בית המשפט פסק סעד חיובי (תשלום פיצויים נוספים למערערים), ולא סעד שלילי – בקביעה כי לא היה מקום לשלם פיצויים ביתר לארבעת החקלאים (השוו: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-202 (1991)). השופט ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון), אשר דחה את תביעת המערערים להגדלת שיעור הפיצויים שקיבלו בגין פינויים מרצון מקרקעות חקלאיות שבניהול מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ביישוב קדימה והשוואתם לפיצויים ששילם המינהל (לאחר ההסדרים שערך עם המערערים) – לארבעה חקלאים אחרים. אלה פינו את קרקעותיהם שם במסגרת הסכמי פשרה, שנתגבשו עמם במהלך דיונים שקוימו בתביעות לסילוק יד ולפיצוי כספי, שנקט נגדם המינהל. נפתח בסקירת עיקרי הנתונים הצריכים לענייננו. תמצית העובדות ותיאור ההליכים בבית המשפט המחוזי המערערים הם חקלאים, או עזבונותיהם של חקלאים, שהם ואחרים (להלן כולם יחד: החקלאים) החזיקו ועיבדו – משך שנים – מקרקעי ישראל מסוימים ביישוב קדימה, שהמינהל מנהל אותן בשם הבעלים (להלן: הקרקעות). למרבית החקלאים, ובכלל זאת – למערערים, לא היו הסכמים בכתב עם המינהל ביחס לאותן קרקעות, בהן החזיקו, והם אף לא שילמו למינהל דמי שימוש בגינן. במהלך שנת 1990 הופקדה תכנית מיתאר מפורטת לשינוי תכנית המיתאר המקומית הרלבנטית, הכוללת שינוי של ייעוד הקרקעות – מייעוד חקלאי לייעוד למגורים ולמטרות ציבור (להלן: התכנית). תכנית זו אושרה למתן תוקף ונחתמה לבסוף בשנת 1992. נוכח האמור המינהל ביקש לפעול לפינויים של החקלאים כולם, כל אחד מן הקרקע בה החזיק. ברקע הפינוי עמדה החלטה של ההנהלה המצומצמת של המינהל, מחודש פברואר 1990, אשר התייחסה ספציפית לפינוי הקרקעות בקדימה, ושבגדרה נקבע כי מי שיחתום על הסכם פינוי בתוך חודש ימים (כנראה – מן הפנייה אליו) יקבל פיצויים עד לסכום של 1,500 דולר לכל דונם קרקע (להלן: החלטת ההנהלה). יצוין כי באותה שנה אישרה מועצת המינהל גם החלטה כללית באופייה, שעניינה היקף הפיצויים שיינתנו בעד קרקע חקלאית שייעודה שונה – למחזיקים וחוכרים שונים שיסכימו לפינוי מיידי של הקרקע (להלן: החלטה 475). בין הצדדים נטושה מחלוקת, שבית המשפט המחוזי הנכבד לא ראה לנכון להכריע בה, בשאלה האם אותה החלטה חלה לפי דין גם על המערערים, כטענתם. בשים לב לכך שבשנת 1993 אותה החלטה הוחלה ממילא בפועל על המערערים (לטענת המינהל – לפנים משורת הדין), הרי שלמעשה מחלוקת זו נעדרת נפקות משפטית לערעור. בגדרי מהלכיו של המינהל לפינוי החקלאים מן הקרקעות, ועל רקע ההחלטות שתוארו לעיל, פנה המינהל לחקלאים, ובכלל זאת – למערערים, בדרישה כי יפנו את הקרקעות, כנגד קבלת פיצוי. במכתב, בנוסח אחיד, שנשלח לכל אחד מן החקלאים בתאריך 16.1.1991 הודיע המינהל, באמצעות נציגו מר עורבי (להלן: מכתב עורבי), בזו הלשון: "הנדון: פנוי שטח חקלאי... גוש... חלק מחלקה... - קדימה הנני להביא לידיעתך כי בהתאם לתכנית בניין עיר אשר בהכנה יעוד המגרש הנ"ל ישונה למגורים. לאור האמור לעיל החליט מינהל מקרקעי ישראל לפנות את השטח ולהרוס את הגידולים/המבנים הנמצאים בשטח הנ"ל ולהכשירו ליעוד החדש. לפנים משורת הדין החליט ממ"י לפצות אותך ע"פ קריטריונים אחידים. אבקשך ליצור קשר עם החתום מטה ... ע"מ לסכם את נושא פינוי השטח. באם לא תפעל כאמור לעיל נאלץ לפעול ע"פ דין." תשומת הלב מופנית כבר עתה לאמור בפיסקה השלישית למכתב עורבי ("לפנים משורת הדין החליט ממ"י לפצות אותך ע"פ קריטריונים אחידים"), שכן לדידם של המערערים, קביעה זו יש בה עוגן מרכזי לטענתם כי המינהל חטא בכך שלא העניק להם פיצוי זהה ("לפי קריטריונים אחידים") לפיצוי שניתן לכל חקלאי וחקלאי שפינה את חלקתו, לרבות חקלאים שהסדר עמם הושג רק בגדרי הליכים משפטיים. המינהל חולק על העמדה האמורה ומפנה בהקשר זה במיוחד לאמור בפיסקה החמישית לאותו מכתב (שהמערערים ביכרו שלא להתייחס אליה: "באם לא תפעל כאמור לעיל – נאלץ לפעול ע"פ דין"), תוך שהוא גורס כי סרבני הפינוי הם קבוצה נפרדת. המערערים נעתרו כולם להצעת המינהל והסכימו עד למחצית שנת 1991 לפינוי הקרקעות שבחזקתם בתמורה לפיצוי בסכום של 1,500 דולר לדונם, בצירוף סכום נוסף מסוים עבור מחוברים שהיו לכל אחד מהם במקרקעין – מחסנים, צנרת וכיוצא באלה. הסכמת המינהל לתשלום הפיצוי והתחייבות המערערים להתפנות מהקרקעות עוגנו בהסכם אחיד בנוסחו, שנכרת בין המינהל לבין כל אחד מן המערערים (להלן: הסכם הפינוי). בהסכם הפינוי הצהיר כל אחד מן המערערים כי עם קבלת דמי הפינוי, הוא או מי מטעמו: "יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהיא ו/או להגיש תביעה כלשהיא נגד המינהל ... בקשר לקרקע". כן אישרו המערערים כי אם יחויב המינהל לשלם סכום כלשהו בגין פינוי הקרקע והריסת המבנים, בנוסף לדמי הפינוי – הם ישפו את המינהל בסכום שישולם כאמור. הסכם הפינוי כלל אף תניית פיצויים מוסכמים במקרה של הפרת תנאי מתנאיו (להלן: הפיצויים המוסכמים). לאחר קבלת הפיצוי בפועל, חתם כל מערער על אישור סופי, שלפיו קיבל את הפיצוי שהובטח לו, וכן כי זה מהווה לדידו: "פיצוי נאות והוגן" ועל כן לא תהא למי מהחותמים, או מי מטעמם, כל תביעה, או טענה בקשר עם הקרקע ועם התמורה שנתקבלה כנגד פינוייה (להלן: האישור הסופי). בשנת 1993 החליט המינהל כאמור להחיל את החלטה 475 אף על המערערים, ולהשוות את הפיצויים שהוענקו להם לאלו שהוענקו לחקלאים אחרים, שפינו את קרקעותיהם מרצון, ואשר הפיצוי שהוענק להם בסיום מגעיהם עם המינהל היה גבוה מזה שקיבלו המערערים מלכתחילה. על רקע זה קיבלו המערערים פיצויים משלימים, של כ-500 עד כ-1,000 דולר לדונם, כל אחד בשים לב, כנראה, גם למחוברים שהיו על הקרקע בה החזיק (הערה: בערעור טענו המערערים כי למעשה אף בינם לבין עצמם הם לא קיבלו פיצוי שווה, אך בשים לב לכך שעניין זה לא פורט ולא הוכח, ראינו שלא להיזקק לו בערעור שלפנינו). בניגוד למערערים, הרי שארבעה חקלאים אחרים (להלן: ארבעת החקלאים) – סירבו להתפנות מקרקעותיהם בקדימה, אף כנגד פיצוי, וזאת גם לאחר התראות שקיבלו מן המינהל בשנת 1992 בדבר כוונתו של זה להבטיח את זכויותיו בדרך של נקיטת הליכים משפטיים נגדם. בשנת 1993 המינהל אכן הגיש תביעות נגד כל אחד מארבעת החקלאים – לסילוק ידו מן הקרקע בה החזיק ולתשלום דמי שימוש ראויים למינהל בסכום של מאות אלפי ש"ח לכל אחד. הדיון באותן תביעות נמשך זמן ניכר ולכן עובר לשנת 1995, כאשר לטענת המינהל נוצרה דחיפות בקבלת הקרקעות של ארבעת החקלאים כדי לאפשר את יישום פרויקט הבנייה המתוכנן במיתחם – הגיעו המינהל וכל אחד מן החקלאים (שיוצגו כולם על-ידי עורך דין אחד, עו"ד משה ימין, שהוא גם בא-כוחם של המערערים כאן) – להסכמי פשרה זהים בנוסחם. בהתאם להסכמי הפשרה הנ"ל, מחודש מרץ 2005, הסכימו ארבעת החקלאים לפנות את הקרקעות בהם החזיקו בתוך 90 ימים. כנגד זאת ויתר