1. כללי זו תביעת בנק נגד חברה וערבים לה, לתשלום אשראים שניתנו על ידי הבנק. דין התביעה להידחות. 2. הצדדים ועיקר העובדות הדרושות לעניין התובע הינו בנק המצוי בהליכי פירוק (להלן: "הבנק"). הנתבעת 1 (להלן: "גני הקונגרס" או "החברה"), הייתה חברת בנייה, שיזמה הקמת פרויקט בנייה למגורים, ברחוב הקונגרס 20-22 בתל אביב (להלן: "הפרוייקט"). בעלי המניות של גני הקונגרס ומנהליה הם הנתבעים 2 ו-3, אב ובנו (להלן: "שולדר"). שולדר אף ערבו לכלל התחייבויות החברה כלפי הבנק, ללא הגבלה בסכום. בבעלות שולדר חברה נוספת בשם "חברת הבית ברחוב לוינסקי 113 ת"א" (להלן: "חברת לוינסקי"). חברת לוינסקי היא בעלת בניין ברחוב לוינסקי בתל אביב, הכולל שטחי מסחר ומגורים. הבנק העמיד אף לחברה זו אשראים וכמות שיובהר בהמשך הדברים, הבנק כרך את פירעון האשראים שניתנו על ידו לחברת לוינסקי, עם האשראים לחברה. "גני הקונגרס" ו- "לוינסקי", שתי אלה: להלן: "החברות". הנתבע 4 (להלן: "איתן"), שימש כיועץ כלכלי של החברות. הנתבע 5 (להלן: "עו"ד מוזס"), שימש כפרקליטן של החברות. איתן ומוזס חתמו על כתב ערבות מוגבלת בסך של 200,000 ₪, להבטחת התחייבויות גני הקונגרס כלפי הבנק. 3. בתביעה נטען כי הבנק העמיד לגני הקונגרס אשראים שונים שלא נפרעו ועל שולדר לשלם לו את הסכום המגיע מכוח ערבותם לכלל חובות החברה, ועל איתן ועו"ד מוזס לשלם את הסך 367,017 ₪, כערכו ליום הגשת התביעה, מכוח ערבותם המוגבלת. 4. הפרויקט היה מיועד להיבנות על שתי חלקות צמודות, ברחוב הקונגרס, שתיהן מצויות בגוש 6948. האחת, חלקה 79 בשטח 397 מ"ר והשנייה חלקה 78, בשטח 495.30 מ"ר. גני הקונגרס הייתה בעלים של כל חלקה 79 ובעלים של 1/3 מחלקה 78. הבעלים האחרים היו שני אחים, "ישראל לבנברג ועדינה גלברג" (להלן:"האחים"). בין גני הקונגרס לבין "האחים" נחתם ביום 23.6.96 הסכם קומבינציה, לפיו "האחים" יהיו זכאים לקבל שטחים מבונים בפרוייקט (להלן: "הסכם הקומבינציה"). להבטחת התחייבויות גני הקונגרס כלפי "האחים", התחייבה החברה להעמיד לאחים ערבויות בנקאיות, בגובה עלות הבנייה של השטחים המבונים המגיעים "לאחים". "האחים" התחייבו לשעבד את זכויותיהם בקרקע לטובת בנק אשר ייתן את הלווי הפיננסי לפרויקט. המימון לרכישת הקרקע ניתן לגני הקונגרס בחלקו מבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט"), ובחלקו מהון עצמי. לימים, מסיבות שאינן דרושות לענייננו, נוהל מו"מ בין שולדר לבין הבנק לפיו האחרון, יתן את הלווי הבנקאי הדרוש להקמת הפרוייקט. בהתאם למוסכם, העמיד הבנק לחברה אשראים לתשלום התחייבויותיה כלפי בנק דיסקונט, כאשר השעבוד על הקרקע לטובת בנק דיסקונט הוסר ובמקומו נרשם שעבוד לטובת הבנק. האחרון אף העמיד ערבויות בנקאיות ל"אחים", כמו גם העמיד כספים לשם תשלום שעל החברה היה לשלם לעיריית תל אביב עבור קבלת היתר הבניה, אך חתימת הסכם הלווי לפרויקט התמהמה. לימים, התגלע סכסוך בין החברה לבין ה"אחים", מחמת שהאחרונים טענו שיש להגדיל את סכום הערבות הבנקאית שכבר ניתן לכל אחד מהם, ולפיכך אף סירבו לשעבד את הקרקע שבבעלותם לטובת הבנק. החברה, בידיעת הבנק, לא הסכימה לדרישת האחים מאחר וזו עמדה בניגוד להסכם הקומבינציה. לפיכך, נקטה החברה בהליך משפטי נגד האחים. לצורך התביעה, כמו גם קידום הפרויקט, ביקשה החברה מהבנק שיחתום על הסכם לווי ולו מותנה, דבר שיכול היה לסייע, לטענתה, במאבק המשפטי עם ה"אחים". הבנק סירב לכך כמו גם לא הסכים, שיעשה שימוש בייפוי הכוח שנתנו ה"אחים" לעו"ד מוזס, לשם רישום משכנתא לטובתו של הבנק על זכויות האחים בקרקע. בהמשך דרש הבנק מהחברה כתנאי למתן הלווי לפרויקט להעמיד הון עצמי נוסף. בהעדר יכולת כספית, נמנע מהחברה להתחיל בהקמת הפרויקט, כאשר במקביל הריבית הלכה והצטברה, והיא נאלצה לחפש משקיע לפרויקט. משקיע כאמור אותר והיא "חברת מגיד מהנדסים בע"מ" (להלן: "מגיד"). בין החברה לבין מגיד נחתם הסכם בדבר שיתוף פעולה בפרויקט, אותו אמורה מגיד לבנות, כמו גם תשקיע הון עצמי בפרויקט והכל בידיעת הבנק. דא עקא, גם צירוף מגיד לא אפשר את מתן הלווי הבנקאי, שכן הבנק דרש שהחברה תפרע אשראים שהעמיד הבנק בחשבון חברת לוינסקי, דבר שלא היה ביכולת החברה. לעמדת החברה, הבנק גם הכשיל אפשרות שבנק טפחות למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק טפחות") ייתן את הלווי הבנקאי לפרויקט. 5. הנתבעים טוענים כי הבנק הפר את ההסכמה העקרונית להעמיד את הלווי הבנקאי הדרוש לפרויקט, מבלי שהייתה בידו כל עילה להפר את המוסכם. הבנק, כך לגרסתם, אף התנה בהמשך את מתן הלווי בדרישות לא מוסכמות, נעדרות בסיס, תוך שידע כי לא יהיה באפשרותה לעמוד באלה, ומשמעותן כליה על החברה. עוד נטען כי הבנק הפר חובות נאמנות ותום לב. לעמדת הנתבעים דין התביעה להדחות גם מחמת התיישנות. 