קרן ההשתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע"מ (להלן - התובעת או הקרן לפי העניין), הגישה ביום 20.7.08 כתב תביעה כנגד המועצה המקומית ראמה (להלן - הנתבעת), לתשלום הפרשות וניכויים (להלן - דמי גמולים) בגין שני עובדי הנתבעת, עמיתי הקרן לתקופה שבין 3/97 ועד 10/99 בצירוף פיצויי הלנת שכר ולחילופין ריבית פיגורים - ריבית חשב כללי כאמור בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964 (להלן - ריבית פיגורים) ולתשלום פיצויי הלנת שכר ולחילופין ריבית פיגורים עקב האיחור בתשלום ההפרשות והניכויים לעמיתים הנ"ל לחודשים 2/96-2/97. בהינתן כי תביעה זו המתייחסת לחובות בגין השנים 96' עד 99' הוגשה רק בשנת 2008, הרי שמטבע הדברים, המחלוקת העיקרית שבין הצדדים בתיק זה נטושה בשאלה האם חלה התיישנות על התביעה, אם לאו. העובדות ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: 1. ביום 20.7.08 הגישה התובעת את תביעתה שבנדון כנגד הנתבעת, לתשלום דמי הגמולים בגין שני עמיתי הקרן עבור החודשים מרץ 1997 עד אוקטובר 1999 ועד בכלל בסך כולל של 24,887 ₪ קרן בצירוף פיצויי הלנה כחוק, ולחילופין בצירוף ריבית פיגורים בסך כולל של 65,585 ₪ החל ממועד היווצרות החוב ועד למועד הגשת התביעה. הואיל ורק במהלך השנים 2007-2008 העבירה הנתבעת לתובעת דמי גמולים עבור העמיתים הנ"ל לחודשים פברואר 96' עד פברואר 97', עתרה התובעת בנוסף, לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין האיחור בהעברת התשלומים לחודשים פברואר 96' עד פברואר 97', ולחילופין בתשלום ריבית פיגורים בסך כולל של 14,477 ₪ החל ממועד היווצרות החוב ועד למועד הגשת התביעה. כמו כן עתרה התובעת למתן צו לנתבעת למתן חשבונות בו תחוייב הנתבעת להמציא לתובעת את רשימות העובדים המדויקות ופירוט שכרם, כמתחייב על פי תקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות), התשל"ו-1976. 2. בתצהיר עדותה הראשי, הבהירה התובעת כי החוב הנתבע ותשלומי הפיגורים נובעים מהפרשות וניכויים לשני עובדי הנתבעת - עמיתי הקרן: מר ח'ורי ג'ורג' והגב' בשארה אסעד נסרין. כן פירטה התובעת בתצהירה את חודשי החוב ותשלומי הפיגורים בהתייחס לכל אחד מן העמיתים. לציין, כי במסגרת נספח 3 לתצהירה ובתצהירה הוסיפה התובעת תביעה לתשלום דמי גמולים לחודשים 6/96 ו- 8/96 ועד 12/96 עבור העמית ג'ורג' ח'ורי, ובגין החודשים 12/96, 11/96 ו- 2/97 עבור העמיתה נסרין בשארה. מנגד, צמצמה התובעת בתצהירה ובסיכומיה את תביעתה לתשלום הלנה/ריבית פיגורים בגין תשלומים ששולמו באיחור כדלקמן: לעמית ג'ורג' ח'ורי - החודשים: 2/96-5/96, 7/96, 1/97, 2/97. לעמיתה נסרין בשארה - החודשים: 6/96-10/96, 1/97. התובעת לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה לצורך הוספת החודשים הנ"ל בגינם לטענתה לא שולמו דמי גמולים בכלל, ומקל וחומר שלא קיבלה רשות לעשות כן. 3. אי לכך, נקדים ונבהיר כבר בפתח דברינו, כי אין בידינו לשעות לתביעה בגין חודשים אלו שלא נכללו בכתב התביעה ואנו מורים על דחיית התביעה לתשלום דמי גמולים עבור העמית ג'ורג' ח'ורי לחודשים 6/96 ו- 8/96 ועד 12/96 ועבור העמיתה נסרין בשארה לחודשים 12/96, 11/96 ו- 2/97. 4. בחקירתה הנגדית בפנינו הבהירה המצהירה מטעם הנתבעת, כיצד מתייחס החוב לשני עמיתים אלה והוסיפה כי ככלל הנתבעת מעבירה לה את סכומי ההפקדות בצירוף רשימת ההפרשות והניכויים, כאשר על פי אותה רשימה משייכת התובעת את ההפקדות לחשבונות העמיתים הרלוונטיים. מכל מקום, אף כי הנתבעת חלקה על עצם החוב לגופו, היא לא חלקה על כך שככל שקיים חוב, הרי הוא מתייחס לשני עמיתים אלה. 5. וכך, ובכפוף להחלטתנו לעיל בדבר דחיית התביעה המתייחסת לחודשים שלא נכללו בכתב התביעה, נותרה להכרעתנו המחלוקת בשאלת חוב הנתבעת לתובעת בגין דמי גמולים וביצוע תשלומים באיחור עבור שני העמיתים הנ"ל, על פי הפירוט שלהלן: החוב בגין העמית ח'ורי ג'ורג' בגין קרן שלא שולמה כלל - חודשים 3/97-10/99. ריבית פיגורים עבור דמי גמולים שהועברו באיחור - בגין החודשים 2/96-5/96, 7/96, 1/97 ו-2/97. החוב בגין העמיתה בשארה נסרין בגין קרן שלא שולמה כלל - חודשים 3/97-10/99. ריבית פיגורים עבור דמי גמולים שהועברו באיחור - בגין החודשים 6/96-10/96, 1/97. 6. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי יש לדחות על הסף את התביעה מפאת התיישנות ולגופם של דברים טענה כי העבירה לתובעת את כל ההפרשות והניכויים בגין עובדיה וכן את רשימת העובדים בגינם הופרשו ההפרשות והניכויים והפירוט הנדרש. 7. הקרן הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעת בו העלתה טענות כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ואף צירפה דף חשבון הכולל את התשלומים ששולמו באיחור ואלו שלא שולמו לשיטתה, בצירוף הריבית עליהם. ההליכים 8. תיקצר היריעה מלתאר את ההליכים, הארכות והדחיות שניתנו לצדדים בניסיון להגיע לפתרון מוסכם בתיק זה. מכל מקום, בסופו של דבר בדיון שהתקיים ביום 11.3.10 הודיע ב"כ הנתבעת כי הצדדים לא הצליחו להגיע לכל הסכמה בשל הקושי האובייקטיבי להשיג את המידע הנדרש ובשל חילוקי דעות בין הצדדים בכל הנוגע להיקף החבות בריבית פיגורים. אי לכך, הורינו לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות ליום 15.6.10. לציין, כי התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ואילו הנתבעת לא הגישה את תצהיריה עד למועד ההוכחות הנ"ל. התובעת צירפה מטעמה, תצהיר עדות ראשית של הגב' אורית אמסטר מאגף נכסי לקוחות בבנק יהב לעובדי המדינה בע"מ. הנתבעת לא צירפה תצהירי תשובה מטעמה, לא במועד שנקצב לה לשם כך ואף לא עד למועד ההוכחות שנקבע בתיק. 9. בישיבת ההוכחות מיום 15.6.10 נחקרה המצהירה מטעם התובעת בחקירה נגדית על תצהירה. בתום חקירתה ביקש ב"כ הנתבעת לאפשר לו להגיש תצהיר של גזבר הנתבעת וטען כי מדובר במסמכים ונתונים מלפני 15 שנה שלא היה סיפק לבודקם. על אף שהתנהלות הנתבעת אינה נותנת הסבר למחדליה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה במועד, הרי שעל מנת לרדת לחקר האמת בסוגיה זו ומשעסקינן בכספי ציבור, הארכנו לנתבעת, לפנים משורת הדין, את המועד לנתבעת להגשת תצהיר/י עדות ראשית מטעמה עד ליום 15.8.10. עוד נקבע באותה החלטה שככל שלא יוגש התצהיר במועד, תחשב הנתבעת כמי שאין בכוונתה להגיש ראיות מטעמה, ותינתן החלטה על הגשת סיכומים בכתב. ודוק, במהלך