המינהל על תביעתו לדמי שימוש מהם והסכים לפצות כל אחד מן החקלאים בסכום שקלי, שבחישוב דולרי מגיע, לטענת המערערים, כדי כ-6,420 דולר לדונם (להלן: ההסכמים עם ארבעת החקלאים). בשנת 1998, כשבע שנים לאחר חתימת הסכמי הפינוי, הגישו המערערים, בשתי קבוצות נפרדות, תביעות כספיות, שהדיון בהן אוחד, וטענו כי הפיצוי שהם קיבלו נמוך מן הפיצוי שניתן לארבעת החקלאים, ולפיכך הם זכאים להגדלת הפיצוי ולהשוואתו לזה שקיבלו ארבעת החקלאים. המערערים, שיוצגו כאמור בעת הדיון בתביעותיהם על-ידי עורך דין משה ימין הנ"ל, טענו, בתמצית, כי עת פינו את קרקעותיהם הם הסתמכו על הבטחות המינהל, העולות, לטענתם, ממכתב עורבי, בדבר מתן פיצוי שווה לחקלאים כולם ("לפי קריטריונים אחידים") וממצגיו של המינהל כלפיהם שמצבו של מי שלא יפנה את הקרקע מרצון – יהיה נחות בהשוואה למי שיפנה את הקרקע מרצון. והנה, לגרסתם של המערערים, הפיצוי שקיבלו ארבעת החקלאים, שעוד זכו לעבד את קרקעותיהם משך כארבע שנים – היה גבוה יותר מזה שקיבלו המערערים, לפי תחשיביהם. בהתגוננותו מפני תביעות המערערים, טען המינהל, בתמצית, כי הסכמי הפינוי שנחתמו עם המערערים משמעם הוא סילוק סופי של כל טענות המערערים כלפי המינהל, ומילוי מלוא ההתחייבויות של המינהל כלפיהם, כאמור בהסכמים. המינהל הוסיף כי הוא אכן פיצה את כל החקלאים, שהסכימו להתפנות מקרקעותיהם מרצון לפי קריטריונים אחידים, והכל לפנים משורת הדין ועל אף שלא שולמו לו בעבר על ידי החקלאים דמי שימוש בגין ניצול המקרקעין. מנגד – ארבעת החקלאים, שסירבו להתפנות מקרקעותיהם, ואשר נגדם הוגשו תביעות, הם, לשיטת המינהל, בבחינת קטגוריה נפרדת ולכן אין להתייחס – לצורכי השוואה – להסדרי הפשרה שנערכו עמם ואשר נבעו מאילוצים של קידום הפרויקט. המינהל טען עוד כי תחשיב המערערים, שממנו עולה כי הפיצויים שהם קיבלו נמוכים בהרבה מאלה שקיבלו ארבעת החקלאים – שגוי, ומתעלם הן מהפרשי הצמדה וריבית על התשלומים שהם קיבלו מספר שנים לפני התשלום ששולם לארבעת החקלאים, והן מהעלייה שחלה בינתיים (עד למועד שבו נכרתו הסכמי הפשרה עם ארבעת החקלאים) בערך הקרקעות. המינהל הגיש גם תביעה נגדית, וטען שעצם הגשת התביעות נגדו על ידי המערערים מהווה הפרה של התחייבויות המערערים בגדר ההסדרים עמם, ועל כן הוא זכאי לקבלת הפיצויים המוסכמים שבאותם ההסכמים. יצוין כי עניינה של תביעה נגדית זו, שנדחתה, איננו עומד עוד לדיון בפנינו, שכן המינהל לא ערער על דחיית התובענה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אין בדעתו להכריע בשאלה העובד תית שהיתה גם היא שנויה במחלוקת – האם חישוב נכון של הפיצויים שקיבלו ארבעת החקלאים מלמד כי הם זכו בפיצוי גבוה יותר מזה שקיבלו המערערים. זאת, שכן אפילו יימצא כי הפיצוי שקיבלו ארבעת החקלאים אכן גבוה יותר, כפי שנכון היה בית המשפט להניח, הרי שממילא, לפי קביעת בית המשפט, לא הוכיחו המערערים עילה בדין לקבלת הפרשי פיצוי, כפי שנתבעו על-ידם. בית המשפט נדרש ראשית לטענת המערערים בדבר קיומה של הסתמכות עובדתית מצידם על כך שהפיצויים אמורים היו להשתלם לכולם לפי קריטריונים אחידים, כאשר הסתמכות זו שלובה עם הטענה שאילולא הקביעה האמורה ומצג נוסף (אותו ייחסו המערערים למינהל, לפיו מצבו של מי שלא יתפנה מרצון יהיה נחות בהשוואה למפונה מרצון) – הם לא היו מסכימים להתפנות בתמורה לפיצוי שקיבלו. בתגובה לראש זה של התביעות – בית המשפט המחוזי הנכבד פסק כך: "על מנת להקים לתובעים את טענת ההסתמכות, היה על התובעים להוכיח הסתמכות בזמן אמת של כל אחד ואחד מהם שעל בסיסה כלכלו מעשיהם. כלל לא שוכנעתי, כי לולא הצהרת המינהל, לפיה מצבו של מי שלא יתפנה מרצון יורע ביחס למפונה מרצון – לא היו התובעים מסכימים להתפנות בתמורה לפיצוי שקיבלו" (שם, בעמ' 4) לביסוס גישתו זו הוסיף בית המשפט וקבע כדלקמן:   "אין מחלוקת, כי מרבית החקלאים בקדימה – ובכלל זה התובעים – החזיקו בקרקעות ללא הסכם תקף עם המינהל ואף מבלי לשלם דמי שימוש למינהל... ...המינהל התכוון לנקוט בהליכים משפטיים כנגד סרבני הפינוי. החקלאים היו מודעים לחובתם לציית לדרישת הפינוי ולסנקציות הצפויות אם יסרבו להתפנות... כלל לא הוכח, כי התובעים היו מוכנים לוותר על הפיצוי שהוצע להם ולחשוף עצמם לסיכון של הגשת תביעות לפינוי נגדם, אשר עלולות היו להסתיים בפינויים ללא פיצוי ואף תוך חיובם בתשלום דמי שימוש ראויים ובהוצאות משפט כבדות " (שם, בעמ' 4) "סיכומם של דברים – בחינת המישור העובד תי בענייננו הביאה אותי למסקנה, שנכונות המינהל לתשלום פיצוי "לפי קריטריונים אחידים", תוך איום כי מצבו של מי שיסרב להתפנות יורע, אכן עודדה את פינויים של התובעים מרצון ואולם לא הוכח, כי התובעים לא היו מתפנים גם ללא נכונות זו של המינהל. בהעדר הוכחה אחרת, אני מקבלת את ההנחה, כי מרבית התובעים לא היו ממרים את הוראות המינהל ועל כן היו בוחרים להתפנות כדין". (שם, בעמ' 5) בית המשפט הנכבד גם הוסיף כי אף מבחינה משפטית – ולא רק מבחינה עובדתית – טענת ההסתמכות של המערערים איננה מבוססת, בציינו כך: "טענת ההסתמכות של התובעים צמחה אך ורק בעקבות הסכמי הפשרה שנחתמו עם החקלאים האחרים. אין חולק, כי אם המינהל היה עומד במילתו ומרע את מצבו של מי שלא התפנה מרצון לא היה לתובעים פתחון פה. הנה כי כן, התובעים נמצאים ממילא באותו מצב בו היו נמצאים אילו מדיניות המינהל הייתה מיושמת ביחס לחקלאים האחרים". (שם, בעמ' 5) אף שלא קמה למערערים, לגישת בית המשפט המחוזי הנכבד, טענת הסתמכות כאמור – הוא מצא כי יש לבחון בנפרד האם ניתנה להם הבטחה מינהלית מחייבת, שאיננה מצריכה, לשיטתו, על פי ההלכה הפסוקה, קיום של הסתמכות מצד מקבל ההבטחה. בעניין זה מצא בית המשפט הנכבד כי במכתב עורבי אכן גלומה הבטחה מינהלית למתן פיצוי לכלל החקלאים לפי "קריטריונים אחידים", וזו מחייבת אחידות בפיצוי. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אין נפקות לשאלה האם הפיצוי ניתן לחקלאים "לפנים משורת הדין", כגירסת המינהל, או לפי דין, כגירסת המערערים (הנסמכים בעיקר על החלטה 475 של המינהל). בית המשפט הוסיף כי החובה לפיצוי החקלאים באופן אחיד נגזרת ממילא אף מעקרונות של הגינות הרשות ואמון הציבור בפעולת המינהל. בית המשפט מצא עם זאת, כי אף שמצויה בפנינו הבטחה מינהלית מחייבת – המינהל הראה טעם ענייני וסביר שיש בו כדי להצדיק חזרה מן ההבטחה המינהלית. בית המשפט ציין בהקשר זה את דברי עורבי בתצהירו, כי המינהל הגיש תביעות פינוי כנגד ארבעת החקלאים, שסירבו להתפנות, אך בירורן של תביעות הפינוי התעכב ובינתיים נוצרה דחיפות בקבלת החזקה בקרקעות כדי לאפשר את יישום התכנית. במצב דברים מיוחד זה, כך הודגש, המינהל ניהל משא ומתן עם ארבעת החקלאים, בהמלצת בית-המשפט שדן בתביעות נגדם, ובסופו של יום הגיעו הצדדים לפשרה. יצוין כי מתצהיר עורבי עלה עוד כי הפשרות עם ארבעת החקלאים אושרו על-ידי גוף במינהל המכונה "ועדת הפשרות" – גוף שונה מזה שאישר את הפיצויים למערערים. הנתונים האמורים היוו, לסברת בית המשפט המחוזי הנכבד, טעם מספק לנסיגה מותרת של המינהל מן ההבטחה המינהלית וזאת בגדר ההלכה הפסוקה המאפשרת, בנסיבות מסוימות, "השתחררות" מן ההבטחה המנהלית. בתום הדיון בסוגיית ההבטחה המינהלית נפנה בית המשפט לדון בטענתם האחרונה של המערערים והיא – טענת ההפלייה. דינה של טענה זו, כך מצא בית המשפט המחוזי – להידחות למעשה מנימוקים דומים לאלה שבעטיים נדחתה הטענה בדבר הפרתה של ההבטחה המינהלית. המערערים לא הצליחו להוכיח, כך נקבע, כי נתוניהם היו זהים לאלו של ארבעת החקלאים, באופן שהטיפול השונה (הנטען) בהם עולה כדי הפלייה. זאת, שכן הנסיבות שהובילו לכריתת הסכמי הפשרה עם ארבעת החקלאים, בשנת 1995, שונות מאלו שבהן נכרתו הסכמי הפשרה עם המערערים, ארבע שנים קודם לכן. לפי תפיסה זו, אותם ארבעה חקלאים נטלו על עצמם סיכון כבד בכך שסירבו להתפנות, בניגוד לחבריהם, והמינהל אכן נקט הליכים משפטיים נגדם. העובדה שלחץ הזמנים שנוצר בשנת 1995 הביא לכך שלבסוף הם זכו בפועל בפיצויים, אשר לפי הנטען – גבוהים מאלה שקיבלו המערערים, איננה יוצרת איפוא הפלייה בין שווים. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי הנכבד וציין כי גם אם אותם ארבעה חקלאים קיבלו פיצוי גבוה יתר על המידה, הרי שאין בכך כדי להקנות למערערים זכות לקבל אותה טובת הנאה, ככל שהרשות היתה מנועה מלכתחילה מלתיתה. לקראת סיום הדיון בתביעת המערערים שנדחתה, בית המשפט המחוזי הנכבד העיר כי מדיניות של מתן פיצוי מוגדל למי שלא נאות להתפנות מרצון, וגרר את המינהל להליכים משפטיים – איננה ראויה, שהרי היא מעודדת סחטנות והיא בחזקת "חוטא יוצא נשכר". עם זאת בית המשפט העיר כי הנהגת מדיניות זו גם ביחס למערערים רצויה עוד פחות, שכן היא תיצור עיוות גדול עוד יותר, תעודד סרבנות בקרב מי שמבקשים לפנותם, תפגע באינטרס הציבורי ובקופה הציבורית ותמנע פעילות תקינה של המינהל. אשר לתביעתו הנגדית של המינהל, הרי שאף אותה דחה בית המשפט המחוזי כאמור, בקובעו, בתמצית, כי לא היה בהסכמי הפינוי כדי למנוע מן המערערים לטעון להפרת הבטחה מינהלית, או להפליה של המינהל כלפיהם. המערערים, והם בלבד, משיגים בפנינו בערעור על דחיית תביעתם. טענות בעלי הדין בערעור טענת המערערים, בתמצית, היא כי המינהל התחייב, וממילא היה מחויב, לנהוג בכל החקלאים בדרך שוויונית, ולא כך עשה. המערערים קובעים כי התחייבות זו מעוגנת במכתב עורבי, שלפיו: "לפנים משורת הדין החליט ממ"י לפצות אותך ע"פ קריטריונים אחידים". המערערים מטעימים כי הפיצוי שניתן להם – כלל לא היה לפנים משורת הדין, ולכן הדגש צריך להיות מושם על התיבה "ע"פ קריטריונים אחידים". ביטוי זה מפורש על-ידי המערערים כמלמד על כך שכל מי שיפונה, ללא יוצא מן הכלל, יקבל פיצוי על בסיס תחשיב זהה ושוויוני, וכי סירוב להתפנות לא יהווה בסיס לחריגה מכלל זה, ודאי לא לזיכוי הסרבן בהטבה כלשהי העולה על הפיצוי שניתן למפונים מרצון. המערערים מוצאים עוד כי אין כל הבחנה רלבנטית בינם לבין ארבעת החקלאים, ולכן ההבחנה שנעשתה בין שתי הקבוצות מבחינת הפיצוי שקיבלו – איננה ראויה. לשיטת המערערים, הם וארבעת החקלאים הינם מי שהסכימו – מי מיד ומי לבסוף – לפינוי קרקעותיהם מרצון כנגד פיצוי, ולכן המדובר בשתי קבוצות "שוות", אשר שומה היה על המינהל לנהוג בשתיהן באותה הדרך. המערערים סבורים שלא ניתן למצוא בקיומם של ההליכים המשפטיים כנגד ארבעת החקלאים גורם מאבחן כלשהו, או צידוק לנסיגת המינהל מהתחייבותו לנהוג בכל החקלאים בדרך שוויונית. המערערים אף גורסים שעצם טענת המינהל, כי עמדה לו זכות חוקית לסגת מהבטחתו (שהועלתה כטענה חלופית לטענתו כי לא מדובר בהבטחה מינהלית כלל) – היוותה "הרחבת חזית" אסורה, והועלתה רק בסיכומיו בבית המשפט המחוזי. המינהל מצידו סומך ידיו על עיקרי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וודאי שעל תוצאתו, ככל שהיא נוגעת לדחיית תביעתם של המערערים. המינהל חוזר גם על טענתו – שלא הוכרעה – כי התחשבות בעליית ערך הקרקע בשנים 1991 עד 1995, ובהפרשי הריבית וההצמדה שיש לשקלל בפיצוי שניתן למערערים בשנת 1991, מביאה לתוצאה שהפיצוי שקיבלו המערערים –איננו נופל בפועל מזה שקיבלו ארבעת החקלאים. בכל מקרה, טוען המינהל, אין במכתב עורבי – אשר לשיטת המינהל כלל איננו עולה כדי הבטחה מינהלית, כמשמעה בפסיקה – כדי ליצור מחויבות כלשהי להשלמת הפיצוי שניתן למפונים מרצון, בשים לב לאופי ולעיתוי של הסדרי הפיצוי שנחתמו עם סרבני הפינוי שנגדם נפתחו הליכים משפטיים. לגישת המינהל, כל החקלאים נעדרו זכויות בקרקעות בהן החזיקו, ומכאן שלא היו זכאים לפיצוי כלשהו לפי דין במועד פינוייה. מי שנעתר להצעת המינהל להתפנות מן הקרקע כנגד פיצוי, זכה – לשיטת המינהל – לפיצוי לפנים משורת הדין. לעומת זאת, מי שסירב לפנות את הקרקע נטל על עצמו סיכון, שלא יקבל מאומה, כמבואר בפסק הדין, נשוא הערעור, ואם בסופו של דבר התפשרו עימו זה היה בגדר ההליכים המשפטיים ובהתחשב באילוצי הזמן שהמינהל נקלע אליהם. הודעת המינהל כי יפעל בהתאם לקריטריונים אחידים, כאמור במכתב עורבי, התייחסה איפוא רק למי שיסכים לפנות את קרקעותיו מרצון, והמינהל אכן פעל בדרך שוויונית שכזו כלפי כל מי שהסכים לפינוי הקרקע מרצונו. למינהל לא היתה כל כוונה (ואין לאתר במכתב עורבי כל הבנה כזו) להעניק פיצוי לפי אותם קריטריונים גם למי שיסרב לפנות את קרקעותיו. ממילא לא ניתן לאתר במכתב "הבטחה שלילית", שלפיה הפיצויים שיקבלו המערערים כנגד פינוי קרקעותיהם מרצון – לא ייפלו מפיצוי עתידי שיינתן למי שלא הסכים לפנות את קרקעותיו מרצון וננקטו נגדו הליכים משפטיים. ארבעת החקלאים הסרבנים, כך מוסיף המינהל, הרחיקו עצמם מקהל החקלאים הזכאים לפיצויים בהתאם לקריטריונים אחידים כנגד פינוי מוסכם, ומשכך המדובר בשתי קבוצות נפרדות, שלא ניתן לגזור לגביהן גזירה שווה. המינהל מטעים עוד כי בכל מקרה, וגם אם יימצא כי ארבעת החקלאים קיבלו טובת הנאה בדמות פיצוי יתר – אין משמעות הדבר שלמערערים, שנעדרו (כך לטענת המינהל) זכות בדין לקבלת פיצוי – יש את הזכות לקבל אותה טובת הנאה. דיון והכרעה לסברתי, צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקובעו כי המערערים אינם זכאים להשלמת פיצוי. להלן אציין עיקרי טעמיי לכך, השונים בחלקם מהנימוקים שהובאו להצדקת אותה תוצאה על ידי הערכאה הדיונית. אפתח בציון שלוש הערות מקדימות: (א) היקף הפיצויים שקיבלו המערערים: בית המשפט המחוזי הנכבד נמנע כאמור מלהכריע במחלוקת העובד תית שבין הצדדים, דהיינו בשאלה – האם ארבעת החקלאים כלל זכו לפיצוי העולה על זה שקיבלו המערערים. בהיעדר הכרעה, וכיוון שדין הערעור ממילא להידחות לגופו, ניתן – לצורך המשך הדיון בלבד – לצאת מנקודת