6. איתן ועו"ד מוזס טוענים כי הערבות המוגבלת ניתנה על ידם רק עד לקבלת היתר בנייה, ולאחר מכן פקעה. לפיכך, ולאור הוצאת היתר הבנייה, פקעה הערבות ולא ניתן לחייבם לפורעה. 7. המחלוקות העיקריות הדרושות להכרעה האם נוצרה התקשרות מחייבת בין הבנק לבין החברה למתן לווי בנקאי לפרויקט; ככל שכך הוא, יהיה צורך לבחון האם ההתקשרות הופרה שלא כדין על ידי הבנק ובכך סיכל את אפשרות הקמת הפרויקט ובגדר זאת את יכולתה של החברה להחזיר את האשראים הנתבעים. ככל שהמסקנה תהיה אחרת, יהיה מקום להידרש לטענות הערבים איתן ועו"ד מוזס. 8. נטל הראיה הבנק הציג מסמכים מהם עולה כי ניתנו לחברה אשראים בסכומים שונים, אלה לא מוכחשים על ידי החברה ושולדר. שולדר, איתן ועו"ד מוזס אף לא מכחישים שחתמו על הערבויות, אך כאמור בפיהם טענות מדוע אינם מחויבים כלפי הבנק. עסקינן אפוא בטענת "הודאה והדחה", קרי שהנטל על הנתבעים להוכחת טענותיהם. בנסיבות אלה, אפשרתי לבנק, לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית של הנתבעים, להגיש תצהירים משלימים, שיתייחסו לראיות שהגישו הנתבעים לתמיכה בגרסתם. הבנק אכן הגיש תצהיר מפורט, לאחר ראיות הנתבעים. 9. הראיות מטעם הבנק, העיד עד אחד בלבד, מר מילוא אנגל, אשר עבד בבנק בעת הרלוונטית, וכיום עובד בשירות המנהל המיוחד של הבנק (להלן: "אנגל"). אנגל נתן תצהיר ראשון לו צרף את המסמכים המהווים את התשתית לחיוב הנתבעים בסכומים הנתבעים. לאחר הגשת תצהירי הנתבעים, הגיש אנגל כאמור תצהיר משלים מפורט המתייחס לראיות הנתבעים. יודגש כי אנגל לא טיפל בזמן התרחשות האירוע, בתיק של החברות, לא נטל חלק בפגישות עם הנתבעים או מי מהם, וידיעתו התמצתה בעיקר בנהלי עבודה בנקאיים ככלל, ושל הנהוג בבנק בפרט, כמו גם על האמור במסמכים השונים. לעמדת הבנק, הפקידים שהיו מעורבים בתיק החברה, לא שיתפו פעולה כך שלא היה טעם להזמינם לעדות בבית המשפט לתמיכה בעמדת הבנק. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 3, 4, 5 וכן הוגשה חוות דעת חשבונאית של רו"ח זלצר עליה נחקר. בנוסף העיד מר בורשטיין, חשב חברת מגיד. 10. משקל הראיות 10.1 סבורני כי על הבנק היה להעיד את אלה שהיו מעורבים מטעמו במו"מ עם הנתבעים אשר נטלו חלק בפגישות, כמו גם חתומים בשמו על המסמכים השונים. בין אלה, המנכ"ל מר ליבוביץ, הגב' שרה גריאני מנהלת מחלקת האשראים וכן מר אמיר פרג. לא שוכנעתי כי הייתה בידי הבנק מניעה לעשות כן, ודבריו של אנגל בהקשר זה אינם משכנעים. הטענה כי היה לבנק ניסיון מר בעבר להעיד בתביעה אחרת, עובדת לשעבר, שלא קשורה לתיק גני הקונגרס, אינה רלוונטית ואינה מחייבת בהכרח שגם אותם עובדים שהיו מעורבים בתיק גני הקונגרס, יעידו בניגוד לאמת ולא יתמכו בעמדת הבנק. מצופה שכל עד ימסור עדות אמת וטענת הבנק אינה מתקבלת על דעתי כאמיתה, שיש בה לבסס את עמדת הבנק לאי העדת מי שהיה מעורה מטעמו באירועים נשוא התובענה. במיוחד נכון הדבר, נוכח גרסתם הנוגדת של הנתבעים לזו של הבנק. 10.2 אין בידי גם לקבל את טענת ב"כ הבנק שהנטל להעיד את אותם עובדי הבנק, הוא על הנתבעים. שעה שהנתבעים העידו בדבר הסכמות אליהן הגיעו עם נציגי הבנק, לא כל שכן, יש לכך גם ביטוי בכתב, לרבות במסמכים מטעם הבנק, הנטל הועבר לכתפי הבנק להעיד את אותם עובדים על מנת לסתור את המיוחס להם על-ידי הנתבעים. למצער היה עליהם ליתן הסבר משכנע לבית המשפט מדוע הדבר נבצר מהם. כך למשל, איתן ועו"ד מוזס העידו חד משמעית כי ליבוביץ אמר להם שהערבות שניתנה על ידם, מוגבלת במועד והיא תפקע עם קבלת היתר הבנייה, עניין בן מספר ימים. הדברים נאמרו לכל אחד מהם, וכמות שהעידו לפניי. וישאל השואל, האם היה על נתבעים אלה להעיד את ליבוביץ שכך אמר? הרי על הבנק הנטל לזמן את ליבוביץ על מנת שיפריך את המיוחס לו בהקשר זה או למצער לשכנע את בית המשפט מדוע לא ניתן להעיד את ליבוביץ. זאת לא נעשה, והדבר עומד כנגד הבנק. 10.3 אדגיש כי אנגל העיד כי הגב' גריאני, התייצבה לפגישות הבהרה בקשר עם מתן עדות בתיק, אך לדבריו לא היה שיתוף פעולה מלא מצידה (עמ' 19 שורות 20-21). דברים אלה מלמדים כי ככל הנראה גרסת הבנק אינה מתיישבת עם הדברים כהווייתם, אחרת, כך יש להניח, הבנק היה מזמן את גב' גריאני לעדות. ראוי לציין בהקשר זה כי ב"כ הבנק בסיכומיהם טענו, כי הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם כי בנק טפחות הסכים ליתן את הלווי הבנקאי במקום הבנק, ולטענת ב"כ הבנק, על הנתבעים הייתה חובה להעיד את מנהלת המחלקה העסקית של בנק טפחות (סעיף 10 לסיכומים), וכי הימנעות הנתבעים לעשות כן, מתיישבת עם המסקנה שהבאתה הייתה פועלת לרעת הנתבעים. ועל כך נאמר, טול קורה! 10.4 זה המקום לציין כי התברר שאיתן נתן תצהיר בשתי גרסאות שונות. האחד המשתרע על 20 עמודים ועמוד נוסף עליו אישור המצהיר וכן גרסה קצרה יותר בת 18 עמודים בלבד, הגרסה האחרונה היא שהייתה ברשות העד במהלך חקירתו. העד טען כי המדובר בשינוי בעימוד בלבד. לעמדת הבנק, מדובר בשינוי מהותי בין שתי הגרסאות. עיינתי בין שני הנוסחים, וכן נתתי דעתי להסבריו של איתן לגבי אותם עניינים בהם קיים שוני ושוכנעתי כי אין מדובר בעניינים מהותיים וזאת מבלי להמעיט בחומרה מעצם הכפילות האמורה. 