ישיבת ההוכחות הנ"ל, ביקש ב"כ הנתבעת כי יינתן צו שיחייב את התובעת להגיש את רשימות הניכויים וההפרשות (להלן - רשימות הניכויים) שהתקבלו אצלה מאת הנתבעת. בהחלטת בית הדין נקבע שככל שיוגש תצהיר הנתבעת תידון בקשתה להמצאת מסמכים נוספים. לציין, כי ביום 15.7.10 והגם שטרם חויבה לעשות כן בהחלטת בית הדין, הגישה התובעת את כל רשימות הניכויים שבידיה לשנים 1997-1999. באשר לשנת 1996 טענה התובעת כי לאחר שהחלו להתקבל תשלומים במהלך שנת 2007, פנתה גב' מאירה פינסקי, מנהלת מחלקת בקרה ומעקב גביה בבנק יהב ושוחחה עם מי מטעם הנתבעת, אשר מסר לה כי אין רשימות ביחס לשנת 1996 וכי הוא מבקש להתייחס לאומדן שערכה התובעת כסכומי אמת וכי בהתאם לכך פעלה התובעת. התובעת צירפה להודעה מטעמה את מכתבה של הגב' פינסקי בהתייחס לאמור לעיל. 10. הנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה לא במועד שנקבע לכך ואף לא לאחריו, ועל כן ביום 31.8.10 ניתנה החלטת בית הדין המורה לצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב. התובעת הגישה את סיכומיה ביום 12.10.10. בהתאם להחלטה מיום 31.8.10, כך שהיה על הנתבעת היה להגיש סיכומיה 30 יום לאחר התובעת. דא עקא, משלא הגישה הנתבעת את סיכומיה עד ליום 28.11.10 הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעת בצירוף פסיקתא. בהחלטת בית הדין מיום 29.11.10 הופנה תשומת ליבה של הנתבעת כי בהתאם לתקנה 52 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן - התקנות), דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומיו במועד כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון. בהתאם לתקנה 49 הנ"ל רשאי בית הדין ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה כאמור בתקנה 43(א) לתקנות, עקב אי התייצבות נתבע אשר הוזמן כדין ולא התייצב. אי לכך, נקבע כי בנסיבות אלו, ולנוכח התעלמותה של הנתבעת עד כה מהחלטות בית הדין בעניינה, ישקול בית הדין בחיוב להענות לבקשת התובעת, ואולם בטרם יעשה כן, ניתנת לנתבעת הזדמנות אחרונה להגיש את סיכומיה לא יאוחר מיום 12.12.10. ביום 12.12.10 הגישה הנתבעת את סיכומיה בכתב, ומכאן הכרעתנו. המחלוקות 11. בסופו של יום, שתיים הן המחלוקות הטעונות הכרעתנו: א- האם כטענת הנתבעת, התביעה שבנדון התיישנה או שמא כטענת התובעת עילת התביעה בנסיבות המקרה שבנדון נולדה רק בשנת 2007 או לכל המוקדם בשנת 2004, כך שלא חלה התיישנות על התביעה שבנדון. ב- בכפוף להכרעה בפלוגתא א' לעיל,  מהו גובה החוב לו זכאית התובעת בגין העובדים נשוא כתב התביעה, לשנים ולחודשים נשוא התביעה כפי שנותרה על כנה. עיקרי טענות הצדדים 12. לטענת התובעת, נודע לה על עצם קיום החוב נשוא התביעה, רק לאחר שהנתבעת העבירה לה בשנים 2007 ו-2008 (מלבד הפקדה אחת ביום 24.5.04), דמי גמולים בגין העמיתים הנ"ל לתקופה שהחל מחודש 2/96 ועד לחודש 2/97. לטענתה, הנתבעת אף העלימה ממנה עד לאותו מועד, את דבר חבותה בסכומים אלה, עת מיאנה במשך שנים להמציא לתובעת את רשימות הניכויים בגין עובדיה ובכך העלימה מן התובעת את העובדות המקימות את עילת התביעה וגרמה לאי יכולתה של התובעת לדעת על קיומן, ועל כן מנועה הנתבעת מלטעון להתיישנות, שעה שלא הוכיחה שהעבירה במועד את רשימות הניכויים. לעניין טענת ההתיישנות לגופה, טוענת התובעת כי על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות), יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שנודע לתובעת על עילת התביעה. הואיל והמועד בו נודע לה על עילת התביעה הוא בשנת 2007 (המועד בו העבירה הנתבעת את התשלומים בגין התקופה שמחודש 2/96 ועד 2/97), ולכל המוקדם משנת 2004 (מועד בו היתה הפקדה אחת), הרי שלא חלפו 7 שנים ממועד זה ועד להגשת התביעה ועל כן דין טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, להדחות. מוסיפה התובעת וטוענת כי אף אם נמסר לה מידע חלקי קודם למועד זה, הרי שלא היה במידע זה כדי לגבש את דרגת הוודאות הנדרשת על מנת להגיש תביעה, כפי שנקבעה בפסיקה, ובכל מקרה אי ידיעתה על החוב בגין דמי הגמולים הנ"ל נבע מסיבות שלא היו תלויות בה, בהינתן כי הנתבעת היא זו שהסתירה את רשימות הניכויים מידיעת התובעת והבנק ועל כן מנועה הנתבעת מלהעלות טענת התיישנות. כך גם טוענת התובעת, כי ניתן לגזור גזירה שווה לענייננו מסעיף 7 לחוק ההתיישנות לפיו מנין תקופת ההתיישנות מתחיל רק ביום שנודע לתובע כי רומה, ולענייננו כאשר מעסיק מנכה כספים משכר עובדיו המיועדים לקופת גמל ומסתיר מקופת הגמל את הניכוי על ידי אי העברת רשימות ניכויים, המדובר במרמה, מה גם שלעניין כספי קופת גמל נקבעו הלכות שונות לעניין משך תקופת ההתיישנות של שבע שנים. מבלי לגרוע מטענותיה הנ"ל, טוענת התובעת כי הנטייה בפסיקה היא להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית ובשל כך יש לצמצם את החלת טענת ההתיישנות, מקל וחומר בענייננו עת מדובר בחלק משכר עובדים שהוא ממילא זעום. עוד טוענת התובעת כי מדיניות בית הדין לעבודה הינה להימנע ככל שניתן לדחות תביעה בשל טענת התיישנות, בפרט כך עת מדובר בחוב שהינו שכר עבודה. מוסיפה התובעת וטוענת כי הנתבעת הינה גוף ציבורי ואין זה ראוי כי גוף ציבורי יטען טענת התיישנות, מה גם שנקבע כי מקום בו טענת ההתיישנות היא ההגנה היחידה ואין הגנה אחרת בלתה, יכול שיהיה בכך טעם לדחות את טענת ההתיישנות, בפרט ומיוחד עת עסקינן ביחסי נאמנות שאז, אין התביעה מתיישנת כל עוד הנתבעת לא כפרה במפורש בחובתה. 13. מנגד לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, על פניו הביעה התובעת את דעתה כי אינה יודעת מתי נוצרה העילה, האם בשנת 2007 או שמא בשנת 2004. מכל מקום לשיטתה המדובר בתביעה שהוגשה בין 9 ל-12 שנים לאחר מועד היווצרות עילת התביעה. לטענתה, אין לשעות לטענת התובעת בכל הנוגע לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן על פי עדות המצהירה מטעמה, התברר כי כבר בחודש 5/95 בוצעה הפקדה לחודשיים עבור העובד ג'ורג' ח'ורי, נסיבה ממנה בחרה התובעת להתעלם בכתב תביעתה ובתצהירה, ואף התברר כי עבור העובדת נסרין בשארה היתה הפקדה כבר בשנת 2006. לטענתה, משהוכח שיהיו הפקדות כבר בשנת 95', היה על הנתבעת להגיש תביעתה בגין החודשים נשוא כתב התביעה בסמוך לאחר היווצרות כל חוב ולא להמתין 11 שנה עד למועד הגשת התביעה שבנדון, ואין היא יכולה להבנות מהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יתרה מכך, טוענת הנתבעת כי מקובל שכל עמית המצטרף לקרן חותם על טופס הצטרפות כך שאם בוצעו הפקדות בשנת 95' חזקה שהיו בידי הנתבעת גם טופסי הצטרפות במועד זה, כך שיכלה להגיש את התביעה כבר בסמוך לאחר האיחור בביצוע התשלום הבא לשנת 95' ולא להמתין 13 שנים להגשת התביעה, דבר שהסב לנתבעת נזק בשל אי יכולתה להתגונן כנגד התביעה בראיות מטעמה. לא זו אף זו. לטענתה, השיהוי בהגשת התביעה בנסיבות אלו הוא כשלעצמו מטיל ספק באמינות התובעת. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעת הצהירה והודתה כי לשנת 1996 אין בידה רשימות ניכויים ועל כן הגישה את התביעה שבנדון על פי אומדן. לטענתה יכולה היתה התובעת להגיש תביעה על פי אומדן לגבי כל תקופת התביעה ולא היה עליה להמתין 12 שנים לרשימות הניכויים. אי לכך, לטענתה יש לדחות את התביעה בכללותה מפאת התיישנות. מכל מקום ולגופם של דברים טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את חישובי התובעת לאור הסתירות בנתונים שהגישה ולאור אי אמינות עדות המצהירה מטעמה, כך שגם מטעם זה דין התביעה להדחות, באשר לא הוכחה לגופה. טענת ההתיישנות והגנת התובעת מפניה 14. משאלה המחלוקות שבין צדדים, נפנה להלן לדון תחילה, מטבע הדברים, בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת וטענות ההגנה של התובעת. כאמור, לטענת התובעת העובדות המגבשות את עילת התביעה נודעו לה באיחור מחמת התנהלותה של הנתבעת, אשר מיאנה, לטענתה, במשך שנים להמציא לה את רשימות הניכויים ובכך למעשה, העלימה ממנה את העובדות המקימות את עילת התביעה. 15. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע לגבי התיישנות תביעה כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע לגבי מניין תקופת ההתיישנות, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." עילת תביעה מוגדרת כ"מסכת העובדות שהעלה התובע בכתב התביעה, על פיהן מבקש הוא סעד" [ראה: זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, ש. לוין עורך, 1995) עמ' 345), ובמקום אחר נקבע: "לדיבור 'עילה' - Cause In Action - בהקשר פרוצדורלי משמעות אחת - והיא, מסכת עובדות אשר בהתקיימן זכאי התובע לסעד שלו הוא עתר" [ראה: דב"ע מג/128-3 גליצקי - נאות מרינה בת-ים בע"מ פד"ע טו 309, 319]. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף זה לחוק, מהווה חריג לכלל ההתיישנות, ונטל ההוכחה לביסוס טענה זו מוטל על הטוען לה ועליו להביא ראיות לטענה זו [ראה: ע"א 97/77 זונדבד נ' קלוגמן פ"ד ל"א (3) 466]. בית המשפט העליון קבע זה מכבר [ראה: ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(3) 455], כי סעיף 8 הנ"ל כולל שני תנאים מצטברים לתחולתו. הראשון - כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע, והשני - שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. הנה כי כן, לא די בכך שהתובע יוכיח שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיניו אלא עליו להוכיח שלא היה מודע לעובדות אלה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למונען. 16. נפנה איפוא לברר תחילה, האם אמנם כטענת התובעת, נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה, ומתי נודעו לה עובדות אלו. לכתב התשובה שהגישה לכתב ההגנה של הנתבעת צירפה התובעת כאמור את פירוט החוב. בעדותה בפנינו, הבהירה הגב' אמסטר (ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטקול ש': 6-8) כי היתה הפקדה אחת של הנתבעת ביום 24.5.04 בגין חודש 2/96 אשר שויכה לעובד ג'ורג' ח'ורי. לאחר מכן, ההפקדה הבאה היתה ביום 22.4.07 ולאחר מכן הועברו לתובעת רשימת הפקדות בשנים 2007 ו - 2008 המתייחסות לשנים 96 ו-97 נשוא תביעה זו בגין שני העמיתים. ברם אולם, בחקירתה הנגדית בפנינו העידה הגב' אמסטר כי: "היתה הפקדה ראשונה ב- 5/95 לחורי ג'ורג'. כשאני בדקתי ראיתי שהיתה הפקדה עבור חודשיים עבורו ב- 5/95. זה לא מופיע בנספחים שצרפתי. המשך בתשלומים התקבלו כמו שציינתי על ידי תשלום אחד וההמשך היה ב-5/04 תשלום שני ורוב התשלומים ב- 2007 וזאת בהתייחס לג'ורג'. לגבי נסרין היו תשלומים בשנת 2006 אבל עבור שנת 2006 כאשר בסוף שנת 2007 הם העבירו תשלומים על אמצע 96 על יוני 96" (ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 8-11) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). הנה כי כן ובניגוד לנטען על ידי התובעת בכתב תשובתה ובתצהיר עדותה הראשית, מתברר כי ההפקדה הראשונה לעמית ג'ורג' ח'ורי היתה כבר בחודש 5/95 ואילו לגבי העמיתה בשארה נסרין, תחילת ההפקדות היתה בשנת 2006. לא זו אף זו, מתוך עדותה של הגב' אמסטר נמצאנו למדים, כי במועד זה ידעה לשייך את התשלום לעמית המסויים בו מדובר, וכך העידה בפנינו בחקירתה הנגדית: "לשאלת בית הדין איך אני יודעת שהתשלום הזה מתייחס לעמיתה בשארה נסרין ולא לעמית חורי ג'ורג' אני משיבה שהואיל והשיק מגיע עם השם הספציפי אני מסתכלת בנספח 3 ואני רואה שב- 6/96 העמיתה הזו קיבלה את התשלום ולכן אני יודעת שהשיק/התשלום הזה היה עבורה" (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 16-19). ואף הוסיפה בעניין זה: "יש שתי אפשרויות או שמצרפים נייר או שמתקשרים אליהם במקרה שהם לא צרפו ונאמר לנו או נשלח לנו נייר שאומר שזה בגינה. תמיד תהיה בסוף אסמכתא בכתב למי לשייך את הסכום" (ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 21-23) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ודוק, מעדותה של הגב' אמסטר נמצאנו למדים כי ייתכן מצב בו מתנהל חשבון של עמית גם ללא טופס הצטרפות, אם מדובר בעמית שעבר ממעסיק למעסיק (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 7-9) אך למרות זאת, לשיטתה של העדה הגב' אמסטר: "מבחינתי ברגע שהמעסיק החדש מעביר כסף עבור העמית משמע שהוא מכיר בקשר הזה "(ראה עדותה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 9-10). 17. ניתן לסכם עד כה, כי למצער בגין העמית ג'ורג' ח'ורי ידעה הנתבעת כבר בחודש 5/95 כי בוצעה על ידי הנתבעת הפקדה בגינו לקרן, ומה לנו יותר מעדותה של גב' אמסטר עצמה, כדי לקבוע כי משמעותה של הפקדה היא הלכה למעשה הודעה של הנתבעת על חברותו של העמית בקרן שעבורו נעשתה ההפקדה, גם אם לא הועברו לידיה רשימות הניכויים. מכל מקום ובהתייחס לאותן רשימות ניכויים, כאשר נשאלה גב' אמסטר כיצד נהגה התובעת לאחר שקיבלה את התשלום בחודש 5/95 ענתה כי באותה עת לא היא שימשה בתפקיד אך הנוהל הוא שהקרן חוזרת ופונה אל המעסיק עד לקבלת הרשימות, ובמילותיה: "אבל הנוהל היה לבקש ואני מניחה שביקשו ולא קיבלנו כפי שעד היום לא קיבלנו את הרשימות ל- 96. ש.        