הנחה כי הפיצויים לארבעת החקלאים אכן היו גבוהים יותר. עם זאת אעיר כי על-פני הדברים נראה שהפער בפיצויים שניתנו לשתי הקבוצות איננו כה רב, כפי שטוענים לו המערערים, שכן המערערים התעלמו כליל מפער הזמנים בין מועדי תשלום הפיצויים, משכר הטרחה וההוצאות השונות שקרוב לוודאי נשאו בהם המשתייכים לשתי הקבוצות, ומשיערוך מתאים של הפיצויים שהם קיבלו. במקביל יש לציין כי גם טענת המינהל, שבחישוב הפיצויים לארבעת החקלאים היה מקום להתחשב גם בעובדה שערך הקרקע עלה בינתיים – אף היא איננה פשוטה. הטעם לדבר הוא שניתן להניח כי לפחות חלק מן העלייה המשמעותית בשווי הקרקע נבעה ישירות מן ההתקדמות ההדרגתית בהליכי אישור התוכנית לשינוי ייעוד הקרקע (השוו: (1943)United States v. Miller, 317 US 369, 376-377 (להלן: עניין Miller), שם נפסק כי בקביעת הפיצוי הראוי למי שהופקעה ממנו קרקע – אין להתחשב בעלייה בשווי השוק של הקרקע הנובעת ישירות מן הפיתוח שנעשה על פי תכנית ההפקעה המקורית. לגישות שונות בנושא זה בארה"ב ובישראל – עיינו עוד: אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין, עמ' 515-512, 525 (מהדורה שביעית, 2008)). (ב) זכותם של המערערים לפיצויים: מן הנתונים שבפנינו עולה כי המערערים היו לא יותר מאשר בני-רשות בקרקעות בהם החזיקו בפועל. במצבים שכאלה, בכפוף לחריגים, שייתכן שיתקיימו בנסיבותיו של מקרה קונקרטי, הרי שבעל הקרקע רשאי לדרוש את פינויו של בר הרשות, אף בלא תשלום פיצויים לו (מבלי להידרש כאן לשאלת הפיצוי בגין השבחת הנכס) – ראו לדוגמה: ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל ( 21.3.2007). הנה כי כן, לשם ההכרעה בערעור זה אין צורך לנטוע מסמרות בשאלה האם במקרה של נקיטת הליכים נגד המסרבים לפינוי במקרה דנן היה עולה בוודאות בידי המינהל להביא לפינוי הסרבן ואף לחיובו בדמי שימוש ראויים, ודי אם נאמר כי מבחינת החקלאים שקיבלו את מכתב עורבי – דחיית דרישתו של המינהל לפינוי מיידי (שהבטחת פיצוי בצידה) – בהחלט היתה כרוכה בנטילת סיכון רציני. חרף האמור, המערערים שבים ומדגישים את עמדתם כי אין יסוד לטענת המינהל, שלפיה הפיצויים שולמו להם "לפנים משורת הדין". בבסיס עמדה זו של המערערים לא ניצבת טענה שלפיה היו להם זכויות קנייניות כלשהן בקרקעותיהם, שדי היה בהן כדי לשלול את האפשרות לפינויים, ודאי ללא פיצוי, כי אם טענה שלפיה הן ההחלטה של ההנהלה המצומצמת של המינהל, והן החלטה 475, שהתקבלו בשנת 1990, חלו עליהם, והבטיחו להם פיצוי כנגד פינוי הקרקע, אף שזיקתם היחידה לקרקע היתה כאמור החזקתם בה. טענה זו איננה מבוססת: בעת קבלת מכתב עורבי – לא עמדה לאף אחד מן החקלאים זכות קנויה ומובטחת לקבלת פיצוי עבור הקרקע (שלא היו להם בה זכויות קנייניות כאמור) גם אם לא יסכים לפינויה. החלטת ההנהלה המצומצמת של המינהל, והחלטה 475, המשמשות את המערערים בטענתם כי היתה להם זכות לפי דין לקבלת פיצוי, מדגישות שתיהן כי המדובר בפיצוי שיינתן רק למי שיסכים לפינוי מיידי של הקרקע. לעומת זאת, כל חקלאי ידע אז שאם יסרב לדרישת המינהל לפינוי הקרקע, כאמור במכתב עורבי, או כמתבקש מהחלטה 475 – הוא עלול להיות חשוף לדרישה של המינהל לסילוק יד ואף לתשלום דמי שימוש ראויים, בלא שיקבל פיצוי כלשהו בגין הקרקע שהחזיק. המערערים, כך נקבע, חתמו על הסכמי הפשרה כדי למנוע את התממשותו של סיכון זה. (ג) מדיניות המינהל לפיצוי חקלאים: מדיניות המינהל, לפיצוי חקלאים לפנים משורת הדין, במטרה לעודדם לפנות את קרקעותיהם במקרה של שינוי ייעוד הקרקע, זכתה בעבר לביקורת של בית משפט זה בהיבטים מסוימים שלה, ושלוש החלטות של המינהל בעניין האמור (החלטות 717, 727, 737) – אף בוטלו כידוע (ראו: בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (2002)). בפסק הדין הנ"ל לא נאמר כי כלי המדיניות של הפשרת קרקעות לבנייה, תוך מתן הטבות למתפנים מהמקרקעין לצורך החשת התהליך הוא פסול תמיד (ראו: שם, בעמ' 70), אך ברי כי השימוש בכלי זה יש לעשותו בשום-שכל ובמקרים המתאימים בלבד. פסק הדין האמור ניתן אמנם מספר שנים לאחר האירועים, נשוא המחלוקת כאן, אך יש בו כדי להשליך, בין היתר, על טענות המערערים כי לא רק שקיבלו פיצויים כדין, אלא שהם זכאים כביכול לקבל פיצויים גבוהים עוד יותר, בהתייחס למה שקיבלו ארבעת החקלאים, בהסדרי פשרה שנחתמו גם עימם – לפנים משורת הדין. לאחר הערות מקדמיות אלה, נפנה עכשיו למיפוי הטענות הרלבנטיות של המערערים המחייבות דיון בערעור זה. בית המשפט המחוזי איתר בטענותיהם של המערערים בפניו שלושה אדנים אפשריים לביסוס תביעותיהם: טענת הסתמכות, טענה להפרת הבטחה מינהלית וטענה להפלייה. כל הטענות נדחו כאמור, ועתה אלה ייבחנו מחדש, תוך התייחסות לסוגיות רלבנטיות נוספות שעלו במהלך שמיעת הערעור. זה המקום להעיר כי ביקשנו מהצדדים השלמת טיעון, לרבות ביחס למשפט השוואתי ואולם בנקודה אחרונה זו קשה היה להיעזר בסיכומיהם. טענותיהם של המערערים יידונו בסמוך – על פי סדר העלאתן בערעור ובתוך כל ראש פרק נלבן את השאלות הנוספות הכרוכות בו. דחיית טענתם הראשונה של המערערים בדבר הסתמכות הטענה הראשונה, טענת ההסתמכות, איננה עומדת עוד ככזו לדיון בפנינו. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כאמור, כי מבחינה עובדתית המערערים לא הוכיחו כי הם הסתמכו על התחייבות כלשהי של המינהל למתן פיצויים אחידים לכלל החקלאים, בהווה ובעתיד לבוא. כן נמצא כי המערערים החליטו "לקנות סיכון": לקבל את הפיצויים, שהוצעו להם, ולא לחשוף עצמם לאפשרות – שהתממשה – שהמינהל ינקוט הליכים משפטיים נגד חקלאי שיסרב להתפנות מן הקרקע שהוא מחזיק בה, הליכים שסופם האפשרי בפינוי, תוך חיוב החקלאי הסרבן בתשלום כספי ניכר. המערערים אינם משיגים למעשה על קביעה זו של בית המשפט המחוזי, אשר ממילא היא בבחינת ממצא שככלל ערכאת ערעור איננה נוהגת להתערב בו. קביעה זו תעמוד איפוא ברקע הדברים הנדרשים לדיון המשפטי שבהמשך הדרך. זאת ועוד – אחרת. המערערים, בהיענותם לפניית המינהל לפנות מרצון את המקרקעין תמורת הפיצוי שהוצע להם, נכנסו להליך חוזי. במסגרת זו הם חתמו על הסכמי הפינוי, בגדרם הצהירו כאמור כי: "יהיו מנועים מלטעון לזכות כלשהי ו/או להגיש תביעה כלשהי נגד המינהל... בקשר לקרקע". לאחר קבלת הפיצוי הם אף חתמו על אישורים סופיים, במסגרתם נאמר כי הפיצוי שניתן להם הוא "נאות והוגן" וכי לא תהיה להם עוד "כל תביעה, או טענה בקשר עם הקרקע ועם התמורה שהתקבלה כנגד פינויה". בהסדרים אלו היתה משום "קניית סיכונים" הדדית, ובמהותה – היא פשרה בין הצדדים. זו ביטלה מצגים קודמים, טענות וזכויות, ככל שהיו כאלה וכן עילות לתביעות עתידיות. מה הנפקות המשפטית של התנהלות זו? בכך נדון להלן. הניתוח האנליטי לימד אותנו כי: "בפשרה יש משום 'קניית סיכון', או 'קניית דין'. הסיכון יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית, או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ב' 736 (1992). בעקבות הניתוח הנ"ל – הפשרה הוגדרה בפסיקתו של בית משפט זה (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1) 577, 591-590 (1997) (להלן: עניין בן-לולו)) כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם". ב-ע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003) הוסיפה השופטת ט' שטרסברג-כהן כך (שם, בעמ' 60): "למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית והן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי - מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט... משנכרת וקוים הסכם הפשרה והניזוק קיבל לידיו את הפיצוי עליו הוסכם, מוצו זכויות הצדדים... בית המשפט לא יאות לפתוח את ההסכם לתביעה מחודשת... אלא במקרים נדירים... בהם נשמטה הקרקע העובד תית שעמדה בבסיסו של הסכם הפשרה או שהוכח כי ההסכם היה נגוע במרמה או בטעות (ע"א 624/80 אמינה עבד אמארה נ' ציון נמני, פ"ד לז(2) 606, 614; רע"א 4932/97). במשפט האנגלי, רואים בסיום סכסוך הנעשה בדרך של פשרה,“accord and satisfaction”, (ראו: British Russian Gazette and Trade Outlook v. Associated Newspapers Ltd, [1933] 2 K. B. 616, 643.). כאשר ניזוק חותם על הסכם פשרה עם המזיק, הוא מוותר על זכותו (accord), ויתור בעבורו הוא מקבל תמורה (satisfaction) המספקת אותו. משהתפשרו הצדדים חוסל הסכסוך (ראו: Knowles v. Roberts, (1888) 38 Ch. D. 263, 272; Chitty on Contracts (London, 28th ed., H. G. Beale editor, 1999) 1148-1149 ). הטעמים העומדים מאחורי עיקרון סופיות הפשרה תקפים בין אם אושר ההסכם בפסק-דין ובין אם לאו (פסק דין בן לולו, עמ' 593-591; ראו גם במשפט האנגלי: Dixon v. Evans, (1872) L.R. 5 H.L. 606; Holsworthy U.D.C. v. Holsworthy R.D.C., [1907] 2 Ch. 62)". העולה מן המקובץ מלמד כי המערערים אינם רשאים לבקש "לפתוח" את הסכמי הפשרה עליהם חתמו, שכן אלה מיצו את זכויותיהם. אין הם באים גם בגדר החריגים הנדירים המאפשרים סטייה מהכלל בדבר "סופיות הפשרה". האמור כאן מקבל חיזוק מהעובדה שהמערערים, במסגרת המסמכים עליהם חתמו, לא ביקשו לשמר לעצמם את האפשרות לתבוע השוואה ביחס לחקלאים אחרים, במיוחד בשים לב לכך שהם גורסים כי נאמר להם על ידי המינהל – במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסדרי הפשרה – כי מצבם של המסרבים להתפנות יהיה נחות מזה שלהם. בהקשר קרוב הבהרתי לאחרונה (ראו: ע"א 10691/06 שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים ( 23.1.2011), בהתבסס על האמור בספרו של David Foskett, The Law and Practice of Compromise 114 (2005)), כי אם נושא יכול וראוי היה (could and should) להיכלל בהסדר פשרה – אין להתיר העלאתו מחדש בהליכים מאוחרים יותר. בכך לכאורה ניתן היה לסיים את הדיון בערעור ולדחותו ואולם מתעוררת שאלה האם יש בעובדה שהמינהל ראה להוסיף מיוזמתו למערערים פיצוי השלמה מסוימים בעקבות החלטה 475, ולאחר מכן – ראה להגיע להסכמות עם ארבעת החקלאים – כדי להשליך על שאר טיעוני המערערים. בכך נדון מיד. דחיית טענתם השנייה של המערערים בדבר קיומה של הבטחה מינהלית שתוצאתה השוואת זכויותיהם לאלו של ארבעת החקלאים הטענה השנייה לקיומה של הבטחה מינהלית, שתוצאתה השוואת זכויותיהם לאלו של ארבעת החקלאים – נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בנימוק כי למינהל קם צידוק לסגת בו מהבטחה שנתן. לגישתי דין הטענה היה אמנם להידחות, ואולם לתפיסתי ראוי היה שלא לקבלה כבר מן הטעם שלא עלה בידי המערערים להציג קיומה של הבטחה מינהלית בנוסח שיוכל לשרת אותם כבסיס לתביעתם. עתה אבהיר את הדברים. על הטוען להבטחה מינהלית, המחייבת את הרשות – להוכיח, ראשית לכל את דבר קיומה של הבטחה ברורה ומפורשת, ואת מרכיביה, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות גרידא (ראו: בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 674 (1975); בג"ץ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד לט(1) 29 (1985) (להלן: עניין אטלנטיק); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003) (להלן: עניין קלכמן); בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל, בפיסקה 30 לחוות דעתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות שם ( 16.11.2010; להלן: עניין אלחננוב); אלכס שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד(2) 255 (תשמ"ה)). במקרה שלפנינו, תוכנה הנטען של אותה הבטחה מינהלית, אם נלך לשיטת המערערים, הוא בעל שלושה נדבכים: (א) נדבך ראשון הוא שהמינהל הסכים לתת פיצוי לחקלאי שיסכים להתפנות, בלי קשר לשאלה האם עומדת לו זכות לפי דין לקבלת פיצוי (כטענת המערערים), או שהמדובר בזכות לפנים משורת הדין (כטענת המינהל). נדבך זה נעדר עתה, לשיטתי,  חשיבות משפטית לצרכי הערעור, זאת מאחר שבינתיים ניתן פיצוי בפועל והמחלוקת איננה עוד על עצם הזכאות לו, אלא על שיעורו. (ב) נדבך שני בהבטחה הנטענת הוא שכל חקלאי שיתפנה בעקבות מכתב עורבי יקבל פיצוי שאיננו נופל מן הפיצוי שיינתן במקביל ליתר החקלאים, המתפנים בעקבות אותו מכתב. נדבך זה, לדעתי, אף הוא חסר נפקות לענייננו, בהיעדר טענה סדורה של המערערים כאמור כי מי מהם קיבל פחות מחבריו, שפינו את קרקעותיהם בעקבות מכתב עורבי. יוער כי ממילא אינני רואה את החשיבות היתרה לנסות לעגן ב"הבטחה מינהלית" התחייבות של המינהל לנהוג באופן שוויוני כלפי שווים, שהרי חובה כזו ניתן לומר קיימת בכל מקרה מאחר והמינהל הוא רשות מינהלית (השוו: בג"ץ 307/82 לוביאנקר נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 141, 151 (1983); בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 793, 801 (1992); להלן: עניין פורז). (ג) נדבך שלישי ב"הבטחה המינהלית" הנטענת הוא כי במכתב עורבי גלומה גם "הבטחה שלילית", לפיה חקלאי, שלא התפנה בעקבות מכתב עורבי – לא יזכה לבסוף בפיצוי גדול יותר מן החקלאים שפינו את קרקעותיהם לאלתר, וכי אותם "קריטריונים אחידים" הנזכרים במכתב – יחולו הן על הנעתרים לדרישת הפינוי, הן על הדוחים אותה. התקשיתי למצוא במכתב עורבי תימוכין לנדבך השלישי האמור. במכתב עורבי הובטח לכל אחד מן המערערים (ונניח לצורך הדיון כי הבטחה זו עמדה בכל התנאים הנדרשים בפסיקה לקיומה של הבטחה מינהלית) כי כל מערער שיסכים לפינוי הקרקע יקבל פיצוי "ע"פ קריטריונים אחידים" (סעיפים 3 ו-4 למכתב). לעומת זאת, נאמר במפורש שם (סעיף 5 למכתב), כי מי שלא יאות לפנות את הקרקע – המינהל יפעל בעניינו "ע"פ דין". דומה כי אין חולק שאמירה זו מכוונת, בין השאר, לנקיטת הליכים משפטיים לסילוק ידו של החקלאי הסרבן מן הקרקע ללא פיצוי ואף תוך דרישת דמי שימוש, כפי שאכן קרה