להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית בעניין אבחון אפנדיציט: פסק דין מבוא תובענתו של התובע כלפי הנתבע, כי רופאיו התרשלו באבחון דלקת התוספתן (אפנדיציטיס) אצל התובע, וכתוצאה מכך אחרו לנתחו, ועל כן נזקק לניתוח גדול יותר, בעל סיכון גדול יותר, ולתקופת אשפוז והחלמה ארוכות יותר, מאשר אם היתה הדלקת מאובחנת קודם לכן והיה מנותח בסמוך לאחר האבחון. תביעתו הועמדה על סך של 50,000 ש"ח עבור "עוגמת הנפש, אי נוחות והסבל אשר היו מנת חלקו כתוצאה מהתנהגותם הרשלנית של רופאי הנתבע" (סעיף 17 לכתב התביעה), וסך של 4,000 ש"ח עבור עזרת צד שלישי לה נזקק בתקופת האשפוז וההחלמה (סעיף 18 'שם). עיקרי העובדות 1. עיקרי העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, וניתן לסכמן מתצהירי העדים ועדותם בבית המשפט - התובע, אמו ודר' גנדי ביטמן מטעם התביעה, דר' רמי שפירא ופר' אליהו ענתבי מטעם הנתבע - ומהמסמכים שהוגשו לבית המשפט, כנספחים לתצהיר התובע ובמהלך עדותו (ת/1 - ת/3) - ומתיקו הרפואי של התובע אצל הנתבע אשר הוגש לבית המשפט. בנסיון לפענח את כתבי היד של הרופאים כמופיע במסמכים שהוגשו נעזר בית המשפט בעדותם של דר' שפירא ומעיון בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע - פר' ענתבי. 2. עובר לאירוע היה התובע, יליד 13.9.74, במהלך שירותו הסדיר בצה"ל. 3. ביום שבת, 7.1.95, בשעה 06:03 (על פי תעודת חדר מיון - נספח א' לתצהיר התובע), נתקבל התובע, בחדר המיון של בית החולים "הדסה" בהר-הצופים בירושלים לאחר שהגיע לשם עם אמבולנס מביתו (סעיף 5 לתצהירו). בתעודה זו נרשם, בפרק תלונות הפונה, כי מזה 3 ימים חולשה כללית וכאבי בטן מפושטים כאשר ביממה האחרונה התרכזו הכאבים בבטן הימנית. הרופא שבדקו בחדר המיון - דר' רונן בארי, מתמחה מהמחלקה הפנימית של בית החולים (פר' מיום 20.12.00, עמ' 13 ש' 25) - רשם במימצאיו, כי התובע נינוח, ובבטן "ניע (מעיים - א.פ.) ער, בטן רכה, ללא רגישות ללא סימני גירוי צפקי". בבדיקה רקטלית נמצא "טונוס מעט מוגבר, אמפולה ריקה ללא צואה". הרופא איבחן כי התובע סובל מכאבי בטן, קרוב לודאי גסטרואנטריטיס (ראה סיפא לפיסקה הראשונה בעמ' 2 לחוות דעתו של פר' ענתבי), הורה לו על שתיה מרובה, נטילת כדורים נגד כאבים ושחררו. 4. יצויין, כי בתצהיר עדותו (סעיף 2) הצהיר התובע כי החל להרגיש כאבים חזקים בבטן ביום שישי, 6.1.95, בשעות הצהריים, וכי כך גם אמר לרופא בחדר המיון (סעיף 6 לתצהירו), היינו יום לפני הגיעו לחדר המיון ולא 3 ימים כפי שנרשם על ידי הרופא בתעודה. כן הצהיר, כי הרופא בחדר המיון בדק אותו במישוש בלבד באזור הבטן, בדיקה שנמשכה כ - 10 דקות (סעיף 6 לתצהירו), כאשר הוא מכחיש כי נעשתה לו בדיקה רקטלית (ראה גם בעדות התובע - פר' מיום 14.11.00 עמ' 1 - 2), ואילו בתעודת חדר המיון צויין כי נערכה לו בדיקה שכזאת. ברם, הבדלים קלים כאלו ואחרים נוספים באשר לעובדות מסוימות, כפי שפורטו בסיכומי ב"כ הנתבע, בין דברי התובע למסמכים שנרשמו על ידי הרופאים מטעם הנתבע, לא מצאתי כי יש להם השלכות ממשיות על מסקנותיי, ואתן עדיפות לנאמר במסמכים, שכן ייתכן וזכרונו של התובע בחלוף כשש שנים, בקשר לכל פרט ופרט, מיום האירוע התעמעם קמעה. 5. התובע חזר לביתו, ומשגברו כאביו פנה למרפאה הצבאית במחנה "שנלר" (סעיף 10 לתצהיר התובע). הרופא הצבאי במקום, דר' גנדי ביטמן, בדק את התובע וקבע כי יש לו תוספתן מודלק (סעיף 11 שם). הרופא הצבאי צייד אותו בהפנייה לבית החולים "הדסה" כהאי לישנא (נספח ב' לתצהיר התובע): "הנ"ל בן 20, חייל בסדיר פרופיל 97. מזה מספר ימים סובל מכאבי בטן שהלילה התפזרו לכל הבטן אך בעיקר בבטן ימנית תחתונה. בבדיקה נראה סובל בטן מאד רגישה עם סימני גירוי צפקי כמו רבאונד בולט בבטן ימנית תחתונה עם אבחנה של Ae. Appendicit. הוחזר למיון ואבקש בדיקת כירורג. כמו כן לא ברור לי כיצד החייל הנ"ל משוחרר מהמיון ללא בדיקת כירורג ולא ספירת דם". 6. התובע שב לחדר המיון בבית החולים "הדסה" הר-הצופים בשעה 11:05, נתקבל ונבדק ע"י דר' רמי שפירא, מתמחה שנה שלישית בכירורגיה כללית בבית החולים (פר' מיום 20.12.00 עמ' 11 ש' 16 - 18). בפרק התלונות של תעודת חדר המיון נרשם (נספח ג' לתצהיר התובע): "מזה 4 ימים מחלה, בתחילה חולשה וכאבי שרירים מפושט בכל הגוף. מאתמול כאבי בטן עזים ותחושת צורך לפ.