אחרי תקופה שאתם לא מקבלים רשימות מהמועצה מה אתם עושים? ת.        אם מגיע תשלום אין דבר כזה שלא מגישים רשימות אני פונה אליהם שוב ושוב עד שאני מקבלת את הרשימות. אם אין כסף אני מנסה אחת לפרק זמן" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 8-12). הנה כי כן העדרן של רשימות הניכויים, לא מנע מן הקרן לדעת על קיומו של עמית בקרן בגינו מעביר המעביד כספים לקרן, ובענייננו כבר בחודש 5/95 ראתה הקרן בעמית ג'ורג' ח'ורי כחבר בקרן בגינו מפרישה הנתבעת דמי גמולים לקרן. 18. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שלכאורה התובעת אינה יכולה לחסות בצל הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן, למצער בגין העמית ח'ורי היא ידעה על דבר חברותו בקרן כבר בחודש מאי 95', ואף אין היא יכולה להלין על הנתבעת שבשל המנעותה מלהעביר את רשימות הניכויים, נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה. אלא שטוענת התובעת כי על פי הפרשנות בפסיקה לסעיפים 6 ו-8 לחוק ההתיישנות לא די במידע זה על מנת לקבוע כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יחל בידיעתה זו. לטענתה, "רסיסי המידע" שכן הגיעו לידיה, לא התגבשו לרמה מספקת של וודאות על מנת להגיש את התביעה. לטענתה, על פי הפסיקה [ראה: בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פתח תקוה (ניתן ביום 16.2.06)], בפרשנות סעיף 6 לחוק ההתיישנות ביחס ליום שבו נולדה עילת התובענה, יש שלושה מועדים, אשר לא בהכרח חופפים: מועד גיבוש העילה, מועד גיבוש הידיעה ומועד גיבוש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו, ולטענתה המועד שבו התגבש כוחה להגיש את התביעה שבנדון הוא רק בשנת 2007, בעת שקיבלה את רשימות הניכוויים מהנתבעת. אין בידינו לקבל טענה זו של תובעת, ונבאר. 19. ראשית, ועל מנת להעמיד על דיוקם, בדרך כלל, המועד שבו מתגבש "הכוח" להגיש תביעה הוא גם המועד שבו מתגבשת ידיעתו של התובע אודות כוחו זה והוא גם המועד שבו מתגבש האינטרס של התובע להגיש את תביעתו (ראה: דברי כב' הש' ארבל בעניין עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל לעיל). הוא הדין אף בענייננו. שלושת המועדים האלה התרחשו בו-זמנית, וטעמי ההתיישנות כולם מצביעים על נקודת זמן אחת על ציר הזמן כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות. כך, וכפי שקבענו לעיל, עוד במועד הפקדת התשלום מחודש 5/95 עבור העמית ג'ורג' חורי ידעה הקרן כי הוא חבר בקרן בגינו מועברים דמי גמולים לקרן על ידי המעביד. כפי שהעידה הגב' אמסטר בפנינו, העדרן של רשימות הניכויים לא מונעת כלל מהקרן לדרוש מהמעביד את התשלומים בגין אותם עמיתים בגינם הופקדו כספים ללא רשימות ואף במקרה זה ידעה הקרן לשייך את התשלום לעמית ג'ורג' חורי, מה גם שממילא הנוהל לשיטת העדה מטעם התובעת, הוא שחוזרים ודורשים את העברת הרשימות עד לקבלתן. לא זו אף זו, בסופו של יום העדר הרשימות לא מנע מהקרן את האפשרות להגיש תביעה על פי אומדן כפי שאף נעשה בענייננו בפעל לגבי החיובים לשנת 96', לגביהם העידה הגב' אמסטר כי רשימות הניכויים לשנה זו, לא הועברו כלל לתובעת. מכל מקום, העובדה שבמסגרת תביעה זו התבקש סעד שיחייב את המשיבה להעביר את הרשימות לשנים נשוא התביעה, היא הנותנת כי העדרן של הרשימות לא מנע מהנתבעת להגיש את התביעה שבנדון במועד שבו הוגשה. והעיקר, בדוננו ב"ידיעה", "כח" ו"אינטרס" של התובע להגיש תביעה לבית הדין בגין חוב כספי, יש לזכור כי התובעת בענייננו היא קרן השתלמות, אשר על פי הוראות החוק (ראה: 19 א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958), לא רק שהוקנו לה הכלים להבטיח את גביית החוב, אלא שחלה עליה חובה מוגברת ואחריות כלפי העובדים, לדאוג לגביית חובות מהמעביד אליה עבור העובדים, ואם הפרה חובתה זו חלה עליה חובה ישירה כלפי העובד בגין אותם סכומים (ראה: 19 א (ד) לחוק הגנת השכר) ממנה תוכל להשתחרר רק בהתקיים התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 19א(ח) לחוק (שאגב, לא הוכחו כי התקיימו בענייננו). 19. משכך הם פני הדברים, הרי שלמצער ובכל הנוגע לעמית ג'ורג' חורי, אין בידינו לשעות לטענות התובעת לפיהן כביכול רק בשנת 2007 (או לכל המוקדם בשנת 2004) התקיימו לגביה שלושת התנאים להולדת עילת התובענה. הנכון הוא כי אם ידעה התובעת כבר בחודש מאי 95' על קיומו של העמית ג'ורג' חורי בגינו מועברים כספים לקרן על ידי הנתבעת, הרי שהמועד ממנו נולדה עילת תביעה לכל חודש שלאחר אותו חודש, הוא אמצע החודש הבא שהוא המועד בו מתגבש החוב בגין החודש הקודם עבור עמית זה. למעלה מן הצריך נוסיף, כי לאור המבואר לעיל, ברי כי אף לא התקיים בענייננו התנאי המצטבר הנוסף שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו העלמות העובדות נבעה מסיבות שלא היו תלויות בתובעת ושגם בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. 20. על האמור לעיל נוסיף כי בנסיבות אלו וככל שהדברים נוגעים לעמית ג'ורג' חורי, אף אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה יש לקבוע כי בענייננו יש לגזור גזירה שווה מהוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שכן המעסיק הסתיר ממנה את דבר הניכוי בדרך של אי העברת רשימות ניכויים. מבלי להקל ראש בחובתו של המעביד להעביר את התשלומים בצירוף רשימות הניכויים המפורטות לקרן, ובחומרה הרבה שבה רואה הדין את הפרתה על ידי המעביד - אין המדובר בענייננו באותה "תרמית" אליה כיוון המחוקק בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, מה גם שלאור קביעותינו לעיל בכל הנוגע למועד בו "נודע" לתובעת, היה לה ה"כח" והיה לה ה"אינטרס" להגיש את התביעה - כך שממילא, אין מקום לגזור גזירה שווה מהוראות סעיף זה לחוק, לענייננו. 21. מכל מקום, אין לנו אלא לדחות את טענת התובעת לפיה משניכתה הנתבעת את הניכויים מן העובדים והחזיקה אותם בידיה, נוצרו יחסי נאמנות בינה לבין הנתבעת, ועל כן תביעתה זו בהיותה הנהנה, אינה מתיישנת כל עוד לא כפר הנאמן בהיותו נאמן ואין די בכך שהנאמן יפר את התחייבותו. ראשית, לא ירדנו לסוף דעתה של התובעת כיצד הגיעה למסקנה שהנתבעת היא הנאמן והתובעת היא נהנה במקרה זה, והתובעת אף לא טרחה להבהיר נימוקיה בעניין זה. שנית, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם בנסיבות של הפרשת כספים לקרן, הנהנה הוא העובד , והנאמן על הכספים הוא התובעת עצמה כלפי העובד (ובנסיבות מסויימות היא אף עשויה להחשב כנאמן על הכספים כלפי המעביד). שלישית, עניינה של אותה הגנה הוא בקשר לתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, ובענייננו המדובר בטענת התיישנות כלפי תביעה שעילתה בחוב כספי. 22. ובאשר להשגות התובעת על כך שמחד אין זה ראוי שהנתבעת תעלה טענת התיישנות ומאידך כי יש לאמץ את הגישה הרווחת כיום בפסיקה הנוטה לצמצם שימוש בטענה זו, נעיר כי אין לטעמנו מקום לטענות אלו (ככל שהן מתייחסות לעמית ג'ורג' חורי) שעה שהן באות מצד קופת גמל דוגמת הנתבעת, שעליה כאמור רובצת החובה והאחריות לכספי העובדים ולה הוקנו הכלים הראויים להבטיח את גביית הכספים, אך נמנעה מלפעול במועד לגבייתם, מה גם שלאור הוראות סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, זכויות העובד בגין אותם סכומים, מוגנות. 23. בשולי הדברים נוסיף, כי לא מצאנו כל יסוד לסברת התובעת לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות מן הטעם שלעניין כספי קופות גמל, נקבעו בפסיקה חריגים לשבע שנות ההתיישנות הקבועות בחוק. לעניין זה הפנתה התובעת לדב"ע מב/61-3 זאב ינאי נ' המועצה המקומית באר טוביה פד"ע יד 149 (ניתן ביום 30.12.82). דא עקא שבפסק דין זה נדון עניינו של מבוטח אשר מעבידתו משכה כספים מקרן הפנסיה מבלי שהקרן יידעה אותו על כך. העובד תבע את המעביד להשבת הסכומים והמעביד העלה טענת התיישנות כלפי התביעה. באותו עניין נקבע כי העובד לא היה יכול היה לדעת בעת שהמעבידה משכה את הכספים על דבר המשיכה ועל כן קבע בית הדין הארצי כי בעניינו של אותו מבוטח חל החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. משכך, אין כל קשר בין אותה פסיקה לאשר מבקשת התובעת ללמוד בענייננו, בפרט ובמיוחד כך שעה שטענה זו באה בענייננו מצד קופת הגמל עצמה שהיא האחראית על הכספים שמופקדים אצלה. 24. ובאשר לטענת התובעת לפיה אין לשעות לטענת ההתיישנות, מקום שזו טענת ההגנה היחידה, הרי שהנתבעת הכחישה לגופם של דברים ולו לחלופין את עצם החוב ודרך חישובו. יתרה מכך, יש לזכור כי בענייננו לא עלה בידי הנתבעת להציג מסמכים משלה לסתור את סכום החוב הנתבע בשל חלוף העיתים והשתהות התובעת בהגשת התביעה, אך בשום שלב לא הודתה הנתבעת בסכום החוב הנתבע. אי לכך, ואפילו סברנו כי מדובר בטענת הגנה יחידה, הרי שאין המדובר בענייננו באותן נסיבות, בהן העלת טענת ההתיישנות כטענת הגנה יחידה, מצדיקה את דחייתה. 25. אשר כן ולאור כל המבואר לעיל - אנו קובעים כי התביעה לתשלום הפרשות וניכויים בגין העמית ג'ורג' ח'ורי לחודשים 3/97 עד 10/99 ועד בכלל - התיישנה. 26. שונים הם עם זאת פני הדברים בכל הנוגע להפרשות עבור העמיתה נסרין בשארה. אכן, לא נעלם מעינינו כי בניגוד לנטען על ידי התובעת בכתב תביעתה ותצהירה, התברר מתוך חקירתה הנגדית של הגב' אמסטר שההפקדה הראשונה עבור עמיתה זו היתה בשנת 2006, אלא שגם אם כך הם פני הדברים, הרי שהנתבעת לא טענה, לא כל שכן שלא הוכיחה, כי התובעת יכולה היתה לדעת על קיומה של העמיתה נסרין בשארה לפני שנת 2006, כאשר הלכה למעשה כל טענותיה בעניין ההתיישנות בסיכומיה התייחסו לאותה הפקדה מחודש 5/95, שכאמור מתייחסת לעמית ג'ורג' חורי. אי לכך משלא הוכח בפנינו כי במועד כלשהו שלפני שנת 2006 או למצער 2004 היתה איזו שהיא פעילות כספית המתייחסת לעמיתה נסרין בשארה - אין זאת אלא שהתובעת לא יכלה לדעת על דבר קיומה של אותה עמיתה, כך שגם בזהירות סבירה לא יכלה התובעת להמנע מאי ידיעתה לגבי אותה עמיתה, ועל כן בכל הנוגע לתביעה בעניינה של עמיתה זו, צודקת התובעת בטענתה כי חלות עליה הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ודוק, לצורך טענת ההתיישנות הדיונית שבנדון, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בשאלה האם יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות לתביעה בעניינה של עמיתה זו משנת 2004, משנת 2006 או שמא כטענת התובעת משנת 2007, שכן גם אם נתחיל למנות את תקופת ההתיישנות משנת 2004 או אף 2006 (כפי שראוי ונכון לעשות לטעמנו, לאור המבואר לעיל בעניינו של העמית ג'ורג' ח'ורי) - הרי שאף אז, משהוגשה התביעה בעניינה של עמיתה זו בשנת 2008 - לא חלה התיישנות על התביעה. 26. אי לכך אנו קובעים כי בעניין תביעת התובעת כנגד הנתבעת לתשלום החוב עבור העמיתה נסרין בשארה, בין אם יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2004 בין אם החל משנת 2006 ובין אם משנת 2007 - הרי שתביעה זו לא התיישנה. 27. סיכומם של דברים לעניין טענת ההתיישנות. אשר כן ולאור כל המבואר לעיל, טענת הנתבעת להתיישנות התביעה בעניין חוב דמי גמולים של הנתבעת עבור העמית ג'ורג' ח'ורי - מתקבלת, ואנו דוחים את התביעה ככל שהיא מתייחסת לחוב הנתבעת לתובעת עבור העמית ג'ורג' ח'ורי לחודשים 3/97 עד 10/99 ועד בכלל, מפאת התיישנות. עם זאת, טענת הנתבעת להתיישנות התביעה בעניין חוב הנתבעת עבור דמי גמולים לעמיתה נסרין בשארה - נדחית. החוב לו זכאית התובעת 28. עד כאן דיוננו בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעת התובעת לגופה, ככל שהיא מתייחסת לחלק התביעה שנותר על כנו. 29. נקדים ונבהיר כי בכל הנוגע לטענת הנתבעת בכתב הגנתה ואף בסיכומיה לפיו שילמה לתובעת את כל חובותיה בגין עובדיה עמיתי הנתבעת, הרי שהנתבעת לא הציגה כל אסמכתא מטעמה לביסוס טענה זו, כך שכל שבפנינו הוא החישובים והאסמכתאות שהציגה התובעת. 30. לעניין זה צירפה התובעת לתצהיר הגב' אמסטר שלושה נספחים: נספח 1 - רשומה בנקאית בה מפורטים התשלומים שלא שולמו לשני העמיתים בסכום כולל לשניהם. נספח 2 - רשומה בנקאית בה מפורטים התשלומים ששולמו באיחור לשני העמיתים. נספח 3 - רשומה בנקאית בה מפורטים החודשים שלא שולמו בגינם דמי גמולים והחודשים בגינם שולמו דמי גמולים באיחור, בהתייחס לכל עמית בנפרד. בעדותה בפנינו אישרה הגב' אמסטר כי הנספחים לתצהירה מבוססים על פי רשימות הניכויים שהיא מקבלת מהנתבעת ועל פי שיוך התשלומים שמגיעים אליה, כמבואר לעיל (ראה עדותה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 16-18). בנוסף, במסגרת הודעתה לבית הדין מיום 15.7.10 צירפה הנתבעת את רשימות הניכויים שקיבלה מהנתבעת עצמה בהתייחס לשני העמיתים שבנדון, הכוללות פירוט חודשי לגבי כל עמית בנפרד של הסכום שנוכה ממנו והסכום שהופרש ממנו בגין כל חודש במהלך השנים 97' עד 99' ועד בכלל. לציין, כי מהשוואה בין סכומי רשימות הניכויים שמסרה הנתבעת לקרן לבין הסכומים הנקובים בנספחים שצורפו לתצהיר התובעת כמבואר לעיל, עולה כי קיימת התאמה מלאה לחודשים הרלוונטיים לדיוננו שבנדון. 