בעניינם של ארבעת החקלאים. אין איפוא במכתב עורבי בסיס מספק לטענת המערערים שלפיה ניתנה בגדר המכתב גם הבטחה מינהלית "שלילית", "מפורשת וברורה", כנדרש (ראו: עניין קלכמן; עניין אלחננוב), דהיינו שיינתן פיצוי לפי "קריטריונים אחידים" הן למי שיפנה את הקרקע לאלתר בהתאם למכתב עורבי והן למי שידחה את הצעת המינהל לפיצוי כנגד עזיבת המקרקעין. ודאי שזה המצב לגבי מי שהתחמק מפינוי הקרקע משך שנים וננקטו נגדו הליכים משפטיים (אף אם הגיעו עימו בסופו של יום להסכם פשרה לפינוי הקרקע כנגד פיצוי במסגרת אותם הליכים). לגישתי, לכל היותר ניתן היה לראות במכתב עורבי הבטחה מינהלית לגבי פיצוי הנענים למכתב "על פי קריטריונים אחידים", דהיינו כהתחייבות של המינהל לנהוג דין שווה בכל מי שמתפנה בהסכמה, על יסוד המכתב, ללא הליכים משפטיים. כך, כנראה, ראה את הדברים אף המינהל עצמו ולכן אחרי חתימת הסדרי הפשרה עם המערערים – משהותוו על פי החלטה 475 קריטריונים כלליים מיטיבים לפיצוי של מתפנים מרצון, הוא החיל את האמור בהחלטה הנ"ל על המערערים ונתן להם השלמות בדיעבד. מעשה חד-צדדי וראוי זה, שנעשה לפנים משורת הדין (נוכח סופיות הפשרות שהושגו) – אין בו כדי לחייב את המינהל לנהוג באותה דרך גם בהתייחסות להסדרים פרטניים שעשה המינהל בעקבות הליכים משפטיים שנפתחו כנגד סרבני פינוי. בתחום זה, מטבע הדברים גם לא קיימים קריטריונים אחידים וממילא לא התקבלה, ולא התפרסמה, החלטת מינהל כללית רלבנטית כלשהי. יתר על כן, בספרות המשפטית נשמעה אפילו דעה קיצונית יותר, על פיה קריטריונים אחידים שכאלה, ככל שהם קיימים ומבטאים מדיניות – אינם יוצרים הבטחה מינהלית מחייבת. ראו: יואב דותן "הבטחה מינהלית לציבור" משפט וממשל ה' 465 (התשס"ז). לשיטה זו, שאינני מבקש לקבוע כאן מסמרות לגביה – המערערים אינם יכולים להסתמך אפילו על החלטה 475 (שהרי זו מבטאת מדיניות) ואף לא על מכתב עורבי (שגילם למעשה הבטחה למדיניות), ובכך נסתם הגולל על תביעתם של המערערים גם על פי הפרופוזיציה האמורה, שהרי הבטחה מינהלית ספציפית אחרת – לא ניתנה. יודגש: מובן שאין בהיעדרה של הבטחה מינהלית בנוסח הנטען על ידי המערערים כדי למנוע מהם לגרוס כי מכוח חובת המינהל לפעול בשוויון וללא הפלייה – לא היה מקום ליתן לארבעת החקלאים פיצוי גבוה מזה שקיבלו המערערים. טענה זו ומשמעותה אכן תיבחן בהמשך הדברים, אולם הבסיס לה איננו נעוץ בהבטחה מינהלית כלשהי, אלא בעיקרון השוויון ובנפקותו לגבי מצבים מעין אלה. זאת ועוד – אחרת. יצוין, כי אף אם היינו הולכים בדרכו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וקובעים כי בענייננו יש לפרש את ההבטחה המינהלית ככזו המגלמת גם התחייבות שלא ליתן למי שיסרב לפנות את הקרקע בעקבות מכתב עורבי – פיצוי גדול יותר בעתיד, או שמצג מעין זה אכן ניתן למערערים במהלך המשא ומתן לקראת הסכמי הפשרה שנחתמו עימם (וזה לא נבלע בהסכמי הפשרה שנחתמו עמם) – ממילא לא היה בכך, לשיטתי, כדי לסייע למערערים. זאת, בעיקר, נוכח הקביעה המשלימה של בית המשפט המחוזי, שאף עימה אני מסכים, לפיה עמד למינהל, בנסיבות העניין, צידוק חוקי לחזור בו מן ההבטחה המינהלית, ככל שניתנה כזו, בשל המצב שהשתנה, הזמן שחלף והאילוצים שבהם מצא עצמו המינהל עד שהגיע להסכמות עם ארבעת החקלאים (השוו: עניין אטלנטיק, 36; בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773, 786-784 (1993); עניין אלחננוב, בפיסקאות 35-34). לסיום פרק זה יש להעיר בעניין טענת המערערים ל"הרחבת חזית" אסורה מצד המשיב בסיכומיו, עת טען (כטענה חלופית) לזכותו לחזור בו מן ההבטחה המנהלית הנטענת, כי עיון בכתבי בי-הדין מטעם המערערים מלמד שטענתם להבטחה מינהלית שהופרה לבשה את צורתה הנוכחית גם היא רק בגדרי סיכומיהם בבית המשפט המחוזי הנכבד, ולכן לא היה פסול בכך שהמשיב יידרש לטענה זו בסיכומיו שלו.    מן המקובץ עולה איפוא כי המערערים אינם יכולים להיבנות מטענה להבטחה מינהלית שהופרה. לפיכך נפנה עתה לטענתם הנוספת, כפי שזיהה אותה אף בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא – טענת ההפלייה. דחיית הטענה השלישית בדבר הפלייה אילולא היו ארבעת החקלאים מקבלים פיצוי גבוה יותר מאשר המערערים (על פי ההנחה שעל בסיסה אנו דנים בערעור זה), ברי כי לא היתה יכולה להיות בפיהם של המערערים כל טענה על כך שהפיצויים שקיבלו אינם הולמים וראויים. הדבר נובע הן מהסכמי הפינוי והאישורים הסופיים עליהם חתמו, הן מהיעדר כל מקור שבדין לפיצויים בסכום גבוה יותר משקיבלו בפועל. אולם לטענת המערערים, כפי שזוקקה בסיכומיהם בפנינו (עמ' 4), העובדה שאותם אלה שסירבו להתפנות בשנת 1991, קיבלו בחלוף ארבע שנים פיצוי גבוה יותר משקיבלו המערערים (שהסכימו לדרישת הפינוי), יוצרת: "תחושת קיפוח, תסכול וקנאה". עלינו לבחון לפיכך האם תחושה זו של המערערים יכולה להעמיד בסיס משפטי מספק להשוואת הפיצויים, בדרך של הגדלת הפיצויים שקיבלו המערערים; הווה אומר: האם בהיעדר זכות עצמאית לקבלתה של טובת ההנאה לה זכו ארבעת החקלאים, קמה למערערים הזכות לקבל אותה טובת הנאה עצמה על יסוד עילת ההפליה. טרם שנפנה לבחון את סוגיית ההפליה הנטענת בפיצוי החקלאים המפונים מקרקעותיהם, יש להסב את תשומת הלב לשאלה קשורה, והיא הסוגיה שכונתה בספרות המשפטית, במצבים מעין אלה: "פרובלמטיקת הסחטנים". בעיה זו נוצרת כאשר כתנאי לקידום תכנית מסוימת נדרשת הסכמה של מספר אנשים, ואז כל אחד מן הניצעים-בכח מצוי בעמדה מונופוליסטית ויש בידו לעכב את קידום התכנית בדרך של התנגדות נמשכת לוויתור על זכויותיו, מתוך תקווה כי היזם ייתן פיצוי הולך וגדל לסרבנים, ככל שמספרם ילך ויתמעט. סיטואציה זו קיימת במגוון הקשרים, דוגמת תהליך ארגון מחדש של חברה, כאשר נדרשת הסכמה של כל בעלי אגרות החוב, או בעת השגת רוב קואליציוני לתמיכה בהצעת חוק, ועוד. עיינו: Lloyd Cohen Holdouts and  Free Riders 20 J. Legal Stud. 351 (1991); זוהר גושן "הצבעה אסטרטגית בדיני-חברות: מדיקטטורה לדמוקרטיה" משפטים כ"ג 109 (תשנ"ד); אוריאל פרוקצ'יה "הגנה חוקתית על הקניין בראי התיאוריה הכלכלית" משפטים כח 621 (תשנ"ז); דוד האן "כפייה בין קבוצתית במיזוג חברות" משפטים לב(2) 419 (תשס"ב)). בעייה זו אקוטית במיוחד באיסוף מקרקעין לפרויקט, באופן הדומה, אך לא זהה, למקרה שלפנינו. לבעיית ה"סחטן" בהליכי "פינוי-בינוי" – ראו: איל זמיר "רצון חופשי, יעילות כלכלית ושיקולי התמורות" משפטים כט 783 (תשנ"ט) על רקע ע"א 5493/95 דיור לעולה (ע.א.