מבוא 1. בפני שתי תביעות מאוחדות, האחת, תביעת התובע 1 (להלן: "התובע") יליד 8.8.1945 לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 18.5.2000 לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים"). והשנייה תביעת מיטיב, נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ (להלן: "נורדיה"), מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף") להשבת תגמולים ששולמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים מכוח תקנונה. הצדדים נחלקו בניהם הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. החבות 2. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, בתאריך 18.5.2000 עת הלך במושב נורדיה פגע בו רכב נהוג ע"י הנתבע 1. כתוצאה מהתאונה אובחן התובע כסובל מחבלה ברגל ובברך שמאל. הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את עצם קרות התאונה כמו גם את עצם הפגיעה בתובע. לחילופין טענו להיעדר קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה. 3. לשם הוכחת חבות הנתבעת, צירף התובע תצהיר עדות ראשית (ת/6) ובו פירט נסיבות התאונה כדלקמן: "2.בתאריך 18.5.2000 הייתי מעורב בתאונת דרכים שארעה במושב נורדיה (להלן:'התאונה'), עת הייתי הולך רגל ונפגעתי ע"י רכב מ.ר 1645123 (להלן: 'הרכב'), שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1" ובהמשך: "4. כתוצאה מהתאונה נפגעתי בעיקר ברגל ובברך שמאל. הואיל ומקום התאונה הינו מספר מטרים מביתי, צלעתי לכיוון הבית ושם שמתי קרח על הברך בניסיון להרגיע את הכאבים החדים שחשתי. כעבור זמן מה הגיעה הביתה בתי שהינה פיזיוטרפיסטית במקצועה וסיפרתי לה מה שקרה, היא הסתכלה על הברך והחליטה שאני צריך להתפנות מייד לבי"ח ולקחה אותי לביה"ח "לניאדו" בנתניה." התובע צירף בנוסף אישור משטרה והודעה על תאונת דרכים מיום 11.6.2000, (נספח א/1 לת/6) תעודת חדר מיון (נספח ב' לת/6), ותיעוד רפואי ואישורי אי כושר ממועד התאונה עד ליום 15.9.2000, מהם עולה לטענתו כי נפגע אמנם בתאונת דרכים. 4. הנתבעים מצידם הגישו תיק מוצגים שכלל תיק מעקב אורטופדי בקופת חולים, חומר רפואי הנוגע לתאונת עבודה מיום 23.1.2000, דמי פגיעה שקיבל התובע בגין תאונת העבודה מיום 23.1.2000, תיק מל"ל מחלקת נפגעי עבודה בגין תאונה מיום 5.3.1994 ותיק מל"ל- נכות כללית. 5. כבר עתה אומר, כי בפני בית המשפט עדות יחידה של בעל דין - התובע. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971 קובע כדלקמן: "פסק בית המשפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1)... (2) העדות היא של בעל דין..." במילים אחרות, כאשר בפני בית המשפט, עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, אלא בנסיבות סיוע עצמי, על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו בלבד. 6. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין שאלת החבות והכיסוי הביטוחי. אולם היה והנתבעים יטענו כי קיימת מחלוקת לעניין החבות, התובע הוכיח את החבות בסעיף 2 לתצהירו, את שאלת הכיסוי הביטוחי בסעיף 3 לתצהירו וחקירתו של התובע לא סתרה את מה שהוכח בתצהירו. ב"כ התובע חוזר על כך בסיכומי תשובתו. 7. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן נפגע בתאונת דרכים, עדותו מהווה כאמור עדות יחידה של בעל דין, למרות שיכול היה לזמן עדי ראיה לתאונה. מעבר לכך, אישור המשטרה הוצא כחודש לאחר התאונה הנטענת ו"יד נעלמת" הוסיפה בכתב יד את פרטי הנתבעים. כמו כן, קיים פער זמנים בין פניית התובע לחדר המיון לבין שעת התאונה, כמו כן, בניגוד לעדות התובע, בתעודת חדר המיון נרשם "ללא סימני חבלה". לפיכך טענו כי אין ליתן אמון בגרסת התובע ודין התביעה ותביעת השיבוב להידחות. 8. התובע הסביר בחקירתו הנגדית את אופן התרחשות התאונה כך: "מול הבית שלי, יצאתי החוצה והסברתי כבר שיצאתי החוצה והיה שופל מול הבית שם עמדו כמה מכוניות וחששתי שהשופל יגרד את הרכב של הבן שלי יצאתי לכביש. יש לי עדים שמשכו אותי מתחת לרכב, נשארתי עם הרגל מתחת לאוטו, רגל שמאל ויש שני חברים שמשכו אותו ועזרו לי לקום הם אבי לייב ועופר..." ובהמשך: " הרכב פגע בי והם הוציאו אותי, קמתי לא יכולתי לעמוד על הרגל, מאחר והגדר רחוק מהבית שלי כ 6-7 מ' דידיתי לכיוון הבית על רגל אחת, נכנסתי הביתה ולקחתי קרח ושמתי על הברך ושכבתי בבית. אחרי שעה הגיעה בתי שהיא פיזיוטרפיסטית בבית לוינשטיין היא שאלה אותי מה קרה וסיפרתי לה היא אמרה שאתן לה לבדוק, היא בדקה הברך היתה מאד נפוחה ואמרה לי 'מהר לבית החולים' טיפלו בי חבשו לי את הרגל ושלחו אותי הביתה, צילמו את הרגל אני לא זוכר את הפרטים. אמרו לי שעלי לפנות לרופא המטפל, שכבתי בבית לא זוכר כמה זמן, אבל מספר ימים עד המשך הטיפול והפנו אותי לרופא המטפל שיבדוק את הצילומים. בינתיים אני זוכר שבאו מחברת הביטוח ראו אותי שוכב על הרצפה." (ראה פרוטוקול מתאריך 27.4.10 עמ' 2-3). 9. טענות הנתבעים כי אישור המשטרה לקוי אינן במקומן. הנתבעים יכלו על נקלה לעתור למתן צו המופנה למשטרה על מנת שזו תמציא אישור נוסף שיאמת את אותנטיות האישור הנדון אך לא עשו כן. משלא עשו כן אין הם יכולים לטעון כנגד האישור שהוגש. 10. באשר לטענה המופנית כלפי מועד הפקת אישור המשטרה היינו ב-11.6.2000, בעוד שהתאונה התרחשה בתאריך 18.5.2000, יש לזכור כי בתאריך 5.6.2000 התובע עבר ניתוח ארטרוסקופיה ראשון בביה"ח "בית גדי" בנתניה. כמו כן סביר בעיני שכאשר אדם עובר תאונה וחש בכאבים עזים, הגשת הודעה למשטרה אינה בראש סדר עדיפויותיו. אני מאמין כי התובע עשה כל שביכולתו על מנת לטפל בנזקי הברך תחילה כשראיה לכך הינה הניתוח שבוצע כשלושה שבועות לאחר התאונה. 11. באשר לטענה כי התובע לא העיד עדים שנכחו לכאורה במקום התאונה יצויין, כי ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי, על הראיות (כרך ג) עמ' 1391). אולם, כבר נפסק לא פעם: "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל- דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל- דין " (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא (2) 737, 743). יחד עם זאת, התובע הסביר בחקירתו הנגדית, כי לא יכול היה לזמן את ביתו שכן הינה מתגוררת בארה"ב לפיכך לא הוגש תצהיר מטעמה (ראה פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 3). באשר לעדים הנוספים שחילצו את התובע תחת למכונית, ב"כ הנתבעים לא חקר התובע לעניין זה ולא ביקש לזמנם, יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהתובע לא טרח לזמנם לעדות ובכך יש כדי לפגוע בגרסתו, מאידך, הנתבעים לא טרחו לזמן את הנתבע 1 נהג הרכב המעורב בתאונה. ככל שלא התרחשה תאונת דרכים מה יותר טריוויאלי מלזמן את הנהג הפוגע? האם אין בכך דווקא כדי לפגוע קשה יותר בגרסת הנתבעות? אתמהה. 12. באשר למצויין בתעודת חדר המיון, אכן דו"ח חדר המיון לא מציין כי נמצאו סימני חבלה חיצוניים, אולם כאשר התובע פנה להמשך מעקב רפואי במרפאה בקהילה התברר כי נגרם לו נזק בברך שמאל, מה שהצריך בסופו של יום ניתוח ארטרוסקופיה. נזקו של התובע לא נראה חיצונית אך אמנם נמצא בפועל ע"י המומחה הרפואי. בנוסף, מעיון בתעודת חדר המיון עולה כי התובע ציין במועד הגעתו למיון כי נחבל בתאונת דרכים ובכך יש דווקא להוסיף לגרסתו. 