31. דא עקא שביחס לרשימות הניכויים שצורפו להודעת התובעת מיום 15.7.10 טוענת הנתבעת כי יש להוציאם מהתיק, מן מהטעם שהוגשו בניגוד להחלטתו של בית הדין. אין בידינו לקבל טענה מקוממת זו של הנתבעת, נבאר. במהלך הדיון ביום 15.6.10 היתה זו הנתבעת שביקשה כי התובעת תמציא את טופסי ההצטרפות של שני העמיתים שבנדון ואת רשימות הניכויים של שני העמיתים. ביחס לבקשה זו ניתנה החלטת בית הדין לפיה ככל שבמועד שנקבע לכך יוגשו תצהירי הנתבעת - תידון בקשתה להמצאת המסמכים. כאמור, הנתבעת לא הגישה את תצהיריה לא במועד שנקבע וגם לא בכל מועד אחר שלאחר מכן. ביום 15.7.10 והגם שטרם חויבה לעשות כן, הגישה התובעת את רשימות הניכויים הנ"ל. בהמשך לכך ניתנה החלטת בית הדין מיום 19.7.10 לפיה נרשמה בפני בית הדין הגשת המסמכים לתיק וכי באחריות התובעת להמציא מסמכים אלה ישירות לידי ב"כ הנתבעת. כעולה מעמדת הנתבעת שבנדון ניתן להבין כי התובעת פעלה בהתאם להחלטת בית הדין והמציאה את העתק המסמכים לנתבעת, אשר מצידה, להזכיר, לא טרחה להגיש את תצהיריה על אף הארכות שניתנו לה לעשות כן ואף לא טרחה להגיש בקשה לאפשר לה להגיש תצהירים לאחר קבלת האסמכאות הנ"ל, ודוק, להזכיר, מלכתחילה המדובר היה בצירוף מסמכים שערכה הנתבעת עצמה. בנסיבות אלו, לא רק שהתובעת לא פעלה בניגוד להחלטת בית הדין כסברת הנתבעת, אלא שאין לנתבעת אלא להלין על עצמה שלא טרחה לנצל את ההזדמנויות שניתנו לה ושעמדו לרשותה להגיב ולהתייחס לאותם מסמכים. מקוממת במיוחד העובדה שהמדובר במסמכים שהנתבעת עצמה המציאה לתובעת וזאת בשנים האחרונות, ולא לפני שנים. אי לכך אין לנו אלא לדחות את עתירתה זו של הנתבעת להורות על הוצאת המסמכים הנ"ל מתיק בית הדין. יתרה מכך, לאור קביעתנו לעיל בכל הנוגע לדחיית התביעה לחודשים 6/96-12/96 ו-2/97 שלא נכללו בכתב התביעה, אף אין בידינו לשעות לטענות הנתבעת בסיכומיה, לפיהן קיימת אי התאמה בין החודשים שנתבעו בכתב התביעה לבין החודשים נשוא התצהיר והסיכומים. אף אין בידינו לקבל את סברת הנתבעת לפיה כביכול ישנם חודשים אשר לגביהם טענה התובעת מחד כי לא שולמו בגינם דמי גמולים ומאידך טענה שדמי הגמולים שולמו בגינם באיחור. הנכון הוא שהתובעת איחדה את טענותיה לגבי שני העמיתים גם יחד, ועל כן ישנם חודשים בהם בגין אותו חודש לא שולמו עבור עמית אחד דמי גמולים ועבור עמית שולמו דמי גמולים אך באיחור. וכך, עיון בפירוט החודשים לכל עמית בנפרד כאמור בנספח 3 לתצהיר התובעת, מעלה כי אמנם אין כפילות בין הטענות וכל תביעה מתייחסת לחודש הרלוונטי לגבי העמית הרלוונטי. באשר לטענת הנתבעת לפיה חלק מחישובי הנתבעת (אלו המתייחסים לשנת 96') מבוססים על אומדן בלבד, הרי שמבלי להדרש להביע דעתנו לגבי טענה זו של הנתבעת, ברי כי משדחינו את התביעה המתייחסת לאי תשלום בגין שנת 96' ממילא התייתרה טענה זו. 32. אי לכך ובהתייחס לחלק התביעה שנותר על כנו, ביחס לעמיתה נסרין בשארה, נחה דעתנו כי הנתבעת הוכיחה כדבעי את סכום החוב המגיע לה בגין עמיתה זו לתקופה 3/97 עד 10/99 ועד בכלל, על פי הפירוט שלהלן: לשנת 97': בחודשים מרץ עד מאי ועד בכלל - סך של 167.2 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יוני - סך של 293.2 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יולי - סך של 237.2 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודשים אוגוסט עד אוקטובר ועד בכלל - סך של 172.25 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש נובמבר - סך של 184.55 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש דצמבר - סך של 172.25 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. לשנת 98': בחודשים ינואר עד אפריל ועד בכלל - סך של 172.25 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש מאי - סך של 178.4 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יוני - סך של 304.4 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יולי - סך של 252.5 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודשים אוגוסט עד דצמבר ועד בכלל - סך של 174.45 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. לשנת 99': בחודש ינואר - סך של 174.45 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודשים פברואר עד מאי ועד בכלל - סך של 175.25 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יוני - סך של 316.6 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודש יולי - סך של 252.85 ₪ עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. בחודשים אוגוסט עד אוקטובר ועד בכלל - סך של 176.25 ₪ בכל חודש, עבור חלק העובד וחלק המעביד גם יחד. ובסה"כ הוכיחה הנתבעת את חובה של הנתבעת, בגין העמיתה נסרין בשארה לחודשים 3/97 עד 10/99 ועד בכלל, בסך כולל של 6,175.75 ₪. אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך הכולל של 6,175.75 ₪ בגין חובה לנתבעת עבור העמיתה נסרין בשארה לחודשים מרץ 97' עד אוקטובר 99' ועד בכלל. עתירת התובעת לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה 33. במסגרת תביעתה שבנדון, עתרה התובעת כאמור לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין דמי גמולים שלא הועברו כלל ובגין דמי גמולים ששולמו באיחור. נפנה להלן לדון בעתירה לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה בגין חוב הנתבעת לתובעת עבור דמי גמולים לעמיתה נסרין בשרה אותו פסקנו לעיל. 34. נקדים ונבהיר, כי אין בידינו להיענות לעתירה זו, גם מבלי להדרש לטענות הנתבעת לגבי קיומן של נסיבות המצדיקות לבטל או למצער להפחית את פיצויי ההלנה, ונבאר. כאמור לעיל קבענו כי התביעה בעניינה של העמיתה נסרין בשארה לא התיישנה מן הבחינה הדיונית כהגדרתה בחוק ההתיישנות. דא עקא שבכל הנוגע לפיצויי הלנה, ההתיישנות בה מדובר היא התיישנות מהותית של עצם הזכות. לעניין זה קובע סעיף 17א לחוק הגנת השכר: "הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים." (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). החודש האחרון בגינו הוגשה התביעה שבנדון הינו 10/99. משהוגשה התביעה רק ביום 20.7.08 אין זאת אלא שהזכות לפיצויי הלנה בגין התשלומים שלא שולמו וששולמו באיחור, התיישנה זה מכבר מן הבחינה המהותית, כך שאין בידינו להחיותה, גם אם מבחינת ההתיישנות הדיונית קטע סעיף 8 לחוק ההתיישנות את מנין תקופת ההתיישנות הדיונית, בעניין תביעתה של העמיתה נסרין בשארה. למעלה מן הצריך נוסיף, כי אפילו היינו מחילים את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על התביעה בעניינה של העמיתה נסרין בשארה (ואיננו קובעים שכך), הרי שאף אז מן המועד שבו נודע לנתבעת על קיומה של עובדת זאת בשנת 2006 ועד למועד הגשת התביעה, חלפה מעל שנה ועל כן התיישנה התביעה לפיצויי הלנה בגין חוב זה מן הבחינה המהותית. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין דמי גמולים שלא הועברו כלל עבור העמיתה נסרין בשארה. עתירת התובעת לחיוב הנתבעת בריבית פיגורים 35. משדחינו את עתירתה של התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין דמי גמולים שלא הועברו כלל עבור העמיתה נסרין בשארה, נפנה להלן לדון בעתירתה החלופית של התובעת לחיוב הנתבעת בריבית פיגורים בגין דמי גמולים שלא שולמו כלל עבור העמיתה נסרין בשארה. משקיבלנו את התביעה המתייחסת לחוב הנתבעת לתובעת עבור העמיתה נסרין בשארה, אין זאת אלא שלמצער, זכאית התובעת לריבית פיגורים בגין חלק זה לכתב התביעה שכאמור לא התיישן והתקבל. אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת ריבית פיגורים על הסך הכולל של 6,175.75 ₪ בגין חובה לנתבעת עבור העמיתה נסרין בשארה לחודשים מרץ 97' עד אוקטובר 99' ועד בכלל. מטעמים של נוחות החישוב אנו מורים כי הסך של 6,175.75 ₪ אותו פסקנו לעיל, יישא ריבית פיגורים החל ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו החל מיום 15/10/98 ועד לתשלום המלא בפעל. התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום ריבית פיגורים עבור תשלומים ששולמו באיחור לעמיתים הנ"ל. 36. עד כאן דיוננו בתביעות התובעת לתשלום דמי גמולים שלא שולמו כלל לחודשים נשוא התביעה, ומכאן נפנה להלן לדון בעתירת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה ולחילופין ריבית פיגורים בגין תשלומים עבור שני העמיתים הנ"ל ששולמו באיחור. עסקינן בענייננו בתשלומים בגין דמי גמולים לשני העמיתים הנ"ל, אשר שולמו על ידי הנתבעת בימים: 24/5/04, 22/4/07, 28/10/07, 27/11/07, 20/12/07 ו-25/5/08, וזאת בגין חודשים פברואר - אוקטובר בשנת 96' וחודשים 1/97 ו- 2/97. במובחן, מדיוננו עד כה בכל הנוגע לדמי גמולים שלא שולמו כלל, הרי שלעניין תשלומים אלו, אין חולק כי התשלומים שולמו במועדים שונים שהחל משנת 2004, בין אם אלו שולמו בגין העמית ג'ורג' ח'ורי (אשר התביעה לתשלום דמי הגמולים עצמם בגינו, נדחתה מפאת התיישנות) ובין אם שולמו בגין העמיתה נסרין בשארה. משכך, אין זאת אלא שעילת התביעה לחיוב הנתבעת בריבית פיגורים בגין אותם תשלומים, נולדה, לכל המוקדם בשנת 2004, ומכאן שבמועד הגשת התביעה בשנת 2008 לא חלפה תקופת ההתיישנות לעניין חיוב הנתבעת בריבית פיגורים בגין אותם תשלומים, אותם כאמור שילמה הנתבעת בפעל, אך באיחור. 37. עם זאת בכל הנוגע לעתירתה של התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בגין תשלומים אלו ששולמו באיחור - אין בידינו להיענות למבוקש, ונבאר טעמינו להלן. כפי שבואר לעיל, בכל הנוגע לפיצויי הלנה, ההתיישנות בה מדובר היא התיישנות מהותית של עצם הזכות. לא זו אף זו. לעניין זה קובע כאמור, סעיף 17א לחוק הגנת השכר, בכל הנוגע לתשלומים ששולמו באיחור, כי: "הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי)....... תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם...." (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). למעט התשלום מיום 25/5/08 בסך של 1,131 ₪, התשלום האחרון ששולם לתובעת היה ביום 27.2.08. משחלפו מעל 60 יום ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה - אין זאת אלא שהתביעה לחיוב הנתבעת בגין פיצויי הלנה על האיחור בתשלום, התיישנה מן הבחינה המהותית, ואין לנו אלא לדחותה. 38. בכל הנוגע לתשלום בסך 1,131 ₪ מיום 25.5.08 אכן התביעה לחיוב הנתבעת בגין סכום זה לא התיישנה, אלא שכפי שיבואר להלן, לגבי חלק מסכום זה התובעת לא טרחה לפרט לאיזה עמית הוא שוייך, כך שאין בידינו לחייב בגינו לא בפיצויי הלנה ואף לא בריבית פיגורים. לגבי יתרת הסכום ששולם במועד זה נפסק זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין, ובמילותיו של בית הדין הארצי: "אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד , את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. באופן דומה פסקנו לגבי קוגנטיות, גם של סטטוס של עובד, גם של זכויות מכוח חוקי המגן ... הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". [ראה: ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36), 25)]. בענייננו, לאחר שנתנו דעתנו להשתהותה של התובעת בכלל בהגשת התביעה, למשך התקופה בה מבוקש לחייב בפיצויי הלנה ולעובדה שעסקינן בסופו של יום בכספי ציבור - אנו סבורים כי זהו אחד מאותם מקרים בהם על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית מפיצויי ההלנה. אי לכך, אנו מפחיתים את גובה פיצויי ההלנה בגין הסכומים ששולמו ביום 25/5/08 והוכחו (כפי שיפורט להלן) לשיעור של ריבית פיגורים, בלבד. 39. הגם שדחינו את עתירתה של הנתבעת לתשלום פיצויי הלנה על התשלומים ששולמו באיחור, הרי שכמבואר לעיל קבענו כי על תשלומים אלו ששולמו באיחור, זכאית הנתבעת לריבית פיגורים, ועל כן נפנה להלן לדון ברכיב זה לכתב התביעה. כעולה ממסמכי הנתבעת בהם נתנו אמון כמבואר לעיל, הרי שבמהלך השנים 2004, 2007 ו-2008 העבירה לה הנתבעת את הסכומים הבאים בגין שני העמיתים שבנדון, כמפורט להלן: העמית חורי ג'ורג' ביום 24/5/04 הועבר הסך של 529.23 ₪ עבור שנת 96'. ביום 22/4/07 הועבר הסך של 321.64 ₪ עבור שנת 96'. ביום 28/10/07 הועבר הסך של 405.31 ₪ עבור שנת 96'. ביום 20/12/07 הועבר הסך של 203.62 ₪ עבור שנת 96'. ביום 25/5/08 הועבר הסך של 399.59 ₪ עבור חודש 2/97. סה"כ במועדים אלו