ק) נ' קרן, פ"ד נ(4) 509 (1996) (להלן: זמיר: רצון חופשי); אמנון להבי, עמיר ליכט "הפקעת מקרקעין לייעודים נושאי רווח: הצעות למודל תאגידי", עיוני משפט כט(1) 99 (2005)); Amnon Lehavi, Amir Licht Eminent Domain Inc. 107 Colum. L. Rev 1704 (2007); David S Yellin, Masters of Their Own Eminent Domain: The Case for a Reliance Interest Associated with Economic Development Takings 99 Georgetown L. J. 651 (2011). כאשר עסקינן בהפקעת מקרקעין, או באיסוף מקרקעין על-ידי הרשות מבעלי זכויות הזכאים לפיצוי, שאלה היא כיצד ראוי להביא להסכמות מהירות עם בעלי הזכויות, בדרך שתמנע "תמרוץ סחטנות" מחד גיסא, אך בלא שההסכמות המוקדמות עם בעלי הזכויות יושגו תוך ניצול כוחה של הרשות מאידך גיסא. בשלב זה אין לבעיה זו פתרון פסיקתי מקיף וראוי, והדבר דורש בכל מקרה חקיקה כופה (מודלים שונים הוצעו לעניין זה בספרות המשפטית הנ"ל ובמדינות שונות בארה"ב אף נחקקו חוקים להסדרת הנושא בעידן שלאחר פרשת Kelo v. City of New London, 545 US 469 (2005). ראו לדוגמה: במינסוטה – Minn. Stat. § 117.031(3), 117.036; באוקלהומה – 27 Okl. Stat. § 13(1); בפלורידה: Fla. Stat. § 73.015(4); להגבלת פיצוי למגיעים להסכמות מאוחרות, ראו: עניין Miller, וכן עיינו: United States v. Reynolds, 397 U.S. 14, 16 (1970); United States v. 327 Acres of Land 320 F. Supp. 844 (N.D. Ga. 1971); Mattice v. United States, 391 N.Y.S. 2d 271 (1976) ). מכל מקום כולי עלמא לא פליגי שבמכלול זה – אין מתקנים עוול בעוול. במקרה שלפנינו, אין עוד חולק למעשה כי המינהל פעל באופן שוויוני כל צרכו ביחסו לכלל החקלאים, אשר הסכימו לפינוי קרקעותיהם, בלא שהדבר יצריך נקיטת הליכים משפטיים נגדם. עתה יש לבחון האם המינהל הפלה באופן פסול בין המערערים לבין ארבעת החקלאים, שסירבו לפינוי קרקעותיהם בשנת 1991. כבסיס לטענתם בעניין השוויון שבין שתי הקבוצות, טוענים המערערים, וזהו הבריח התיכון לטענותיהם, כי: "אין שוני כלשהו בין מעמד המערערים למעמד 4 החקלאים" (סעיף 6 לסיכומי הטענות מטעמם). ברם טענה זו מחייבת הוכחה, וכזו לא באה. במקרה שלפנינו כשלו המערערים להניח יסוד מספק לטענת ההפלייה, וזאת כיוון שבשני הקשרים לפחות הם לא הצליחו להוכיח כי מתקיים שוויון מהותי בינם לבין ארבעת החקלאים. נבהיר הדברים בסמוך. כשל ראשון של המערערים בהוכחת השוויון בינם לבין ארבעת החקלאים נעוץ בכך שלא הדגימו כנדרש כי מלכתחילה – מעמדם המשפטי של ארבעת החקלאים במערך היחסים מול המינהל היה זהה לאלו של המערערים. הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי בהקשר זה לימדו, ואף זאת באופן חלקי בלבד, על מצבם המשפטי של המערערים. ידוע כי זיקתם היחידה לקרקעותיהם היתה לכל היותר של חזקה כבני רשות בלבד, וכי לא היו להם זכויות קניין כלשהן בהן. כפועל יוצא מכך המערערים לא הציגו טענות שהיו יכולות לעמוד להם כנגד פינויים מקרקעותיהם. ה"זכות" היחידה שעמדה להם, בהקשר לנושאים הנידונים בערעור (ואף זו היתה נתונה במחלוקת), היא לכך שאם יסכימו להתפנות מרצון, לפי דרישת המינהל – אזי יקבלו פיצוי. מכאן קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, כי מצבם של המערערים היה כזה, שאילו דחו את דרישת המינהל במכתב עורבי, הם היו מסתכנים לא רק בהגשת תביעות של המינהל כנגדם, אלא בכך שאכן ייאלצו לפנות את קרקעותיהם, ללא פיצוי כלשהו, ואף תוך נשיאה בתשלום של דמי שימוש משמעותיים והוצאות משפט. נפנה עתה לארבעת החקלאים. באשר אליהם, לא הוצגו למעשה נתונים כלשהם, שילמדו על כך שמצבם המשפטי היה זהה לזה של המערערים, בכל האספקטים הרלבנטיים. אין כל דרך לדעת האם לארבעת החקלאים – במובחן מן המערערים – לא עמדו טענות הגנה טובות כלשהן בפני דרישת הפינוי של המינהל, ואחר-כך – בפני תביעות הפינוי שהוגשו נגדם. יוזכר, כי המערערים עצמם הם שהטעימו, בנסותם לדחות את טענת המינהל כי ארבעת החקלאים היו "סחטנים" שצלחה דרכם, כי החלטתם של אלו לדחות את דרישת הפינוי ולעמוד על זכותם לפיצויים אינם: "פרי של הימור מוצלח כפי ש[המינהל] מנסה להציג, כי אם תוצאה של ניתוח משפטי מעמיק" (עמ' 9 לסיכומי התשובה בבית המשפט המחוזי). אם לארבעת החקלאים אכן עמדה זכות טובה כנגד תביעות המינהל, הרי שמצבם היה טוב משל המערערים, ושוויון ביניהם – אין. אם למעשה מצבם המשפטי של ארבעת החקלאים היה שלא מן המשופרים, באופן זהה למערערים – היה על האחרונים להוכיח זאת. ברם המערערים לא עשו כן, אף שברי כי הנטל בעניין זה היה עליהם, ולא על המינהל. כפי שמדגיש המינהל בסיכומיו, רק חלק מארבעת החקלאים הגישו תצהירים כתימוכין לתביעת המערערים. אותם תצהירים לא כללו העתק מכתבי ההגנה שהוגשו על-ידם כנגד תביעות המינהל, או פירוט באשר לתוכן ההליכים המשפטיים שהתנהלו על-ידם משך כשנתיים מול המינהל, או הבהרה כלשהי באשר לרקע לכריתת הסכמי הפשרה עימם בשנת 1995. אם לא די בכך – המערערים אף החליטו בשלב מסוים לוותר על העדתם של אותם מצהירים "נוכח הצטברות הראיות בתיק", לגישתם.  משמעות האמור עד הנה היא שהמערערים לא הציגו כל נתונים שיהיה בהם לבסס את הטענה הבסיסית שלהם, שמצבם המשפטי היה זהה למצבם של ארבעת החקלאים. יש איפוא קושי עקרוני בעצם העלאת הטענה להפלייה בין שתי הקבוצות, שכן לא הוכח שהקבוצות היו שוות בנתוניהם. כשל שני, ועיקרי, של המערערים בהוכחתה של טענת ההפלייה, נעוץ בכך שאפילו היינו מניחים שוויון א-פריורי בין המערערים לבין ארבעת החקלאים, הרי שמשבחרה כל קבוצה בדרך התנהלות משפטית אחרת מול המינהל – הפכו הן לשתי קבוצות נפרדות ושונות, שדינן שונה. נחדד עתה את הדברים. נניח, לצורך הדיון בלבד, כי היה עולה בידי המערערים להוכיח שמצבם העובד תי והמשפטי של ארבעת החקלאים לא היה משופר ביחס למצבם של המערערים, עובר לשנת 1991, עת דרש מהם המינהל לפנות את קרקעותיהם. כמובהר לעיל, וכפי שמצא בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, משמעות הדבר היא שבעת קבלת מכתב עורבי, לא עמדה לאף אחד מן החקלאים זכות קנויה ומובטחת לקבלת פיצוי עבור הקרקע (שלא היו לא זכויות קנייניות בה) אם לא יסכים לפינויה. מכאן, שבניגוד למצב הרגיל של "הסחטן", שתואר לעיל, שהוא בעל זכויות, היודע (או מעריך) ברמת ביטחון גבוהה דיה כי דחיית ההצעה הראשונית של היזם רק "תשפר" את מצבו, שכן היזם צפוי להיטיב את הצעתו (בהיעדר חלופות סבירות), הרי שבמקרה שלפנינו סירוב להצעת המינהל פירושו נטילת הימור, שיש סיכויים לא מבוטלים שיסתיים בהפסדים כבדים לנוטל אותו. בצומת הכרעה זה, של היעתרות לדרישת המינהל לפינוי הקרקעות, או דחייתה – נפרדה דרכם של המערערים מזו של ארבעת החקלאים. המערערים, כפי שנפסק, החליטו "לקנות סיכון", על מנת שלא למצוא עצמם: ללא קרקע, ללא פיצוי, וחבים למינהל דמי שימוש עתירי היקף, והכל אגב ניהול הליכים משפטיים יקרים. ארבעת החקלאים דחו את הצעת המינהל להגיע להסכם פינוי מיידי. הם היו ערים להתראת המינהל לפיה: " באם לא תפעל כאמור לעיל נאלץ לפעול ע"פ דין" – ונטלו את הסיכון כי המינהל יממש את איומו, יגיש תביעה משפטית, וכי זו תתקבל. משלב זה ואילך, המערערים לא היו יכולים לטעון עוד כי הם שווי מעמד לארבעת