מ. עם יציאות קטנות". דר' שפירא רשם בתעודה זו את ממצאיו כדלקמן: "ריאות נקיות. בטן רכה. רגישות דיפוזית בכל הבטן מקסימלית ב- RLQ ללא גירוי צפקי". (RLQ - רביע ימני תחתון, ראה בפסקה שניה בעמ' 2 לחוות דעתו של פר' ענתבי וכן בעדותו של דר' שפירא - פר' עמ' 23 ש' 26). ספירת הדם הצביעה על 8,700 ליקוציטים. דר' שפירא שחרר את התובע ל"ביקורת ומעקב בחדר חולים - שנלר" וכן נתן פפברין לכאבים, והורה כי אם יופיע חום או תחול החמרה במצב אזי לשוב לחדר מיון. 7. התובע הוחזר באמבולנס צבאי למחנה "שנלר" והתייצב שוב אצל דר' ביטמן, אשר סירב לקבלו והיפנה אותו חזרה לחדר למיון (נספח ה' לתצהיר התובע), וזאת לאחר שהתקשר ושוחח טלפונית עם דר' שפירא (ראה "עדות רפואית" של דר' ביטמן - בעמוד 2 למעלה; פר' מיום 4.12.00 עמ' 7 ש' 14 - 26). שיחה זו הוגדרה על ידי דר' ביטמן כשיחה שנוהלה על ידי דר' שפירא ב"חוצפה בלתי רגילה" ותוך ניהול ויכוחים סוערים על כי לא הסכים עם דעתו של דר' שפירא וביקש כי רופא בכיר יבדוק את התובע. דר' ביטמן תיאר כי דר' שפירא אף פנה למפקד תורן של פיקוד מרכז עם תלונה שרופא משנלר משבש את העבודה בחדר המיון, ורק לאחר שהצליח לשכנע את מפקד מרפאת שנלר בדבר הצורך לאשפז את התובע בבית החולים חזר ושלחו לחדר המיון. דר' שפירא טען, כי היה זה הוא שהתקשר לדר' ביטמן ולא להיפך, לאחר שהתובע שב לחדר המיון והודיע כי דר' ביטמן מסרב לקבל אותו. דר' שפירא גם הכחיש כאילו דיבר בחוצפה עם דר' ביטמן (סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית; פר' עמ' 24 ש' 12 - 19), אם כי הודה שהתלונן בפיקוד מרכז על דר' ביטמן (פר' עמ' 27 ש' 10 - 27) לאחר הכחשה ראשונית של דברים אלו (שם, שם, ע' 6 - 7). דר' שפירא גם הסכים כי ניהל ויכוח עם דר' ביטמן והיו ביניהם חילוקי דיעות מהותיים אם כי לא הגדיר את הויכוח כ"סוער" (שם, ש' 29). 8. מכל מקום התוצאה היתה כי התובע שב למיון בפעם השלישית באותו יום בשעה 14:15 לערך (ראה בראש החלק השני של נספח ג' לתצהיר התובע), והפעם הושאר להשגחה בחדר המיון. 9. למחרת, בבוקר יום ראשון, 8.1.95, בשעה 06:00 לערך, נערכה לתובע בדיקת דם נוספת וספירת הכדוריות הלבנות (הליקוציטים - WBC) הצביעה על 12,000, המוגדרת כמעבר לנורמה, והמצביעה על דלקת (פר' עמ' 10 ש' 3 - עדות דר' ביטמן; פר' עמ' 17 ש' 20 עדות דר' שפירא; שם, עמ' 47 ש' 20 - עדות פר' ענתבי). במהלך השעות לפני הצהריים החל חומו לעלות - בשעה 08:30 - ?37.9 ובשעה 11:45 - ° 38.4. זמן מה לאחר מכן, על פי בקשתו של דר' שפירא, לדבריו, נבדק התובע על ידי דר' השכל - רופא בכיר במחלקה הכירורגית - אשר מצא רגישות רבה בבטן ימנית תחתונה ו -rebound חיובי (שם, עמ' 21 ש' 11), כאשר החום עלה כבר ל - ° 39, והורה על אשפוזו במחלקה הכירורגית כאשר הוסיף בתעודה (ת/1) - "יתאשפז בחשד לאפנדיציטיס. אם הסימנים יחמירו ינותח". התובע התקבל במחלקה הכירורגית בשעה 14:00 (ראה "גליון הערכה, דיווח והוראות סיעודיות" בתיקו האישי של התובע בבית החולים, שהוגש בהסכמה ע"י הצדדים - פר' עמ' 51 ש' 13), כאשר חומו עלה כבר ל - ? 39.7. 10. באותו יום בשעה 18:20, בוצע לתובע ניתוח ע"י דר' יוספוביץ ועוזרו דר' פייגין ונמצא תוספתן מנוקב כאשר בחלל הבטן נמצא נוזל עכור וצואתי. התוספתן נכרת. חתך הניתוח נתפר ברובו והרופאים הותירו נקז מחלל הבטן כלפי חוץ כאשר הינו מחובר לעור באמצעות קשר ניילון (ת/2 וכן "גליון מעקב סיעודי לחולה בחדר הניתוח" ו" גליון מהלך המחלה" בתיקו האישי של התובע בבית החולים). 11. התובע היה מאושפז עד ליום 15.1.95 ושוחרר, כאשר במקום הניתוח נותר חור שממנו היתה הפרשה של נוזלים במשך כשבוע (סעיף 31 לתצהיר התובע). דברים אלו מאושרים גם מבדיקה שנערכה לתובע במרפאה הכירורגית ביום 19.1.95 - "חתך תקין למעט דליפה מחלל קטן בצד לטרלי (נקי). ישטוף" (ראה גליון המרפאה בתיקו האישי). תמצית טענות הצדדים 12. בסיכומיו, טוען ב"כ התובע לרשלנות הנתבע ורופאיו, וכי ניתן לחלק את שאלת הרשלנות לשניים: מבחן התוצאה והרשלנות באבחון ובמועד ביצוע הניתוח. א. אשר למבחן התוצאה נטען, כי כאשר התובע נותח היה זה באיחור רב לאחר שהתוספתן נוקב, ולדבריו, גם פר' ענתבי, המומחה מטעם הנתבע, מאשר כי דר' שפירא טעה בדיעבד (פר' עמ' 42 שורה 11). יתר על כן, גם כאשר דר' השכל מאבחן חשד לאפנדיציט בבוקר יום 8.1.95, לדבריו, נותח התובע רק בשעת ערב, כאשר לדברי פר' ענתבי, יש לבצע הניתוח תוך שעתיים עד שלוש שעות (שם, עמ' 48 ש' 1 - 2). ב. אשר להעדר אבחון במועד, נטען, כי דר' שפירא, כמתמחה בשנה השלישית מתוך שש שנות התמחות, לא ביצע את כל הבדיקות הקליניות שהיה עליו לבצע לאבחון אפנדיציט, בהעדר ידע, נסיון, מיומנות וכישורים. עוד נטען, כי על אף שדר' בארי בחדר המיון ודר' ביטמן במחנה "שנלר" מצאו גירוי צפקי וריכוז הכאבים בבטן הימנית התחתונה, וגם דר' שפירא בבדיקתו את התובע בעצמו מצא רגישות מכסימלית ברביע ימני תחתון, לא חשד בקיום דלקת התוספתן ולא מצא לנכון לערוך ספירת דם חוזרת לתובע, אלא רק לאחר דרישתו של דר' ביטמן. 