הועבר הסך הכולל של 1,859.39 ₪ עבור עמית זה. העמיתה בשארה נסרין ביום 27/11/07 הועבר הסך של 313.43 ₪ עבור בשנת 96'. ביום 20/12/07 הועבר הסך של 226.32 ₪ עבור שנת 96'. ביום 25/5/08 הועבר הסך של 166.35 ₪ עבור שנת 96'. סה"כ במועדים אלו הועבר הסך הכולל של 706.1 ₪ עבור עמיתה זו. סה"כ עבור שני העמיתים, הועבר במועדים הנ"ל הסך הכולל של 2,565.49 ₪. לציין, כי על פי רישומי התובעת, ביום 27/11/07 הועבר סך נוסף של 207.05 ₪ וביום 27/2/08 הועבר סך נוסף של 345.49 ₪, אותם ייחסה התובעת לחודש 7/96, מבלי לציין עבור איזה עמית. כמו כן עולה מרישומי התובעת, ביום 25/5/08 הועבר סך נוסף של 565.3 ₪ אותו ייחסה התובעת לחודש 1/97, אף זאת, מבלי לציין עבור איזה עמית. 40. מכל מקום, משנמנעה הנתבעת מלהעביר באותו מועד או לאחריו את רשימות הניכויים בגין העמיתים לשנת 96', הגם שהעבירה את הרשימות לשנים 97' ואילך - איננו רואים כל מתום בכך שהתובעת שייכה את התשלומים לחודשים הרלוונטיים בשנה זו, בהתאם לקצב הגעתם ועל פי אומדן המבוסס על רשימות הניכויים לשנת 97'. אי לכך אין לנו אלא לדחות את טענות הנתבעת, לפיהן כביכול, אין ליתן אמון בחישובי הנתבעת מאחר והתבססו על אומדן לשנת 96'. 41. וכך, כעולה מחישובי התובעת, התשלומים הנ"ל יוחסו לעמיתים שבנדון על פי הפירוט שלהלן: העמית חורי ג'ורג' הסך של 529.23 ששולם ביום 24/5/04 יוחס לחודש 2/96. מתוך הסך של 321.64 ששולם ביום 22/4/07, יוחס הסך של 241.71 לחודש 3/96 והסך של 79.93 ₪ לחודש 4/96. מתוך הסך של 405.31 ₪ ששולם ביום 28/10/07, יוחס הסך של 305.54 ₪ ליתרת חודש 4/96 והסך של והסך של 99.77 ₪ יוחס לחודש 5/96. הסך של 203.62 ₪ ששולם ביום 20/12/07, יוחס ליתרת חודש 5/96. הסך של 399.59 ₪ ששולם ביום 25/5/08 יוחס לחודש 2/97. העמיתה בשארה נסרין מתוך הסך של 313.43 ₪ ששולם ביום 27/11/07, יוחס הסך של 207.05 ₪ לחודש 6/96 והסך של 106.38 ₪ לחודש 8/96. מתוך הסך של 226.32 ₪ ששולם ביום 20/12/07, יוחס הסך של 59.97 ₪ ליתרת חודש 8/96 והסך של 166.35 ₪ יוחס לחודש 9/96. הסך של 166.35 ₪ ששולם ביום 24/5/04 יוחס לחודש 10/96. כאמור לעיל, הנתבעת לא דקא פורתא למי מהעמיתים שוייך איזה סכום בגין החודשים 7/96 ו-1/97 אלא נקבה בסכום כולל בגין שניהם, ועל כן ובהיעדר פירוט אין בידינו להענות לעתירתה לחיוב הנתבעת בריבית פיגורים עבור שני חודשים אלו. 42. מכל מקום, על יסוד התשלומים שפורטו לעיל, אשר לגבי ייחוסם לחודשים הנ"ל (למעט החודשים 7/96 ו-1/97) לא מצאנו מתום, ערכה התובעת במסגרת סיכומיה את חישוב ריבית הפיגורים המגיע בגינם ממועד היווצרות החוב לכל חודש כאמור ועד למועד תשלומם בפעל, כשהם נושאים ריבית פיגורים עד ליום 25/4/10, כדלקמן: עבור העמית חורי ג'ורג' בגין חודש 2/96 ששולם ביום 24/5/04 הסך הכולל של 2,388.35 ₪. בגין חודש 3/96 ששולם ביום 22/4/07 הסך הכולל של 1,173.25 ₪. בגין חודש 4/96 ששולם ביום 22/4/07 וביום 28/10/07 הסך הכולל של 1,852.08 ₪. בגין חודש 5/96 ששולם ביום 28/10/07 וביום 20/12/07 הסך הכולל של 1,823.39 ₪. בגין חודש 2/97 ששולם ביום 25/5/08 הסך הכולל של 1,567.61 ₪. ובסה"כ: נכון ליום 25/4/10 נצברה ריבית פיגורים בסך כולל של 8,804.64 ₪ על סכומי הקרן שהועברו בגין עמית זה באיחור. עבור העמיתה בשארה נסרין בגין חודש 6/96 ששולם ביום 27/11/07 הסך הכולל של 956.08 ₪. בגין חודש 8/96 ששולם ביום 27/11/07 וביום 20/12/07 הסך הכולל של 733.5 ₪. בגין חודש 9/96 ששולם ביום 20/12/07 הסך הכולל של 718.23 ₪. בגין חודש 10/96 ששולם ביום 25/5/08 הסך הכולל של 710.52. ובסה"כ: נכון ליום 25/4/10 נצברה ריבית פיגורים בסך כולל של 3,118.33 ₪ על סכומי הקרן שהועברו בגין עמיתה זו באיחור. 43. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי בניגוד לסברת הנתבעת, התובעת הוכיחה כי עד ליום 25/4/10 נצברה ריבית פיגורים בסך כולל של 11,923 ₪ על סכומי הקרן שהועברו בגין שני העמיתים נשוא התביעה, באיחור. משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך הכולל של 11,923 ₪ בגין ריבית פיגורים שנצברה עד ליום 25/4/10 עבור התשלומים בסך של 2,565.49 ₪ שהעבירה הנתבעת באיחור עבור שני העמיתים הנ"ל, במועדים כמבואר לעיל. בנוסף, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת ריבית פיגורים בגין סכום הקרן הנ"ל (בסך של 2,565.49 ₪) לתקופה שהחל מיום 26/4/10 ועד לתשלום המלא בפעל. 44. סוף דבר - אשר על כן ולאור המבואר לעיל: א. התביעה לתשלום דמי גמולים עבור העמית ג'ורג' ח'ורי לחודשים 6/96 ו- 8/96 ועד 12/96 ועבור העמיתה נסרין בשארה לחודשים 12/96, 11/96 ו- 2/97 - נדחית. ב. התביעה לתשלום דמי גמולים עבור העמית ג'ורג' ח'ורי לחודשים 3/97 עד 10/99 ועד בכלל - נדחית מפאת התיישנות. ג. תביעת התובעת לתשלום דמי גמולים לעמיתה נסרין בשארה לחודשים 3/97 עד 10/99 ועד בכלל, מתקבלת ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך הכולל של 6,353 ₪ בגין חובה לנתבעת עבור דמי גמולים לחודשים מרץ 97' עד אוקטובר 99' ועד בכלל. סכום זה יישא ריבית פיגורים כהגדרתה לעיל החל מיום 15/10/98 ועד לתשלום המלא בפעל. ד. עתירת התובעת לחיוב הנתבעת בריבית פיגורים בגין תשלומים שהועברו לשני העמיתים הנ"ל באיחור מתקבלת בחלקה ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך הכולל של 11,923 ₪ בגין ריבית פיגורים שנצברה עד ליום 25/4/10 עבור התשלומים בסך של 2,565.49 ₪ שהעבירה הנתבעת באיחור עבור שני העמיתים הנ"ל, במועדים כמבואר לעיל. בנוסף, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת ריבית פיגורים בגין סכום הקרן הנ"ל (בסך של 2,565.49 ₪) לתקופה שהחל מיום 26/4/10 ועד לתשלום המלא בפעל. באשר להוצאות ההליך - לאור התנהלות הנתבעת לאורך ההליכים שבנדון (אשר רק מקצתה נסקרה לעיל) אנו סבורים כי יש מקום לחייב במקרה זה בהוצאות בסכום משמעותי. אי לכך, והגם שלא נעלם מעינינו היקף התביעה שהתקבל מתוך הסכום שנתבע, אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בנוסף לאמור לעיל בהוצאות התובעת (לרבות שכ"ט באי כוחה) בסך כולל של 12,000 ₪ לתשלום בתוך 30יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. ניתן היום, כ"ט שבט תשע"א, 3 פברואר 2011, בהעדר הצדדים. (-) (-) נציג עובדיםגיורא רדר נציג מעבידיםאברהם ינאי אביטל רימון-קפלןשופטת פנסיהדמי גמולים (פנסיה)התיישנות