13. באשר לטענה בדבר קיום פער הזמנים ממועד קרות התאונה ועד למועד הגעתו לביה"ח. התובע נפצע לטענתו בסמוך לביתו, הוא קיבל מכה יבשה ללא סימני חבלה שדרשו באותה עת טיפול רפואי, לפיכך התובע צלע לביתו. רק כשגברו כאביו הוא פנה לביה"ח. אי הגעה לביה"ח מיד עם קרות התאונה אינה יכולה להיזקף בנסיבות לחובתו. לא אחת ניזוקים פונים לטיפול רפואי בשלב מאוחר יותר ולעיתים אף לאחר חלוף זמן ארוך עוד יותר. אין בכך בהכרח כדי ללמד שלא נפגעו בתאונה אלא יתכן כי דווקא לא העריכו נכונה את חומרת פציעתם בדומה למקרה שלפני. 14. לאחר ששמעתי את התובע ויכולתי להתרשם מכנות עדותו, רציפותה ומהיות חומר הראיות המצרפי מצביע על כך שהאירועים אמנם התרחשו באופן רציף ובסמיכות זמנים קרובה האחד לשני, וכאשר טענות הנתבעות אינן יוצרות פגיעה משמעותית בגירסת התובע באשר לפגיעתו מרכב הנתבע 1, כי אז למרות הקושי הנובע מהעדר עדויות עדי ראיה שנכחו במקום והחשש שנולד מהגעה מאוחרת לטיפול רפואי, סברתי כי במאזן ההסתברויות התובע אמנם נפגע באירוע שהינו תאונת דרכים וכך הנני קובע. נזקי התובע הנכות הרפואית 15. בתיק זה מונה מומחה מוסכם בתחום האורטופדי ד"ר רון ארבל. בנוסף מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: האחד, פרופ' רפאל אדר, בתחום כלי הדם, והשני, ד"ר חיים כהן, בתחום התעסוקתי (לחוות דעתו זו אתייחס בהמשך עת אבחן הנכות התפקודית). ד"ר רון ארבל מסר את חוות דעתו (במ/1) בתאריך 28.4.2004 ולפיה התובע נפגע מרכב חוצה. הפגיעה הייתה באזור הצדדי של הירך השמאלית. לאחר החבלה, התובע שב לביתו, קירר את מקום הפגיעה ומשגברו הכאבים פנה לחדר המיון בביה"ח לניאדו. כעולה מתעודת חדר המיון, לא נראו סימני חבלה ובצילום לא נמצא שבר. בהמשך התובע הופנה ע"י האורטופד, ד"ר מורנו, לביצוע ארטרוסקופיה ב"בית גדי" בנתניה. הבדיקה בוצעה בתאריך 5.6.2000 ונמצאה פגיעה של הסחוס בקונדיל הפמורלי הפנימי וקרע של המיניסקוס הצדדי. לא צוין בסיכום המחלה מה נעשה בארטרוסקופיה, אולם סביר להניח שנעשתה הטרית המיניסקוס הקרוע והטריית הסחוס הפגוע. לאחר הניתוח הראשון, משלא הוטב מצבו, בוצעה ארטרוסקופיה נוספת בתאריך 27.6.2001 שהדגימה שינויים ניווניים קשים והומלץ על ביצוע השתלת סחוס. בתאריך 28.7.2001 בוצעה השתלה של גלילי עצם סחוס באזור חסר הסחוס בקונדיל הפמורלי הפנימי. לאחר ניתוח השתלת הסחוס, התובע טען כי הרגל מכחילה וכואבת, לפיכך הופנה למומחה לכלי דם. בדיקת אולטראסאונד הדגימה חסימה של מספר כלי דם פריפרים. בתאריך 24.11.2003 התובע עבר ארטרוסקופיה נוספת אשר הדגימה שינויים ניוונים קשים בקונדיל הפמורלי הפנימי עם סימני דגנרציה של המיניסקוסים הפנימי והחיצוני וסנוביטיס קלה. בעת בדיקתו אצל המומחה, התובע התלונן על כאבים בברך שמאל בזמן דריכה, כאבים בברך ימין בצד הפנימי והחיצוני. בנוסף, ציין התובע כי כאשר הוא עולה במדרגות הוא חש הסתובבות של הברך. 16. המומחה סיכם חוות דעתו וציין כי מדובר בפגיעה בגפה השמאלית התחתונה שבעקבות תלונות על כאבי ברך נאלץ לעבור מספר ניתוחי ארטרוסקופיה. מעיון במסמכים שהוגשו לו מצא שלוש עובדות רלוונטיות לעניין זה: בתאריך 5.3.1994 התובע נפצע בעת עבודתו ע"י עגלה שהתדרדרה ונחבל בברכו השמאלית. אבחנת האורטופד המטפל הייתה קרע ברצועה הצולבת הקדמית והרצועה הקולטרלית הצדדית. עפ"י תשובת צילום ברך שמאל שבוצע 10 ימים לאחר הפגיעה נמצאו שינויים ניווניים בינוניים בברך השמאלית. גם בבדיקה בחדר המיון לאחר החבלה בברך, שבוצעה בתאריך 17.8.2000, נמצאו שינויים ניווניים בינוניים בברך השמאלית. המומחה קבע, כי מדובר בברך פגועה שעברה חבלה עקיפה מפגיעת כלי הרכב בתאונה דנא באזור הצדדי של הירך השמאלית. מנגנון החבלה בתאונה נשוא התובענה אינו יכול לגרום לפגיעה בסחוס המפרקי הפנימי, הואיל ופגיעה באספקט הלטרלי של הירך גורם לחבלה מטיפוס ולגוס שבה העומס הינו על הצד הלטרלי של הברך ולא על הצד המדיאלי (הפנימי) של הברך בו נמצאה הפגיעה הסחוסית. ממצאים אלו מעידים על כך שברכו של התובע הייתה פגועה באופן ניכר עובר לתאונה הנדונה. המומחה הוסיף, כי קרוב לוודאי שהתאונה גרמה לקרע במיניסקוס הצדדי של הברך השמאלית. קרע זה טופל, אולם ההתייחסות העיקרית בטיפול הייתה לפגיעה הסחוסית הישנה שבעקבותיה עבר התובע מספר ניתוחים לרבות השתלת סחוס עם סיבוך של התפתחות DVT בגפה. לפיכך קבע המומחה, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר כריתת מניסקוס חיצוני לפי סעיף 48(2)(ז)(IV) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל). לא נקבעה כל נכות בגין הפגיעה הסחוסית. 17. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי ד"ר ארבל צריך היה להעניק לתובע נכות רפואית בשיעור 45% הכוללים פגיעה בסחוס המפרקי הפנימי בברך שמאל ופגיעה בברך ימין עקב העברת העומסים לברך זו והוסיף, כי ד"ר ארבל מייחס לתאונה מיום 5.3.1994 משמעות רבה החורגת מכל פרופורציה בכל הנוגע לפגיעה בסחוסים. בדיקה של כל החומר הרפואי בקשר לתאונה משנת 1994 מעלה, כי לאחר טיפול קצר ובלתי מסובך של חודשיים ימים חזר התובע לעבודה פיזית מלאה, לעיסוק מלא בספורט ללא קביעת נכות במל"ל וללא כל השלכה עתידית. ב"כ התובע מדגיש, כי לאחר התאונה של שנת 94' התובע תפקד בצורה רגילה בעוד שלאחר התאונה נשוא התובענה קיימת לתובע בעיה תפקודית לא מבוטלת. בנוסף, בעדותו של פרופ' אדר בביהמ"ש ניתן למצוא תמיכה לעמדת התובע לפיה הן הפגיעה בסחוס והן הקרע במיניסקוס מקורן בתאונה מיום 18.5.2000. אשר לשינויים הניוונים לאחר התאונה, ב"כ התובע ציין, כי יתכן ושינויים אלה קשורים לגילו של התובע ולמבנה גופו ולא בהכרח לתאונה הזניחה של שנת 94'. בסיכומי התשובה, הוסיף ב"כ התובע, כי ד"ר ארבל אינו מצליח להגן על חוות דעתו ועל כן יש לקבוע 45% נכות רפואית בתחום האורטופדי. 18. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי הפגיעה בסחוס והניתוחים כתוצאה מפגיעה זו, אינם תוצאת התאונה נשוא התובענה וכי לא הוכח כל קשר סיבתי גם בין הפגיעה במניסקוס לבין התאונה דנן. מדובר בפגיעה בלתי מאובחנת בסחוס, אשר הייתה ניתנת לאבחון עובר לתאונה, לו היה התובע מבצע בדיקות. לפיכך, יש לקבוע כי התאונה דנן לא תרמה למצבו האורטופדי הנוכחי של התובע. לחילופין, טען ב"כ הנתבעים, כי יש לקבל את חוות דעת המומחה לפיה אין לייחס את הפגיעה בסחוס לתאונה נשוא התובענה, המומחה נחקר ארוכות ולא חזר בו. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי התובע בחקירתו ניסה להעצים את נזקו ולהתאים אותה למידת הכאבים עליהם הצביע המומחה, כתנאי לשבר טרי מה שמעלה ספק לגבי אמינותו של התובע. בכל הקשור עם הטענה כי הנזק לברך ימין נגרם כתוצאה מהתאונה הנדונה, טענה זו, כך לטעם הנתבעים, חסרת כל בסיס. בתאריך 27.4.2010 ניתנה לתובע אפשרות להפנות שאלות הבהרה למומחה בנושא זה, משלא עשה כן, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. מאידך, ב"כ הנתבעים העביר למומחה שאלות הבהרה, (ראה נספח 2 לתצהיר הנתבעים) בהן נשאל המומחה בין היתר לגבי היות הפגיעה בברך קיימת עוד קודם לתאונה דנן וכי פגיעתו בסחוס המפרקי הפנימי אינה יכולה להיגרם במנגנון התאונה דנן ולכן ניתוח השתלת הסחוס שעבר קשור לתאונה ישנה ולא לתאונה דנן וכי ככל הנראה נגרם לתובע בתאונה דנן קרע במיניסקוס הצדדי של ברך שמאל והשיב לכל השאלות בחיוב. לאור האמור, ביהמ"ש התבקש לקבוע כי נכותו של התובע בתחום האורטופדי אינה עולה על 10%. 