11. הסכם למתן לווי בנקאי לפרוייקט אקדים ואבהיר כי בשוק הנדל"ן, מקובל כי בנק מעמיד לווי בנקאי לפרוייקט בנייה, דבר שיאפשר לקבלן לקבל את המימון הדרוש לבניית הפרוייקט, כמו גם למסור לרוכשי היחידות ערבויות מכר. ככלל, בטרם מתן לווי, בוחן הבנק את הפרוייקט, בין היתר באמצעות חוות דעת של שמאי מקרקעין, המגיש דו"ח הקרוי "דו"ח אפס", בו מציג השמאי את תחזית העלויות הצפויות אל מול ההכנסות, לרבות עלויות מימון, על מנת שניתן יהיה לבחון את יכולת הקבלן להשיב את האשראים שיינתנו על ידי הבנק. המחלוקת הראשונה לה אני נדרש, האם כעמדת הנתבעים, הוסכם בין הבנק לבין החברה על הסכם לווי, הגם שאין חולק כי הסכם פורמלי לא נחתם. ממכלול הראיות שהובאו לפניי, כמו גם העדר ראיות שמצופה היה כי הבנק יגיש, מעדיף אני את גרסת הנתבעים, לפיה הוסכם בין החברה לבין הבנק כי האחרון יעמיד את הלווי הבנקאי לפרויקט, אך בחוסר תום לב התנער מההסכמה האמורה בדיעבד, נמנע מלחתום על הסכם לווי בנקאי, והפר את ההסכמות עם החברה, כמות שיפורט להלן. נקבע בזאת כי בין הצדדים הושגה הסכמה סופית מגובשת ומחייבת לפיה הבנק יעמיד לחברה את הלווי הבנקאי וזאת בתנאים כפי שהוצגו על ידי הנתבעים, קרי הבנק יעמיד את האשראים הדרושים לשם פירעון הסכום המגיע לבנק דיסקונט, יעמיד המימון הדרוש לבניית הפרויקט, לרבות לנדרש להוצאת היתרי הבנייה, את סכומי המס שחלים על "האחים", יעמיד ערבויות "לאחים", לפי קצב התקדמות הבנייה והתקדמות המכירות. כבטחון יקבל הבנק שיעבוד על הקרקע של הפרויקט, קרי את שתי החלקות ומבלי שהחברה תידרש ליתן הון עצמי נוסף, מעבר להון הקיים, קרי הקרקע שבבעלות גני הקונגרס וערבות בלתי מוגבלת של שולדר. עוד נקבע בזאת שהבנק, שלא כדין, מנע פעם אחר פעם את חתימת הסכם הלווי באופן פורמאלי, על ידי הצבת תנאים חדשות לבקרים שלא סוכמו, מבלי שהיה בידיו הצדק לעשות כן, ובחוסר תום לב. גם לאחר שגני הקונגרס, נענתה בלית ברירה לדרישות החדשות, ובכללן מציאת משקיע, נהג הבנק בחוסר תום לב, והתחמק מלחתום על הסכם הלווי באופן שמנע בידי החברה את הקמת הפרויקט כמו גם העברת הלווי לבנק טפחות עד שהחברה קרסה. ואפרט טעמיי: 12. הפרויקט הוצג לפני הבנק, עוד בטרם פתיחת החשבון, כאשר לעניין זה נמסרו מלוא הנתונים הדרושים לשם גיבוש הסכמה למתן לווי בנקאי. בהקשר זה הוצגה תמונה מלאה באשר לעלויות הכרוכות בהקמתו, ההכנסות והרווחים הצפויים, הנסמכים גם על "דו"ח אפס" של השמאי, עודד האושנר, שהינו שמאי מקרקעין (להלן: "השמאי"), מיום 17.10.97. בנוסף, נמסרו לבנק נתונים שונים על הפרוייקט לרבות הביטחונות וכמפורט במכתבו של איתן לבנק מיום 5.11.97. בהמשך, התקיימו פגישות בין הצדדים, קרי בין יצחק שולדר ואיתן לבין נציגי הבנק במהלכן לובנו התנאים השונים, עד גיבוש הסכמה סופית למתן לווי בנקאי. הצדדים נהגו הלכה למעשה, לפי המוסכם, הבנק העמיד את הכספים כמו גם הערבויות הנדרשים ליציאת הפרויקט לדרכו: תחילה, ביום 29.10.97 עת שילם סך 1,832,000 ₪ לבנק דיסקונט לסילוק האשראים שניתנו לגני הקונגרס על ידי האחרון וכנגד רישום שיעבוד לטובתו על זכויות החברה בקרקע. בהמשך, העמיד הבנק אשראים שונים לפירעון תשלומים שגני הקונגרס נדרשה להם לשם קידום הפרויקט. כך שולמו תשלומי האגרות לעיריית תל אביב על מנת להוציא את היתר הבנייה וכן הכספים הדרושים לתשלום מס השבח ש"האחים" מחויבים בהם לפי הסכם הקומבינציה. כמו כן, הוציא הבנק ביום 25.5.98 ערבויות בנקאיות "לאחים", ע"ס 100,000 דולר לכל אחד מהם. בהמשך ביום 19.05.99 הוכן ע"י השמאי עדכון לדו"ח האפס, (מוצג 42), ובו פירוט השמאי באשר לפרויקט. בין לבין הכין הבנק טיוטות של הסכמי לווי בנקאים, כאשר האחרונה, שלא הייתה שנויה במחלוקת, שערך הבנק מיום 10.4.02; בטיוטא זו נעדרות התניות שונות שהבנק ניסה שלא כדין להוסיף בדיעבד, וניתן היה לחתום עליה. אלא, שכשבועיים לאחר מכן קרס הבנק, כך שהדבר נמנע מנסיבות אחרות. 