בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי על מנת להתמודד עם הקושי שבהתחקות אחר דברים שבלב, נעזר בית המשפט בראיות נסיבתיות גלויות לעין וכן מסתייע בחזקות ובהנחות, הנלמדות מן השכל הישר ומניסיון החיים, והמשמשות כלי עזר חשוב לבחינת התקיימותו של היסוד הנפשי, הנדרש כחלק ממרכיבי העבירה. וכך קבע כב' השופט כהן, בע"פ 125/61 היועמ"ש נגד רימר ואח', לגבי דרך הוכחת רכיבי היסוד הנפשי שהם "מן הדברים שבלב שאינם ניתנים להוכחה על ידי ראיות ועדויות של הזולת ואין מנוס מכך שביהמ"ש יצטרך להסיק כוונה זו ממכלול הנסיבות שהוכחו לפניו"(פד"י טו 2119, 2121). ויפים לעניין זה דברי כב' השופט (כתוארו אז) י. זוסמן בע"פ 419/68, מדינת ישראל נ' רפאל : "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו"( פד"י כב(2), 756,749) (ראה גם, ע"פ 7520/02 ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל, פד"י נח(2), 710, 717-718). משפט פליליהרשעהראיות