19. המומחה נחקר ארוכות אודות חוות דעתו ודבק בה. המומחה נשאל לעניין הפגיעה בשנת 94' לעומת הפגיעה נשוא התובענה, והשיב: " החבלה שהייתה לו עכשיו היא הייתה בירך , שאם הרגל מונחת על הרצפה, היא נקראת תנועת ולגוס ואז החלק החיצוני של הרגל נמחץ ויכול לגרום לקרע במיניסקוס. החלק הפנימי נפתח. כלומר, אין מגע בין הסחוסים. לעומת זאת, הפגיעה שהייתה לו ב-94' הפוכה לחלוטין, שם נגרם לו קרע של הרצועה הצדדית ובשביל לגרום לקרע כזה, דרושה חבלה מהכיוון השני באופן קשה. בחבלה כזאת, נגרמת פגיעה בסחוס של התא הפנימי של הברך." (פרוטוקול מתאריך 25.3.09 עמ' 15 ). ובהמשך: " ...משנת 94' ועד 2000 אין תלונות, אין טענות, אין טיפולים- סביר יותר להניח שהחבלה של 94' או הקושי שלה היה קושי נקודתי? בלי השלכות מהותיות?" השיב: " ההשלכות של הפגיעה ב-94' באו לידי ביטוי לא קליני, אלא רנטגני, בצילום שנעשה אחרי הפגיעה הזאת. מיד סמוך לפגיעה הזאת. שראו אז את השינויים הניוונים, שזה בדיוק מתאים לסוג הפגיעה שהוא חווה. חבלה מהסוג הזה וקרע ברצועה הצולבת, שניהם יחד עושים שינויים ניוונים מודמים בתא הפנימי של הברך. כמו שאמרתי, זה לא בא לידי ביטוי בפגיעה הקלינית, אבל הייתה לו פגיעה שנראתה בצילום. וברגע שזה נראה בצילום, זו פגיעה כבר קשה." (שם, עמ' 16-17). המומחה ציין כי בעקבות התאונה התובע עבר ניתוח ארטרוסקופיה: " נמצאו שני ממצאים. ממצא אחד, זה הקרע במיניסקוס הצדדי שאני יכול לשייך אותו לתאונה והממצא האחר, הפגיעה בסחוס ובעצם הפנימי של הברך שאני לא יכול לשייך אותו לתאונה משתי סיבות. הוא כתב שבר, אבל אין כל סיכוי שהשבר הזה נגרם בתאונה ואסביר למה. אחד, מנגנון החבלה לא יכול לגרום לשבר כזה, כי במנגנון החבלה הוא מוריד את העומס מהחלק הפנימי של הברך, ושנית, לו הדבר הזה כמו שהוא כתוב במכתב של ד"ר מורנו, היה קורה בתאונה, האיש לא היה מסוגל לדרוך על הרגל, היה נאנק מכאבים מהרגע הראשון, היה לו דימום רב מהברך וזה לא הייתה תמונה קלה, אלא תמונה מאד סוערת. משתי סיבות אלו, אני לא יכול לקבל שהדבר הזה נגרם בתאונה הזו. אם היה קורה בתאונה, אם זה היה דבר טרי, הוא לא היה מסוגל לדרוך על הרגל. אם זה דבר ישן שקרה לו בעבר וניווני, אז כן, הוא יכול ללכת ולא לסבול מכאב. זה ממצא חזותי שלא נגרם מהתאונה הזו, ובהחלט כן יכול להיגרם לו מהתאונה הקודמת או התפתחות לאחר התאונה הקודמת." (שם עמ'9). המומחה אף חזר וציין, כי מאחר והפגיעה הסחוסית לא נגרמה בתאונה, ניתוח השתלת הסחוס מאוגוסט 2001 אינו קשור לתאונה (שם עמ' 8 ו-11). 20. לאור האמור סברתי, כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה ולהעמיד את נכותו האורטופדית של התובע הקשורה לתאונה על 10% נכות לצמיתות בגין מצב שלאחר כריתת מניסקוס חיצוני. 21. באשר לכלי הדם, פרופ' רפאל אדר מסר את חוות דעתו (במ/2) בתאריך 21.4.2006 ולפיה, החל מנובמבר 2001, לאחר הניתוח להשתלת הסחוס בברך השמאלית, אובחן התובע כסובל מ-DVT ברגל שמאל, אבחנה זו אומתה בבדיקות דופלקס חוזרות של ורידי הרגליים שבוצעו במעבדת וסקו-לאב בתאריכים: 25.3.2002 , 23.10.2002, 4.5.2003, 17.10.2004 ו- 10.4.2006. בכל הבדיקות נמצא: " תרומבוס קטן לא חסימתי בווריד הירך השטחי" וכן "אי ספיקת מסתמים בווריד הפופליטיאלי ובוורידי השוק ברגל שמאל". ממצאים אלו מהווים את הבסיס ליצירת התסמונת הקלינית של אי ספיקה ורידית כרונית (CVI). בעת בדיקתו אצל המומחה, התובע התלונן על כאבים בברך שמאל, קשיים בהליכה במיוחד בעליה במדרגות. המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי ברגל שמאל נראה דלדול שרירים בולט בירך , וצלקת בקדמת הברך לאחר ניתוח להשתלת סחוס, כמו כן אין שינוי בעור רגל שמאל ואין התבלטות ורידים או ורידונים בשוק או בקרסול. בדיקת רחש הזרימה בווריד הפופליטיאלי עם מכשיר דופלר נייד אינה מגלה הפרעה גסה בזרימת הדם הוורידי באזור הווריד הפופליטיאלי. אין גם רגישות ללחץ על הטיביה, או לאורך מהלך העצב הספון, והדפקים נימושים היטב בעורק טיביאליס פוסטריור, עם סינגל דופלר ביפאזי ולחץ פתיחה תקין משמאל, שווה לימין. לתובע יש הפרעות סובייקטיביות, ואולי תפיחות קלה שבאה לידי ביטוי בהיקף שווה של הסובכים בנוכחות דלדול קל של השרירים משמאל. בנוסף, בדיקות הדופלקס לאורך זמן מצביעות על הפרעה יחסית קלה בזרימת הדם הוורידי ברגל שמאל. עוד ציין המומחה, כי היות וד"ר רון ארבל קבע שניתוחי הארטרוסקופיה וכן ניתוח השתלת הסחוס בברך השמאלית קשורים סיבתית לחבלה שנגרמה בתאונת הדרכים ב- 18.5.2000, ומכיוון שה-DVT הינו סיבוך של הניתוח של השתלת הסחוס, הרי שגם הוא קשור סיבתית לתאונה נשוא התובענה. לפיכך, קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור 10% בגין בעיה ורידית לפי סעיף 11(2) בין א' ל-ג' לתקנות המל"ל. 22. ב"כ התובע קיבל את קביעת פרופ' אדר. 23. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי פרופ' אדר קבע שהבעיה הוורידית הינה תוצאת הניתוח להשתלת הסחוס. באשר לקשר הסיבתי בין הנכות הוורידית לתאונה, מכפיף פרופ' אדר עצמו לקשר הסיבתי האורטופדי, כפי שנקבע ע"י ד"ר ארבל. פרופ' אדר הניח כי ד"ר ארבל קבע שניתוח השתלת הסחוס קשור לתאונה ולכן הבעיה הורידית קשורה אף היא לתאונה. אלא שמחקירת ד"ר ארבל עולה כאמור כי ניתוח הסחוס אינו קשור לתאונה וזאת לאור מנגנון הפגיעה. במועד חקירתו הנגדית, פרופ' אדר טען כי אין מקום לקבל את קביעתו לעניין הקשר הסיבתי מפני שהיא אינה בתחום מומחיותו. לפיכך, אין לקבל את חוות דעתו של פרופ' אדר לעניין הקשר הסיבתי האורטופדי בין ניתוח הסחוס לתאונה. 24. בסיכומי התשובה, טען ב"כ התובע, כי הנתבעים טוענים בסיכומיהם שפרופ' אדר שינה טעמו והוא סבור כי לא ניתן לשלול את הקשר הסיבתי בין ניתוח הסחוס לתאונה, אולם ב"כ הנתבעים שכח לציין כי במועד חקירתו של המומחה , הוא ציין כי קיימת אפשרות שיהיה קשר סיבתי בין התאונה נשוא התובענה לבין מה שקרה שנה/שנתיים לאחר מכן. 25. פרופ' אדר נחקר בביהמ"ש לעניין הקשר הסיבתי והשיב: "...ד"ר ארבל אומר שהניתוח השתלת הסחוס אינו קשור לתאונה. מכאן שגם הדי- וי-טי אינו קשור לתאונה. נכון?" על כך השיב: "לא. זו לא דעתי. אני אסביר: יש פתגם יפה בצרפתית, שברפואה כמו באהבה, אין תמיד ואין אף פעם. אני התפעלתי מאד מהידע האורתופדי של ד"ר ארבל, שאין לי ספק שהוא מומחה גדול ומבין את המקצוע. אבל מה שקצת מפריע לי זו הפסקנות הזאת, שלא יכול להיות בשום אופן שיש קשר בין החבלה בברך לבין מה שקרה בהמשך, ובשאלות שהוא ענה עליהן לפני שיצא, הוא בעצם אמר משהו כזה: שהארטרוסקופיה הפריעה קצת להמוסטזה של הברך. אני יכול להגיד רק מה שנראה לי, אני לא אורתופד. אבל אני הרבה שנים כירורג וראיתי הרבה דברים בחיים. ברפואה אין דבר כזה, שזה לא יכול להיות. אין דבר כזה. אם משהו נחבל בתאונה בברך השמאלית, ואחרי כמה זמן עושים לו ארטרוסקופיה והוא סובל מכאבים, ואחרי כמה זמן צריך לעשות לו עוד ניתוח- הדעת נותנת שלפחות קיימת אפשרות שיהיה קשר סיבתי בין התאונה הזאת, שקרתה בתאריך מסוים, לבין מה שקרה שנה -שנתיים אחרי זה. זו דעתי. לא יכול להיות שלא יכול להיות." (פרוטוקול מתאריך 25.3.2009 עמ' 20). ובהמשך נשאל:"נניח שבית המשפט הנכבד יחליט שניתוח השתלת הסחוסים אינו קשור לתאונה." והשיב: " אז בית המשפט יחליט גם שמה שאני כתבתי לא תופס." (שם בעמ' 21). 