13. מוסיף וטוען ב"כ התובע, כי התובע הופנה על ידי דר' ביטמן לבדיקה על ידי רופא מומחה ודר' שפירא לא היה כזה, אלא מתמחה בלבד, וחובה היה עליו להתייעץ עם מומחה בבית החולים, ובמיוחד כאשר אבחון דלקת התוספתן מבוסס בעיקר על בדיקה קלינית. לדברי ב"כ התובע ניתן היה לאבחן את דלקת התוספתן כבר ביום 7.1.95, כפי שעשה דר' ביטמן, לנתח את התובע מבלי שהתוספתן יימצא מנוקב ובכך לחסוך מהתובע ניתוח ארוך הנדרש כאשר מתגלה תוספתן מנוקב, לחסוך ממנו מספר ימי אשפוז ומספר ימי המחלה שלא היו נדרשים, אם דלקת התוספתן היתה מאובחנת במועד. בסיכומיו העמיד התובע תביעתו על סך כולל של 51,750 ₪. 14. בסיכומיו, הקדים וטען ב"כ הנתבע, כי התביעה איננה נתמכת בחוות דעת כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, וכי המסמך שצירף התובע מטעם דר' ביטמן ואשר כונה על ידו "עדות רפואית" אינה בבחינת "חוות דעת", שכן דר' ביטמן, גניקולוג במקצועו, לא הובא כמומחה בתחום הכירורגיה או בתחום דלקת התוספתן, אלא כמי שהיה מעורב בטיפול בתובע והיפנה אותו לחדר המיון, וככזה אינו יכול לשמש כ"עד מומחה" אובייקטיבי ולפיכך, כך מסקנת ב"כ הנתבע, יש לדחות את התביעה. 15. לגופה של התביעה נטען על ידו, כי יש לסמוך על פעולותיו של דר' שפירא כפי שהובאו בתצהירו ובעדותו בבית המשפט. לדבריו, דר' שפירא "רופא מומחה לכירורגיה כללית בביה"ח הדסה" (סעיף 25 לסיכומיו), בדק את התובע בחדר המיון ואיבחן גסטרואנטריטיס, אשר באותו שלב נראתה לו סבירה יותר מאשר אפנדיציטיס על סמך האנמנזה מפי התובע, בדיקתו הקלינית והבדיקה המעבדתית של ספירת דם. 16. הנתבע ביקשה גם לסמוך טיעוניו לאי התרשלות עובדיו על חוות דעתו של פר' א. ענתבי, אשר שימש כמנהל מחלקה כירורגית בבתי חולים חשובים ומרכזיים במשך שנים רבות והידע והמוניטין שלו בתחומים הרלוונטים ללא ספק גדולים ורבים (סעיף 35 לסיכומי ב"כ הנתבע), כי לא היתה בפעולת הרופאים משום רשלנות רפואית או הזנחה וכי עשו מלאכתם באופן סביר לחלוטין. 17. לענין הנזק טוען ב"כ הנתבע, כי אם אמנם יחליט בית המשפט לחייב את הנתבע לפצות את התובע כי אז יש להעריכו ב- 5,000 ₪ בלבד. משהגענו עד כה נקבע את המסגרת המשפטית לדיוננו ולאורה נבחן את התנהגות הרופאים של הנתבע. המסגרת המשפטית 18. כאשר מתבקש בית המשפט לקבוע כי רופא נהג ברשלנות, נקודת המוצא היא כי הרופא עושה את מלאכתו נאמנה, על פי שבועת הרופאים, צו המצפון וכללי האתיקה. המושג רשלנות הינו משפטי ומשמעו אינו בהכרח הטלת פגם מוסרי או אתי במלאכתו של הרופא (ע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, מה (2) 142, 171). עוד מצאנו, כי (שם בעמ' 172) - "אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". לא כל מעשה או מחדל של רופא, תוך כדי טיפול מקצועי, אשר נטען כי נעשה מחמת התרשלות יש בו משום רשלנות בעיני המשפט, שכן (ענין קוהרי הנ"ל בעמ' 171) - "המבחן אשר על בית משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות". ראה גם ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ ואח', פ"ד טו 1974, 1977). 19. על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין, ורשלנות רפואית בכלל זה, מוטלת החובה להוכיח חמישה רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שנגרם לו נזק בעטיה של ההפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; חמישית, מהו היקף הנזק (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 312, 319). 20. אין חולק, כי לרופא ישנה חובת זהירות כלפי החולה, כאשר חובה זו חופנת בחובה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, והמבחן הקובע הוא מבחן הצפיות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 - אשר לחובת הזהירות הכללית ומבחניה, ובתחום הרפואי ראה גם ע"א 58/82 קנטור נ' דר' מוסייב פ"ד לט (3) 253, 262; וכן עיין בספרם של ד"ר ע. אזר וד"ר א. נירנברג רשלנות רפואית, הוצאת פרלשטיין - גנוסר, מהדורה שניה מורחבת ומעודכנת 2000, עמ' 5 - 281). דיון חוות הדעת מטעם התובע 21. ראשית לכל, נסיר מדרכנו טענת הנתבע, כי המסמך שהוגש על ידי התובע אינו בבחינת "חוות דעת" כנדרש בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- (להלן: "התקנות"), ועל כן יש לדחות את התובענה על הסף. 22. על פי תקנה 127 לתקנות הנ"ל מי שמבקש להוכיח ענין שברפואה עליו לצרף לכתב טענותיו "תעודת רופא" או "חוות דעת של מומחה", לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. על פי סעיף 24 (א) לפקודה הנ"ל "חוות דעת, תעודת רופא... ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר". 23. לכתב התביעה לא צירף התובע מסמך כלשהו מהמנויים בתקנה 127 לתקנות. על פי החלטת בית המשפט מיום 29.11.99, ולאחר אורכה שניתנה לבקשת התובע עפ"י החלטה מיום 30.12.99, הגיש התובע מסמך בחתימת ידו של דר' ביטמן גנדי, שכותרתו "עדות רפואית". במסמך זה, מעיד דר' ביטמן כי בדק את התובע ביום 7.1.95 בעת שהיה חייל בשרות חובה במרפאה הצבאית "שנלר" בירושלים, לאחר ששוחרר לראשונה מחדר המיון של בית החולים "הדסה" ונשלח להשגחה למרפאתו, כי איבחן אצלו דלקת חריפה בתוספתן, הוא הופתע, כי התובע שוחרר משם עם סימנים ברורים שכאלה, התקשר טלפונית לחדר המיון ושוחח עם הרופא התורן, שאינו זוכר את שמו, סיפר לו על אבחנתו וביקשו לקבל את התובע חזרה לטיפול. לדבריו, הרופא התורן דיבר איתו בזלזול ולשון בוטה, ועל כן מילא טופס צבאי 103 והוסיף את הסיפא על כי לא ברור לו כיצד שוחרר החייל ממיון ללא בדיקת רופא כירורג וללא ביצוע ספירת דם (נספח ב' לתצהיר התובע). דר' ביטמן מוסיף, כי לאחר כשעתיים שב התובע מחדר המיון בצירוף תעודה החתומה על ידי דר' שפירא, התקשר לחדר המיון ושוחח עם דר' שפירא, שהציג עצמו ככירורג ודיבר בחוצפה בלתי רגילה, אשר אף פנה למפקד התורן של פיקוד מרכז והתלונן עליו. דר' ביטמן ציין, כי הינו מומחה לרפואת נשים ומיילדות משנת 1998 ומשמש כרופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית החולים "תל-השומר", וכי התעודה שנתן ניתנה על ידו לשם הגשתה כראיה בבית המשפט. 24. מסכים אני עם ב"כ הנתבע, כי המסמך שהוגש מטעם התובע אינו "חוות דעת" במובנה הרגיל וכפי שרגילים אנו לראות בבתי המשפט כאלו המצורפות לכתבי תביעה בענין של רשלנות רפואית. יחד עם זאת, התובע נבדק על ידי דר' ביטמן עובר לארוע עצמו, בעת שהתלונן על הכאבים ממש ולקח אנמנזה מפיו, התבסס על שתי התעודות מחדר המיון בחתימתם של דר' בארי ודר' שפירא, ששיחרר את התובע מחדר המיון והיפנו אותו להשגחה למרפאה הצבאית להשגחתו של דר' ביטמן בעצמו, כן התבסס על מסמכי ההפנייה שכתב הוא בעצמו אל חדרי המיון, הן לאחר שחרורו של התובע בפעם הראשונה ע"י דר' בארי והן לאחר שחרורו בפעם השניה ע"י דר' שפירא, וכתב את המימצאים שמצא עובר לאירוע ולתלונותיו של התובע בעת האירוע. דר' ביטמן ציין כי כבר באותה עת איבחן דלקת תוספתן חריפה בניגוד לרופאיו של הנתבע - דר' בארי ודר' שפירא - ומשתמע כי כך היה עליהם להסיק ועל כן החזירו לחדר המיון וסירב לקבל את התובע להשגחה במרפאה הצבאית. (השווה לענין תוכנה של חוות הדעת לע"א 5252/90 קופת חולים נ' שלום חממי, תק-על 91 (1) 1082 וכן דר' ע. אזר ודר' א. נירנברג, רשלנות רפואית בעמ' 4 - 193). אכן, יש במסמך שהוגש מטעם התובע כל הסממנים של עדות של מי שהיה שותף בהליך שקדם לאשפוזו של התובע בבית החולים, אך איני רואה בכך משום פגם מהותי אשר יצדיק אי קבלתו ודחיית התובענה, שכן המסמך מהווה לפחות משום "תעודת רופא" אשר ניתן להגישה על פי תקנה 127 לתקנות ועל פי סעיף 24 (א) לפקודת הראיות והטופס המתאים בתוספת לפקודה זו, אף אם לא כותרה בשם "תעודת רופא", אלא רק בתור "עדות רפואית". ומכאן נעבור לבחינת טענות הצדדים עצמם וראשית לשאלה כיצד מאבחנים דלקת תוספתן. אבחון דלקת תוספתן 25. לצורך בחינת השאלה כיצד מאבחן רופא דלקת תוספתן נשמעו עדויותיהם של שלושה רופאים: דר' ביטמן, דר' שפירא ופר' ענתבי. א. דר' ביטמן, שבעת האירוע היה מתמחה ברפואת נשים ומיילדות, מעיד על עצמו כמי שהתמחה גם בכירורגיה הן ברוסיה והן בישראל (פר' מיום 4.12.00 עמ' 1 ש' 5 - 19) ומתאר כיצד הוא מאבחן את דלקת התוספתן ואילו סימנים מצא אצל התובע (שם, ש' 20 ואילך) - "ש. מה הסימנים של דלקת תוספתן. ת. הסימנים אפשר לחלק לתלונות של הפציינט, סימנים קליניים וסימנים מעבדתיים היינו: תלונות של החולה - כאבים בבטן התחתונה הימנית לא תמיד, מלווים בבחילות, לפעמים הקאה חד פעמית, לפעמים קיבה רכה או שלשולים, ובדיקות קליניות זה רגישות בבטן התחתונה הימנית בנקודה Mc burning שזה בטן תחתונה ימנית , יש כל מיני סימנים נוספים על שם רווזינג, שזה לחיצה מספר פעמים בבטן תחתונה שמאלית ששוללת כאבים יותר חזקים צד ימני דווקא, כי אני מעביר גזים מצד שמאל לצד ימין. זה הגברת הכאב בשכיבה על צד שמאל. זה הגברת הכאב בהרמת רגל ימין, וסימנים מעבדתיים - שזה בעיקר עלייה בכדוריות דם לבנות, ליקוציטים - וסטיה שמאלה בספירה מבדלת כאשר אנו מקבלים את זה מודפס בפירוט של נטרופילים, בזופילים וכו'. התוצאה מתבטאת בסטיה שמאלה של הנטרופילם. ש. איזה מהבדיקות עשית לתובע ת. לקחתי אנמנזה - התלונות שלו- ובדקתי אותו בדיקה קלינית את כל מה שציינתי. ש. בדיקה מעבדתית ת. לא. אבל זה לא באפשרותי. ש. איזה סימנים התקיימו אצל התובע ת. הסטוריה מאוד חשודה לדלקת בתוספתן - כאבים שהופיעו ברום הבטן וירדו לבטן הימנית התחתונה וזה נקרא סימפטום כוחר, רגישות נכרת בבטין תחתונה ימנית, עם סימני גירוי צפקי, זהו". ב. דר' רמי שפירא,שעובר למקרה היה מתמחה בשנה השלישית מתוך שש שנים בכירורגיה כללית, העיד כי הבדיקה העיקרית לאבחון דלקת התוספתן הינה בדיקה קלינית (פר' עמ' 19 ש' 1 - 2; שם, ש' 8 - 9), כאשר במסגרתה יש לבחון האם קיים "גירוי צפקי" (שם, עמ' 21 ש' 22 - 25). דר' שפירא נשאל כיצד הוא מבצע בדיקה זו (שם, בהמשך) - "ש. בדיקה זו נעשית באמצעות לחיצה ועזיבה פתאומית. ת. לחיצה. תנגודת או גירוי צפק זה התנגדות רצונית של דופן הבטן והתקשות שנובעת מהדלקת התוך בטנית.כאשר מנסים ללחוץ על דופן הבטן קיימת התנגדות לא רצונית של החולה וזהו הסימן המובהק לאפנדיציט. זה בטן קשה בניגוד לבטן רכה. ש. את הלחיצה הזאת איפה עושים ת. בודקים את הבטן בכל חלקי הבטן. ש. זה יהיה נכון לומר שלחיצה זו עושים בבטן ימנית תחתונה ובבטן שמאלית תחתונה. ת. גירוי צפקי הוא גרוי צפקי והוא יכול להיות ממוקם בכל חלק של הבטן. לחיצה על הבטן היא חלק מהבדיקה". ובהמשך דבריו (שם, עמ' 31, ש' 1 - 3) - "ת.... אפנדיציט זה מחלה הדרגתית שמאופיינת בכאב קבוע שהולך וגובר ובמקביל מופיע חום וספירה. חום וספירה הם הולכים ביחד. זה מתחיל מהרגשה לא טובה. אבל אחר כך כאב ורגישות שמופיעים בבטן ימנית תחתונה והם קבועים ולא פוחתים". אשר למשמעות של ספירת דם לבנה באבחון דלקת התוספתן, השיב דר' שפירא (שם, עמ' 17 ש' 20 ואילך) - "ת. ספירת דם לבנה מקבילה לחום. היא מדד של דלקת. הנורמה היא עד 10,000 ומעל זה זה קצת חום. ש. כאשר הספירה של הליקוציטים מעל 10,000 כשהיא מצטרפת לכאבי בטן עזים בבטן התחתונה הימנית זה חשד ברור לאפנדיציט. ת. הייתי אומר שהיא תומכת בהבחנה אך אינה הכרח לגבי לקבל החלטה על ניתוח". (ראה גם עדותו בעמ' 18 ש' 28 - 29). דר' שפירא הוסיף, כי כרופא בחדר המיון עליו לערוך בדיקות מבדילות, היינו כאשר פונה אדם לחדר מיון עם כאבי בטן, גם עם הפנייה של רופא כי המדובר באפנדיציט, אין הדבר בהכרח כן וישנה רשימה ארוכה של אבחנות של מחלות אחרות (ראה סעיף 5 (1) לתצהירו; פר' עמ' 14 ש' 22 - 27; שם עמ' 15 ש' 17 - 18). ג. המומחה מטעם הנתבע, פר' ענתבי, כותב בחוות דעתו כדברים האלה: "אבחנת דלקת תוספתן אינה תמיד אבחנה קלה. אין בדיקה אופיינית למחלה והאבחנה נעשית בעיקר לאור הממצא הקליני כאשר יש בדיקות שיכולות לתמוך באבחנה. יש הכרח לשלול תהליכים אחרים שיכולים לחקות דלקת תוספתן כגון דלקת או ממצא בדרכי השתן, לימפאדניטיס, מדי פעם גסטרואנטריטיס, דלקות מעיים ומחלות אחרות... הגליון הרפואי של מר חורי מתועד היטב והרישום של התלונות וממצאי הבדיקות מפורטים בו ומאפשרים מעקב אחר מהלך העניינים. מימצאי הבדיקה באותו זמן אכן לא היו אופייניים לדלקת תוספתן. האבחנה שהועלתה של גסטרואנטריטיס נראית בתנאי הידע שהיו לבודק כסבירה. רק משהופיעו סימנים ברורים יותר נעשתה אבחנת אפנדציטיס ואז נותח.... אינני רואה בפעולת הרופאים הזנחה או רשלנות רפואית. נראה שעשו מלאכתם באופן סביר לחלוטין". בחקירתו הנגדית הוסיף פר' א. ענתבי, כי כאבי בטן יכולים להיות גם דלקת של תוספתן כאשר האבחנה היא אך ורק קלינית (שם, עמ' 43 ש' 17 - 20) ומוסיף (שם) - "אין אבחנה בטוחה. יש חשד סביר יותר או פחות. בבדיקה הקלינית מוצאים מתיחות שרירים בבטן ימנית תחתונה, ומוצאים רגישות באזור בטן ימנית תחתונה, מוצאים ריבאונד כאשר לוחצים על השריר, ומשחררים אותו לפתע, יש כאב חד בו. סימן אחר נקרא סימן על שם רופטינג. כאשר לוחצים על בטן שמאל והכאב מופיע בצד ימין כאילו הכל זז לכיוון ימין. אלה עיקר הסימנים המקומיים. אפשר להיעזר בסימני מעבדה. יש גם רגישות בפי הטבעת. בודקים בדיקה רקטאלית ובדרך כלל יש רגישות בצד הימני של הרקטום". משקלול הדברים המובאים לעיל נוכל לומר, כי בדרך כלל לא ניתן לקבוע בוודאות כי קיימת דלקת בתוספתן, אלא רק לאחר פתיחת הבטן בניתוח, אולם חשד לדלקת התוספתן באבחנה ממחלות אחרות בבטן, ניתן לקבוע אם ישנן תלונות ומימצאים על כאב ורגישות המתמקדים בבטן הימנית התחתונה, מתיחות שרירי הבטן, גירוי צפקי ורגישות בפי הטבעת. לכך יש להוסיף בדיקת דם - ספירתן של כדוריות לבנות מעל ל- 10,000 - אשר יכולה לתמוך במימצא של דלקת התוספתן, אם כי על כך בלבד אין לסמוך באבחנה של דלקת התוספתן. הבדיקה הקלינית היא המשמעותית ביותר. נבחן עתה האם על פי המימצאים של רופאי הנתבע כפי שהובאו לעיל נהגו הם ברשלנות אם לאו? הרשלנות 26. חוששני, כי עליי לקבוע כי כל הרופאים אשר טיפלו בתובע מטעם הנתבע התרשלו במילוי תפקידם, מי יותר או מי פחות, ולא נהגו כפי שניתן היה לצפות מרופא סביר. ואנמק קביעתי. כאשר הגיע התובע לחדר המיון בבוקר יום שבת 7.1.95, נרשמה מפיו עיקר תלונתו כי ביממה האחרונה מתרכזים הכאבים בבטן הימנית. התובע נבדק על ידי מתמחה בלבד בתחום הרפואה הפנימית ושוחרר עם אבחנה של גסטרואנטריטיס. משלמדנו כי דלקת תוספתן תחילתה בכאבי בטן בצד הימני, סבורני, כי בנוסף לדר' בארי, היה על כירורג בחדר המיון לבדקו, ואף לדאוג לעריכת ספירת דם, בטרם ישוחרר, כפי שסבור היה גם ד"ר ביטמן. אולם אף אם זהו הצעד הקטן במסכת הארוכה, הנה מגיע הצעד השני של ההתרשלות והפעם הינה של דר' שפירא, הכירורג - המתמחה בחדר המיון, לאחר שהתובע הוחזר לשם עם מכתב הפנייה מפורש של דר' ביטמן, לאחר ששוחח טלפונית עם הרופא התורן. במכתב ההפנייה מציין דר' ביטמן במפורש כי כאביו של התובע מתמקדים "בעיקר בבטן ימנית תחתונה... בטן מאד רגישה עם סימני גירוי צפקי כמו ריבאונד בולט בבטן ימנית תחתונה עם אבחנה של Ae. Appendicit". על פי הנסקר לעיל, אלו מימצאים בולטים מאד לחשד לדלקת תוספתן גם לדעתו של ד"ר שפירא וגם לדעתו של פר' ענתבי. דר' שפירא בודק את התובע ורושם במימצאיו כי ישנה רגישות דיפוזית (מפושטת) בכל הבטן וכי הרגישות המכסימלית היא ברביע הימני התחתון, אם כי ללא גירוי צפקי. בנקודה זו, לטעמי, רופא סביר, ועל אחת כמה וכמה רופא מתמחה, שאינו מכיר את הרופא המפנה, את תחום התמחותו ונסיונו ואשר כתב לו במפורש כי איבחן אפנדיציטיס, היה עליו להזמין רופא כירורג בכיר יותר לבדוק את התובע, שהרי אמרו הרופאים שהעידו, לרבות דר' שפירא בעצמו,כי הדגש העיקרי באיבחון דלקת התוספתן הינו האבחנה הקלינית, ומשנמצא כי הרופא המפנה מצא גירוי צפקי, ואף כי דר' שפירא עצמו לא מצא מימצא זה, אך מצא רגישות בבטן המתרכזת ברביע הימני התחתון של הבטן, היה עליו להתייעץ ולהזמין לבדיקה קלינית סמכות גבוהה יותר. וישאל השואל, מהיכן לומדים אנו זאת? נשיב תחילה, כי כך סוברים אנו כי היה נוהג רופא סביר. ועוד נשיב לו, כי מהתנהגותו של דר' שפירא בעצמו למחרת היום, כאשר על פי תשובותיו בחקירה הנגדית הודה, כי למחרת בבוקר - 8.1.95 - ביקש הוא כי דר' השכל - הרופא הכירורג הבכיר - יבדוק את התובע על סמך זה כי מצא אצל התובע "כאב ורגישות ממוקמים בבטן ימנית תחתונה" (פר' עמ' 12 ש' 25 ואילך עד עמ' 13 ש' 2 וכן בעמ' 14, ש' 28 - 30), והרי מימצאים אלו מצא בעצמו יום קודם ואף רשמם בתעודת חדר מיון?! דר' שפירא בעצמו מסכים כי רגישות בבדיקה קלינית היא פונקציה של רגישות הבודק (שם, עמ' 23, ש' 29 - 30). בחקירתו הנגדית מאשר גם פר' ענתבי כי בדיקה קלינית היא ענין של נסיון ורגישות של הרופא הבודק (פר' עמ' 42 ש' 28; שם עמ' 44 ש' 16 - 18). כך למעשה קבע גם המומחה מטעם הנתבע בשפתו הזהירה כבר בחוות דעתו כי "האבחנה שהועלתה של גסטרואנטריטיס נראית בתנאי הידע שהיו לבודק סבירה". לכך אני מסכים, אך לדעתי, לא היה לו כנראה את הידע המספיק, או את הרגישות המספקת לבחינה זו, ולקבוע כי קיים חשד לדלקת התוספתן, ואם היה לו את אלו, אך ביקש שלא להחליט, היה עליו, בטרם ישחרר את התובע עם כאביו, לזמן בכיר הימנו לבדיקה, שכן נסיון של רופא מתמחה אינו אותו נסיון של רופא מומחה גם לדעת פר' ענתבי (שם, שם ש' 20 - 21). יתכן ויש לתלות אי הזימון בכך שמדובר היה ביום השבת וביקש למנוע הטרדתו של הרופא הבכיר יותר, אך אין בכך משום לשחרר את הנתבע מאחריותו למחדלי רופאיו. 27. זאת ועוד. לאחר שהתובע הוחזר לחדר המיון על ידי דר' ביטמן בפעם השניה ודר' שפירא הסכים להשאירו במיון לצורך השגחה (אף אם כ"טובה", לדבריו), לא מצאנו רישומים כלשהם לבדיקות המעקב שנערכו לו מיום 7.1.95 שעה 11:45, שאז שוחרר על ידי דר' שפירא, ועד לבוקר המחרת, בשעה 06:00, שאז נרשמו תוצאות בדיקת ספירת הדם שנעשתה לתובע באותו בוקר - מימצא של 12,000, המצביע על דלקת. ואף אם תמצי לומר כי בשעות אלו, מאז שחזר בפעם השניה מ"שנלר", בשעה 14:15, ועד למחרת בשעה 06:00, היינו במשך כ - 16 שעות בהן שהה בחדר המיון לא נרשם בגליונו הרפואי מאומה, כיוון שלא היו התפתחויות מסעירות, אומר הדבר דרשני, מדוע זה לא נבדק על ידי דר' שפירא במהלך שעות אלו לבחון שמא ישנם מימצאים נוספים, כגון גירוי צפקי, אשר החמירו את מצבו?! ואם נבדק - מדוע לא נרשמו?!. האם עשה דר' שפירא "חרם" כלשהו על התובע כמעשה גמול לשיחתו הקשה עם דר' ביטמן?! איני רואה לחשוב כך, ואקבע לזכותו של דר' שפירא, כי לא נרשמו מימצאים כלשהם במשך כ- 16 שעות, כיוון שלא היו התפתחויות כאלו, ששינו את מצבו של התובע. 28. אולם מעבר לכך. דר' שפירא מודה בחקירתו הנגדית כי בבוקר יום 8.1.95 בדק את התובע ומצא אצלו סימנים מחשידים לדלקת של התוספתן (פר' עמ' 12 ש' 22 - 23) ועל כן גם ביקש כי דר' השכל יבדוק את התובע. דא עקא, דר' שפירא בדק את התובע מוקדם בבוקר, בשעה 06:00 לערך, בשעה שגם נמסרה התוצאה של בדיקת הדם שנלקחה מהתובע על פי הוראתו שלו (שם, עמ' 17 ש' 11 - 12), ייתכן שאף הוא נטל את הבדיקה בעצמו) ועל פי התוצאה - 12,000 - ישנה דלקת - מדוע לא החליט על ניתוחו המיידי של התובע? או על זימון כירורג בכיר לאלתר לחדר המיון? שהרי נמצאנו למדים כי דר' השכל בדק את התובע רק בצהרי היום, בשעה 13:00 לערך, היינו כשש עד שבע שעות!! לאחר שדר' שפירא בעצמו סבר כי יש חשד לדלקת התוספתן, ואם כך נשאלת השאלה, שעליה לא מצאנו מענה, מדוע זה נבדק התובע על ידי דר' השכל מספר שעות רב כל-כך לאחר שדר' שפירא בעצמו חשד לדלקת התוספתן אצל התובע?! (אגב, מסקנתנו כי דר' השכל בדק את התובע בשעה 13:00 לערך מבוססת על כך שבעת בדיקתו היה חומו של התובע ° 39, בעוד שבדיקת החום הנמוכה יותר, בוצעה בשעה 11:45 כרשום בת/1; על כך כי דר' השכל הורה לאשפז את התובע לאחר בדיקתו, וב "כרטיס קבלת חולה" שבתיקו האישי של התובע נמדד חומו - °39.7, וכי מקובלני כי בדלקת התוספתן החום עולה הדרגתית). ונוסיף ונשאל - משחשד דר' השכל כי לתובע דלקת תוספתן, מדוע זה המתינו כ- 6 שעות עד לביצוע הניתוח עצמו, ומדוע זה לא נשלח לאלתר לחדר הניתוח?! 29. נוסיף ונאמר כי מאוסף תשובות שנתן המומחה מטעם הנתבע בחקירתו הנגדית, מגיעים אנו למסקנה, כי היה על הרופא - דר' שפירא - בבוקר יום 8.1.95, לנתח את התובע. וכך אומר פר' ענתבי, כי "הכלל הוא שכשיש לך ספק - תוציא את התוספתן" (פר' עמ' 45 ש' 4). ובהמשך דבריו (שם, עמ' 47 ש' 27 ואילך) - "ש. ברגע שניתן להגיע לאבחנה כזאת תוך כמה זמן צריך לנתח את האיש כדי שלא יגיע למצב של פיצוץ . ת. הכי מהר שאפשר. לוקחים לחדר ניתוח, בודקים שיש מקום, אך לא מפסיקים ניתוח. ש. הרופא מגיע לאבחנה של חשד לאפנדיציט, מתוך הנחה שאין אילוצים בחדר הניתוח. ת. תוך שעתיים עד שלש שעות. ש. תסכים איתי שכאשר ישנה אבחנה או חשד כזה בשעה 08:00 - 09:00 בבוקר, סביר לנתח אדם כזה בשעה 20:00 בערב? ת. לדעתי זה המתנה ארוכה מדי. ש. כאשר רופא מגיע לאבחנה של רגישות רבה בבטן ימין עם אותו סימן של החזר כאב בשריר ועם אותו סימן של רופטינג, ורואים עליה של ליקוציטים בדם, מ- 8,700 עד 12,000 זה אבחנה של אפנדיציט. ת חשד בהחלט כן, אך אבחנה זה לפי כירורג. הסימנים בהחלט מראים חשד. ש. האיש צריך להגיע לחדר ניתוח. ת. מי שמאבחן צריך להפנות - כן. ש. במצב כזה הניתוח צריך להיות בסדר גודל של שעתיים עד שלוש. ת. כן. ש. אם הוא ינותח עד אחרי עשר שעות זה לא סביר. ת. כן. ש. המתנה כזאת יכולה לגרום לניקוב התוספתן או התפוצצותו. ת. כן". (כל ההדגשות שלי - א.פ.). ובהמשך שם - "ש. האם תסכים איתי שפער הזמנים הוא לא סביר. ת. קשה לי להסכים, לאור הערת הכירורג (דר' השכל - א.פ.) שאם הסימנים יחמירו - ינותח. אני נשאלתי אם האבחנה נעשתה בשמונה בבוקר והניתוח בשעה שמונה בערב ועל זה עניתי לא סביר....". סבורני, כי די בכך, כדי לקבוע כי במקרה דנן, דר' שפירא, משמצא חשד לקיום דלקת התוספתן בבוקר יום 8.1.95, בבדיקה הקלינית ובתוצאות ספירת הדם, ולא היפנה את התובע לניתוח, או לפחות לא זימן מיידית כירורג בכיר להתייעץ עימו, התרשל בתפקידו, ולא נהג כפי שהיה ניתן לצפות מרופא סביר או מתמחה סביר. ונבהיר. אין אנו מגיעים למסקנה בבחינת "חכמים שלאחר מעשה", או על פי מבחן התוצאה, כטענת ב"כ התובע, שמצא סימוכין לדבריו בדברי המומחה מטעם הנתבע - "לשאלת בית המשפט אני מבהיר, בדיעבד הוא טעה ואין ספק בכך...." (פר' עמ' 42 ש' 11), ".... זה שהוא טעה לפי כל הניירת - אני מסכים שהוא טעה" (שם, עמ' 43 ש' 1 - 2), ".... בדיעבד הוא טעה כאשר הסתבר שהיה אפנדיציטיס מנוקב" (שם, שם ש' 3 - 4), אלא מפעילים אנו את המבחן של הרופא הסביר, או אם תרצה לומר, של המתמחה הסביר, שאף כי כשיר הוא לבדוק פונים לחדר הניתוח ולשחררם על דעתו, היה עליו, משמצא חשד לאפנדיציט עם עליה של ליקוציטים בדם ל - 12,000, ומשלא החליט לנתח את התובע מיד, לפחות לזמן כירורג בכיר להתייעצות מיידית ולא להמתין כ- 6 שעות עד לבואו ולמתן אבחנתו. על חובת ההתייעצות מעיד דר' שפירא בעצמו באומרו (שם, עמ' 24 ש' 3 - 4) - "רופא מתמחה מתייעץ עם רופא בכיר כאשר מועלית השאלה של חשד לאפנדיציט - הווי אומר שכאשר מתמחה מאשפז חולה עם חשד כזה, הוא מבקש גם דיעה של רופא בכיר", והנה, דר' שפירא מודה כי בבוקר יום 8.1.95. חשד לאפנדיציטיס אצל התובע (שם, עמ' 20 ש' 23 - 25), ואף הוא זה שביקש שדר' השכל יבדוק אותו (שם), ואם כך מדוע הגיע דר' השכל לבודקו רק כעבור מספר שעות?! איני יכול לקבוע, בהעדר נתונים, מתי זומן דר' השכל לבדוק את התובע. אך אם כדברי דר' שפירא, חשד לדלקת התוספתן אצל התובע בבוקר, וניתן אמון בדבריו כי הוא זה שביקש כי דר' השכל יבוא לבודקו, ודר' השכל מגיע לבית החולים בין שבע לשמונה בבוקר (שם, שם ש' 17), אזי או שדר' שפירא לא זימנו מייד, כפי שהיה עליו לעשות, או שזימנו ודר' השכל לא מצא לנכון להזדרז ולהגיע. בשני המקרים אחראי הנתבע אחריות שילוחית בנזיקין כלפי התובע ועליו לפצותו. השווה לדבריהם של המלומדים דר' אזר