עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא עקרון החוקיות, לפיו פעילותה של הרשות השלטונית מוגבלת לאותן הסמכויות שהוקנו לה בחוק ולא מעבר לכך. זוהי דוקטרינת ה-Ultra Vires לפיה בניגוד לאדם פרטי, כל מה שלא הותר לרשות השלטונית בחוק אסור לה לבצע [ראו למשל: יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 73 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 98-97 (2010) (להלן: ברק-ארז)]. אף שהרשות השופטת הינה רשות עצמאית ונפרדת מהרשות המבצעת, הרי שגם הרשות השופטת היא אחת מרשויות השלטון ומשכך אף היא כפופה לעקרון החוקיות. כפי שהיטיב לבטא זאת השופט א' גרוניס ברע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 7.10.2009) (להלן: עניין ממן) "סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות – ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק" (שם, סעיף 18). אחת מתכליותיו של עקרון החוקיות היא להגביל את סמכויותיה של הרשות השלטונית ולהתוות את גבולותיה על מנת למנוע את עריצות ושרירות הרשות באופן העלול לפגוע בחירויותיו של היחיד (ברק-ארז, בעמ' 97). רציונאל זה יפה אף בעניינה של הרשות השופטת כפי שעמד על כך פנחס גולדשטיין ברשימתו "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37 (1984) (להלן: גולדשטיין): "מכאן המגמה היסודית להסדרו התחיקתי המפורט של ענף משפט זה. הסדר כזה נועד, למעשה, למנוע שרירות דעת שיפוטית, באצטלה של שיקול דעת שיפוטי ובאמתלה של צורך ב'עשיית צדק', שתוצאתו, עשיית כל שופט כטוב בעיניו, אשר אין בינן לבין 'רדיפת' צדק ולא כלום" (שם, בעמ' 42 וכן האסמכתאות הנזכרות בה"ש 24). תכלית נוספת המונחת בבסיס עקרון החוקיות היא חיזוק הדמוקרטיה, משום שהוא מחייב כי ההחלטות הנוגעות לכוחו של השלטון יהיו מבוססות על חוק שהתקבל ברשות המחוקקת הנבחרת (ברק-ארז, בעמ' 97; זמיר, בעמ' 73). כן מבטא עקרון החוקיות את מנגנון האיזונים והבלמים בכך שהוא מונע ריכוז סמכויות רבות בידי רשות אחת באופן העלול לפגוע בחירויות הפרט (ברק-ארז, בעמ' 85-82).  ודוק, לעקרון חוקיות המנהל התגבשו חריגים במהלך השנים, כמו למשל הקניית סמכויות עזר גם מקום בו לא עוגנו מפורשות בחוק וכן הכרה בקיומה של סמכות טבועה או בשמה האחר סמכות שיורית (על הגורמים וההצדקות להכרה בסמכות זו ראו: ברק-ארז, בעמ' 140-139; זמיר, בעמ' 80-77). כך, אף הוכרה סמכותו הטבועה של בית המשפט שהיא "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" [פסק דינו של השופט צ' ברנזון בד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96 (1974) (להלן: עניין בן שחר); אודות התפתחותה ההיסטורית של הסמכות הטבועה של בית המשפט ומאפייניה ראו בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 379-378 (2001) (להלן: עניין חנא)]. ודוק, הסמכות השיורית הינה חריג לעקרון החוקיות ולכן שימוש נרחב בה ללא גבולות מוגדרים עלול לסכן את הגשמת התכליות שבבסיס עקרון החוקיות. משכך, לאורך השנים בית משפט זה פירש באופן מצמצם ודווקני את היקפיה של סמכות זו (ברק-ארז, בעמ' 141). בהקשר זה הדגיש זמיר את הדברים הבאים: "לדעתי, המושג של סמכות טבועה אינו מתיישב עם העיקרון בדבר חוקיות המינהל. הוא יוצר בעיקרון זה פירצה מסוכנת, המאיימת להתרחב ולהתפשט... זאת יש לדעת: הסמכות הטבועה אינה נמנית על המקורות הרשמיים של המשפט בישראל. אין לה מסגרת. היא סתומה וגמישה ולכן היא עלולה להטעות את הרשות המינהלית או לפתות אותה, ואף לכסות על שרירות ועוול. שומר נפשו ירחק מן הסמכות הטבועה" (שם, בעמ' 78). חששות אלו צויינו אמנם לגבי סמכותה הטבועה של הרשות המבצעת, אולם הם הושמעו גם לגבי סמכותו הטבועה של בית המשפט. כך, הדגיש המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491 (1994) (להלן: עניין לב) כי "...דווקא בשל רוחבה של הסמכות מקובל הוא מימים ימימה כי יש להשתמש בה בזהירות רבה... סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת" (שם, בעמ' 501-500). וכן הדגיש השופט (כתוארו אז) א' מצא  בע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279 (1992) (להלן: עניין שקולניק) כי: "...כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההימנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השימוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים... על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה" (שם, בעמ' 285).   בשים לב לקושי שמעוררת סמכותו הטבועה של בית המשפט והיותה חריג לעקרון החוקיות, התגבשו בפסיקה ובספרות כללים המתווים את גדריה של הסמכות הטבועה ואת אופן פרשנותה. על כללים אלו אעמוד להלן. הסמכות הטבועה הינה סמכות שיורית בשל העדיפות הניתנת להפעלת הכוחות השלטוניים בהתאם לסמכות מפורשת המתווה את גדריה ומגבלותיה, עוגנה בפסיקתו של בית משפט זה ההלכה לפיה מקום בו הוסדרה סמכותו של בית המשפט בחוק ספציפי יש בכך להצביע על כוונתו של המחוקק לשלול מבית המשפט הפעלת סמכותו הטבועה בסוגיה הקונקרטית שהוסדרה בחיקוק. בע"א 103/75 "ארקיע" בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד ל(2) 298 (1976) פסק השופט א' ויתקון כי: "כשזכה נושא מסויים (ובעיקר 'נושא טכני') לחקיקה ספציפית ומכוונת, לא נשאר מקום לזכויות וסמכויות נוספות, שזכרן לא בא באותה חקיקה. 'הסמכות הטבועה' היא מקור מפוקפק ליצירת סמכויות וזכויות כאלו" [שם, בעמ' 302; כן ראו: דברי השופטת מ' בן פורת (כתוארה אז) בע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לו(4)393, 397 (1982) והערותיו של הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 285 (1999) (להלן: עניין רוקר)]. ברוח זו נקבע כי: "...סמכות טבועה תהיה ותתקיים רק בהיעדר הסדר – הסדר מפורש או הסדר מכללא – הסדר שניתן לפרשו כהסדר המוציא את הסמכות הטבועה (הסדר שלילי)" [השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 626 (1997)]. לאחרונה שב והבהיר את הסוגיה השופט גרוניס בעניין ממן: "...סמכות טבועה היא סמכות שיורית. בהיבט זה דומה היא לסמכויות משלימות אחרות, כגון היקש והשלמת חסר. כאשר הוסדר נושא מסוים בדין, לא קיימת לגביו סמכות טבועה... ברי, כי כאשר קיימת הוראה מפורשת השוללת את סמכותו של בית המשפט בעניין מסוים אין לו סמכות טבועה להורות בניגוד לחוק. אולם, מסקנה כי לא קיימת סמכות טבועה עשויה להתקבל גם מקום בו הסדיר המחוקק נושא מסוים באופן ממצה, כך שמשתמע ממנו הסדר שלילי לגבי האפשרות כי בית המשפט יפעיל סמכויות נוספות על אלו שנזכרו בחוק..." (שם, סעיף 18). ובהמשך ציין השופט גרוניס כי: "מן האמור עולה, כי בטרם יפעיל בית המשפט את סמכותו הטבועה עליו לבחון האם לא נשללה סמכותו על ידי המחוקק – בין אם במפורש ובין אם על ידי הסדר הנושאת באופן ממצה כך שעולה ממנו הסדר שלילי..." (שם, סעיף 19). הסמכות הטבועה שמורה בעיקרה לנושאים דיוניים מימים ימימה שלטה בכיפה התפישה לפיה בית המשפט מוסמך להפעיל את סמכותו הטבועה אך בענייני נוהל וסדרי דין אך לא בעניינים מהותיים (ראו למשל: עניין בן שחר, עמ' 96). כך הבהיר השופט (כתוארו אז)  מצא בעניין שקולניק כי "קיומה של 'סמכות טבועה' הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני..." (שם, בעמ' 284). ברוח זו הדגיש המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בעניין לב כי: "סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת. אין היא רחבה יותר מהסמכות המפורשת לקבוע סדרי דין. מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו" (שם, בעמ' 501). אף גולדשטיין עמד ברשימתו דלעיל על כך שאמנם הגדרת השתרעותה של הסמכות הטבועה בעייתית, אולם בעיקרה היא חלה אך בנושאים בעלי אופי דיוני ואין לעשות בה שימוש בתחומי המשפט המהותי: "המינוח 'סמכות טבועה' ודומיו ננקט לתיאור כוח בית-משפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים במישורי הפרוצדורה ובזיון בית המשפט, למען ההגנה על יכולתו התפקודית-מוסדית, להבטחת אי-ניצול הליכיו לרעה ומניעת אי-צדק בולט..." (שם, בעמ' 40-39). בהמשך הטעים גולדשטיין כי אין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה של בית משפט השלום לגבי סוגיות מתחום המשפט המהותי או לשם הגשמת תחושת הצדק הפרטית של השופט היושב לדין באופן שיגרום לשרירות (שם, בעמ' 59-58). 18. ודוק, בעניין רוקר הצביע השופט (כתוארו אז) חשין על כך ש"היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין" (שם, בעמ' 264) ולאחר שסקר מקרים שונים בהם בית משפט זה אישר שימוש בסמכות טבועה, גם מקום בו לא היה מדובר בעניין מובהק של משפט דיוני, ביקש השופט חשין לבסס קביעה לפיה "נדע כי הסמכות סמכות-של-מהות היא ולא אך סמכות-של-דיון ונוהל" (שם). ברם, גישתו של השופט חשין לא נתמכה בדעתם של יתר חברי המותב. בהקשר זה הבהיר הנשיא ברק כי גישתו של השופט חשין יש בה "משום הרחבה של מושג הסמכות הטבעית מעבר לראוי. סמכות טבעית יש להגבילה לעניינים שבדיון, לרבות סעדים זמניים..." (שם, בעמ' 285). לאור חילוקי הדעות שהתגלעו בין שופטיו של בית משפט זה בעניין רוקר, ציין אמנם השופט גרוניס בעניין ממן כי "לשאלה באילו נושאים ניתן להפעיל סמכות טבועה ועד כמה מוגבלת היא לעניינים שבסדרי דין, במובנם הצר, אין מענה חד משמעי" (שם, סעיף 18), אך יחד עם זאת הטעים כי כעקרון "הסמכות הטבועה של בית המשפט מתפרשת על נושאים שונים הקשורים בעיקר לסדרי דין" (שם, סעיף 16). הנה כי כן, על אף חילוקי הדיעות באשר ל"מובן הצר" או ה"מובן הרחב" של העניינים הדיוניים בגדרם ניתן להחיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט, ככלל הגישה המקובלת היא כי השימוש בסמכות הטבועה מיועד בעיקרו לנושאים בעלי אופי דיוני. אין להפעיל סמכות טבועה כשהחלתה פוגעת בזכויות יסוד כאמור, אחת מתכליותיו של עקרון החוקיות היא הגנה על זכויות האדם והאזרח מפני עריצות השלטון ושרירותו. משום כך, במרוצת השנים הוגבלה בפסיקתו של בית משפט זה האפשרות לפגוע בזכויות אדם מכוח הסמכות הטבועה בהיותה סמכות בלתי מפורשת (ברק-ארז, בעמ' 141). אמנם דברים אלו נקבעו לגבי סמכותה הטבועה של הרשות המבצעת אך במרוצת השנים הוחלו גם על סמכותו הטבועה של בית המשפט כאחת מרשויות השלטון. כך, בעניין רוקר הדגיש הנשיא ברק כי לא ניתן להפעיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט בעניינים הנוגעים לפגיעה בזכויות אדם, בהטעימו כי: "אין להכיר בה לעניין הסעד המהותי בהפרת זכות אדם... במשטר חוקתי המכבד זכויות אדם יש להגביל את סמכויותיהן הטבעיות של רשויות השלטון השונות, לרבות סמכויותיה הטבעיות של הרשות השופטת" (שם, בעמ' 285; עוד ראו בהקשר זה פסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בעניין לב בעמ' 503-502). בסוגיה זו הדגיש השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980) כי: "אמנם כן, סמכותו הטבעית הנלווית של בית המשפט היא להוציא צווים והחלטות שונות כדי להביא לבירור צודק ויעיל, אך אין לכלול בסמכות נלווית זו צווים אשר מעצם מהותם יש בהם משום פגיעה בזכות יסוד של אדם, גם אם פגיעה זו לא תבוצע על-ידי כפייה" (שם, בעמ' 756). הסמכות הטבועה תופעל במקרים חריגים לאור העובדה כי הסמכות הטבועה היא חריג לעקרון החוקיות ולאור הצורך להגביל את השימוש בחריג לכלל, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי השימוש בסמכות טבועה יעשה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. ברוח זו הדגיש השופט ד' לוין בע"א 748/81 סוקולובר נ' הרפז, פ"ד לח(2) 688, 695 (1984) כי השימוש בסמכות הטבועה "היא מאוד יוצאת דופן, והיא הולמת מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי-הענקת הסעד היא – אונס, עושק וגרימת עוולה" (שם, בעמ' 695). כך הדגיש השופט (כתוארו אז) מצא בעניין שקולניק: "רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה" (שם, בעמ' 285). בע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639 (1995) עמד השופט (כתוארו אז) מצא על התנאים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט תוך שהדגיש כי: "...התנאים הנזכרים להיווצרותה של 'סמכות טבועה' אינם בהכרח מצטברים. הווי אומר, יש שהסמכות נוצרת בהיותה דרושה וחיונית לשם הגנה על יכולתו התיפקודית-מוסדית של בית המשפט... ו"יש שקיומה של 'סמכות טבועה' הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני, שבית המשפט איננו רשאי, משיקולי עשיית צדק, למונעו מן הנזקק לו"... אך הכלל הוא, שבסמכותו הטבועה אין בית המשפט משתמש אלא במקרים שבהם נדרש הדבר באופן חיוני, למטרה הכרחית שאין בידי בית המשפט להשיגה במסגרת סמכותו הרגילה" (שם, בעמ' 646; כן ראו והשוו: פסק דינו של השופט (כתוארו אז) מצא בעניין שקולניק, בעמ' 286-285).  זכות הטיעון בשל העובדה כי יש בשימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט כדי לפגוע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית שומה על בתי המשפט להקפיד בעשותם שימוש בסמכות זו על כללי הצדק הטבעי (ראו למשל: עניין לב, בעמ' 504). זכות הטיעון הינה, כידוע, אחד מעיקרי כללי הצדק הטבעי. בהקשר לחשיבות כיבוד זכות הטיעון מקום בו נעשה שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין  בעניין חנא בהדגישו כי: "כלל יסוד הוא במשפטנו, מאז ומקדם, כי עד שמותרת היא רשות בת-סמך לפגוע בחירותו של אדם, בגופו, ברכושו, בעסקו, במעמדו או בכל אינטרס אחר הקנוי לו חובה היא המוטלת עליה ליתן לו לאותו אדם הזדמנות הוגנת להשמיע דבריו ולהעלות טענותיו על שום-מה-ולמה אין זה ראוי ונכון לפגוע בו... כלל זה אינו אלא בן לחובת ההגינות הכללית שהמשפט כולו טובל בה. ברגיל נדרשים אנו להחיל כלל זה על רשויות המינהל למיניהן, אך למותר לומר כי בראש ובראשונה חל הכלל על בתי-דין ועל בתי-משפט, שהם הראשונים החבים בחובת השמיעה... סמכות, כל סמכות, שמפעיל בית-משפט כופפת עצמה לחובת שמיעתם של מי שעלולים להיפגע מהפעלתה של אותה סמכות. וכי יפגע בית-משפט באינטרס של אדם ואת דברו לא ישמע – ביתר דיוק: והזדמנות להשמיע את דברו לא תינתן לו לאותו אדם – כי אז ייפגם מעשהו של בית-המשפט כדי ביטולו" (שם, בעמ' 374). על רקע המסגרת הנורמטיבית שהותוותה לעיל בנוגע לגדריה של הסמכות הטבועה ואופן הפעלתה אפנה לבחון את השאלה העומדת על הפרק – האם רשאי היה בית משפט שלום ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה? סמכות שיוריתשאלות משפטיות