26. אמנם בית המשפט הינו הפוסק האחרון. נקבע לא אחת כי במקום בו עולה מסקנה שונה מחוות דעת המומחה, רשאי ביהמ"ש שלא לקבל את מסקנות המומחה ולהגיע למסקנה אחרת (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164, 168(1968). יחד עם זאת אין לשכוח כי מדובר למעשה במומחה שהינו ידו הארוכה של ביהמ"ש וללא טעם ממשי לא ישנה ביהמ"ש את קביעותיו. לאחר שקראתי את שתי חוות הדעת, הן זו של ד"ר ארבל והן זו של פרופ' אדר, שמעתי את חקירת המומחים ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי במאזן הסתברויות, מאחר וניתוח השתלת הסחוס אינו קשור לתאונה אך היה הטריגר לבעיית כלי הדם, וכאשר נושא זה הינו בתחום מומחיות האורתופד, כי אז אין מקום לקבל את חוות דעתו של פרופ' אדר לפיה קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בכלי הדם לתאונה לאחר שקבע שה-DVT הינו סיבוך של הניתוח להשתלת סחוס, ומקורו של זה כאמור בפגיעה הקודמת לתאונה דנן. לפיכך, אין מנוס מלקבוע, כי חוות דעתו של פרופ' אדר בתחום הדם אינה קשורה לתאונה נשוא התובענה, לתובע אין נכות בתחום כלי הדם הקשורה לתאונה ולכן סיכום נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה עומד על 10% בלבד בתחום האורטופדי. הנכות התפקודית 27. באשר לתחום התעסוקתי, ד"ר חיים כהן מסר חוות דעתו בתאריך 24.8.2006 ולפיה, התובע אינו עובד מיום הפציעה. שכנשאל התובע ע"י המומחה, מדוע אינו משתלב בעבודה שמתאימה למצבו הרפואי, השיב: "ביקשתי כמה פעמים ממשק נורדיה לעבוד בעבודות שניתן לבצע בבית. לפני כמה חודשים פנו אליי שאייצר בבית קפיצים למחסניות עבור מפעל הקפיצים של המושב, אולם בהמשך נותק הקשר עימי" (חוו"ד ד"ר חיים כהן עמ' 3) 28. סדר יומו של התובע כולל ישיבה מול המחשב, האכלת תוכים בחוות התוכים שבחצרו, קריאת ספרים, עבודות נגרות קלות, בניית צעצועים לילדים (נגרות אומנותית), הליכה לים ולעיתים הוא מצטרף לבנו בנסיעותיו בארץ מתוקף תפקידו כאיש שיווק ומכירות. המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי התובע סובל כיום מהפרעה קשה בתפקוד בשתי הברכיים ומשתמש בקביים קנדיים לצורך הליכה ביחד עם מייצבי ברכיים עם צירי מתכת בשתי הברכיים. בנוסף, משתמש התובע בגרביים אלסטיות ארוכות בשתי הרגליים עקב הפרעה בתפקוד הוורידי בשתיהן. המומחה התייחס גם לקביעות מומחי ביהמ"ש שקבעו 10% נכות בתחום האורתופדי ו-10% נכות בגין בעיית כלי הדם בקשר עם התאונה וקבע, כי אין ספק שבמצבו הנוכחי שבו קיימות הפרעות ניכרות בתפקוד שתי הברכיים, אין התובע מתאים לעבוד כחקלאי כפי שעשה ערב התאונה. המומחה ציין עוד, כי לא קיבלת פרטים אודות המשך העסקתו של התובע במפעל הקפיצים בנורדיה ועל אופי עבודתו שם, ועל כן לא התייחס לעיסוק זה. המומחה הוסיף, כי התובע יכול היה ליהנות משיקום מקצועי בעבודה שניתן לבצעה בישיבה, אולם העובדה ששיקום כזה לא נעשה עד היום, מפחיתה מאד את הסבירות שכיום, בגיל 61, הוא יוכל לרכוש מקצוע חדש. התובע אף פנה למל"ל בבקשת שיקום מקצועי, אולם שם הומלץ לו לחזור אליהם כשיוכל לנהוג, התובע אינו נוהג מכיוון שלטענתו הוא זקוק לרכב מיוחד עם הפעלה ידנית וזאת בשל המגבלה בשתי הברכיים. עוד ציין המומחה, כי התובע לא איבד את כושר השתכרותו בסמוך לתאונה אלא לאחר מכן, בנוסף, נכות אורטופדית בשיעור 10% בגין מצב לאחר כריתת מניסקוס חיצוני אינה אמורה כשלעצמה לפגוע באופן משמעותי בכושר העבודה של חקלאי או של פועל ייצור. אולם במקרה זה מדובר בנכות שנוספה לברך שהיתה כבר פגועה באופן ניכר ויתכן שהתאונה נשוא התובענה האיצה את תהליך הגעתו של התובע למצב של אובדן כושר עבודה. אלמלא התאונה, כך סבר, יש סיכוי סביר שהתובע היה מאבד את כושר עבודתו בגין בעיות רפואיות אחרות עוד לפני הגעתו לגיל הפרישה. להפרעה הקלה בזרימת הדם הורידית אין משמעות תפקודית גבוהה. עקב גילו של התובע ומצבו הרפואי המומחה אינו צופה שיפור בכושר עבודתו בעתיד. 29. לפיכך, המומחה קבע שהתובע נמצא באובדן כושר עבודה מלא החל מחודש אוקטובר 2003 לצמיתות וכי נכותו התפקודית שנגרמה בשל התאונה הינה בשיעור 100% למשך 3 חודשים בשנת 2000 ו-30% החל מאוקטובר 2003 לצמיתות כאשר 20% משיעור זה שייך לנכות האורתופדית ו-10% לכלי הדם. הבעיות הרפואיות הנוספות אחראיות לשאר הנכות התפקודית. 30. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע מושבת לחלוטין מבחינה היכולת לעבוד עקב מצב הברך. בהתחשב במבחן הגולגולת הדקה ברור שיש להתייחס לנכות התפקודית כאל נכות מלאה דווקא על הרקע הרפואי כמפורט בחוות דעתו של ד"ר כהן. עברו זה לא הפריע לתובע כלל בחייו ובעבודתו. כמו כן טען, כי יש להתייחס לפגיעות כתוצאה מהתאונה הנדונה כאל פגיעות שהן בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". עובר לתאונה, התובע נחבל בידו בתאריך 23.1.2000, כתוצאה ממנה התובע לא עבד זמן מה, אלמלא התאונה הנוכחית לא הייתה כל מניעה שיחזור לעבודה. יתכן ותוצאות התאונה הנוכחית כשלעצמן לא היה בהן כדי להשפיע באופן מלא על כושרו של התובע לעבודה, אולם בהתווספן לפגיעות הקודמות יש בהן כדי להביא את התובע למצב של 100% נכות תפקודית מיום קרות התאונה. 31. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי ד"ר כהן, המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום התעסוקתי, קבע לתובע תקופת אי כושר מלא של 3 חודשים לאחר התאונה. כמו כן, בשל האופי הפרוגרסיבי של הבעיות הרפואיות מהן סובל התובע, הוא איבד את כושר עבודתו רק בחודש אוקטובר 2003. באשר לקשר הסיבתי בין אובדן כושר עבודה לבין התאונה מצא כי יש לייחס 30% מאובדן כושר העבודה לתאונה. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי ניתוח העדויות מוביל למסקנה שהנכות בכלי הדם אינה קשורה לתאונה וספק אם הנכות בגין המיניסקוס קשורה לתאונה ועל כן יש מקום להפחית מהנכות התפקודית שקבע ד"ר כהן. ב"כ הנתבעים טען מעבר לכך, כי הנכויות שנקבעו אינן בעלות משמעות תפקודית, הנזק הניווני בסחוס היה נותן אותותיו ממלא בתוך חמש שנים אף אלמלא התאונה, לתובע בעיות רפואיות ללא קשר לתאונה, אופי עבודתו במפעל הקפיצים נסתר מעיניו של ד"ר כהן, במועד התאונה התובע לא עבד כחקלאי ועל כן קביעת המומחה אינה רלוונטית לאופי עבודתו במפעל הקפיצים. על אף הפגיעה בברך ניתן היה לשלב את התובע באופן חלקי בעבודה יצרנית בהתאם לכישוריו, התובע עצמו העיד כי הוא מסוגל לבצע עבודות ייצור, אולם נורדיה, משיקוליה, העדיפה לא לשלבו בעבודה במשק, תוך ניסיון להעביר נטל פיצוי כבד יותר אל כתפי הנתבעים. לאור הסכסוך בין התובע לנורדיה, היה על התובע לחפש לעצמו מקור תעסוקה אחר. כמו כן, עתר ב"כ הנתבעים לקבוע כי התובע היה כשיר לעבוד עד חודש 10/2003, כאשר אין לקשור בין התאונה לבין נכות תפקודית, ולכן ביהמ"ש התבקש לקבוע כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. לחילופין ביהמ"ש התבקש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה על 10%. 32. ד"ר ארבל נשאל לעניין המשמעות התפקודית של הפגיעה בברך ומה היה קורה אלמלא התאונה לנוכח ההיסטוריה הרפואית של התובע והשיב: "...אלמלא התאונה- לכמת במדויק את הזמנים אינני יכול. ברך עם שינויים ניווניים בינוניים, כפי שהייתה לפני התאונה הזאת, וכפי שהיא נמצאה בארטרסוקופיה- בארטרוסוקפיה נמצאו שינויים קשים בתא הפנימי של הברך...אני מעריך שתוך חמש שנים, בהערכה גסה- ללא תאונה- הוא היה מתחיל להתלונן על הברך. התאונה זירזה את זה. התוספת של הקרע במיניסקוס היא שולית מאד, ליכולת התפקודית. אילו הייתה לו ברך תקינה, סחוס תקין לחלוטין- היה נקרע לו מיניסקוס בתאונה, היה עובר ארטרוסקופיה והיו מוציאים לו את הקרע בניתוח כשהסחוסים תקינים- היה חי ללא כל בעיה שנגרמת עקב הקרע במיניסקוס, אילו היה עובר ניתוח מוצלח והכול היה בסדר, כמובן. כאן, אבל, חברו שני דברים יחד: מצד אחד, טופל במיניסקוס. מצד שני, כל הטיפולים שנעשו אחר כך וסבלו הרב עד היום נובעים מהתא הפנימי של הברך, שכפי שכתבתי, איננו קשור לתאונה. הוא לא נפגע בתאונה, הוא אינו יכול להיפגע בתאונה הזאת. לכן יש פה איזשהו משקל גם להתערבות הכירורגית. כי ברגע שאתה משנה את ההומוסטזסיז של המפרק, ולו על ידי גירוד של סחוס פגוע ושבור, אז הוא יכול להגיע לעוד ניתוח ולעוד ניתוח, ואז מצבו יכול להידרדר. כלומר, האורתופד שעשה את הארטרוסקפיה נפל על ברך שהיו בה שני ממצאים: אחד, שאני משייך את זה לפגיעה, ושוב אני חוזר: אילו זו הייתה ברך תקינה הוא לא היה ממשיך לסבול מזה." ובהמשך נשאל: "הוא מושבת, במצב כזה. מבחינת הברך. מבחינת היכולת לעבוד." על כך השיב: "לפי איך שאני בדקתי את הברך שלו- נכון. הוא אינו יכול לעבוד." וכשנשאל: "לעבוד בעבודות פיזיות"? השיב: "נכון" (פרוטוקול מתאריך 25.3.2009 עמ'17-18). 33. מחומר הראיות השתכנעתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע גבוה משיעור נכותו הרפואית העומדת על 10%. לתאונה כשלעצמה אין משמעות תפקודית גבוהה, אולם מקובלת עלי טענת המומחה, ד"ר ארבל, כי הפגיעה בתאונה הנדונה יש בה כדי לזרז את שאמור היה להתרחש בעתיד. האמנתי כי בנסיבות העניין כאבי הברך השמאלית מהם סובל התובע אכן משפיעים על תפקודו, ראיה לכך ניתן למצוא במספר הניתוחים שעבר התובע על מנת לשפר את מצב הברך (6.5.2000, 26.6.2001, 27.8.2001, 28.11.2002, 24.11.2003) אולם מצבו לא השתפר למרות כל אלה. עוד אציין כי קביעת המומחה התעסוקתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע עומדת על 30% אינה לוקחת בחשבון העובדה כי הנזק בכלי הדם אין מקורו בתאונה כפי שקבעתי לעיל. לפיכך, ובהתייחס לנזק האורטופדי בלבד, בדיוק כפי שסבר המומחה התעסוקתי, נכותו התפקודית של התובע עומדת על 20%. פוטנציאל השתכרות התובע והפסד השתכרות לעבר 34. התובע הינו חבר מושב שיתופי נורדיה. בעברו התובע עבד כחקלאי ועובר לתאונה עבד כאחראי מחלקה במפעל "קפיצי נורדיה". נקודת המוצא המקובלת לבחינת פוטנציאל השתכרותו של התובע הינה בסיס שכרו ערב התאונה. היות והתובע חבר במושב נורדיה, הוא קיבל שכר "תקציב בסיסי" ככל חבר מושב. התובע ואשתו המשיכו לקבל את התקציב הבסיסי עד סוף שנת 2005. לאחר שנתגלעו מחלוקות בין התובע לבין נורדיה, נורדיה הפסיקה לשלם את חלקו של התובע ושילמה רק את חלקה של אשתו, התובע נותר ללא הכנסה. הפסד התובע בא לידי ביטוי בשלושה מרכיבים: חלקו בתקציב הבסיסי, שעות נוספות ותשלומי "גמול". נורדיה מצידה תובעת את כלל הסכומים ששילמה לתובע ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה. 35. לשם הוכחת השכר ששילמה נורדיה לתובע צירפה זו תצהיר מטעם מר יצחק זית (ת/7), תצהיר מטעם הגב' אסתר חרמוני (ת/8), תצהיר מטעם הגב' רות אבידור (ת/9), ניתוח תקציב לשנים 2000 עד 2006, הפקדות לקרן הפנסיה משנת 2000 עד 2006 ודו"חות נוכחות מיוני 1999 עד אפריל 2000. 36. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי הפסד התקציב הבסיסי עומד על 1,400 ₪, ההפסד בגין תשלומי שעות נוספות ותשלומי גמול עומד על 1,500 ₪. סה"כ מבוקש פיצוי החל מינואר 2006 עד יוני 2010 בסך 255,600 ₪. 37. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי בחינת חומר הראיות מעלה שיש להעריך את שווי שכרו של התובע כשווה לשכר מינימום. התובע אומנם היה אחראי מחלקה אולם אין לייחס לתוארו משמעות יתרה. ראיה לדירוג רמתו כנמוכה ניתן למצוא בעדותו של העד יצחק זית אשר העיד כי חברי מושב הנושאים תפקיד ניהולי מקבלים תוספת גמול של עד 2,700 ₪. התובע בתפקידו כאחראי מחלקה קיבל תוספת של 320 ₪, משמע התובע קיבל רק 10% מהתוספת האפשרית (פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 10). ראיה נוספת לדרג הנמוך בו היה התובע ניתן למצוא בעדותה של הגב' חרמוני לפיה ישנה טבלה המגדירה את התפקידים והזכויות של חברי המושב. התובע קיבל גמול משרה ברמה 20 שהינו תפקיד המצוי בתחתית הטבלה , מקום 11 מתוך 13 (שם בעמ' 14). ב"כ הנתבעים הוסיף, כי עיון באישור המל"ל לעניין דמי הפגיעה שקיבל התובע כתוצאה מתאונה קודמת מיום 23.1.2000 (נספח 7 לתצהיר), מלמד כי נורדיה דיווחה למל"ל על גובה שכר העומד על 3,746 ₪ לחודש. 38. לעניין בסיס השכר המופיע בפנקסי חשבונותיה של נורדיה המציין הוצאותיה של נורדיה בגין התובע, ב"כ הנתבעים טען כי דרך הערכה זו נדחתה ע"י הפסיקה (ראה ע"א 125/71 עז' סעדיה נ' קייך, פ"ד כו (2) 490 (1972)). לחילופין טענו הנתבעים, כי נורדיה משלמת לחבריה תקציב שווה ללא קשר למידת תרומתו של החבר לעבודה, לפיכך תקציבו האישי של התובע משולם לו ביתר כהטבה על חשבון תרומה גבוהה יותר למשק של חברים אחרים. תשלום מעבר לשווי האמיתי של השכר, נקבע בפסיקה כהטבה בלתי סבירה , שאינה מזכה בהשבה (ראה ע"א 331/75 "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים נ' אליהו פלאצי, פ"ד לב (1) 66 (1977)). לחילופי חילופין, חלק מהעלויות בהן נשאה נורדיה אינן ניתנות להשבה על פי חוק הטבת נזקי גוף. ב"כ הנתבעים ציין, כי משנובעים נזקיו של התובע מתאונת דרכים, מוגבל ניזקו לפיצוי בגובה הוראות חוק הפלת"ד, לרבות לעניין ניכוי מס הכנסה מהשכר, עיון בסיכומי נורדיה עולה כי לא נוכה מס הכנסה כדין מהסכומים הנתבעים. כמו כן, אין מקום לחייב השבה בגין סכומים שהוגדרו בתצהירה של הגב' אבידור (ת/9) כתשלומים עבור הבית בו מתגורר התובע ואשתו, תקציב היסוד מחושב באופן מלא ולא כמחצית. כל אלה מדגישים את הבעייתיות בניסיון לחשב את בסיס השכר על פי ספרי החשבונות של המושב. 39. לעניין הקשר הסיבתי בין הפסדי השכר לבין התאונה, טען ב"כ הנתבעים, כי לא ניתן לייחס את מלוא הפסדי שכרו מיום התאונה וזאת מכמה טעמים: ראשית, בעת אירוע התאונה התובע היה בחופשת מחלה עקב פגיעה ביד שארעה ביום 23.1.2000. גם התובע העיד שלא עבד במועד התאונה (27.4.2010 עמ' 22-24). מטעם זה, אין לייחס לתאונה את הפסדי השכר בשבועות שלאחר התאונה אחרת מדובר בכפל פיצוי. שנית, מחוות דעתו של פרופ' כהן, התובע היה כשיר לעבודה עד 10/2003 מאידך אין לקשור בין התאונה לבין הפסדי השכר לפחות החל מחמש שנים לאחר התאונה ועד היום. שלישית, התובע נמנע מלהקטין הנזק, הוא יכול היה להשתלב באופן חלקי בעבודה יצרנית. לאור האמור לעיל נטען, כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר לעבר הקשורים בתאונה, ולחילופין, הוצע פיצוי גלובלי בסך 7,000 ₪. 