החקלאים, וכי הטיפול בהם חייב להיות זהה. השוו: ע"א 11961/05 תמרי נ' קרן הגימלאות של חברי דן בע"מ ( 1.4.2007); בג"ץ 688/08 אברג'יל נ' משרד הבינוי והשיכון ( 21.9.2010). נדגים את הדברים: כיוון שאחת מתכונותיו הבסיסית של שוויון היא ביחס הסימטריות שלו, ניתן לבחון מה היה קורה לו ארבעת החקלאים היו טוענים כי הם שווי מעמד למערערים. ברי, כי אם ארבעת החקלאים היו דורשים לאחר הגשת התביעות נגדם, כי אלו יוסרו וכי ישולמו להם פיצויים זהים לאלה ששולמו למערערים – המינהל לא היה חייב להיעתר לדרישה כזו. באופן דומה, אילו היה מתברר כי "ההימור" שנטלו ארבעת החקלאים בהסתכנם בהצלחתה של תביעה משפטית נגדם – כשל (לדוגמה, היה ניתן פסק דין המורה על סילוקם וחיובם בדמי שימוש למינהל), הם לא היו יכולים לבקש את החזרת הגלגל לאחור ולקבל פיצוי זהה לזה שניתן למערערים. הנה כי כן משדחו ארבעת החקלאים את דרישת המינהל לפינוי כנגד פיצוי, לא היתה איפוא עוד כל רלבנטיות להתחייבות המינהל לפיצוי "ע"פ קריטריונים אחידים", שהופנתה בבירור רק למי שיסכים לפינוי טרם הליכים. היעדר שוויון מהותי זה נכון, כמובן, אף בבוחננו את המצב מנקודת המבט הנגדית – זו של המערערים: אילו "הימורם" של ארבעת החקלאים היה מצליח, במובן זה שבית המשפט שדן בתביעות המינהל היה דוחה אותן תביעות, או מתנה את הפינוי בפיצוי גבוה במיוחד, ברי כי המערערים – ש"קנו סיכון" בגדרי הסכמי הפשרה עם המינהל – היו מנועים מלטעון כי עומדת להם עתה זכות להשוואת תנאים כאילו גם הם ניהלו הליכים משפטיים. בצד האמור – חזקה גם על המערערים, שאילו היו ארבעת החקלאים מקבלים פיצוי נמוך יותר – הם לא היו מזדעקים על כך שהפיצויים לא שולמו לכלל החקלאים לפי "קריטריונים אחידים". דרכיהם של המערערים "קוני הסיכון" ושל ארבעת החקלאים "נוטלי הסיכון" נפרדו איפוא, באופן השולל טענה לשוויון ביניהם. על מנת להוכיח את טענת ההפלייה, חרף כל האמור לעיל, היה על המערערים לשכנע כי דרכיהן של שתי הקבוצות שבו ונצטלבו, וכי כל החקלאים שבו והפכו להיות שווי מעמד, וזאת מן הטעם שאופן זכייתם של ארבעת החקלאים בפיצויים היה לבסוף בפשרה עם המינהל, בגדרי התביעות המשפטיות. ברם אף נתיב הטיעון האמור איננו פתוח בפני המערערים, ואין באפשרותם לטעון ליצירת שוויון מחודש בינם לבין ארבעת החקלאים רק משום שנחתמו גם עם האחרונים הסכמי פשרה, בגדרי ההליכים המשפטיים נגדם. זאת, ממספר טעמים מצטברים, הקשורים זה בזה, כמפורט להלן: (א) הרקע לכריתת הסכמי הפשרה עם ארבעת החקלאים, כפי שטען המינהל וכפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד כקביעה עובדתית, היה שבירורן של התביעות התעכב משך שנים, ועובר לשנת 1995 נוצרה דחיפות בקבלת החזקה בקרקעות, כדי לאפשר את יישום התוכנית, שאושרה סופית שלוש שנים קודם לכן. נסיבות כריתת ההסכמים בשנת 1995 היו איפוא שונות משמעותית מן הנסיבות שאפפו את כריתתם של הסכמי הפשרה עם המערערים, ארבע שנים קודם לכן. (ב) כמובהר לעיל, אילו היו הפיצויים הגבוהים יותר לארבעת החקלאים ניתנים במסגרת פסק דין בסיום ההליכים המשפטיים, לא היתה עומדת למערערים אפשרות לדרוש את השוואת הפיצויים לאלו שקיבלו ארבעת החקלאים בנימוק כי הובטחו להם פיצויים "לפי קריטריונים אחידים", שכן פיצויים אלה היו משתלמים מכוח פסיקה. במקרה שלפנינו, ואף שמדובר בהסכמי פשרה, הרי שאין לשכוח כי אלו הושגו בעיצומם של הליכים משפטיים, ולא ניתן לנתק בין הדברים. בפרט כך כאשר, כפי שנקבע, הסכמי הפשרה הושגו בהמלצת בית המשפט שדן בתביעות, וזמן רב לאחר שהדיון בתביעות החל. (ג) המערערים לא הציגו, כאמור, נתונים קונקרטיים אודות המגעים שנוהלו בין ארבעת החקלאים לבין המינהל בהקשר להסכמי הפשרה, אשר יכולים היו ללמדנו כי למעשה מצבם של ארבעת החקלאים ומעמדם במגעיהם לפשרה עם המינהל, לא היו שונים ממעמדם של המערערים, ארבע שנים קודם לכן, ומכאן שלא הונח בסיס לטענת השוויון המהותי. (ד) בהנחה, הנוחה ביותר למערערים (הטוענים לשוויון בין שתי הקבוצות), כי לארבעת החקלאים לא היו זכויות יתרות בקרקעותיהם לעומת המערערים, אזי ניתן לראות בהשגתם של הסכמי הפשרה על-ידי ארבעת החקלאים משום "הימור" שהצליח דרך מקרה. "הימור" זה, אילולא דוחק הזמן, היה יכול להסתיים אף בכשלון חרוץ ובתשלום של מאות אלפי ש"ח למינהל כדמי שימוש והוצאות משפט, על-ידי כל חקלאי. המערערים, מצידם, בחרו "לקנות סיכון" בהסכמי הפשרה, שמעצם טיבם כוללים ויתור על טובות הנאה אפשריות, כנגד מניעת התממשותם של סיכונים, דוגמת אלה שעמדו בפני ארבעת החקלאים. בכך יש "שקילות של התמורות", על-פי ביטויו של פרופ' אייל זמיר, במאמרו רצון חופשי הנ"ל (שם, בעמ' 799-796). עיינו עוד: בג"ץ 57/67 גרוס נ' נציב מס הכנסה, פ"ד כא(1) 558, 560-559 (1967) וכן פיסקאות 23-21 לעיל. טענת ההפלייה של המערערים איננה איפוא בעלת עוצמה מספקת על מנת לסטות כאן מעקרון סופיות הפשרה, אליה הגיעו המערערים (השוו: עניין בן לולו הנ"ל). מן המקובץ עולה כי במקרה שלפנינו, תחושות של "תסכול וקנאה" (כהגדרת המערערים) – אין בהן בסיס משפטי מספיק להשוואת מעמדו של "קונה סיכון" למעמדו של מי ש"נטל את הסיכון", והצליח. יצוין כי בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלת הנוספת, העומדת בדרכם של המערערים והיא הצורך להוכיח שבמקרה של הצדקה להשוואת המעמד בין המערערים לבין ארבעת החקלאים, הדרך לעשות כן תהיה בהכרח בהענקה של סעד חיובי (תשלום פיצויים נוספים למערערים), ולא במתן סעד שלילי – בקביעה כי לא היה מקום לשלם פיצויים ביתר לארבעת החקלאים (השוו: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-202 (1991)). בשולי הדברים אעיר, למען הסר ספק, כי אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מחובתה של "ועדת פשרות" (מסוג זה שהגיעה להסכמות עם ארבעת החקלאים, בגדרי ההליכים המשפטיים) להעמיד לנגד עיניה את התשלומים ששולמו במועד מוקדם יותר לאלו שהגיעו להסכמי פשרה מיידיים עם הרשות, ולבחון האם ישנה הצדקה עניינית לחרוג מאותם תשלומים. זאת, על מנת שלא ייצא חוטא נשכר, כפי שהתריע בית המשפט המחוזי הנכבד, ולא יינתן תמריץ שלילי לאלה שמגיעים להסדרי פשרה מוקדמים יותר. הגבלה עצמית זו של הרשות במתן פיצוי לשווים (בכפוף לחריגים) – נותנת כוח מסוים להתמודדות של הרשות גם עם "בעיית הסחטנים", כאשר סוגייה זו מתעוררת. מובן עם זאת כי אין בהערתי האמורה כדי לסייע משפטית למערערים ולהעניק להם פיצויי השלמה, וזאת מכל השיקולים שנפרסו לעיל.     סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור. נוכח התנהלות המינהל במכלול – אינני מציע לעשות צו להוצאות לטובתו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.בניהקרקעותפיצוייםמקרקעיןחקלאותקרקע חקלאיתפינויסעד שלילי / חיובימינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל