להלן החלטה בנושא אי התייצבות לבדיקת מומחה רפואי: החלטה 1. לפני בקשה מטעם נתבעים, לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן, בהתאמה - "תקנות סדר הדין האזרחי", "הבקשה"). הנתבעים מבקשים כי בית המשפט יקבע שהתובעת מנועה מלהוכיח כל ענין שברפואה ויורה בהתאמה, על הוצאה מתיק בית המשפט, של חוות דעת רפואית אשר הוגשה מטעם התובעת. התביעה 2. ענינה של התביעה אשר בבסיס הבקשה, בתמצית בלבד, ברשלנות נטענת של רופא נשים בגילוי סרטן צוואר הרחם. לפי הנטען בכתב התביעה, נגרמו לתובעת, ילידת 21.4.1960, נזקי גוף ניכרים עקב רשלנות זו ובכלל זה נאלצה התובעת לעבור טיפולים כימותרפיים והקרנות וכן לעבור בסופו של דבר ניתוח לכריתת הרחם. 3. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית מטעם התובעת, לתמיכת טענותיה (חוות דעתו של פרופ' בלר, מיום 15.9.06). הבקשה ועמדות הצדדים לגביה 4. ביום 25.4.07 הוגשה בקשת הנתבעים. לפי הנטען בבקשה, לאחר שעיין בחומר הרפואי שנאסף, ביקש מומחה מטעמם לקבוע לתובעת תור לבדיקה, על מנת לעמוד על היקף נזקיה. תור כאמור תואם עם ב"כ התובעת, התובעת אכן התייצבה במרפאת המומחה במועד, אולם "באופן מפתיע טענה בפני המומחה כי עוה"ד אמרו לה מפורשות כי לא תדרש להבדק". לאחר האמור, ומשביקשו הנתבעים לקבוע מועד מחודש אליו תגיע התובעת כשהיא מוכנה להבדק, התחוור כי התובעת אינה נכונה להבדק על ידי מומחה מטעם הנתבעים וכי באי כוחה תומכים בעמדתה זו. 5. הנתבעים כותבים כי בעקבות האמור פנו שוב אל המומחה מטעמם, וזה אמר מפורשות כי לא יוכל להשלים את חוות דעתו ולהעריך את נזקי התובעת מבלי לבודקה. 6. לאור האמור, הוגשה הבקשה, והנתבעים עותרים לכך שיקבע כי התובעת מנועה מלהוכיח ענין שברפואה וכי, בהתאמה, יש להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת הרפואית אשר הוגשה מטעמה. 7. התובעת הגישה תגובתה לבקשה. במסגרת התגובה נטען כי עברה טראומה קשה המשפיעה על מסוגלותה הנפשית להיבדק בדיקה פיזית ע"י רופא נשים, בדיקה אשר כרוכה לפי הנטען בבדיקה חודרנית ופולשנית, ובמצבה של התובעת, אף מכאיבה. עוד טוענת התובעת, כי הרשלנות הרפואית נלמדת (או ניתנת להסקה) מהשתלשלות העניינים כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, ואין סיבה כי התובעת תידרש לעבור בדיקה רפואית, פולשנית ולא נעימה, על מנת לקבוע האם היתה רשלנות רפואית במעשיהם של הנתבעים. התובעת ממשיכה וטוענת כי הופתעה מבקשת מומחה הנתבעים לבצע בדיקה גניקולוגית שאין בה כל טעם לחוות דעה בענין הרשלנות הרפואית. 8. התובעת כותבת כי אין מדובר בסירוב להעמיד את עצמה בפני המומחה מטעם הנתבעים, וראיה לכך היא כי הגיעה לתור שנקבע לה וגוללה בפני מומחה הנתבעים את סיפורה. לשיטת התובעת, מדובר אך בסירוב לביצוע בדיקה פולשנית וכואבת, שאין בה צורך. 9. עוד נטען בתגובה שהוגשה מטעם התובעת, כי משיחה בין באי כח הצדדים הסתבר כי המומחה מטעם הנתבעים דורש את הבדיקה הגניקולוגית על מנת לברר את הטענה בדבר כריתת הרחם, אולם עובדה זו עולה מהמסמכים הרפואיים ואין לדרוש מהתובעת לעבור בדיקה גניקולוגית רק לשם אישור כי אכן עברה כריתת רחם. 10. לשיטת התובעת, דינה של הבקשה להדחות, ויש להורות לנתבעים להשלים את חוות הדעת מטעמם ללא בדיקה פיזית של התובעת ובהסתמך על הרישומים הרפואיים ועל השיחה שקיימה התובעת עם המומחה מטעם הנתבעים. לחילופין התבקש בית המשפט להורות לנתבעים להבהיר, לצורך אילו עובדות נדרשת הבדיקה הרפואית ומדוע לא ניתן ללמוד עובדות אלו מהמסמכים הרפואיים. 11. הנתבעים הגישו תשובה לתגובה. במסגרת תשובה זו נטען, בין השאר, כי הבדיקה נדרשת לא רק בענין כריתת הרחם, קביעה אשר לצרכיה אכן ניתן להסתפק ברשומה הרפואית, אלא על מנת לעמוד על נזקי התובעת ולתת פרוגנוזה של מחלתה. הנתבעים כותבים כי הם מודעים לחוסר הנעימות והנוחות בבדיקה אולם אין באמור די כדי למנוע מהם את זכותם להגנה מאלה ולבחינת מלוא הנתונים הרלוונטיים. דיון 12. התובעת הגישה תביעה בעילת רשלנות רפואית, וצרפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית. 13. במסגרת פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, פרק העוסק במומחים, קובעת תקנה 128(א), בין השאר - "(א) הגיש בעל דין חוות דעת בענין שברפואה, רשאי בעל דין אחר לשלוח לו ....דרישה בכתב להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה בידי רופא או מומחה רפואי מטעמו...." בהמשך אותו פרק, קובעת תקנה 137(ב), כי: "(ב) בעל דין שלא נענה לדרישה לפי תקנה 128(א) או 132, ... או שלא נענה במידה מספקת, ואי ההיענות היתה ללא הצדק סביר, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון". 14. בשים לב לכך שהנתבעים דורשים כי התובעת תעבור בדיקה גופנית על ידי המומחה מטעמם, והנתבעת מסרבת לבדיקה זו, יש לומר כי כי מדובר במקרה בו בעל דין לא נענה באופן מספק או מלא לדרישה לפי תקנה 128(א). עצם נכונות התובעת להגיע למרפאת המומחה מטעם הנתבעים ולשוחח עימו, אין בה די כאשר המומחה מטעם הנתבעים סבור כי לשם השלמת חוות דעתו עליו לבדוק את התובעת בדיקה גופנית, והתובעת אינה נענית לכך. 15. השאלה העומדת לדיון הינה אפוא, האם "אי ההיענות היתה ללא הצדק סביר" כלשונה של תקנה 137(ב). 16. שאלת ההצדק הסביר עלתה לדיון בבית המשפט העליון בענין שילה נ' רצ'קובסקי (בר"ע 305/80, פ"ד לה(3) 449 (1981)) אשר הפך במהלך השנים לפסק דין מנחה בענין החלת עקרון תום הלב. באותו מקרה צוין, כי נוכח התוצאה החמורה של חוסר אפשרות להיזקק לחוות הדעת הרפואית שהגיש תובע, יש לפרש את התנאי של "אי ההיענות היתה ללא-הצדק סביר", באופן שאינו צר מדי. ואמר כב' השופט (כתוארו אז) ברק, בענין הפעלת כח הדרישה שבתקנה 128 [אז, תקנה 171], כח שהוא פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973), את הדברים הכלליים הבאים - "חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80 [5]; ע"א 701/79 [4] הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל. בעניין שלפנינו מביא הדבר לידי כך שהדרישה על-פי תקנה 171(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לא תתפוס. " בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461-462 (1981). 17. לגופו של ענין, בענין שילה נ' רצ'קובסקי נמצא כי היה הצדק סביר לסרובו של קטין להבדק על ידי מומחה בתל אביב דווקא. במקרה אחר, מצא בית המשפט המחוזי (כב' השופט ענבר) הצדק לסירוב לדרישה להבדק דווקא על ידי מומחה פלוני שהוא מנהלו הישיר של המומחה שחוות דעתו הוגשה מטעם התובעים (ת.א. (י-ם) אלמקייס נ' שרותי בריאות כללית, דינים מחוזי לז(1) 736 (2006)). 18. מנגד, במקרה אשר נדון בפני כב' השופט גרוניס, לא נמצא הצדק לסרוב להבדק כאשר הסרוב נומק בעובדה שחלפו שנים מאז שהתובעת טופלה על ידי הנתבע, או מיום הגשת התביעה. נמצא כי יש מקום להחיל את תקנה 137(ב) (ת.א. (ב"ש) 467/90 מימון נ' ד"ר סירקיס). 19. בית המשפט גם נתן לעתים במקרים כגון דא סעד השונה מהקבוע בתקנה 137(ב). כך, באחד המקרים עלתה שאלת אשפוזו הכפוי של תובע לשם בדיקתו. זאת, לאחר שבראשית בדיקתו על ידי מומחה ההגנה בתחום הפסיכיאטרי, "התפרץ הנבדק במוטוריקה קולנית ומאימת, עם קללות ואיומים לאלימות גופנית" והמומחה חשש לבודקו, קבע שההתנהגות היתה מגמתית וחיווה דעתו, שראוי שהבדיקה תיעשה בתנאי אישפוז (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 601- 602 (1991)). באותו ענין נקבע (כב' השופט אור) כי היה על בית המשפט קמא לבחון את החלתה של תקנה 137(ב) וכי גם אם לא היה מוכן בית המשפט להגיע למסקנה החלטית שהתנהגותו של התובע מגיעה לכדי סירוב או אי-היענות מספקת להיבדק, היה מקום לברר את העובדות בעניין זה לאשורן, ו"הדרך הנכונה שעמדה בפני בית המשפט בנסיבות שנוצרו הייתה לעשות שימוש בסמכותו הכללית, לפי תקנה 130(א) לתקנות, אף ללא הסכמה או בקשה של הצדדים, ולמנות מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי." בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם מינוי מומחה רפואי כאמור. (ור' גם בר"ע (י-ם) 883/05 ונונו נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לו(3) 95 (2006), כב' השופט אוקון). במקרה אחר, בו סרב תובע לבדק על ידי מומחה מטעם הנתבעים, ואף משך את חוות הדעת שהוגשה מטעמו הוא, קבע בית המשפט (כב' השופט אור) כי הנתבעים יהיו רשאים להגיש את חוות הדעת ויש לראותה כחלק מכתב ההגנה (רע"א 3800/94 בית החולים ע"ש שיבא נ' כהן). 20. בספרות ניתן למצוא לסוגיה, את ההתייחסות הבאה (ההדגשים - במקור): "שאלה קשה יותר מתעוררת בעניין דרישת הנתבע מהתובע לעבור בדיקות מכאיבות או בלתי נעימות, שכרוכה בהן מידה של סכנה. בית המשפט קבע בעניין שילה, מפי השופט ברק, כי הפעלת שיקול דעתו של בעל דין, השולח דרישה לפי תקנה 171 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, צריכה להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב, כפי שבעל דין בעל מטען הגינות סביר היה מתנהג בנסיבות העניין. כלומר, תוך התחשבות בבעל הדין האחר, זאת מכח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). לדעתנו, על פי ההלכה שנפסקה בפסק דין זה, דהיינו, שלתקנה 137 יש לתת פירוש לטובת התובע, תהיה נטיית בית המשפט לראות את סירובו של התובע לעבור בדיקות כאמור כסירוב מוצדק; על הנתבע, במצב זה, יהיה לנסות ולהעריך את היקף הנזק הכרוך בבדיקות אחרות פחות מסוכנות ומכאיבות ופחות חודרניות. אם קיימת תוצאה של בדיקה דומה, נראה, שהתובע לא ייאלץ להיבדק פעם נוספת. אם לא כך המצב, תידון שאלת חיוניות הבדיקה בכל מקרה לגופו. במקרים הנדירים, שבהם קיימת מחלוקת בעניין חשיבות הבדיקה, נראה כי יכריע בה מומחה שימונה מטעם בית המשפט. אין לחייב ביצוע הבדיקה, אך הימנעות ממנה עלולה לפעול לחובת התובע. המצב המתואר הוא יוצא דופן ובמרבית המקרים יהיה מצבו הבריאותי של התובע ברור מבדיקות, אשר חייב הוא לבצע לצורך הטיפול הנדרש בעקבות פגיעתו באירוע נושא התביעה. על פי רוב יראה בית המשפט את סירובו לעבור בדיקות חודרניות, מכאיבות או מסוכנות, כסירוב מוצדק". ע' אזר, א' נירנברג, רשלנות רפואית (2000), עמ' 197. 21. במקרה שלפנינו, הטענה בענין רשלנות רפואית מתייחסת לאיחור בגילוי סרטן צוואר הרחם. התובעת עברה טיפולים כמותרפיים, הקרנות ולבסוף - כריתת רחם. 22. הנתבעים לא חלקו על כך שעצם כריתת הרחם היא עובדה אשר אין צורך עבורה בבדיקה פיזית של התובעת. 23. בתשובה לתגובה שהוגשה מטעם הנתבעים, צוין כי הבדיקה נדרשת על מנת לעמוד על נזקי התובעת ולתת פרוגנוזה של מחלתה. 24. הנזקים הנטענים על ידי התובעת (סע 18 לכתב התביעה) הם נזקים דוגמת: הסבל והייסורים מהטיפולים וההקרנות, שלילת כושר הפריון עקב כריתת הרחם ותחושה כי התובעת בשל כך "פחות אשה", העלאת סיכון לגידולים בשל עצם חשיפה להקרנות, חשש יומיומי לשובו של סרטן, השלכות אפשריות נוספות בשל עצם החשיפה להקרנות, קיצור תוחלת חיים, העדרות מעבודה, עזרת צד ג' וכדומה. 25. כן יצויין כי מעיון בחוות הדעת מטעם התביעה דומה כי זו נערכה ללא בדיקה פיזית של התובעת, חוות הדעת מתבססת בעיקר על מסמכים, ומתמקדת בשאלת הרשלנות בגילוי. 26. לאחר שעיינתי באמור ובמכלול החומר והטעונים שלפני, אני מוצאת כי החומר שהוגש עד כה מטעם הנתבעים אינו בהיר ומפורט מספיק בשאלת חיוניותה של הבדיקה הפיזית לשם תמיכת הגנתם. כאשר אני נותנת דעתי, בין שאר, להלכות הפסוקות דלעיל, לטיפולים ולסבל אשר עברו על התובעת עד כה (מבלי להתייחס לגורם האחראי לכך, אם בכלל) ולסוג הבדיקה אותה היא מתבקשת לעבור, אני סבורה כי על הנתבעים - אם עומדים הם על בדיקה זו - להעמיד תשתית ראייתית ברורה ומפורטת יותר בדבר התועלת הספציפית מהבדיקה המסוימת, העדר אלטרנטיבות לה וחיוניות הדבר להגנה. ככל שהנתבעים יבחרו להציב תשתית כאמור, יעשו כן בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה. 27. לאור האמור, בשלב זה נדחית בקשת הנתבעים. מומחהרפואהבדיקת מומחה רפואימומחה רפואי