40. התובע בתצהירו (ת/6) הצהיר כי: "8. אני חבר במושב שיתופי "נורדיה" (להלן: המושב), ולפני התאונה עבדתי במפעל 'קפיצי נורדיה' השייך למושב וקיבלתי 'תקציב בסיסי' ככל חבר מושב. כמו כן, נהגתי לקבל תשלום נוסף בגין שעות נוספות וכן 'גמול' בגין נשיאת תפקיד. המושב המשיך לשלם לי את 'התקציב הבסיסי' גם לאחר הפציעה ועד סוף שנת 2005.... 9. החל מחודש ינואר 2006 הפסיק המושב לשלם לי גם את התקציב הבסיסי ומאז אני בעצם ללא כל הכנסה." ובהמשך: "14. עובר לתאונה היה התובע חבר במושב השיתופי נורדיה שכרו המשוערך של התובע, עובר לתאונה, עמד על שיעור 8,000 ₪ ברוטו לחודש. לאחר התאונה המשיך המושב לשלם שכר לתובע." 41. עיון בחומר הראיות, מעלה כי לא הוגשה לביהמ"ש כל ראיה בדמות תלוש שכר. משכך, ראיתי לנכון לגזור את שכרו של התובע תוך התייחסות לדמי הפגיעה ששולמו לו מהמל"ל בגין התאונה מיום 23.1.2000 אשר חושבה לפי בסיס למבוטח בסך 11,238 ₪ לרבעון, היינו 3,746 ₪ לחודש (ראה נספח 7 לתצהיר הנתבעים- אישור על תשלום גימלת דמי פגיעה) סכום זה משוערך להיום ובניכוי מס עומד על 4,702 ₪. 42. מחד, אין חולק כי ממועד התאונה ועד היום התובע לא עבד. מאידך, אין להתעלם מהעובדה ולפיה אי כושרו של התובע נובע גם מבעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה. לפיכך, נראה כי ראוי לערוך חשבון הפסד השתכרות בהתייחס למספר תקופות: ממועד התאונה ועד לתאריך 23.7.2000- מועד סיום אי הכושר בגין תאונת העבודה מיום 23.1.2000 . התובע הודה בחקירתו הנגדית כי היה בחופשת מחלה עקב תאונת עבודה (פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 4-5). עיון באישור המל"ל בגין תאונת העבודה מיום 23.1.2000 מעלה, כי התובע קיבל דמי פגיעה עד לתאריך 23.7.2000. לפיכך אין לפצות את התובע בגין תקופה זו על מנת למנוע פיצוי כפל. מתאריך 24.7.2000 עד 15.9.2000 - אי כושר מוחלט בגין התאונה נשוא התובענה (ראה נספח ח' לתצהיר הת'). בגין תקופה זו התובע זכאי לפיצוי בסך 8,462 ₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה סה"כ 12,016 ₪ נכון להיום. מתאריך 16.9.2000 עד מאי 2005, מאחר וד"ר ארבל העריך כי אלמלא התאונה "...תוך 5 שנים, בהערכה גסה- ללא התאונה- הוא היה מתלונן על הברך. התאונה זירזה את זה." (פרוטוקול מתאריך 25.3.2009 עמ' 17). משמע, התאונה זירזה את אשר היה אמור להתרחש בעתיד בלא קשר לתאונה, לפיכך בגין תקופה זו החישוב יעשה לפי 20% נכות תפקודית. בגין תקופה זו התובע זכאי לפיצוי בסך 52,662 ₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה סה"כ 69,334 ₪ נכון להיום. ממאי 2005 ועד היום- ומאחר וד"ר ארבל לא יכול היה לומר במדויק מתי התובע היה מרגיש את כאבים בברך כתוצאה מהפגיעה בסחוס, כשבהערכה גסה טען לחמש שנים, כי אז סברתי שבגין תקופה זו ולאור העדר הודאות יש לפסוק פיצוי גלובלי בסך 35,000 ₪ נכון להיום. סה"כ אם כן הפסד ההשתכרות לעבר יעמוד על 116,350 ₪ נכון להיום. הפסד כושר ההשתכרות 43. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי לאור אופי העבודה של התובע, ניסיונו והיותו חבר מושב שיתופי, אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד עד גיל 70 לפחות, והציע פיצוי בשיעור של 161,391 ₪ . 44. ב"כ הנתבעים טעם בסיכומיו, כי מצבו הרפואי הבסיסי של התובע לא היה מאפשר לו לעבוד עד גיל פרישה ובוודאי לא עד גיל 70. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי בהיעדר כל קשר בין הפסדי שכרו של התובע לבין התאונה , אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. לעניין הפסד ההשתכרות לעתיד, בהיעדר אינדיקציה ראייתית ברורה לעניין גיל הפרישה בגיל 70, וכאשר מצבו הגופני של התובע מימלא לא היה ברור לאור הנזק שקדם לתאונה, כי אז ראיתי לנכון להעמיד את גיל הפרישה על 67. כיום התובע בן 65.5. לפיכך, סברתי כי התובע זכאי לפיצוי גלובאלי שיעמוד על הסך של 10,000 ₪ נכון להיום. נזק לא ממוני 45. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע זכאי לפיצוי לפי 45% נכות רפואית ו-29 ימי אשפוז. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע זכאי לפיצוי לפי 10% נכות רפואית, לעניין ימי האשפוז, ימים אלו נדרשו בקשר לבעיותיו הרפואיות האחרות של התובע. 46. התובע מבקש פיצוי בגין 29 ימי אשפוז, לא הוכח בפני כי כל ימי האשפוז אכן נוגעים לתאונה, לטעמי התובע זכאי לפיצוי בגין ימי האשפוז היומי בגין ניתוחי הארטרוסקופיה בלבד. לפיכך, חישוב 10% נכות רפואית בתוספת חמישה ימי אשפוז על פי המשערכת מעמיד הפיצוי על סך של 20,949 ₪ נכון להיום. הוצאות רפואיות 47. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי לתובע נגרמו הוצאות רפואיות לשם רכישת תרופות, אביזרים רפואיים וכדומה, בסכום המוערך בסך של כ-40,000 ₪. לעניין ההוצאות הרפואיות לעתיד, ב"כ התובע העריך אותן בסכום של 50,000 ₪. 48. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי ההוצאות הרפואיות מכוסות ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן:" חוק הבריאות"), ככל שהתובע נמנע מלדאוג לכיסוי התשלום ע"י קופ"ח, הרי פעל בניגוד לחובתו להקטין הנזק. כמו כן, על פי ספרי החשבונות של נורדיה, נערך לתובע ביטוח פרטי, ומכיוון שהביטוח כיסה את הוצאותיו של התובע , הוא אינו זכאי לפיצוי כפל. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי התובע הודה בחקירתו כי הקבלות הן בגין שתי הברכיים והיות ונקבע כי התובע נפגע רק בברך אחת אין לקבל טענות התובע בגין ראש נזק זה. לעניין הוצאות רפואיות לעתיד, משלא הוגשו קבלות מהשנים האחרונות, הרי שהתובע לא נזקק לטיפולים רפואיים. בנסיבות אלה, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. 49. התובע נשאל בחקירתו הנגדית אם הקבלות נוגעות לשתי הברכיים, על כך השיב: " כל מה שיש העברתי- רק מה ששייך לברכיים" (פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 6). ביחס להוצאות הרפואיות, התובע צירף לתצהירו קבלות חלקיות בסך 26,358 ₪ (נספח ט' לתצהיר התובע) בגין הנזק לשתי הברכיים. יש לזכור כי הנזק כתוצאה מהתאונה הינו הקרע למיניסקוס, בעוד הפגיעה הסחוסית אינה קשורה לתאונה. כמו כן, התאונה זירזה את אשר היה אמור להתרחש ממלא בעתיד. בנוסף, לא הוכח כי הנזק לברך ימין היא כתוצאה מהתאונה. מכיוון שהוגשו קבלות בגין שתי הברכיים וכאשר סביר כי יזדקק להוצאות רפואיות גם ביחס לעתיד כי אז סברתי שפיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪ נכון להיום הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד יהלום ראש נזק זה. ניידות 50. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי הוצאות התובע לשם נסיעות לבדיקות רפואיות הוערכו בסך של 5,000 ₪ לעבר ו-20,000 לעתיד. 51. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע צירף לתצהירו קבלות רק על כמחצית מהסכום הנתבע על ידו, לא הוכח קשר בין הקבלות לבין תוצאות התאונה, מדובר בקבלות שהוצאו כשנתיים שלוש לאחר התאונה. נוכחי טיב הפגיעה הציע פיצוי בסך של 1,000 ₪. 52. התובע צירף קבלות בסך 2,857 ₪ (נספח י' לתצהיר התובע) בנוסף לקבלות שאינן קריאות. מאחר ומדובר בפגיעה אורתופדית בברך שמאל, לגביה הוגדרה נכות תפקודית בת 20% וכשכיום התובע אינו נוהג עקב הפגיעה בשתי הברכיים, לפיכך סברתי כי פיצוי גלובאלי יחסי באשר לפגיעה בברך האחת יעמוד על הסך של 15,000 ₪ נכון להיום. עזרת זולת 53. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע נזקק לעזרה רבה במיוחד בתקופת החלמתו הממושכת לרבות מספר הניתוחים שעבר ועדיין צריך לעבור. גם בעתיד יזדקק התובע לעזרת זולת למילוי צרכיו הקיומיים ולשם ניהול ואחזקת משק הבית. לפיכך, עתר לפיצוי גלובאלי בסך 150,000 ₪. 54. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע לא צירף ולו בדל ראיה התומכת בפיצוי המבוקש, אפילו בתצהירו לא סיפר התובע על עזרה שניתנה לו. בנסיבות אלא אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. 55. לאחר ששקלתי חומר הראיות לרבות סוג הפגיעה האורתופדית כמו גם שיעור הנכות התפקודית, גילו של התובע ומצבו הרפואי נכון להיום, כי אז סברתי שיש מקום לפיצוי גלובאלי שיעמוד על 25,000 ₪ נכון להיום. ניכויים 56. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי מחלקת נכות כללית במל"ל קבעה לתובע נכות רפואית בשיעור של 69% ודרגת אי כושר בשיעור 75%. לאור הלכת פרלה עמר (ע"א 3953/01 פ"ד נ"ז(4) 350 (2003)) יש לקזז מתוך הסכומים שיפסקו ע"י ביהמ"ש, רק את חלקן היחסי של הקצבאות הנובעות מפגיעתו בתאונה כפי שיעור הנכות שנקבע ע"י מומחה ביהמ"ש באותם תחומים. 57. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי ניכוי המל"ל צריך להיעשות ביחס שבין שיעור הנכות הקשור לתאונה לבין שיעור נכותו הכולל של התובע (ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר (29.6.2008)). ב"כ הנתבעים הגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית שנערכה בתאריך 12.4.2010 ע"י האקטואר שי ספיר, כאשר מועד ההיוון הינו 31.3.2010, היוון קצבת הנכות הכללית אשר משתלמת לתובע ע"י המל"ל הינה בשיעור 286,694 ₪ ובתוספת ריבית 303,149 ₪. סכום זה ביחס לתשלומי העבר בלבד משוערך להיום עומד על 310,603 ₪. בנוסף, הוגשה חוות דעת אקטוארית לעניין הניידות. חוות הדעת נערכה בתאריך 21.6.2010 ע"י האקטואר שי ספיר, כאשר מועד ההיוון הינו 30.6.2010. היוון קצבת הניידות אשר משתלמת לתובע ע"י המל"ל הינה בשיעור 18,167 ₪ ובתוספת ריבית 19,776 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על הסך של 20,225 ₪. 58. בדיקת מסמכי המל"ל מעלה כי לתובע נקבעה נכות כללית משוקללת בשיעור 69% . בתאונה נשוא התובענה נקבעו לתובע 10% נכות בתחום האורטופדי לפיכך יש לקזז החלק היחסי מתוך הקצבאות ששולמו היינו 14.49%. מתוך 310,603 ₪ עומד על סך 45,006 ₪. ומתוך 20,225 ₪ עומד על סך 2,930 ₪. לאור האמור לעיל, יש לנכות מהפיצוי המגיע 47,936 ₪. 59. מעבר למל"ל, לתובע שולם תשלום תכוף בסך 8,755 ₪ מתאריך 1.6.2003 (נספח א לתצהיר הנתבעים), משוערך ונושא ריבית כדין להיום, עומד על הסך של 13,153 ₪ אותם יש לנכות גם כן מהפיצוי המגיע. הקטנת נזק 60. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובע ונורדיה הפרו את חובתם להקטנת הנזק. התובע הוציא עצמו ממעגל העבודה החל ממועד התאונה , תוך שהוא נמנע מניצול כישוריו ואילו נורדיה נמנעה מלשלב התובע בעבודה כפי יכולתו ומגבלותיו. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי הפרת החובה לשוב למעגל העבודה מנתקת את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין הפסד ההשתכרות, ולפיכך אין לפסוק פיצוי בגין אובדן השתכרות. ב"כ התובע לא התייחס לטענה זו בסיכומיו. 61. התובע צריך לעשות כל שביכולתו על מנת להקטין את נזקו. חזרה לעבודה אחרי ההחלמה מנזקי התאונה היא חובה המוטלת על התובע. בע"א 151/84 חורי נ' בית- החולים "המשפחה הקדושה" פ"ד מ"ב(1) 779, 782 (1988) קבע השופט בך: "חזרתו של נפגע מתאונה למעגל של עבודה רגילה ופרודוקטיבית, אם מצבו הבריאותי אך מרשה זאת, משרתת את האינטרסים של כל הנוגעים בדבר, ומעל לכל את האינטרס האמיתי של הנפגע עצמו. אפילו נדמה לו, כי הימנעות מעבודה עשויה להגדיל את סיכוייו לזכות לפיצוי מוגדל, הרי לרוב זו אשליה, ומכל מקום אין הדבר שקול כנגד היתרון הכרוך בהמשך חיים נורמליים, מבחינה חומרית ומבחינת הדאגה לבריאות גופנית ונפשית כאחד." יחד עם זאת, התובע היה מעוניין לעבוד בהתאם ליכולתו, הוא פנה למל"ל אך נענה בשלילה עקב אי יכולתו לנהוג . פקידה במל"ל אף פנתה למזכירות המושב נורדיה במכתב מתאריך 11.6.2006 וטענה כי התובע מעוניין להשתלב בעבודה שמתאימה ליכולתו הרפואית או עבודה שניתן לבצעה מהבית. התובע הצהיר בפני ד"ר כהן, כי הייתה פניה מטעם נורדיה לעניין העסקתו מהבית, אולם נורדיה חזרה בה (ראה חוות דעת מטעם ד"ר חיים כהן). יש לזכור כי במועד התאונה התובע היה בן 55 ובעקבות הפגיעה הוא עבר מספר ניתוחי ארטרוסקופיה וניתוחי איחוי סחוסים כאשר הניתוח האחרון בוצע ביולי 2009 - ניתוח להחלפת פרק ברך שמאל. בנסיבות אלה, אין מקום להקטנת נזק עקב אי חזרה למעגל העבודה. סיכום נזקי התובע 62. לאור כל האמור לעיל, ישאו הנתבעים בנזקי התובע, כדלקמן: הפסד השתכרות לעבר: 116,350 ₪ . פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות: 10,000 ₪. נזק לא ממוני: 20,949 ₪ . הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 25,000 ₪. ניידות לעבר ולעתיד: 15,000 ₪ . עזרת זולת לעבר ולעתיד: 25,000 ₪. סה"כ נזקי התובע עומדים על הסך של 212,299 ₪ נכון להיום. מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף בסך 13,153 ₪ ותגמולי מל"ל בסך 45,006 ₪ והיתרה בסך 154,140 ש"ח הינה שיעור הפיצוי המגיע לתובע נכון להיום. תגמולים בגין הטבת הנזק 63. תביעה המושב הוגשה מכוח חוק להטבת נזקי גוף סעיף 1 מגדיר המונח הטבת נזק כך: "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזקי גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;" סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע את זכותו של המיטיב להיפרע מן המזיק: " גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב." סעיף 4 לחוק להטבת נזקי גוף קובע את גבולותיה של הזכות: "לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות; ואין נפקא מינה אם המיטיב הוא אגודה שיתופית שהמוטב אחד מחבריה; אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח- למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד- ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהא זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר." ובהמשך קובע סעיף 5 לחוק הטבת נזקי הגוף: "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים; משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לענין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת, והשכר המשתלם, על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות." 64. נורדיה טענה בסיכומיה, כי מיד עם קרות התאונה היא שילמה לתובע את תקציב היסוד שלו ושל משפחתו וזכויותיו הנוספות. בסעיף 7 לכתב התביעה טענה נורדיה כך: " בהתאם לתקנונו של התובע ולאורחות החיים בו (ובאופן