13. ראיתי להטעים כי מתן הערבויות הבנקאיות, בנוסף להיותן ראיה למימוש הסכם הלווי, הן מהוות מצג של הבנק כלפי צדדים שלישיים כי הוסכם על מתן הלווי הבנקאי לפרוייקט באמצעותו. לעניין זה אפנה לסעיף 9 להסכם הקומבינציה, לפיו "האחים" מודעים לכך שגני הקונגרס אמורה לקבל לווי בנקאי לפרויקט, ולצורך כך יש לרשום משכנתא על חלקם לטובת הבנק המלווה, והם מתחייבים לאפשר לחברה לרשום את השיעבוד לטובת הבנק המלווה, קרי לשעבד את זכויותיהם בקרקע לבנק המלווה. בסעיף 11 להסכם הקומבינציה נקבע כי הבנק המלווה ינפיק "לאחים" ערבות ביצוע של השטח המבונה המגיע להם לפי הסכם הקומבינציה. אין חולק כי הבנק היה מודע להוראות הסכם הקומבינציה, ובגדרן שבעצם הוצאת הערבויות הבנקאיות לפיו, משמע שהוא הוא הבנק המלווה כהגדרתו בהסכם הקומבינציה, קרי הוא שמעמיד את הלווי הבנקאי. הבנק גם לא הסתייג בכתבי הערבויות הבנקאיות כי אין בהם כדי לשנות ממעמדו ככזה, הגם שידע להוסיף בכתבי הערבויות הסתייגויות אחרות, כפי שיובהר להלן, שעה שאלו נדרשו בעיניו. הבנק יצר אפוא מצג לרבות כלפי צדדי ג' בדבר כריתת הסכם לווי. 14. גם בהמשך הדרך, נהג הבנק כמי שהוא המעניק את הלווי הבנקאי. לעניין זה, הבנק הגדיל במידה ניכרת את סכומי הערבויות הבנקאיות הראשונות שנתן מ-100,000 דולר כל אחת ל- 175,000 דולר כל אחת. 15. עיגון נוסף למסקנתי בדבר הסכמות הבנק למתן לווי בנקאי ניתן למצוא בסיכומי פגישות בין הצדדים, כפי שהוצגו בבית המשפט. בין אלה אפנה לנספח 39, שהינו מסמך בכתב ידו של איתן, בדבר סיכום פגישה בין הצדדים ביום 16.3.99, כאשר מטעם הבנק נכחו, בין היתר, ליבוביץ וגריאני. בסיכום הפגישה נאמר, בין היתר: " (7) החשבון הקיים ימוחזר לתוך חשבון הלווי". (ההדגשה אינה במקור - א.א.) סיכום הפגישה מבטא אפוא הסכמה בלתי מותנית ובלתי מסויגת של הבנק למתן הלווי הבנקאי. אמנם התרשומת היא בכתב ידו של איתן, אך האחרון העיד כי התרשומת צולמה בסוף הפגישה על ידי נציגת הבנק וחולקה לנוכחים. לכן, אם היה למי מהם הסתייגות הימנה, שומה היה עליו להודיעה לנתבעים, אך כזאת לא הוצג. גם לא הובאה כל עדות סותרת מטעם הבנק, דבר שמחזק את אמינות התרשומת. 16. בפועל, לאחר התקשרות בהסכם עם מגיד, נכנסה האחרונה בחודש אפריל לאתר, החלה בביצוע עבודות הבניה של מרתף חניה וקומה ראשונה, בעלויות ניכרות. לו סבר הבנק שאין התקשרות מחייבת, חזקה שהיה מודיע לאלתר לצדדים שאין הסכם ליווי "סגור" ולכן אין מקום לביצוע הבנייה. 17. שעה שהחברה טענה כי הכספים ניתנו על ידי הבנק, בהתאם למוסכם עימו למתן לווי בנקאי לפרויקט, לא כל שכן, אין חולק כי הכספים אכן ניתנו לצרכי הפרויקט, עבר הנטל לבנק להוכיח אחרת קרי, המסגרת אשר לטענתו, בהתאם לה הועמדו הכספים האמורים. לעניין זה, העד אנגל, שכאמור לא טיפל מטעם הבנק בתיק של גני הקונגרס, לא יכול היה ליתן כל מידע באשר לבסיס בגינו הסכים הבנק ליתן את כל הכספים האמורים. לא הובאה כל ראיה אחרת הסותרת או מפריכה את גרסת הנתבעים וגם בכך תימוכין למסקנתי. 18. לטעמי, הבנק הכשיל את חתימת הסכם הלווי שלא כדין. כאמור, "האחים", טענו כי יש לתת להם ערבות בנקאית בסכום העולה על שנקבע בהסכם הקומבינציה ולפיכך סרבו לחתום על שיעבוד זכויותיהם בקרקע לטובת הבנק. בנסיבות אלה, מאן הבנק לחתום על הסכם הלווי. הנתבעים סברו, ובצדק לטעמי, כי על מנת שניתן יהיה לקבל צו שיפוטי המחייב את "האחים" לחתום על השיעבוד לבנק, נכון יהא להציג בבית המשפט הסכם לווי בנקאי המותנה ברישום המשכנתא לטובת הבנק על חלקם של "האחים". ללא הצגת הסכם לווי בנקאי, הייתה גני הקונגרס מתקשה לקבל צו כאמור, שכן לפי הסכם הקומבינציה יש צורך בהסכם לווי בנקאי. דא עקא, הבנק סירב לכך ושלא כדין. מר אנגל טען שלא היה מקום מצד הבנק להתקשר בהסכם קומבינציה מותנה שכן הסכם מותנה מחייב את הבנק להביא בחשבון נפח האשראים הכללי של הבנק, את סכום האשראי לפי הסכם הקומבינציה המותנה, הגם שזה טרם מומש, דבר שיש בו כדי להכביד על הבנק. אין בידי לקבל את הסברו. היה ברור לבנק כי גני הקונגרס נזקקת להציג לפני בית המשפט הסכם לווי עם הבנק, על מנת לשכנע את בית המשפט שיש לחייב את "האחים" לחתום על השיעבוד לבנק, אחרת קיים חשש שעתירתם תידחה. עוד היה ברור לבנק, כי אין לגני הקונגרס אפשרות להציג לבית המשפט הסכם לווי אלא באמצעותו, וכי בהימנעותו לעשות כן, הוא מצמצם את הסיכויים לקבלת צו שיפוטי בעניין נגד "האחים". מעבר לדרוש, לא ראיתי מה הנזק שהיה נגרם לבנק אילו התקשר בהסכם קומבינציה מותנה, שכן הנזק באפשרות של העמדת אשראים מותנים לא הוכח, ומכל מקום, הבנק היה יכול להגביל את תוקף ההסכם המותנה. מכאן שהנזק הצפוי היה קטן, אם בכלל. אציין כי הבנק ידוע ידע היטב להתנות תוקפן של התחייבויות כאשר רצה בכך. כך, בערבויות הבנקאיות שהוציא ל"אחים" צוינה במפורש הגבלת מועד, לפיה תנאי לתוקף הערבות הוא שיעבוד זכויותיהם של "האחים" בקרקע לטובת הבנק עד ליום 1.7.98. לכן, מצופה היה כי הבנק ירתם למאבק של החברה ויסייע לה על ידי קיום חובתו בחתימה על הסכם לווי בנקאי מותנה. 