זהו ערעור על החלטת המשיב מיום 28/7/08, לפיה אין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין תנאי שירותו. רקע עובדתי המערער התגייס ביום 12/8/02 ושוחרר מהשירות בתאריך 1/11/05. המערער החל לשרת במסלול הכשרה של לוחם בשייטת. לאחר זמן מה, בשל בעיה אורטופדית שלא אפשרה לו להמשיך את מסלול ההכשרה, קיבל דחיית שרות (דח"ש) לתקופה מצטברת של כשבעה חודשים, על מנת שיוכל להצטרף, עם החלמתו, למחזור ההכשרה הבא. בסיום הדח"ש, חזר המערער ליחידה. אחרי חודשיים ביקש לעזוב. בחודש דצמבר 2003 שובץ, בסיועו של אביו, טייס בצה"ל, בפלס"ר צנחנים. אחרי 8 חודשים בפלס"ר צנחנים, חודש וחצי לפני סיום ההכשרה, ביקש לעזוב. משם עבר המערער לקורס מדריכי קרב מגע בוינגייט. בסיומו של הקורס, חזר לפלס"ר כמדריך קרב מגע למשך חודשיים ואז עבר לשרת כסמב"צ בחטיבה. המערער החזיק מעמד שבועיים בתפקיד הסמב"צ עד שהועבר להיות אחראי ניקיון וציוד של אגף המבצעים. בחצי שנה האחרונה לשירות היה עובד רס"ר בבית-ליד. במהלך שירותו פנה המערער מס' פעמים לקב"נית על רקע מצוקתו הנפשית ועל מנת להביא לקיצור השירות ולוויתור על תקופת הדח"ש. גם אביו פנה לגורמים שונים על מנת להביא לשחרורו מצה"ל. בעניין זה נפרט עוד בהמשך. בסופו של דבר, שוחרר המערער ביום 1/11/05, לאחר קיצור של ארבעה חודשי שירות (מתוך השבעה שנוספו בגין הדח"ש). ביום 17/3/06, כארבעה וחצי חודשים לאחר השחרור, אושפז המערער לראשונה במחלקה פסיכיאטרית. המערער היה מאושפז עד 16/4/06, ואובחן כלוקה בהתקף מאני פסיכוטי. לאחר מכן אושפז עוד שלוש פעמים נוספות. בסופו של דבר, אובחן כסובל מסכיזופרניה (אושפז ביולי-אוגוסט 2006, בשנת 2007 ובשנת 2008). ביום 19/1/07 הגיש המערער בקשה להכרה בנכות. בקשתו נדחתה בהחלטה נשוא הערעור. המשיב סמך החלטתו, בין היתר, על חוו"ד מייעצת של ד"ר יוליאן יאנקו מיום 16/6/08. לטענת המערער, יש להכיר בקשר של החמרה בשיעור גבוה בין המחלה לבין תנאי השירות. המערער תמך ערעורו בחוו"ד רפואית פסיכיאטרית של פרופ' פניג. המשיב הגיש חוו"ד מגיבה של ד"ר יאנקו מיום 18/2/08. מטעם המערער העידו המערער בעצמו, אביו וחברו לשירות (מ. ל). כן נחקרו המומחים מטעם הצדדים. לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות והוועדה הציעה לצדדים הצעת פשרה, ביקש המשיב להגיש תצהיר של הקב"נית על מנת להזים את טענות אבי המערער כפי שעלו בח"נ. המערער הסכים לבקשה (בקשה מס' 5). הוגש תצהיר הקבני"ת והיא נחקרה בישיבה נוספת שנקבעה לצורך העניין. יש לציין כי התמלול בישיבת ההוכחות הראשונה נעשה פעמיים, בנסיון לטייב את התמלול, שאיכותו נפגמה מחמת תקלה בהקלטה. מסיבה זו קיימים שני תמלולים לישיבה הראשונה. ההפניה בפסק הדין היא לתמלול השני (שמוספר בנפרד ובהמשך לתמלול הישיבה השניה). טענות המערער לטענת המערער, גם מומחה המשיב מסכים שרק במהלך שירותו הצבאי פיתח המערער "הפרעת הסתגלות שלוותה בדיכאון וזעם פנימי רב". במספר מקרים מתועדים פנו המערער ואביו לגורמי צבא שונים, תוך ציון מצוקתו הנפשית הקשה. גורמי הרפואה הצבאיים אבחנו את המערער כמי שסובל מהפרעת הסתגלות ברמה בינונית, חשבו שיש לעקוב אחרי מצבו הנפשי, אך למעשה לא עשו דבר. הגורמים הפיקודיים והמקצועיים לא מילאו את חובותיהם על פי פקודות הצבא ולא עשו דבר להקלת מצבו הנפשי של המערער, למעט עזרה כזו או אחרת לשחרורו המוקדם. אינדיקציות לגבי התנהגויות מוזרות הועברו לגורמי בריאות הנפש, אך לא התבררו ולא זכו להתייחסות. לאחר שהוגשה ונשמעה עדותה של הקב"נית, אף התברר והודגש עוד יותר שהצבא "פספס" את ההזדמנות לטפל במערער ולהיטיב את מצבו, ולא מכיוון שצעקתו הייתה חלשה מדי אלא מכיוון שלא היה מי שיקשיב. על פי הלכת שוקרון (רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל), נטל הראיה מתהפך במקרה זה. העדר הטיפול והעדר המעקב גרמו לנזק ראייתי למערער. אף שמומחה המשיב טען כי אין קשר בין השירות לבין החמרת המחלה, הוא הודה כי הטיפול במערער צריך היה לכלול גם שיחות ואילו התבררו סימני המצוקה וההתנהגות המוזרה היה מקום גם לטיפול תרופתי, ולשחרור מיידי. אך כאמור, לא נעשה דבר. על כן, אין המשיב יכול לשאת בנטל הראיה כי אבחון מחלתו של המערער בזמן וטיפול ראוי ומתאים בה, לא היו יכולים לשנות את מהלך מחלתו וחומרתה. הטענה שהיה באבחנה ובטיפול מוקדמים כדי להיטיב את מצבו של המערער, מעוגנת היטב בחוו"ד פרופ' פניג מטעם המערער. בנסיבות אלו, יש, לטענת המערער, לקבוע שיעור החמרה גבוה של 80%, ע"ח השירות. טענות המשיב לטענת המשיב, מצבו הנפשי של המערער נובע מאישיות נרקסיסטית ושימוש בסמים, ללא קשר לשירותו הצבאי, ועוד לפני שירותו הצבאי. מחלתו באה לידי ביטוי ופרצה למעשה, כלפי חוץ רק לאחר שירותו הצבאי ואף זאת, לאחר שימוש בסמים. בשירותו הצבאי, לא החצין המערער כלפי מאן דהוא, ובכלל זה, כלפי משפחתו, כי הוא מצוי במצוקה נפשית. כפועל יוצא, לא הייתה כל התרשלות באי הפנייתו לפסיכיאטר צבאי. בנוסף, המערער לא הוכיח כי אילו הופנה לפסיכיאטר תוך כדי שירותו היה הדבר משנה את מהלכה של מחלתו, ובודאי שלא לטווח הארוך והתמידי בו אנו עוסקים כיום. תנאי השירות - תצהיר המערער המערער שם לו למטרה להגיע לשייטת כבר בהיותו בכיתה י'-יא'. בתחילת כיתה יא' החל אימונים במסגרת קבוצתית שמטרתה להכשירו לעבור את הגיבוש לשייטת. את הגיבוש עבר בהצטיינות והסיר דאגה מליבו כי ידע מראש, כבר בכתה יב', שהתקבל לשייטת (ס' 3 לתצהיר). המערער התגייס לצבא בתאריך 12/8/02. שלושה חודשים לאחר הגיוס ובמהלך טירונות נח"ל נפצע בגיד אכילס. סיים את הטירונות והחל את שלב ה"מכין" בשייטת. הפציעה והכאבים הכריעו אותו וכעבור חודש וחצי ב"מכין" הוצע לו לצאת לדח"ש, להבריא ולהצטרף למחזור צעיר יותר. "הרגשתי כאילו משהו נשבר. אבל לא הייתה לי ברירה והסכמתי" (ס' 8). היציאה לדח"ש תוכננה לארבעה חודשים, אך הוארכה בעוד שלושה חודשים, עד שיחל המסלול החדש של השייטת. לגרסת המערער, היציאה לדח"ש בת שבעה חודשים, כששאר חבריו משרתים בצבא והוא חסר מעש, גרמה לו לתחושת אכזבה עמוקה. בתקופה זו החל "לחשוב מי אני, מה אני ומה זה העולם שבו אני חי. כל לילה הייתי יוצא לטיול בשדה, בפרדס או בים בחיפוש אחר החיים והאני הפנימי שלי, שר שירים, עושה מדיטציות, נכנס למים ערום לבד בלילה ושוחה רחוק" (ס' 10 לתצהיר). בסיום הדח"ש, חזר המערער ליחידה. לפי תצהירו, לאחר שחזר איבד את הרצון לתרום, המוטיבציה ירדה וחרף העובדה שחזר לשרת בשייטת, שהיתה משאת נפשו, חש שהכל "תפל וחסר טעם" (ס' 11 סיפא לתצהיר). חודשיים לאחר שהחל שנית את המסלול בשייטת, ביקש המערער לעזוב. כעבור שבועיים נשלח למפקדת זרועות היבשה במטרה לשבצו לגבעתי. בסיוע האב הגיע לפלס"ר צנחנים (ס' 12 לתצהיר). שמונה חודשים לאחר שהחל את המסלול בפלס"ר צנחנים ביקש לעזוב, חודש וחצי לפני סיום המסלול. המערער שובץ לקורס קרב מגע ושימש בסיומו מדריך קרב מגע בפלס"ר תקופה של כשלושה חודשים. לדבריו, בתקופה זו הרגיש שאינו יכול יותר ופנה לקב"ן. שובץ לתפקד סמב"צ בחטיבת הצנחנים והחזיק מעמד שבועיים. ראו שאינו מתפקד כמו שצריך ושובץ כאחראי ניקיון וציוד באגף המבצעים. גם משימה זו לא ביצע כמו שצריך והועבר לתפקד כעובד רס"ר למשך חצי שנה, עד ששוחרר מהצבא בהתערבות הקבנ"ית ומפקד החטיבה. מעת ששימש כסמב"צ ועד לשחרור, יצא מהבסיס מידי ערב ורץ בחושך 8 ק"מ. "הריצות נועדו להוציא ממני את כל החרא שאני עובר בלי רצוני" (ס' 15). שבועיים לאחר השחרור עבר המערער לגור בתל-אביב עם שני חברים טובים ואז לדבריו, החלו סימני המאניה. המערער מציין: "אין לי ספק כי המשבר שחשתי כאשר הפציעה בקרסול העבירה אותי מהסוחבים והמובילים לנסחבים ולנגררים, תחושת הכישלון האישי שלוותה אותי עת נאלצתי לעזוב את המסלול לראשונה, יחד עם המעבר החד מהמסלול לדחיית השירות והחזרה לשירות גרמו לי למצוקות קשות. חוסר האבחון, הטיפול וההתייחסות למצוקותיי דחפו אותי למצב הנפשי הקשה בו אני שרוי כעת". חוות הדעת הרפואיות המערער תמך ערעורו בחוו"ד פרופ' פניג שמואל מתאריך 13/11/08. המשיב נסמך על שתי חוו"ד מטעם ד"ר יוליאן יאנקו. הראשונה מתאריך 16/6/08 והשנייה מתאריך 18/2/08. חוו"ד מייעצת של מומחה המשיב, ד"ר יאנקו, מיום 16/6/08 בחוות דעתו המייעצת מתאריך 26/6/08 מציין ד"ר יאנקו, כי המערער שולל בעיות בבית הספר אך מסתבר כי בכיתה י"א החליט להשקיע בעיקר באימונים לקראת גיבוש לשייטת (בשל אהבתו לים ולאקשן). על פי מכתב מבית הספר בתיכון התקשה להתרכז בלימודים, המוטיבציה שלו ירדה והוא נאלץ להיבחן שנית במספר מקצועות. לכן החליט לעזוב את מערכת החינוך הרגילה. השלים י"ב בבי"ס אקסטרני, שם היה בין הטובים בכיתה. בעל תעודת בגרות חלקית עם ציונים ממוצעים. מדווח על שימוש בגראס מגיל 17 (עשרות פעמים) כדי להירגע. כמו כן, נהג לשתות אלכוהול מכיתה י' עד אמצע השירות הצבאי והיה משתכר בכל סוף שבוע. על פי האנמנזה בחוות הדעת, המערער התגייס לשייטת עם מוטיבציה גבוהה והסתדר היטב, אך עקב בעיות בגיד אכילס יצא לדח"ש למשך 7 חודשים על מנת לעבור טיפולים רפואיים. בבית הרגיש מצוין ושולל באותה תקופה בעיות נפשיות. עם חזרתו לשירות בשייטת, הכאבים חזרו והתקשה להסתגל. איבד מוטיבציה לשירות, אך עדיין חש בטוב מבחינה נפשית. לאחר שהועבר לתפקיד לוחם בפלס"ר צנחנים, פיתח קשיי הסתגלות והחל לחוש דיכאון וזעם פנימי רב. זוכר שבמהלך ניווטים, נהג לצרוח על החייל המלווה. הבין שאינו מעוניין להיות לוחם, חש "חי-מת" ומיואש. כעבור שלושה שבועות החליט לפרוש. עבר מספר תפקידים ולבסוף שובץ כעובד רס"ר בבית ליד. ד"ר יאנקו מציין כי המערער הופנה על ידי מפקדיו לקבנ"ית. בהפניה לקבני"ת רשם המפקד שהמערער אינו מבין את המשמעת הצבאית ומתנהג מוזר, מצב רוחו ותפקודו ירודים. בתקופה זו נהג לרוץ פעמיים בשבוע 13 ק"מ כדי "לצאת מהדיכאון ומתחושת המוות". הקב"נית לא התרשמה מפסיכופתולוגיה מאג'ורית והמליצה על שחרורו מצה"ל בדרכים מנהלתיות. לפי חוות הדעת, אחרי השחרור חזר המערער להשתמש שוב בגראס. ארבעה חודשים לאחר השחרור התאשפז לראשונה בבי"ח פסיכיאטרי במצב פסיכוטי מניפורמי. עבר שני אשפוזים כפויים ושהה עשרה ימים ב"כפר איזון". כיום מאובחן כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית. לסיכום קובע ד"ר יאנקו: "התרשמתי שהנבדק נחשף במהלך שירותו לאכזבה מתמשכת סביב התנפצות החלום שלו לשרת בשייטת. הירידה בסטאטוס מלוחם שייטת גרמה לו לתחושות של חוסר משמעות השפלה, ודכדוך. המוטיבציה שלו ירדה בהדרגה, בעיקר במהלך השירות בפלס"ר צנחנים. הנבדק חש תסכול רב אותו הפיג חלקית בריצות ארוכות ... אני סבור שהקשיים הנ"ל חברו עם הבסיס התשתיתי הקיים של קווי אישיות נרקיסיסטיים וכן עם שימוש בגראס מגיל 17, ומסבירים מבחינה דינאמית, (ודינאמית בלבד) את התפתחות המשבר האיטי של הנבדק. עם זאת הנבדק לא חווה במהלך שירותו אירועי דחק יוצאי דופן ומשמעותיים. אני סבור שתנאי השירות שלו היו נורמטיביים ועל כן אינם קשורים למחלתו. ... לסיכום אני סבור שבמקרה דנן הנבדק לא נחשף לתנאי שירות מיוחדים ואין להכיר אפוא בהפרעה הסכיזו-אפקטיבית שפיתח כנובעת מהשירות". חוות דעת פרופ' פניג מטעם המערער, מיום 13/11/08 פרופ' פניג סבור כי המערער לקה במחלת נפש במהלך שירותו הצבאי. עד לתקופה שבה הוחלט על דחית השירות, אין עדות להפרעה נפשית מכל סוג שהוא. תקופת הדח"ש שבה חל ניתוק מיחידתו המקורית, חודשים ללא מסגרת הביאו לשבר שהתדרדר בהדרגה למצב דיכאוני מתמשך וכנראה גם התפתחות למצב פסיכוטי. ממחצית השירות החל לסבול ממחלת נפש. מערכת בריאות הנפש הצבאית לא זיהתה בעיה פסיכיאטרית ולפיכך, לא קיבל המערער טיפול פסיכיאטרי המתאים למצבו. מפקדו של המערער מזהה התנהגות מוזרה והריצות הארוכות בלילה והמחשבות הדלוזיונליות אותם מתאר ד"ר הירשמן אינם ביטוי לאכזבה מתמשכת סביב התנפצות החלום לשרת בשייטת, אלא מחלת נפש. אפיזודה דיכאונית או מאנית יכולה להתפתח על רקע דחק מתמשך. להערכת המומחה, הדחק היה הן פנימי הקשור לאישיותו של המערער והן חיצוני- הוצאתו של המערער מהמסגרת היחידתית ודחית השירות שקיבל ללא מסגרת תומכת גרמו להחמרה במצבו הנפשי. דחיית בקשותיו והתעלמות ממצבו הדיכאוני לא תרמו לנכונותו לקבל את המחלה. לפנינו מחלה שהחלה כמחלה אפקטיבית וכיום נראית קרובה יותר למחלה סכיזופרנית. היעדר הטיפול הפסיכיאטרי בשלב ההתחלתי של המחלה תרם לנכות המשמעותית ממנה סובל המערער. מסקנותיו של פרופ' פניג הן: "המערער סובל ממחלת נפש כרונית עם גלים אפקטיביים. אין עדות להפרעה כלשהיא קודם לגיוסו וקודם לפציעתו. מחלתו מתחילה במחצית השנייה לשירות. הוא איננו מאובחן, איננו מקבל טיפול. הוצאתו של המערער מהמסגרת היחידתית הייתה גורם דחק שעלול היה לגרום/להחמיר את המצב הדיכאוני אליו נכנס. העדר טיפול באפיזודה הדיכאונית החמיר את מצבו. טיפול בשלבים המוקדמים, הן פסיכולוגי והן פסיכיאטרי היה עשוי להיות יעיל יותר ולשנות את מהלך המחלה. המהלך המתדרדר של המחלה, העדר התובנה, נגרמו להערכתי מהעדר טיפול בזמן. השירות הצבאי גורם משמעותי בהחמרת המחלה. אני רואה את הנכות אותה יש לייחס לשירות כ 80% מסך הנכות הכוללת. איתור מוקדם וטיפול מוקדם היה יכול למנוע אולי את המהלך הממאיר והכרוני של המחלה ואת הנכות הקשה שבעקבותיה". חוות דעת מגיבה של ד"ר יאנקו מתאריך 18/2/08 ד"ר יאנקו מסתייג מחווד פרופ' פניג. ד"ר יאנקו שולל את הטענה שהמערער היה חולה במחלת נפש במהלך שירותו. בדבריו של המערער בבדיקתו, שלל לחלוטין בעיות נפשיות בתקופת הדח"ש. עם חזרתו ליחידה המוטיביציה לשירות צבאי ירדה ופיתח משבר הסתגלותי על רקע הפרעתו הנרקיסיסטית (שהיתה כאמור עוד טרם הגיוס). ריצות ארוכות מאוד בחושך אינן תופעה של דיכאון מאג'ורי. תיאוריו מתאימים למשבר הסתגלותי אצל אדם עם אישיות נרקיסיסטית ו/או חוסר מוטיבציה לשירות. על אף שאינו מקבל את ההשערה כי המערער לקה בדיכאון קליני במהלך השירות, הרי שהוא מאובחן כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית, שאינה כוללת בתוכה אירועים דיכאוניים ללא מרכיבים פסיכוטיים. ד"ר יאנקו חוזר ומציין כי למערער קווים נרקיסיסטים טרם הגיוס. השימוש התדיר במריחואנה ואלכוהול דווקא הוא שקשור, לדעתו, לאטיולוגיה של מחלתו. לדעת ד"ר יאנקו הטיפול שקיבל המערער מהקבנ"ית היה מיטבי. המערער ומשפחתו, כנראה בשל החשש משחרור על רקע נפשי, לא סיפרו לקבנ"ת על דיכאון או "סוד" כלשהו. המערער בכל פגישותיו עם הרופאים הצבאיים שולל דיכאון. הקבנ"ית לא התרשמה מדיכאון, שהרי אם היתה מתרשמת היתה שולחת את המערער לפסיכיאטר. קביעתו של פרופ' פניג, היא חוכמה בדיעבד. ברור שהצבא לא משחרר כל חייל עם קושי בשירות אלא עושה אבחון ומפעיל שיקול דעת בהתאם. לסיכום קובע ד"ר יאנקו: "אני מעריך שהמערער לא חווה במהלך שירותו אירועי דחק יוצאי דופן ומשמעותיים ואני סבור שקיבל טיפול מיטבי מקבנ"ית היחידה, לאור התלונות המוגבלות שהציג. ההשערה שלקה אז בדיכאון אינה מגובה ברישומים של הקבנ"ית או של הרופאים הצבאיים אותם פגש. יתר על כן, אני סבור שתנאי השירות של התובע היו נורמטיביים ועל כן מחלתו אינה קשורה לשירותו הצבאי". דיון והכרעה אנו סבורים כי דינו של הערעור להתקבל במובן זה, שיש לקבוע קשר של החמרה בשיעור של 30% ע"ח השירות, בין תנאי השירות לבין מצבו הנפשי של המערער. בנסיבות העניין כפי שהתבררו עם שמיעת הראיות, אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' פניג, לפיה המערער לקה בנפשו במהלך השירות וכי הטיפול שקיבל מרשויות הצבא לקה בחסר, על פני עמדתו של ד"ר יאנקו מטעם המשיב, שלפיה קיבל המערער טיפול מיטבי על רקע התלונות המוגבלות שהציג. אנו דוחים את עמדת המשיב בסיכומיו, כאילו לקה המערער במחלה עוד טרם גיוסו. טענה זו אינה נתמכת בחוו"ד ד"ר יאנקו מטעמו של המשיב ואיננה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. זאת, גם אם ניתן לראות את המעבר של המערער ללימודים בבית ספר אקסטרני משום תחילתו של תהליך ההידרדרות הנפשית של המערער (ואיננו קובעים שכך). עם גיוסו של המערער אין סימנים שמלמדים על הפרעה נפשית, פסיכוזה או מחלת נפש, ועד לפציעתו וליציאתו לדח"ש, עבר המערער גיבוש לשייטת 13, סיים טירונות ועשה את תחילת מסלול ההכשרה ותיפקד ללא דופי. מתקבל מאוד על הדעת, שמחלתו של המערער פרצה במהלך השירות, כנראה עם חזרתו לשירות בתום תקופת הדח"ש או לכל המאוחר, עם חזרתו לשירות בפלס"ר צנחנים (ראו גם חוו"ד ד"ר יאנקו), וללא קשר לשירות. תצהירו של המערער, שמתאר את תקופת הדח"ש והתהליכים הנפשיים שעברו עליו, אמין עלינו ולא נסתר בחקירתו. גם חברו של המערער, מר מ.ל, ששירת עמו בתחילת הדרך עד שנאלץ לצאת לדח"ש בשל פציעתו הצהיר, כי מאז שחזר המערער לשירות בתום הדח"ש "הוא החל להתדרדר במצב רוחו וכל הזמן חזר ושנה באוזניי על כך שקשה לו בצבא והוא לא מוצא את עצמו שם ורק רוצה להגיע הביתה" (ס' 9). תצהירו של עד זה לא נסתר ועדותו הייתה מהימנה. נסיבות השירות, דהיינו: התהליך של מעבר מלוחם בשייטת עד לשיבוצו של המערער כעובד כללי, תוך איבוד הרצון העז שהיה מנת חלקו של המערער לשרת בשייטת ובשירות "קרבי" ואיבוד העניין בשירות - מצביעות אף הן על ההתדרדרות הנפשית במהלך השירות. כך עולה מהתיעוד הרפואי בזמן אמת בעת שאושפז המערער וכך גם מהתיעוד בתיק הרפואי של המערער אצל קצין התגמולים (כפי שיובא בהמשך). התהוותו של השבר במהלך השירות עולה גם מרישום שערכה העו"ס באשפוז הראשון מיום 17/3/06: ...הוא ציין, כי השירות הצבאי היה טראומטי מאד עבורו, אך כאמור לא רצה להרחיב על כך...מהשיחות עם [המערער], התעוררה תחושה כי הוא מפעיל מנגנון של הגנה מאנית, שמכסה כנראה על דיכאון עמוק. נראה כי משהו בחוויה הצבאית שעבר עורר שבר פנימי גדול, שעודד לא היה מסוגל להתמודד איתו באופן ישיר. ועם זאת, התעוררו סימני שאלה רבים, שנותרו ללא מענה באשר לאופי האירועים שחווה בצבא, החוויות המוקדמות שעליהן "התיישבו" והסיבה שבגללה פרץ המשבר בצורה כה חריפה דווקא בתקופה זו. [מסמכים 99-100 ת"ר. ההדגשות שלנו - הועדה]. לאחר ששוחרר מהאשפוז הראשון טופל המערער אצל ד"ר הירשמן שמציין כי "מבחינה אבחנתית מסר שהתכנים הקשורים ל'סוד' התגבשו במהלך 'תקופת המשבר' כששירת בבית ליד כשהיה במצוקה וחרדה ובזמן הליכות הלילה שערך באותה תקופה" [מסמך 103 לת"ר]. בשיחה שניהלו הורי המערער עם ד"ר יעקב דפנה מתאריך 18/9/07, מועד אשפוזו השלישי של המערער, לאחר שהאם עוזבת את המקום נרשם: [אבי המערער] הודה שהוא שבור בפנים ושמח מאד על ההזדמנות שנתתי לו לחלוק את רגשותיו. מתאר סיטואציה קשה מאד לאחר הפציעה בצבא: [המערער] אמר לאבא מידי יום (כשאבא הביאו לבסיס צנחנים בכפר יונה) אני "מת-חי" ובכה על כתפיו "אני רוצה למות", חש השפלה נוראית בלעבוד עבודות רס"ר והעינוי הזה שנמשך כמה חודשים, בלי יכולת לקצר את שרותו (הצבא התעקש לא לשחרר, ואפילו הקבני"ת לא זיהתה עד כמה הוא שבור בפנים)...[מסמך 709 לת"ר. ההדגשות שלנו - הועדה]. חשוב להדגיש, מצד שני, כי אין חולק שמחלתו של המערער לא פרצה עקב השירות אלא רק החמירה בעטיו. זאת גם לדעת פרופ' פניג מטעמו של המערער, שמייחס לשירות החמרה בלבד, אם כי החמרה בשיעור גבוה של 80%. כפי שציין פרופ' פניג בחקירתו, הוא מייחס 20% מתוך שיעור ההחמרה לעצם הוצאתו של מערער מן המסגרת הצבאית לדח"ש ואת 60% הנותרים, לטיפול הכושל, לפי הטענה, במערער. עצם יציאתו של המערער לדח"ש ויציאתו מן המסגרת הצבאית, גם אם תרמה למחלתו של המערער או החמירה אותה מבחינה עובדתית (דבר שלא הוכח כשלעצמו), אינה עונה לתנאי של קשר סיבתי משפטי. שיקולי מדיניות משפטית, שבאים בגדרו של הדיון בקשר הסיבתי המשפטי שוללים, בנסיבות עניין, הכרה בעצם היציאה לדח"ש כצעד שמקים זכאות לפי החוק. בדיוק כשם שאין בעצם הגיוס לצבא או בעצם השחרור ממנו, כדי להקים קשר סיבתי משפטי בין המחלה לשירות. טרם היציאה לדח"ש אין אינדיקציה למצוקה נפשית אצל המערער ואין כל פגם בהסדר של יציאה לדח"ש על מנת לאפשר למערער להשתלב מחדש במסלול ההכשרה של השייטת לאחר החלמתו מפציעה, הסדר שנעשה בהסכמתו של המערער ועל דעתו. למעשה, בסיכומיו זונח המערער עמדה זו של המומחה מטעמו וטוען כי יש לייחס את מלוא שיעור ההחמרה (80%) לכך שהגורמים המקצועיים והפיקודיים לא פעלו כנדרש בנסיבות ועל פי פקודות הצבא, להקלה על מצבו הנפשי של המערער ולשחרורו המוקדם. העניין העיקרי הוא, אפוא, בדרך הטיפול של רשויות הצבא במצוקתו של המערער במהלך השירות. בעניין זה, אנו סבורים כי הדין עם המערער, דהיינו: רשויות הצבא לא נקטו בכל הצעדים הסבירים שהתבקשו בנסיבות העניין בטיפול בעניינו ובכך החמירו את מחלתו. יחד עם זאת, כאמור, אנו מעמידים את תרומת השירות למחלה, שבאה לכדי התפרצות ולאשפוז כפוי כארבעה וחצי חודשים לאחר השחרור, בשיעור של 30% ע"ח השירות. הטיפול בעניינו של המערער - המסמכים בתיק הרפואי התיעוד הראשון בתיק הרפואי של המערער אצל קצין התגמולים בעניין מצוקות נפשיות הוא מתאריך 19/10/04: "החייל פנה בגלל מצוקה וחוסר רצון להישאר בצבא שולל תסמינים דכאוניים או מחשבות אובדניות". מצוינת אבחנה של - ""Ajustment disorder "בעיות נפשיות קלות והסתגלות". על פי בקשתו, מופנה המערער לקב"ן [מסמך 64 לת"ר]. אין תיעוד רפואי שאמנם פנה המערער לקב"ן בפועל. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 24/1/05, המערער "מבקש הפניה לקב"ן עקב בעיות ביחידה, מעוניין לתת פרטים לקב"ן יחידה. שולל מחשבות אובדניות, או מצוקה נפשית". שוב מצוינת האבחנה דלעיל. המערער מקבל הפניה לקב"ן [מסמך 65 לת"ר]. למחרת, 25/1/05, פנה המערער לקבני"ת החטיבה. בסיכום מציינת הקבני"ת [ההדגשות שלנו - הועדה, מסמך 150 לת"ר]: "מדובר בחייל בן 21 המשרת כשנתיים ו-5 חודשים ואשר פנה בבקשה קונקרטית של ביטול דח"ש עליו חתם במהלך פציעה במסלול בשייטת והיות שכיום מתקשה עד מאד להתמודד עם המערכת הצבאית מאז שעזב את השייטת בעקבות אותה פציעה - הבא לידי ביטוי בתחושת חוסר שייכות וירידה במוטיבציה בכל הקשור לשירותו הצבאי... מתרשמת מחייל החווה משבר הסתגלותי מתמשך וברמה בינונית למערכת הצבאית. המלצות: יכולת הקבני"ת לסייע לחייל בהיבט הטכני של קיצור דח"ש. החיל זומן להמשך מעקב ביום שלישי 1.2.05 בשעה 15:30". על פי הרישום בתיק, הקבני"ת פנתה לקצין בריאות הנפש הפיקודי (קבנ"פ) ונענתה שההתמודדות של הקב"ן היא אל מול הקושי הנפשי בלבד, ולא במישור של סיוע לקיצור דח"ש. הקב"נית מציינת בתרשומת כי הדברים הללו הוסברו למערער [מסמך 155 ת"ר]. כך גם העידה שהפנתה את המערער לטיפול בקיצור השירות במסלול המינהלתי. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 31/1/05 מילא קצין המבצעים, מפקדו של המערער, "חוות דעת מפקד עבור הקב"ן", כדלקמן: "סיבת ההפניה לקב"ן: קיצור שירות (דח"ש)". "המערער מתפקד היטב במסגרת הנוכחית; מקבל את המשמעת המוטלת עליו אך לרוב אינו מבין את משמעות המשמעת; משתלב מבחינה חברתית לעיתים מתנהג בצורה מוזרה מכל סיבה שהיא; לאחרונה ישנה ירידה במצב רוח ולאור כך ירידה בתפקוד; המערער יכול לסיים את שרותו בהצלחה" [מסמך 92-93 ת"ר וגם 153-154 לת"ר]. חוו"ד המפקד היא ללא ספק, אמביוולנטית, יש בה סתירות אינהרנטיות לכאוריות (מצד אחד, המערער ממושמע ומצד שני, הוא אינו מבין את משמעויות המשמעת; מצד אחד, המערער מעורה חברתית ומצד שני, הוא מתנהג בצורה מוזרה; מצד אחד, מורגשת ירידה במצב רוח ועקב כך בתפקוד ומצד שני, יכול לסיים את שירותו בהצלחה). לכל הפחות, מעוררת חוות דעת זו שאלות שאין להן תשובה מתוך עיון בחוות הדעת, הן ביחס לסתירות הנ"ל והן מחמת כלליות והעדר פרטים (למשל, באיזה התנהגות מוזרה מדובר? מה תדירותה?). עוד עולה מחוות הדעת כי לאחרונה חלה התדרדרות במצבו רוחו של המערער, התדרדרות שגורמת לירידה בתפקוד. הדרדרות שטיבה לא בואר. לאחר אותה חוו"ד, ביום 1/2/05, התקיימה פגישה נוספת של המערער עם הקבני"ת. כך רשמה הקב"נית [ההדגשות שלנו - הועדה, מסמך 155 לת"ר]: "המערער מעוניין להישאר בצבא ולהחזיק מעמד עד אוגוסט 2005, מועד שחרורו המקורי והיה ולא יאושר לו הקיצור, יצא על 21. אינו מתכוון להמשיך להיות רובוט לאחר אוגוסט. בכל הקשור למצבו הנפשי, אם חש שמצבו הנפשי ממשיך להתדרדר - מוזמן לפנות בשנית. כמו"כ הוצע לחייל לפנות להמשך שיחות במידה וירגיש צורך בכך. לסיכום: החייל מגלה קושי ומצוקה אמיתיים מחוסר התאמתו למע' הצבאית ומגייס בשלב זה את מלוא כוחותיו ע"מ לסיים שירות צבאי מלא אך חש שמעבר לכך אינו מסוגל להמשיך ולהיות חלק מהמע' הזו. המלצות: החייל יפנה שוב בהמשך בהתאם לצורך". בתיק הרפואי שני מכתבים שהפנו המערער ואביו לרשויות צה"ל. מכתב אחד שכתב המערער מיום 27/2/05 "לכבוד נציגי צה"ל" וצורף למכתבו של אביו מיום 28/2/05 המופנה אל רמ"ח פרט באכ"א [מסמכים 48-49 לת"ר] ומכתב שני, מיום 20/9/05, שכתב האב למח"ט 35, אליו צורף המכתב הראשון [מסמך 50 לת"ר]. המערער כתב במכתב הראשון [ההדגשות שלנו- הועדה]: "התגייסתי בשעתו עם מוטיבציה גבוהה ביותר ועברתי מסלול קשה ומאוד לא שגרתי. 3 פעמים התחלתי מסלול קרבי תובעני, כל פעם עם צוותים ומפקדים חדשים, כאשר אני הולך ונשחק פיזית ונפשית. מאז מצבי הלך והתדרדר. אני מיואש לגמרי ומתהלך מזה כמה חודשים בהרגשה של 'חי מת'. אני מרגיש שאין בי את הכוחות להחזיק מעמד בצבא לתקופה כל כך ארוכה ופונה אליכם בכל לשון של בקשה לסייע בידי ולבטל את תקופת הדח"ש. הדבר היחיד שמחזיק אותי כרגע היא התקווה שאכן יתבטל לי הדח"ש ואוכל להשתחרר באוגוסט הקרוב מבלי שאזדקק להורדת פרופיל". במכתב הלוואי כתב אבי המערער: "מצב רוחו ירוד ביותר" "אני מאוד דואג לו, וברור לי שהשירות הצבאי שהיווה עבורו מקור לתקווה גדולה בתחילת הדרך הפך טראומתי" "אני רואה איך בני הבכור דועך לנגד עיני ועיני כלות". במכתב השני כתב האב, בין היתר, כי המערער "כבוי ומיואש לגמרי" "כל יום שהוא מבלה בצבא רק מנציח את סבלו ואני ממש רואה איך מצבו הנפשי הולך ומדרדר. ברור לי שהוא זקוק לשיקום נפשי, אולם ניתן יהיה להתחיל בשיקום רק לאחר שישתחרר מצה"ל". המכתב השני הוא שנשא פרי. בעקבותיו ולפי בקשת המח"ט, כתבה הקב"נית מכתב מיום 25/9/05, שבו ציינה כי להערכתה "לא מדובר בסיטואציה המתאימה להתאמת פרופיל נפשי לשחרור.. אך היענות יכולה לאפשר שיפור במצבו, ועל כן אני מבקשת שתישקל האפשרות לבוא לקראתו ולאפשר לו לסיים את שירותו בצורה מכובדת" (ראו גם עדות הקב"נית בח"נ). יש לציין כי לא ברור מה עלה בגורלו של המכתב הראשון. בתיק הרפואי אין תיעוד לטיפול בפניה בזמן אמת ולא ברור אם אמנם נשלחה הפניה והגיעה לתעודתה (ראו ח"נ של המערער בעמ' 96 ש' 27-עמ' 97 ש' 14 וח"נ של האב בעמ' 55 ש' 1). הקב"נית הצהירה והעידה כי לא ראתה אלא את המכתב השני, שבעקבותיו כתבה, לבקשת המח"ט, את מכתבה הנ"ל מיום 25/9/05. בסופו של דבר שוחרר המערער, תוך קיצור השירות, ביום 1/11/05. דיון אין חולק שהקבני"ת לא פנתה למפקד שערך את חוות הדעת הנ"ל לקבלת פרטים והבהרות. לא ביררה את פשר ההתנהגות המוזרה שעליה דיווח, טיבם של הירידה במצב הרוח והירידה בתפקוד או כל דבר אחר. כך אישרה הקב"נית בעדותה: "נכון, אני לא זוכרת מדוע אין התייחסות, זה היה מזמן, אבל בכל מקרה זה היה אחרי שכבר ראיתי אותו והתרשמתי ממנו. ...אבל זה היה שוב, אחרי שכבר התרשמתי ממנו, שראיתי אותו, שדיברתי איתו, ...נכון, אבל הוא במצב נורמטיבי .. (עמ' 107 לפרוטוקול). הקבני"ת, שקיבלה את חוו"ד המפקד, לא מצאה, אפוא, צורך לשוחח עם מפקדו של המערער לקבלת פרטים נוספים, לדבריה, משום שכבר התרשמה מהמערער עצמו. עוד אין חולק כי לא בוצעו מעקב וטיפול יזומים במערער, אלא נאמר למערער כי באפשרותו לפנות שוב לקב"נית על פי הצורך (ראו גם עדות הקב"נית בח"נ בפרוטוקול מיום 7/7/10). לפי תצהיר הקב"נית (סרן מ.ג.ב) במפגשיה עם המערער "לא עלה שום צורך בהפנייתו לפסיכיאטר ואפילו לא עלה הצורך בהמשך מעקב שוטף שלי ... בפגישתנו האחרונה ציינתי בפניו כי יכול לפנות אלי בכל עת". עוד ציינה בתצהיר כי בנוסף למפגשים המתועדים גם ראתה את המערער מספר פעמים במסגרת הביקורים השבועיים בחטיבה ושאלה לשלומו במפגשים האקראיים. המערער "ענה שמצבו בסדר גמור וגם היה נראה בסדר גמור" (אם כי ראו בהקשר זה חקירתה הנגדית, שם ציינה כי בחלק מהמקרים זו הייתה סיטואציה שבה נכחו גם אחרים וממילא לא יכול היה מערער לומר דבר אחר לבד מכך שהכל בסדר. עמ' 108 ש' 10-15). בנוסף, הכירה הקב"נית גם את המפקדים בחטיבה. לדבריה, "סביר מאד להניח שאם הייתה בעיה כלשהי בתפקודו [של המערער] הם היו פונים אלי, מלבד אותו דיווח מתאריך 31.1.05, שהועבר אלי טרם פגישתי עם המערער, לא קיבלתי מהמפקדים שלי דיווח (הן באופן פורמאלי והן באופן לא פורמאלי), על בעיות התנהגותיות או תפקודיות [עם המערער], כך למיטב זכרוני". לא ניתן לקבל את טענת הקב"נית שלא הייתה למערער כל בעיה התנהגותית או תפקודית או שלא קיבלה דיווח על כך מהמפקדים. הרי חוו"ד המפקד מיום 31/1/05 מציינת במפורש התנהגות מוזרה וירידה במצב הרוח, שהובילה לירידה תפקודית. המפקד עצמו עושה את הקשר בין הירידה במצב הרוח לבין הירידה התפקודית. לאור חוות הדעת ועל רקע מסלול השירות שעשה המערער, שהיה מסלול של התדרדרות ידוע וגלוי לכל, מתפקיד של לוחם ועד לתפקיד של עובד כללי, וטענותיו של המערער כמפורט - היה מקום, לכל הפחות, לחקור ולשאול את המפקד לפשרם של דברים ולקבל ממנו פירוט והבהרות, על מנת שתהא בפניה תמונה מלאה על מצבו של המערער ועל מנת שישקל בהתאם, ועל פי הנתונים המלאים, המשך הטיפול בעניינו, לרבות בקשתו של המערער לשחרורו מהשירות במסלול הרפואי (להבדיל מהמסלול השלישותי). נדגיש כי חלק מהדברים שמציינת הקב"נית עצמה, מפיו של המערער מלמדים על מצוקה אמיתית כגון: "אינו מתכוון להמשיך להיות רובוט לאחר אוגוסט" וגם הקבנ"ית ציינה בסיכום את התרשמותה כי "החייל מגלה קושי ומצוקה אמיתיים". ד"ר יאנקו העיד כי במקרה של adjustment disorder- בדרך כלל עושים טיפול של שיחות או שיחות תמיכתיות (עמ' 91 לפרוטוקול). אולם במקרה שבפנינו, לשיטתו, הקבני"ת פעלה כראוי לאור חוסר המידע שעמד בפניה. המערער נמנע מלשתף אותה ואת הרופא בתחושותיו. על כן, לשיטתו, לא בטוח שהיה עליה לזמנו לשיחות ולא צריך היה ליתן למערער טיפול יזום (עמ' 87 לפרוטקול). עוד הוא מציין בחוות דעתו כי הקבני"ת פעלה כשורה. בדקה את המערער מספר פעמים. התייעצה עם הסמכות שמעליה, הציעה למערער שיחות מעקב. לו היתה מוזרות בהתנהגותו או אם היה בדיכאון היתה וודאי מזהה זאת ומפנה המערער לטיפול פסיכיאטרי. אין כל תיעוד כי המערער סבל באותה תקופה מדיכאון או ממצב פסיכוטי. חשוב לציין כי לפי המסמכים הרפואיים, התנהלותו של המערער התאפיינה, לפחות בתחילת הדרך ובאשפוז הראשון והשני, בקושי להבין ולקבל את מחלתו (המערער אושפז אשפוז כפוי). בנסיבות כאלה לא ניתן להיתלות בדבריו של המערער עצמו כאילו איננו סובל מדיכאון, "שולל מצוקה נפשית" או אומר שהוא "בסדר" או "בסדר גמור", כפי שציין ד"ר יאנקו בחוות הדעת וכפי שטענה הקב"נית. דווקא ההסתכלות והדיווח האובייקטיבי של מפקדו של המערער, הם החשובים והמשמעותיים יותר להבנתו מצבו לאשורו. נחוץ וחשוב היה לברר עם המפקד את הפרטים. כך חייבו הנסיבות. למרבה הצער, זאת לא נעשה. לא מן הנמנע כי גם מפקדיו של המערער לא פעלו כנדרש ובהתאם לפקודות הצבא פ.מ 33.0219 - "טיפול בחייל הנמצא במצוקה נפשית". לפי פקודה זו, אם יש בהתנהגותו או בהתבטאויותיו של החייל "כדי להצביע בעיני מפקדו או בעיני חבריו על מצוקה נפשית (כגון: דיכאון המתבטא באדישות כלפי הסביבה, התכנסות החייל בתוך עצמו, שינוי קיצוני בהתנהגותו)", עליו לראיין את החייל מייד ולהפנות אותו לבדיקת קצין רפואה או גורם ברה"ן. דיווח המפקד המובא לעיל התלווה לבקשתו של המערער לקיצור השירות (תקופת הדח"ש) ולא כצעד יזום מתוך ערנות למצוקתו של המערער. בהקשר זה אנו מוצאים לנכון להדגיש, כי חובת המפקדים להפנות לטיפול רפואי היא ברורה וחד-משמעית, ואל להם לשתף פעולה עם רצונו של החייל או משפחתו להשתחרר מן השירות ללא פרופיל נפשי בניגוד לחובה זו. כאמור, גם אם המידע שהיה נתון בידי הקבנ"ית הוא סתמי ולא הצדיק כשלעצמו, העמקת הטיפול, טיפול ומעקב יזומים או הפניה לפסיכיאטר, הרי שכך הם הדברים בשל המחדל וההימנעות מלברר את שהתבקש מן הנסיבות. לכל הפחות, מנע המחדל את אפשרות הבירור. המשיב בא בטרוניה לאבי המערער שהיה מעורב בדברים וניסה לסייע לו ככל יכולתו ובתוקף קשריו בצבא (בהיותו טייס), לקצר את הדח"ש בדרכים מנהליות-שלישותיות עקיפות, על מנת שלא להטביע על המערער חותם של שחרור בשל בעיה נפשית. עוד נאחז המשיב בכך שהאב עצמו לא מצא שההתנהגות מצביעה על מצב פסיכוטי או מחלת נפש. בנסיבות העניין, אין לכך מקום. לא רק שהאב אינו איש מקצוע, רשויות ברה"ן, הן עצמן, היפנו את המערער ומשפחתו לפעול בדרך המנהלית לקיצור השירות. הקבנ"ית, כדבריה, קיבלה הנחיה מהקבנ"פ (קב"ן פיקודי) שאין באפשרותה לפעול לקצר דח"ש וגם לא להמליץ על כך. כך דיווחה למערער במפגש השני מיום 1/2/05 והפנתה אותו לגורמים פיקודיים ולגורמי שלישות למציאת פתרון לנושא [מסמך 105 לת"ר]. בסופו של דבר, בפועל גם קוצר השירות במספר חודשים בעקבות פניית האב ופעולתו נשאה פרי. התעוררה מחלוקת