דומה לקיבוץ מסורתי), נשא התובע בסיפוק כל צרכיו של יצחק, שהינו חבר המושב, מאז התאונה ועד בכלל. התובע היטיב מנזקו של יצחק ובכלל זה שילם לו תקציב למימון מחייתו כמו לכל חבר אחר במושב, בתקופה שנעדר מעבודתו ועד לחודש 6/06. התובע אף נשא בהוצאות הבאות עבור יצחק, כפי שיפורטו להלן: תוספת ותק, תוספת חג,חופשה, הבראה, ביטוח לאומי, מס בריאות, קרן השתלמות, קופת חולים, ארנונה, מיסי וועד מקומי,מים, ביטוח שיניים, קרן פנסיה." יצחק זית, המשמש כרכז פנים של נורדיה החל מחודש יולי 2005, נשאל לעניין רישום עבודת העובדים במושב, והשיב: " הרישום הוא של כל אדם במשק ידוע היכן עובד ומוגש דוח שנתי או חצי שנתי, צידי חודש מקבלים, יודעים היכן עובד אדם מסוים, אם הוא עובד ברפת היא מעבירה סכום עבורו למשק והוא מקבל תקציב מהמושב השיתופי. אין אצלנו משכורת אלא תקציב. אם העובד היה עובד במספר מקומות עבודה במשק היה מקבל אותו תקציב אבל בעבודות מסויימות שם יש שיטת תגמול מסויים לגבי השקעת יתר או בעל תפקיד כמו מנהל יש פער מוסכם והגיוני של עד 2,700 ₪ כפי שמותר במושב שיתופי בין הנמוך ביותר לגבוה ביותר." (פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 10). עוד ציין העד, כי החל מ-12/05 נורדיה הפסיקה לשלם לתובע את חלקו וכלשונו: " הסכומים שלא שולמו למר סניור הינם חוב התובעת כלפיו וכאשר נגיע להסכמה בדבר העברת תגמולי ביטוח לאומי של מר סניור לתובעת נעביר אליו גם את כל הסכומים שלא שולמו...כעת מתנהל בין הצדדים מו"מ בעניין זה" (סעיף 5 לתצהירו). העדה אסתר חרמוני, שימשה כרכזת פנים של נורדיה מפברואר 2002 ועד יולי 2005. אף היא הצהירה כי עפ"י תקנון המושב היא מחויבת לדאוג לצרכיהם של חבריה. התובע נבדק ע"י רופא תעסוקתי בתאריך 16.2.2003 אשר קבע כי התובע אינו כשיר לעבודה. בדיקה נוספת מתאריך 6.2.2005 ע"י ד"ר וינר אישרה כי התובע איבד את כושר ההשכרות לצמיתות (ראה ת/8 סעיפים 6 ו-8). העדה רות אבידור המשמשת כעובדת במחלקת הנהלת חשבונות במושב העידה לעניין התשלומים ששולמו לתובע וציינה הסכומים (ראה פרוטוקול מתאריך 27.4.2010 עמ' 22). נורדיה טענה בסיכומיה, כי היא המשיכה לשלם לתובע את התשלומים המלאים בהתבסס על אישורים רפואיים, חוות דעת של רופאים תעסוקתיים תוך הבנה כי התובע אינו מסוגל לעבוד מחמת מצבו הרפואי. החל מדצמבר 2005 נורדיה הפסיקה לשלם לתובע את חלקו עקב חילוקי דעות- הנושא נמצא כיום בבוררות, נורדיה עתרה אם כן לפיצוי בגין כל התשלומים ששולמו לתובע לאחר פגיעתו בסך 480,637 ₪ נכון למועד הגשת התביעה המתוקנת (17.10.2006). לחילופין טענה נורדיה כי היא זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. טיעוני ב"כ הנתבעים הועלו לעיל בפרק הדן בהפסדי השכר לעבר. 65. השופט (בדימוס) דוד קציר כתב בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג, 2003) כך: " חברי קיבוץ מסוימים זוכים לסיפוק צרכיהם מן הקופה המשותפת של הקיבוץ, בתוקף מעמדם בתור שכאלה. מצב זה אינו משתנה כאשר חבר קיבוץ נפגע; או אז דואג הקיבוץ לנפגע ולשאיריו- אם אף הם חברי קיבוץ- לצרכיהם המיוחדים הנובעים מן הפגיעה, ולצרכיהם הרגילים אחרי החלמתם. כל זאת על יסוד עיקרון העזרה ההדדית שעליו היו מבוססים החיים בקיבוץ". ובהמשך: " אחרי כניסתו לתוקף של החוק מתשכ"ד, לא יכול עוד להיות ספק באשר לזכותו של הקיבוץ, שהוציא הוצאות בגין סיעוד וריפוי חבריו שנפגעו, או אשר העניק תמיכה לנפגע, לתבוע בתור 'מטיב' על- פי החוק הנ"ל...תביעתו של קיבוץ, בשל הוצאות שהוציא ושירות שנתן, תוכר, אפוא, משיגיש הלה תביעתו נגד המזיק." (עמ' 1455-1458). בד"נ 24/81 חונוביץ ואח' נ' כהן ואח' פ"ד ל"ח (1) 413 , 429 (1984), קבע כב' השופט א' ברק: "מכאן קביעתו של החוק להטבת נזקי גוף, כי במקום בו שנגרמו לאדם נזקי גוף, לרבות מוות, ונזק זה הוטב, רשאי המיטיב להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק (סעיף 2). המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפיצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק, עניין זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית. אשר קבעה, כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה המשפטית, לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה." בע"א 587/89 רוזנשטיין שאול נ' רפאל כהן (טרם פורסם 22.12.1993) קבע כב' השופט ת' אור: "...משהוכח שאת המשכורת קיבל ממעבידו בזכות, ואין עליו חובה להחזירה, בדין קבע בית- המשפט שלא נגרם לו כל הפסד השתכרות. אכן, לפי החוק האמור עומדת למעבידו עילה נגד המשיבים לתשלום המשכורת, ההטבה, ששולמה על ידו למערער (ראו בעניין זה סעיף 2, הגדרת' הטבת נזק' שבסעיף 1 וכך סעיף 5 לחוק הנ"ל)... בע"א 412/81 לוי נ' גליק (טרם פורסם) , המערער קיבל משכורת ממעבידתו במשך ארבעה וחצי חודשים על אף שהיה באי כושר, לעניין ההטבה נפסק: "אם מדובר בתשלום משכורת ממש- המערער לא ניזוק (ע"א 77/55 פ"ד י 124); ואם מדובר בהטבה- הרי שקמה הזכות למעבידה המוציאה את זכות הניזק להפרע את ההטבה מן המזיק על יסוד האמור בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964". 66. התובע הינו חבר במושב השיתופי נורדיה. עפ"י תקנונה של נורדיה, במקרה של פגיעה בבריאות, נורדיה ממשיכה לשלם לחבר את התקציב הבסיסי שלו וכך עשתה במקרה של התובע עד לפרוץ המחלוקת ביניהם שאז נורדיה החזיקה בידה את הכספים שאמורים להשתלם לתובע. ב"כ הנתבעים לא טען כנגד תוקפו של התקנון או לקיומו של חוזה אחר המונע תביעת פיצוי בגין הטבת נזק גוף. 67. אין חולק כי התובע קיבל מנורדיה שכר מלא עד דצמבר 2005. נורדיה אכן הטיבה את נזקו של התובע לפיכך זכאית היא לפיצוי מכוח החוק להטבת נזקי גוף. יחד עם זאת כבר קבעתי לעיל כי מצבו הרפואי של התובע אינו שייך כולו לתאונה אלא רק חלקו. אין חולק כי המושב אינו זכאי אלא לאותו חלק מהסכום לגביו שילם והינו זכאי לחזור אל המזיק בגינו. מאחר וסביר בנסיבות כי הסכומים בהם נשא המושב הם בגין 100% מאי הכושר בו שרוי התובע, בעוד שקבעתי לעיל כי כושר עבודתו של התובע בהיבט התפקודי הקשור לתאונה עומד על 20% בלבד, היינו יתרת 80% אינם קשורים לתאונה, ובדומה להלכת פרלה עמר, כי אז זכאי המושב להשבת אותם 20% בהם נשא עבור התובע והקשורים לתאונה ובנסיבות עומד הסכום על 1/5 מהסכום ששילם המושב בסך של 400,298.45 ₪, היינו 80,060 ₪ (אציין כי בכתב התביעה המתוקן מופיע סכום תביעה שונה) סכום זה משוערך ונושא ריבית להיום עומד על 102,276 ₪ . מאחר ונזקי התובע בכללותם עומדים על הסך של 154,140 ₪, כי אז תשא הנתבעת בחלקו של התובע בסך 51,864 ₪ ובחלקו של המושב בסך 102,276 ₪. לסכום זה יש להוסיף לכל אחד מהתובעים שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ. כמו כן תשא הנתבעת באגרת המשפט וכן שכר העדים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתם ע"י כ"א מהתובעים ועד למועד התשלום בפועל . זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד. המזכירות תשלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים. ניתן היום, כ"ג אדר א תשע"א, 27 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. צבאמושבים נחלות ומשקיםהטבת נזקי גוףחיילים משוחרריםחיילים