19. הפרת חובת הבנק בהקשר זה אף מתעצמת נוכח סירוב הבנק לרישום המשכנתא לטובתו, באמצעות ייפוי הכוח שנתנו ה"אחים" לעו"ד מוזס למטרה זו ומהווה נדבך נוסף למניעות הבנק לטעון על שלא נרשם השעבוד. התעקשות הבנק כי מסמכי השעבוד דווקא יחתמו על ידי "האחים" עצמם ולא באמצעות מיופה כוחם, מהווה אף היא התנהגות בחוסר תום לב, ומגיעה כדי הפרת המוסכם. ודוק, אם היה הבנק מסכים לשימוש בייפוי הכוח, על מנת לרשום את השיעבוד של זכויות האחים בחלקם בקרקע לטובתו, ניתן היה בכך להבטיח את הבנק, כמות שהוסכם מלכתחילה, ובכך להוציא לפועל את הפרויקט. הבנק, מטעמים התלויים בו, שלא הובהרו, הכשיל את מימוש הפרויקט. בחנתי גם את יתר טענות הבנק, ולא ראיתי לקבלן: 20. לטעמי, אין בעובדה שלא נחתם הסכם לווי בנקאי פורמאלי, כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה שהשתכלל הסכם לווי בנקאי. לעניין זה אפנה לע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ (2006) , להלן: ("פס"ד שיכון השקעות בע"מ"): "באשר לשאלת תוקפו של החוזה הרביעי, כבר נפסק בעבר, כי העדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על כוונת הצדדים שלא להתחייב בחוזה (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 70; וכן ראו, ד"נ 40/86 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 725-724). על החֶסֶר הראייתי שנגרם עקב העדרה של חתימה ניתן להתגבר בדרכים שונות, תוך בחינה של כלל נסיבות המקרה. נראה, שגם אלה המסתייגים מגישה מרחיבה לגבי הנושא של העדר חתימה, יסכימו שבמקרה זה יש לקבוע שהשתכלל חוזה." עוד אוסיף, אין עסקינן בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969. 21. לא התעלמתי מטענת הבנק כי התשלומים השונים בוצעו מחשבון העו"ש של החברה ממנו גם הוצאו שיקים בנקאיים לתשלומים השונים, וחיובים אחרים. מכאן לטענתו שבהעדר הסכם בנקאי חתום, אזי היחיד המחייב הוא הסכמי פתיחת החשבון ותנאי ניהול החשבון (נספחים א-ג לתצהיר אנגל הראשון). אין בידי לקבל את הטענה. בנק המעמיד אשראים ניכרים בחשבון, המאפשר בנוסף הוצאת ערבויות בנקאיות ומתן הלוואות, וכנגד משעבד את הקרקע נשוא הוצאת אותם כספים לטובתו, חזקה עליו שעושה כן לצורך מטרה מסוימת, ובהתאם למסגרות האשראי. לא עלה בידי הבנק להבהיר מהי המסגרת שהוסכמה בינו לבין החברה מכוחה מימן את הסכומים הניכרים ששולמו לשם הפרויקט כמו גם הערבויות הבנקאית שהוצגו, ואנגל מטעמו, הודה ברוב הגינותו כי לא איתר כאלה, הגם שכאלה אמורים להיות. באנלוגיה אפנה לפס"ד שיכון השקעות בע"מ הנ"ל: "...עמדת המערערות, לפיה תשלום הכסף נעשה על חשבון הסכומים שחבו להן המשיבים וללא קשר להסכם הרביעי, מעלה תהיות רבות. כך למשל, מתקשים אנו להבין מה התועלת אשר תצמח למשיבים מהעברת סכום כסף משמעותי למערערות שלא במסגרת ההסכם הרביעי, בה בעת שהם נמצאים בשלבים הסופיים של המשא ומתן להסדרת חובותיהם הכספיים למערערות. קושי נוסף שעולה מעמדת המערערות נוגע לעובדה שסכום הכסף שהועבר לידיהן זהה במדויק לתשלום הראשון שבהסדר התשלומים, הקבוע בהסכם הרביעי. משכך, נראה כי אין מנוס מלקבוע שהצדדים החלו בביצועו של ההסכם הרביעי..." במיוחד אפנה לתשובות בלתי מספקות של העד אנגל בעניין (עמ' 16 שורות 11-14): "ש. איך בנק מוציא ערבויות לצד ג'? ת. אין לי תשובה מדוע הבנק הוציא את שתי הערבויות לבעלים של הקרקע. בערבות נקבע שהתנאי לתוקפה הוא שתירשם משכנתא. ש. אם כך, הבנק יודע מה לעשות, מדוע לא עשית את הסכם הליווי מותנה? ת. בשיקול דעת, אני לא יכול להיכנס." 22. נתתי דעתי לעמדת הבנק כי נדרשים שלושה תנאים למתן לווי בנקאי: הון עצמי, מכירה מוקדמת של יחידות והשלישי שעבוד הקרקע. הבנק גורס כי אלה לא התקיימו. אין בידי לקבל הטענה. די בכך כי הטענה הועלתה ללא תימוכין כנדרש, על ידי מומחה לדבר, או בנקאי המתמחה בלווי בנייה, ואין ראיות כי אנגל הוא כזה, כדי לדחותה. אך גם אם אקבל את גישת הבנק בדבר התנאים האמורים, אזי השניים הראשונים התקיימו, והשלישי לא התקיים במלואו מחמת נסיבות התלויות בבנק: באשר לתנאי הראשון של הון עצמי, הרי זה בא לידי ביטוי בקרקע של גני הקונגרס ששועבדה לבנק, שכן רק חלק הימנה נרכש באמצעות מימון זר. לעניין זה ראה פניית גני הקונגרס באמצעות איתן במכתבו מיום 5.11.97 ובמיוחד סעיף 2 לו (מוצג 19). גם באשר למכירה מוקדמת של הדירות; הבנק לא נקב בנתון ברור של מכירות מוקדמות. זאת ועוד, כל עוד לא מוסדר הלווי הבנקאי, מנוע הקבלן למכור את הדירות לנוכח הצורך בהוצאת ערבויות מכר, לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה - 1974. עם זאת היה צפי לרכישה מוקדמת של דירות, וכאמור במכתבו של עו"ד מוזס מיום 8.9.98 לבנק (מוצג 31), לפיו ארבעה רוכשים ממתינים לחתימה על הסכם רכישה. באשר לתנאי השלישי של שעבוד הקרקע לטובת הבנק; אזי גם תנאי זה התקיים וזאת בכל הנוגע לחלקה של החברה בקרקע. באשר לשיעבוד חלקם של האחים בקרקע, אזי הבנק הוא שמנע את קיומו, שכן סירב לרישום השיעבוד באמצעות יפוי הכוח של עו"ד מוזס. צד אשר מנע את קיומו של התנאי, לא יוכל לטעון כי התנאי לא התקיים, וכקבוע בסעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים חלק כללי"). 23. נתתי דעתי לטענת הבנק לפיה גרסת הנתבעים מבוססת על אמירות בעל פה גם כנגד מסמכים בכתב, אך אין בידי לקבלה. ראשית, טענת הנתבעים בדבר הסכמה למתן ליווי בנקאי הוכחה שעה שההסכם מומש הלכה למעשה, באמצעות תשלום כספים על-ידי הבנק, העמדת ערבויות מטעמו לאחים ועוד, ואלה הן ראיות שבכתב. שנית, הובאו ראיות בכתב גם לכך שהבנק שלא כדין הפר את המוסכם, כגון דרישה לפירעון האשראים בחשבון חברת לוינסקי, בהעדר עיגון לכך. שלישית, הוצג יפויי כוח המאפשר רישום המשכנתא לטובת הבנק על זכויות האחים בקרקע, דבר שהיה בו כדי להסדיר את הבטוחות לבנק, ולהכשיר מבחינתו את חתימת הסכם הליווי הבנקאי. מעל ומעבר, הוצגו כאמור טיוטות הסכם לווי, הגם שאלה לא נחתמו, וככאלה יכולות להוות ראיה בכתב. בהערת אגב, בין הצדדים מחלוקת על מועד העברת הטיוטא האחרונה של הסכם הלווי, כאשר לעמדת הבנק היא הועברה זמן ניכר קודם למועד הנטען על ידי הנתבעים, אך גם כאן בהעדר עדות מטעם הבנק באשר למועד השיגור של הטיוטא ולמצער המועד בו הוכנה על ידי הבנק, עומדת רק גרסת הנתבעים. 24. לא התעלמתי מטענת הבנק המסתמך על ת/1, שהינו כתב ההגנה שהגיש שולדר בתביעה שהוגשה על ידי האחים לבטול הסכמי הקומבינציה ותשלום הפיצויים. הבנק טוען כי גרסת שולדר בכתב ההגנה אינה מתיישבת עם עמדתם בהליך זה, שכן בכתב ההגנה דשם נטען שהמחדל באי הצלחת הפרויקט נעוץ באחים ולא בבנק, אשר ניסה לסייע בידם של שולדר והחברה. דין הטענה להדחות שכן אין ספק שסירובם של האחים לשעבד את הקרקע לטובת הבנק והדרישה להגדלת סכום הערבויות הבנקאיות הכשילה את הפרויקט וכטענת הנתבעים. עם זאת, וכמות שפורט לעיל, הבנק אינו יכול להיוושע מכך, שכן כאמור הייתה לבנק אפשרות לסייע בידי הנתבעים להתגבר על המכשול אם היה מסכים לשימוש בייפוי הכוח שניתן כמו גם להסכמה ללווי בנקאי מותנה. איני רואה הכרח לקשור בין השניים, וכל אחד, קרי האחים מצד אחד, והבנק מצד שני, תרמו לאי יציאת הפרויקט לדרכו. אך ברור הוא שבתביעת האחים יטענו שולדר שהם הם האחראים לכישלון הפרויקט. 25. דחיית עמדת הבנק כי לא התגבשה הסכמה מחייבת למתן לווי בנקאי, ושמכך גם לא פעל לפיה, בהכרח מחייבת המסקנה כי הבנק הפר את ההסכמה האמורה שכן לא העמיד את האשראים כנדרש. לעניין זה אוסיף אף כי הבנק בשיטתיות המשיך להפר את המוסכם, בצד התנהגות חסרת תום לב, וזאת לאחר שכבר הושגה הסכמה בדבר הלווי הבנקאי וכמפורט להלן: 26. הבנק העמיד חדשות לבקרים, תנאים נוספים, שלא היו מוסכמים כתנאי ללווי הבנקאי. כך, עת שדרש מהחברה להגדיל את ההון העצמי בסך של 300,000 דולר, ללא הצדק לעשות כן. הפרה זו בולטת במיוחד שעה שהיה ידוע לבנק כי אין ברשות החברה ושולדר סכום כאמור. הדרישה אף עומדת בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, והבנק לא הוכיח כי היה לו הצדק לדרוש את שינוי תנאי ההסכמה העקרונית בעניין. לא התעלמתי מטענת הבנק לפיה הוא סבר שיש לעשות כן נוכח דרישת "האחים" להגדיל את סכום הערבויות, אך דרישה זו נגדה את תנאי הסכם הקומבינציה וכל עוד לא הייתה הכרעה משפטית שונה, מנוע היה הבנק להתנות את מתן הלווי בהגדלת ההון העצמי. 27. הבנק הפר את ההסכם, גם לאחר שחברת מגיד צורפה לפרויקט, לאור דרישת הבנק מגני הקונגרס לפרוע אשראים של חברת לוינסקי כתנאי למתן הלווי הבנקאי, תנאי שהחברה לא יכלה לעמוד בו, ושוב ללא כל הצדקה ובניגוד למוסכם. לעניין זה אפנה לטיוטת הסכם הלווי שהכין הבנק, נספח 46, מיום 18.7.99. במסמך האמור, הוסיף הבנק דרישה חדשה בסעיף 24יא', לפיה כתנאי ללווי על החברה לפרוע עד ליום 15.9.99, קרי תוך כחודשים, את ההלוואה בחשבון חברת לוינסקי!!! את הדרישה האמורה עיגן הבנק לטענתו בטענת של "מגבלת ערב יחיד". הדרישה האמורה מהווה הפרה בוטה של המוסכם, על ידי הבנק. ככל שהייתה קיימת מגבלה כאמור, שומה היה על הבנק להודיע עליה כבר בתחילת הדרך, וודאי שעוד בטרם צורפה חברת מגיד, ולא להעלותה לראשונה בשלב כה מתקדם, לאחר שהתקיימו ישיבות רבות, לאחר שצורף משקיע ועוד. הנתבעים טענו ובצדק שאף לגופו לא הייתה לדרישה בסיס, שכן את ההון העצמי הנוסף השקיעה מגיד, אשר גם התחייבה לבנות על חשבונה את הפרויקט, כך שלא היה מקום להתנות את הלווי בפירעון ההלוואה של חברת לוינסקי. אדגיש כי אנגל בחקירתו הודה שלא מצא מסמך בנקאי המעגן את זכות הבנק לדרוש זאת (עמ' 12 שורה 14-16). 