווספות התייקרויות, לבין סכומים בגין עבודות חריגות במחירים קבועים, עליהם אין מוסיפים התייקרויות. (ראה הודאתו של רואה חשבון אלוני בעמ' 9 לפרו' וכן עמ' 12 לפרו'). רואה חשבון אלוני, בהגינות רבה, הודה כי הוא מודע לקיומה של האבחנה הנעשית בין מחירים חוזיים לבין מחירים בגין עבודות חריגות שלגביהם אין מקובל להוסיף התייקרויות, אולם מאחר ולא הוצגו בפניו הנתונים הרלבנטיים, כי אם רק חשבוניות מס וחשבון סופי מס' 13, הכולל בין השאר גם תשלומים עבור עבודות חריגות, לא היו לו את הכלים לבצע את האבחנה המתאימה בחשבונותיו. (ראה דבריו בעמ' 25 לפרו'). די בדברים אלו כדי להביא לתוצאה של פסילת חוות דעת המומחה, ככל שהיא מבססת תביעה להפרשי התייקרויות על פי חשבון מס' 13 שאושר עוד בטרם נתן התייחסות לסכומים שנתבעו על ידי התובעת. והרי אין זה מתפקידו של בית המשפט להיכנס לנבכי עבודה זו ולבצע את התיקונים המתאימים עבור בעל דין אשר אף לא טרח לבקש להגיש חוות דעת מתוקנת לאור האמור. מבלי שאדרש לכך, לאור האמור לעיל, אוסיף ואציין כי בחוות דעתו של רואה חשבון אלוני נמצאו טעויות נוספות הנוגעות לייחוס חשבונות לחודשי עבודה. מאחר ולא היו בידיו החשבונות הרלבנטיים לא יכול היה רואה החשבון לקבוע באיזה חודש בוצעה העבודה נשוא כל חשבון ולכן גם לגופם של חישובים נמצאו רישומים שגויים אשר שומטים את הבסיס לכל חישובי ההתייקרויות בהתאם. (ראה נספח 1 לחוות דעתו של מר אלוני אל מול עדותו בעמ' 43 לפרו'). יחד עם זאת, סבורה אני כי התובעת זכאית לתשלומי התייקרויות לתקופה שבין הוצאת החשבון הסופי מטעמה ב- 12/98 לבין מועד אישור החשבון הנגדי על ידי הנתבעת 8/2000. לפיכך ליתרת הסכום אשר יפסק לטובת התובעת, לאחר קיזוז, כמפורט להלן, יתווספו הפרשי מדד, על פי מדד הסלילה, לתקופה שמ 12/98 ועד 8/2000. סיכום ביניים תביעות התובעת מתקבלות בראשי הנזק הבאים: תשלום עבור הפרשים בגין עבודות במי תהום בסך של 206,744 ₪; תשלום עבור הפרשים בגין עבודות עפר וחפירה סך של 111,318.5 ₪. ובסך הכל 318,062 ₪. תביעות הנתבעת, בתביעתה שכנגד מתקבלת בכל הנוגע לחיובים שקבעתי לגבי עבודות שהתובעת לא ביצעה בשלמות. (תוכניות עדות והחלפת מגוף), בסך של 58,895 ₪. לאחר הקיזוזים האמורים לעיל- תשלם הנתבעת לתובעת סך של 259,167 ₪. תשלום עבור הפרשי הצמדה וריבית – טענה התובעת כי הסכומים הנתבעים על ידה כוללים הפרשי התייקרויות (על פי מדד הסלילה) ומחושבים בהתאם עד לחודש אוגוסט 2000, מועד הוצאת החשבון הסופי על ידי הנתבעת. וכי מכל סכום שיפסק לטובתה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממדד חודש אוגוסט 2000 ועד למועד הגשת התביעה. בהתאם לראשי תביעתה וחישוביה העמידה התובעת דרישתה זו על סך של 92,835 ₪. (סעיף 33.7 לכתב התביעה) דין טענת התובעת להתקבל. על פי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים הוסכם על תוספת התייקרויות בהתאם למדד הסלילה. הסכמה זו חלה על התחשבנות בין הצדדים עד וכולל הוצאת החשבון הסופי, חודש אוגוסט 2000. אז לכאורה אמורה להסתיים ההתחשבנות. לאחר מועד זה, אם קיימת יתרת חוב לטובת אחד הצדדים חל חוק פסיקת ריבית. לפיכך, על הסכום שנקבע לעיל, לאחר הקיזוזים ליום הוצאת החשבון הסופי על ידי התובעת, (חודש 12/98), יש להוסיף הפרשי מדד הסלילה מחודש 12/98 ועד חודש 8/2000 (הוצאת החשבון הסופי הנגדי על ידי הנתבעת). לתוצאה שתתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מחודש אוגוסט 2000 ועד התשלום המלא בפועל. מע"מ על הסכום שיתקבל, לאחר ההוספות האמורות לעיל, יתווסף מע"מ כחוק. כפי שציינתי לעיל וזאת בהתאם לסעיף 51(א) להסכם לפיו התמורה איננה כוללת מע"מ. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 259,167 ₪. סכום זה ישא הפרשי מדד הסלילה מחודש 12/98 ועד חודש 8/2000. לתוצאה שתתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מחודש אוגוסט 2000 (מדד יולי 2000) ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף מע"מ כחוק. נמצא כי תביעתה של התובעת היתה נגועה בהפרזה רבה. מתביעה אשר ביסודה עמדה (ללא הפרשי הצמדה ומע"מ ) על סך של כ- 6 מיליון ₪ נמצאת היא זכאית לתוספת תשלום של כ- 260,000 ₪ (לפני הצמדות). בתביעתה המופרזת חשפה היא את הנתבעת להוצאות הגנה נכבדות. לפיכך, ולאור התנהלות הצדדים אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו. הערה לפני סיום - נכון למועד הגשת התביעה החזיקה הנתבעת בערבות טיב של התובעת, בסך של 200,000 ₪. במידה וערבות זו לא הוחזרה לתובעת, הרי שנדרשת הנתבעת לעשות כן לאלתר. חברה עירוניתעבודות פיתוח