ודר' נירנברג בספרם הנ"ל בעמ' 369 - 370 ולפיהם - "הפסיקה בישראל טרם הכריעה בשאלה זו, אך לנוכח הגישה המחמירה הנהוגה כיום סביר להניח, כי תתקבל הגישה העקרונית, שלפיה באיזון האינטרסים בין האפשרות ליתן לרופא מתחיל לבצע טיפולים וניתוחים, וללמוד תוך כדי עבודה, מול האינטרס להבטיח רמת פעולה באיכות גבוהה ומקובלת ברפואה לשם הגנה על ביטחון חולים, האינטרס השני יגבר. הדרך להתמודד עם קריטריון מחמיר זה, המטיל על כל רופא את רמת הביצוע הסבירה הקיימת בתחום פעולתו, גם אם זה עתה הוסמך, תהיה בדרך של פיקוח על ידי רופאים בכירים ומנוסים ושל זהירות מצד הרופא המתחיל, אשר בכל מקרה של ספק יתייעץ עם המנוסים ממנו". לדברים אלו אני מסכים, בכל הכבוד, וכך ראוי שינהגו. 30. האם האיחור באבחון והאם ההמתחנה הארוכה של שעות רבות עד לביצוע הניתוח היא שהביאה לניקובו של התוספתן המודלק? על כך לא ניתן להשיב בוודאות. אם כי על פי דבריו של המומחה מטעם הנתבע, התשובה לכך חיובית - "ש. המתנה כזאת יכולה לגרום לניקוב התוספתן או התפוצצותו. ת. כן" (פר' , עמ' 48 ש' 16 - 17). לצורך הדיון בתביעה זו, די בקביעה זו של המומחה מטעם הנתבע על מנת לקבוע כי התקיים הקשר - הסיבתי - עובדתי - משפטי בין מחדלי הרופאים של הנתבע לבין הימצאות תוספתן מנוקב בבטנו של התובע בעת שנותח, והנזק שנגרם לו כתוצאה מכך, ועל הנתבע לפצותו. הנזק 31. הנזק שנגרם לתובע בגין האיחור באבחנה ובניתוח, ואין חולק כי על התובע היה לעבור את הניתוח, הוא בניתוח ארוך יותר - במקום כעשר דקות כאשר התוספתן אינו מנוקב לכשעה וחצי בהיותו מנוקב וכאשר הנוזל העכור והצואתי שהיה בו מתפשט בחלל הבטן; הצורך בשטיפת הבטן בנוזלים עד להתנקות; הצורך באשפוז ארוך יותר - 7 ימים במקום יומיים שלושה; החלמה מהירה יותר של חתך הניתוח שכן אין צורך בהותרת נקז במקום; החסכון בכאב בעת הוצאת הנקז הקשור בחוט לעור (ראה עדות פר' ענתבי - פר' עמ' 49 ש' 5 ואילך). התובע העמיד תביעתו בגין הנזק הלא ממוני על סך של 50,000 ₪ ואילו ב"כ הנתבע סבור כי די לפצותו בעשירית מסכום זה. 32. הנזק הלא ממוני נתון להערכתו של בית המשפט. יש דיין אשר ירחיב ויש דיין אשר יקמץ. סבורני, כי בנסיבות הענין יהא זה צודק, הוגן ונדיב כלפי התובע לקבוע כי על הנתבע לפצותו בגין סבלו, צערו ועוגמת הנפש שנגרמו לו בעטיים של רופאי הנתבע, בסך של 25,000 ₪, נכון להיום. 33. התובע ביקש גם לפצותו בגין עזרת אימו. האם העידה (סעיפים 27 - 28 לתצהירה) כי באותה תקופה שהתה עם בנה בבית החולים בשבוע האשפוז ועוד שבוע בבית, עזרה לו ולא עבדה, ובפועל השתכרה מחצית משכרה החודשי - 1,750 ₪ בלבד במקום כ - 3,500 ₪ נטו לחודש. אמו של התובע זומנה להעיד בבית המשפט אך לא נחקרה על נושא עזרתה לבנה. 34. הסכום המבוקש בסיכומי ב"כ התובע בגין עזרת הזולת - סך של 1,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - נראה לי סביר בנסיבות הענין, ואני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובע בגין עזרת הזולת סך של 1,900 ₪, נכון להיום. סיכום 35. רופאיו של הנתבע התרשלו כלפיו משלא איבחנו במועד קיומה של דלקת תוספתן, ואף משאיבחנו אותה, לא הזדרזו לנתחו, עד כי כאשר נותח לבסוף נמצא התוספתן מנוקב, עובדה שהביאה לאשפוז ארוך יותר בבית החולים ולסבל רב יותר. 36. הנתבע יפצה את התובע בסך של 26,900 ₪, נכון להיום, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובע לאגרת בית המשפט, עבור תעודתו הרפואית של דר' ביטמן והתשלום עבור הגעתו לעדות, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל. כן יישא הנתבע בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסכום הפסוק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 37. ולשיטה אחרונה. קשה היא הקביעה כי רופא התרשל במילוי תפקידו, שכן ברור הוא כי לא עשה זאת במזיד, ויתכן ונסיבות המקום והזמן הביאוהו להתנהגות שבית המשפט מצא לנכון לקבוע כי לא כך היה עליו לנהוג, אלא אחרת. אין הסטנדרטים הללו מופעלים היום, אלא קובעים אנו, כי כך היה עליו לנהוג אז באותן הנסיבות בהן היה נתון. צר לי, כי הצדדים לא הסכימו להתפשר על פי הצעות בית המשפט והביאו לצורך לכתוב פסק דין זה, אולם אם כתוצאה מכתיבתו ינהגו הרופאים - המתמחים בחדר המיון של הנתבע ובבתי חולים אחרים, בזהירות רבה יותר לכשיבואו לשחרר אדם המתלונן על מיחושיו, וידאגו להתייעץ עם רופאים בכירים מהם, לאלתר, מחד, ומאידך, ידאגו הרופאים הבכירים יותר להטות אוזן קשבת יותר לרופאים המתמחים בחדר - המיון אשר עליהם מוטלים עומס כבד ואחריות רבה ביותר, ויזדרזו להגיע לבדוק את הנפגע בחדר - המיון, על פי בקשת המתמחה ויימנעו ממקרים כגון דא בעתיד - דיינו. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (באבחון)