28. הגדיל הבנק לעשות, כאשר בהמשך טען שהעיגון לדרישה האמורה נובע מקיומן של ערבויות צולבות בין שתי החברות. הנתבעים טענו כי אין בין שתי החברות "ערבויות צולבות". אנגל בעדותו הודה שלא היו ערבויות צולבות (עמוד 13 שורה 16). אך גם בכך לא דק הבנק פורתא. הוצג לפניי סיכום תרשומת פגישה שנערך על ידי מר אמיר פרג מהבנק, מיום 7.3.00 (תנ/5) ובו מוצגת עמדת הבנק לפיה הוא מתנה את מתן הלווי הבנקאי בפירעון החוב של חברת לוינסקי, אך לא צוין מאומה בדבר ערבויות צולבות. זאת ועוד, שעה שהבנק טען כי קיימות ערבויות צולבות של שתי החברות, ביקש עו"ד נביא מטעם חברת מגיד, במכתב מיום 8.6.01 (סעיף 1), אסמכתא באשר לקיום הערבויות הצולבות הנטענות, אך כזו לא הוצגה. מכאן שהבנק לא היה רשאי, ומכל מקום ללא הצדק סביר, להוסיף תנאי למתן הלווי הבנקאי בדבר פירעון האשראים של חברת לוינסקי. הפרה נוספת הינה סירוב הבנק לאפשר העברת הלווי לבנק טפחות; לעניין זה שוכנעתי ממארג הראיות, ומהעדר עדויות סותרות, כי הלכה היה על הבנק לאפשר העברת הלווי לבנק טפחות. סירובו לאפשר זאת, היה ללא הצדק. המסקנה המתבקשת היא כי מהעדויות שלא נסתרו הייתה הסכמה עם בנק טפחות להעברת הלווי לבנק זה המגובה באסמכתאות בכתב. כך, מכתב איתן לבנק מיום 18.2.01 בו צוינה נכונות בנק טפחות לפרוע את מלוא האשראים שניתנו על ידי הבנק וכן לפרוע חלק מאשראים שניתנו לחברת לוינסקי. בהמשך, התקיימה פגישה בבנק בנוכחות הצדדים, אשר בה שב ועלה העניין ואז עמד הבנק על דרישת הערבויות הצולבות, דרישה אשר לגביה נקבע, שהייתה חסרת יסוד. 29. מכלול הראיות והעדויות שפורטו לעיל אף מבססות את הקביעה לפיה התנהגות הבנק מגיעה גם לכדי הפרה של חובת האמון הבנקאית שהוכרה כחובה בנקאית ולבר בנקאית ובניגוד לחובתו לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). "תכליתה של חובת האמון הבנקאית היא ריסון כוחו של הבנק ותיעולו לקידום האינטרס של הלקוח (או של כל זכאי אחר). בעוד שחובות אחרות מסתפקות בהצבת רף של הגינות (חובת תום הלב) או של התנהגות סבירה (חובת הזהירות), לב ליבה של חובת האמון הבנקאית היא שמירה על האינטרס של הלקוח. על הבנק לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אף על פני האינטרס האישי שלו עצמו". דיני בנקאות חובת האמון הבנקאית - רות פלאטו שנער, בעמ' 282. 30. תוצאות ההפרה התנהגות הבנק אשר התנער מהסכמה מחייבת ומאן לחתום על הסכם פורמאלי, מהווה הפרה של ההסכם. זאת ועוד, סירובו לחתום על הסכם הלווי הבנקאי וליתן האשראים לפיו, מנע מהחברה הלכה למעשה את היכולת לממש את הפרויקט, שכן בהעדר הסכם לווי, לא רשאי קבלן למכור דירות שכן כאמור אין ביכולתו למסור להם ערבויות. הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מההפרה הוא זה העולה מדוחות האפס של השמאי האושנר, הן בגין עלויות ההקמה והמיון והן עבור מימון הקרקע שלא נסתרו, מהן עולה חד משמעית כי הפרויקט אמור היה להרוויח ולהניב תשואה לבעליו, לאחר החזר האשראים לבנק. לא הובאה כל ראיה סותרת לכך. משכך, התוצאה הינה שאם הבנק היה מכבד את ההסכם, מאפשר את הלווי הבנקאי, חברת גני הקונגרס הייתה בונה את הפרויקט, והיה בתזרים התקבולים בכדי לפרוע את מלוא האשראים שניתנו לה על ידי הבנק. כתוצאה מההפרה, גרם הבנק להעדר יכולת של החברה להשיב לו את האשראים. עסקינן בנזק העונה על הגדרת הפיצוי בגין ההפרה לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, (להלן: "חוק החוזים תרופות"), שכן זהו נזק שהמפר, קרי הבנק היה צריך לצפות שיגרם לחברה כתוצאה מהפרת ההסכם. לא ניתן לשלול שעסקינן גם בנזק לפי סעיף 11 לחוק האמור. די לי בכך שהנתבעים הוכיחו בראיות את הנזק על מנת לצאת ידי חובם לפי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות. לטעמי אין רלבנטיות האם במבט לאחור, יתכן ודמי השכירות או המכירה היו נמוכים מתחזית דו"חות האפס, שכן על הבנק היה להביא ראיות שדו"ח אפס התברר כשגוי. בהעדר ראיות כאמור, עומדים דוחות האפס על מקומם. הנתבעים טענו בכתב ההגנה לקיזוז הנזקים וכאמור בין היתר בסעיפים: 22,23,98. הנזקים שנגרמו לחברה, הם אפוא ברי קיזוז מהמגיע לבנק, ובהתאם לסעיף 20 לחוק התרופות כמו גם