עובדתית אם אמנם מסר אבי המערער לקבנ"ית את מלוא המידע שבידו. אבי המערער העיד בח"נ כי ניהל שיחות רבות עם הקבני"ת ושטח בפניה את מצבו הנפשי הקשה של המערער, כפי שפורט גם במכתביו (עמ' 50 לפרוטוקול המשופר מיום 14/2/10). טענה זו לא נזכרה בתצהירו ובאה לראשונה בחקירתו. הסברו של האב לכך לא מניח את הדעת (עמ' 51 ש' 13 ואילך). כאמור, בין היתר, לאור הטענות הללו, ביקש המשיב להעיד את הקבנ"ית. הקב"נית מכחישה את טענת האב, לפיה הוא שוחח עמה טלפונית מספר פעמים או כי מסר לה בשיחות אלה, או בכל הזדמנות אחרת, שהמערער אומר שהוא מרגיש "מת חי", "גוויה מהלכת", "בוכה כל היום" או דברים דומים לכך. זכורה לה רק שיחה טלפונית אחת, באוגוסט-ספטמבר 2004, כשהייתה בטיול יחידתי. לפי תצהירה, במהלך הטיול יצרה קשר עם רופא החטיבה וביקשה לזמן המערער אליו לבדיקה. בשיחה טלפונית אכן ווידאה שהמערער נבדק ע"י רופא שמצא שמצבו תקין ולא קיימת מצוקה אקוטית. מסר זה העבירה הקב"נית לאב באותו היום. בהמשך פנה אליה המערער וקוימו המפגשים המתועדים. אנו סבורים כי אי-פירוט הטענות בתצהיר האב מלכתחילה פוגם במהימנות הטענה שהמידע אמנם הובא לידיעתה של הקב"נית בזמן אמת. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אין בכך כדי לאיין את חובת הבירור האקטיבית והטיפול או המעקב היזומים אחר הערער, שכן זו קיימת כבר מתוך הנסיבות שפורטו לעיל, לרבות חוו"ד המפקד ומסלול השירות, וגם מתוך נקודת המוצא שלא באו בפני הקב"נית כל תחושותיו של המערער וכל הדברים שאמר המערער לאביו. התוצאה היא שבשל ההתנהלות האמורה, לא התבררו כל הפרטים הדרושים להערכה נכונה של מצבו הנפשי של המערער, הטיפול בעניינו של המערער הוסט מן המישור של בריאות הנפש למישור השלישותי, ושחרורו התאחר. מומחה המשיב הודה כי אילו סבור היה בזמן אמת כי מדובר במצב פסיכוטי התחלתי של חשיבה קצת ביזארית והפרעה תיפקודית, מבלי שהתגבשה פסיכוזה מלאה, "הייתי מציע לו טיפול בתרופות במינון נמוך, טיפול בשיחות, והייתי דואג, הייתי בודק אם הוא יכול להישאר בצבא, כי אולי השירות בכל זאת, אני רוצה למנוע כמה שיותר לחצים, אבל זה בהנחה שהייתי רואה כזה מצב" (עמ' 92 לפרוטוקול ש' 1-6). קיימת למעשה תמימות דעים כי טיפול כאמור לא היה משנה את הפרוגנוזה לזמן הארוך. כך העיד ד"ר יאנקו: "אני מכיר מאמרים שגם עם איחור של שנה ויותר, זה לא בטוח שזה משנה את הפגיעה הקוגניטיבית או את הפרוגנוזה לטווח ארוך, ואני רוצה גם משפט אחרון, שאם החייל היה מגיע לפסיכיאטר עם כל התיאור של דיכאון, חי מת, הוא היה משתחרר תוך שבוע מהצבא. ... אולי זה היה חוסך לפחות עוגמת נפש "(עמ' 92 לפרוטוקול ש' 9-14. ראו גם חקירת פרופ' פניג, בעמ' 70 ש' 11-12). יחד עם זאת, עולה מהאמור כי גם לשיטת ד"ר יאנקו מטעם המשיב, היה האבחון והטיפול המוקדם משפר את מצבו של המערער בטווח הקצר או מקל על סבלו. כפי שנקבע ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מ"י וקצין התגמולים "... גם טיפול סימפטומטי, אשר יש בו כדי לעכב את ההתדרדרות במצבו של החולה, לשפר את איכות חייו ואולי גם להאריכם - הוא טיפול שכל חולה זכאי לו, ובשום-אופן אין להקל בו ראש. על כן, גם אם נלך במתווה שמציע [מומחה המשיב - הועדה], לאמור - כי מחלתו של המערער היא .. מחלה [אחרת] שאין לה מרפא ואין לה טיפול ספציפי, אלא סימפטומטי גרידא - עדיין נמצא קשר סיבתי בין אי-האבחון ואי-הטיפול, לבין ההחמרה במחלתו של המערער." (פסק דינו של כב' הש' ריבלין מיום 10/7/2002 עמו הסכימו כב' השופטת שטרסברג-כהן וכב' הש' טירקל שמצא לנכון להדגיש במיוחד את הדברים המצוטטים לעיל). אנו סבורים כי דברים אלה יפים עד מאוד לענייננו ובשקילת כלל הנסיבות, אנו מעריכים כאמור, את ההחמרה במחלתו של המערער בשיעור של 30%. הבאנו בחשבון הערכת ההחמרה ע"ח השירות גם את שימוש המערער בסמים (גם טרם השירות), שמן הראיות ומהמסמכים בתיק הרפואי עולה שהיה שלוב במחלתו של המערער (ראו לעניין זה - חקירת המערער בעמ' 95 לפרוטוקול, חברו בעמ' 42, חקירת פרופ' פניג בעמ' 78; מסמכים רפואיים בת"ר - מסמך 100, 358, 394, 405, 576, 580, 164). סוף דבר התוצאה היא שהחלטת קצין התגמולים נשוא הערעור מבוטלת ומוכר קשר של החמרה בשיעור של 30% ע"ח השירות, בין תנאי השירות לבין מצבו הנפשי של המערער. קצין התגמולים יישא בהוצאות המומחה הרפואי מטעמו של המערער לפי קבלה וכן ישלם למערער הוצאות בסך של 9,000 ₪. המזכירות תדוור לצדדים ניתן היום, ז' אדר ב תשע"א, 13 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. יעל בלכר, שופטת- אב"ד פרופ' חנן מוניץ, חבר עו"ד יהודית ארבל, חברה נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאקשר סיבתיקצין התגמולים