לפי סעיף 53 לחוק החוזים חלק כללי. (ראה ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברק אבוקרט - מפרק (2010) . בנוסף; זכות הקיזוז נובעת גם מכוח הפרת הבנק את חובת האמון הבנקאית, המצמיחה את התרופות הנובעות בגין הפרת חוזה, כמו גם סעדים מיוחדים העומדים לנפגע בגין הפרת חובת האמון (פלאטו - שנער, עמ' 284). כן ראה: ע"א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף יהודה המכבי (2007) : " במילים אחרות, בהחלט ייתכן כי הפרת החובות המוטלות על בנק כלפי לקוחותיו לא תגיע כדי עושק הטעייה, כפייה או תרמית ולא תצדיק סעדים הצהרתיים גורפים..., אך היא עשויה להקים ללקוח במישור החוזי או במישור הנזיקי סעדים אחרים, מתונים יותר, כגון קביעת ממצא שהבנק גרם ללקוח נזקים בהתנהגותו ומתן אפשרות ללקוח לקזז נזקים אלה מן החוב שהוא חב לבנק." (ההדגשה לא במקור - א.א) 31. נתתי דעתי לטענת הבנק לפיו שולדר לא הודיע על ביטול הערבות, הגם לאחר שהבנק פעם אחר פעם, הפר את המוסכם אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה. הואיל והמסקנה הינה כי הבנק הפר את המוסכם, מנע בידי החברה את היכולת להשיב לו את האשראים, ממילא מופטרים הערבים מתשלום. 32. ערבות איתן ועו"ד מוזס לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש למחלוקת באשר למימוש הערבות של איתן ועו"ד מוזס. עם זאת, והואיל ושמעתי את הראיות בעניין, בחרתי ליתן דעתי גם למחלוקת בעניין זה. מעדיף אני גם את גרסת איתן ועו"ד מוזס כי ערבותם הוגבלה עד לקבלת היתר הבניה מאשר גרסת הבנק כי לא הוסכם על מגבלה כאמור. לטעמי, עמדו הנתבעים בנטל להוכחת גרסתם זו, על פני האמור בכתב הערבות שאינו כולל את המגבלה האמורה. לעניין זה: הערבות ניתנה כנגד התחייבות הבנק לשלם את הסכום נשוא הערבות לעירייה שנדרשה לצורך תשלום אגרות הבניה וכתנאי למתן היתר הבנייה. לסכום זה, הוסיף שולדר הון עצמי של 130,000 ₪. כך שלא היה חשש בלב הערבים כי יידרשו לפרוע את הערבות. זאת ועוד, הן לאיתן והן לעו"ד מוזס אין מעמד של בעלים או מנהלים של גני הקונגרס ואין להם לכאורה כל עניין לערוב להתחייבויות של גני הקונגרס, בהבדל משולדר. איתן ועו"ד מוזס, היו חד משמעיים בעדותם בדבר הבטחתו של ליבוביץ כי הערבות היא לתקופה קצרצרה עד לקבלת היתר הבנייה. עו"ד מוזס, בגילו המתקדם, כבן 91 בעת העדתו לפניי, זכר את המקרה כמו גם אירועים אחרים בפרשה, בפרטי פרטים, דייק בנתונים שמסר והתרשמתי לחלוטין כי הוא לא היה מסכים לערוב לגני הקונגרס אלמלא הובטח לו שהערבות תפקע עם קבלת היתר הבנייה, שכן בד בבד עמד הבנק לשלם את האגרות והעירייה אמורה הייתה לתת כנגד את היתר הבנייה, כמות שנעשה. גם עדות איתן בעניין הייתה משכנעת. כנגד עדויות אלה, לא הובאה עדותו של ליבוביץ על מנת להכחיש את נכונות הנטען. אנגל לא יכול היה למסור מידע אמין האם הייתה הסכמה כאמור בדברי הנתבעים. הדבר עומד אפוא בעוכרי הבנק. אוסיף, לעמדת הבנק לפיה אין הגיון בגרסת איתן ועו"ד מוזס כי ערבותם ניתנה עד הוצאת היתר בנייה, היא עניין הדרוש ראיה והוכחה, וככזאת לא נעשה על ידי הבנק. זאת ועוד, היתר הבניה, הוא אחד השלבים החשובים בפרויקט בניה, ולא ניתן לשלול כי עצם הינתנו, מגדילה את שווי הבטוחה של הנכס בגינו ניתן ההיתר, ובניגוד לעמדת הבנק. מעל ומעבר, הוצגה לפניי תרשומת פגישה בין כל נציגי הצדדים מיום 14.3.99 (נספח 39), בכתב ידו של איתן ובה צוין כי הערבויות תמחקנה (סעיף 8), כאשר לדברי העד איתן, בתום הפגישה, צולם הפרוטוקול על ידי שרה גרייאני והוא נמסר לנוכחים. במשך שנים, למעט פנייה אחת בשנת 1999, לא פנה הבנק אל הערבים ודרש את פירעון הערבות. פנייה ראשונה הייתה ב 2005, דהיינו בחלוף כשבע שנים מהוצאת הערבות. הבנק נהג אפוא כמי שסבר שאכן הערבויות אינן תקפות. נתתי דעתי לטענת הבנק לפיה גירסת איתן ועו"ד מוזס כי הערבות ניתנה להבטחת אשראי רק עם קבלת היתר, מהווה הרחבת חזית. לא ראיתי לקבל הטענה את שכן בסעיף 95(א) לכתב ההגנה נטען כי הערבות נינתה לצורך היתר. אמנם, נכון היו עושים הנתבעים, אילו הרחיבו יותר בעניין בכתב ההגנה, אך אזכור עניין ההיתר ביחס לערבות, די בו. 33. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא נדרשתי למחלוקות הנוספות בין הצדדים, לרבות טענת ההתיישנות של עילת התביעה, כמו גם הסתמכות הנתבעים על חוות דעת עו"ד טיקוצקי. 34. סוף דבר דין התביעה להידחות. הבנק יישא בשכ"ט הנתבעים בסך של 50,000 ₪. לא ראיתי מקום לחייב את הבנק בהוצאות חוו"ד המומחה מטעם הנתבעים שכן לא היתה דרושה לצורך ההכרעה. ניתן היום, י"א אדר א תשע"א, 15 פברואר 2011. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ערבות