התפטרות עקב התקנת מצלמת אבטחה

בפנינו תביעתה של הד"ר לודמילה לשניצר (להלן - התובעת) כנגד מעסיקתה לשעבר פאר מרכז החלמה רפואי בע"מ (להלן - הנתבעת) לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי בגין עוגמת נפש עקב הטרדה מינית וכן להשבת סכומים שקוזזו לטענתה שלא כדין ממשכורת חודש 3/10 ומשכורת חודש 4/10. העובדות ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 1. הנתבעת מפעילה מוסד שיקומי לאוכלוסיה מבוגרת (להלן - בית האבות). 2. התובעת הועסקה כרופאה בבית האבות, החל מיום 17/3/08 ועד ליום 14/4/10 ועד בכלל. כעולה מתלושי שכרה של התובעת, שכרה שולם לה לפי שעות עבודתה בפעל. 3. ביום 31/3/10 הגישה התובעת לנתבעת מכתב התפטרות בו ציינה כי עקב התקנת מצלמת אבטחה בחדרה, עקב הפחתה בשעות עבודה בימי שישי וסירוב לחתום על הסכם עעבודה ועקב התערבות מצד הנהלת בית האבות בעבודתה שהסבה נזק לחולה, היא החליטה להתפטר מעבודתה ועל כן היא מוסרת הודעה מוקדמת של 14 יום כמתחייב מחוק הודעה מוקדמת, ומכאן תביעתה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים. 4. אין חולק בין הצדדים, כי התובעת המשיכה להגיע לעבודה עד ליום 5/4/10 ועד בכלל, כי החל מיום 6/4/10 נעדרה מן העבודה והציגה תעודות מחלה לימים 6/4/10 עד 13/4/10 וכי ביום 14/4/10 חזרה ליום עבודה נוסף. 5. לציין, כי ביום 31/3/10 נשלח אל התובעת מכתבה של הנתבעת אשר בו נדחו כל טענות התובעת, ואף נשלח לה מכתב נוסף שהסב את תשומת ליבה לכך שעל פי חוק הודעה מוקדמת ולאור ויתקה בעבודה, עליה למסור הודעה מוקדמת של 30 יום בטרם התפטרותה ולא 14 יום כפי שנעשה. במשכורתה האחרונה של התובעת לחודש 4/10 קיזזה הנתבעת את הסך של 1,760 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת כדין ומכאן תביעתה של התובעת להשבת הסך של 1,760 ₪, אשר לטענתה קוזז שלא כדין ממשכורתה. 6. מעבר למחלוקת בנוגע לשווי ההודעה המוקדמת וזכאות התובעת לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותה, נטושה מחלוקת נוספת בין הצדדים בכל הנוגע להתקנת מצלמות אבטחה במהלך חודש מרץ 2010 בחדר המשמש את התובעת (ולשיטת הנתבעת, גם את אחות בית האבות). לטענת התובעת בחדר זה היא המשמש אותה לעבודתה היא גם בודקת חולים, ועל כן התקנת מצלמות באותו חדר מהווה פגיעה בצנעת החולים, ואף יש לה סממנים מיניים הואיל והחולים נדרשים להתפשט לצורך בדיקתם, ומכאן אף תביעתה לפיצוי בגין עגמת נפש עקב הטרדה מינית . מנגד, לטענת הנתבעת מצלמות האבטחה הותקנו בבית האבות בכלל מטעמים של בטחון והבטחת שלומם של המאושפזים ואילו בחדר האחות המשמש גם את התובעת הותקנו המצלמות במהלך חודש מרץ 2010 לאחר שהיו גניבות של פריטים מחדר האחות. לטענתה, התובעת אינה בודקת את החולים באותו חדר אלא בחדרי החולים ולנוכח אי שביעות רצונה מהתקנת המצלמות, יזמה התובעת בכוונה בדיקת חולים בחדרה, על מנת שתוכל לצלמם וליצור פרובוקציה. יתרה מכך, לטענת הנתבעת, המוכחשת מכל וכל על ידי התובעת, לנוכח אי שביעות רצונה של התובעת מהתקנת המצלמה בחדרה, היא חיבלה בכוונה במצלמה על ידי פגיעה בכבל של המצלמה דבר שגרם לקצר שהרס את המצלמה. 7. אי לכך, הגישה הנתבעת תלונה כנגד התובעת למשטרת ישראל ביום 17/3/10 על היזק לרכוש במזיד (ראה: נספח ב' לכתב ההגנה), ודוק, אין חולק בין הצדדים כי התלונה נסגרה, אלא שלאור אישור אישור משטרת ישראל מיום 19/11/10 (ראה: נספח ב' השני לכתב ההגנה), עולה כי בעקבות ערר שהגישה הנתבעת על סגירת התיק, ניתנו הוראות לבצע השלמות חקירה. לטענת התובעת, היא מצידה הגישה תלונה למשטרת ישראל כנגד מנהלת הנתבעת על הטרדה מינית. 8. בין אם כך ובין אם כך, במסגרת משכורתה של התובעת לחודש 3/10 קיזזה הנתבעת משכרה של התובעת את הסך של 986 ₪ בגין עלות רכישת מצלמה חדשה (ראה: חשבונית מיום 22/3/10 - נספח ג' לכתב ההגנה), ומכאן תביעתה של התובעת להשבת הסך של 986 ₪ שקוזזו משכרה במשכורת חודש 3/10, בגין עלות מצלמה חדשה. דיון והכרעה 9. מטעם התובעת, שלא היתה מיוצגת, העידה התובעת בעצמה בפנינו ונחקרה על עדותה בחקירה נגדית. מטעם הנתבעת העיד בפנינו ונחקר בחקירה נגדית מר יצחק אביעד מנהל הנתבעת. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה בפנינו ומכאן הכרעתנו להלן. התביעה להשבת הקיזוז בסך של 1,760 ₪ ממשכורת חודש 4/10. 10. לטענת התובעת, היא מסרה הודעה מוקדמת כדין בהתאם לחוק הודעה מוקדמת ועל כן לא היה כל מקום לקזז ממשכורתה את הסך של 1,760 ₪. לטענתה בעדותה בפנינו, היא התייעצה עם מספר עורכי דין בטרם מסרה את אותה הודעה (ראה עדותה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 18-19) והם אלו שיעצו לה בכל הנוגע למשך ההודעה המוקדמת. אי לכך, עומדת התובעת על תביעתה להשבת הסכום הנ"ל שלשיטתה קוזז ממשכורתה שלא כדין. 11. סעיף 2 (ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן - חוק הודעה מוקדמת) שכותרתו: "חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות", קובע כי: "עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה". בהתאמה לכך, קובע סעיף 7 (ב) לחוק, כי: (ב) עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". באשר למשך ההודעה המוקדמת, הרי שסעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת, קובע לגבי עובד בשכר דוגמת התובעת, כי: "עובד בשכר זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן: (1) במהלך שנת עבודתו הראשונה - של יום אחד בשל כל חודש עבודה; (2) במהלך שנת עבודתו השניה - של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה; (3) במהלך שנת עבודתו השלישית - של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה; (4) לאחר שנת עבודתו השלישית - של חודש ימים". בעניינו, אין חולק כי התובעת החלה את עבודתה ביום 17/3/08 ומכאן שביום 17/3/10 החלה התובעת את שנת עבודתה השלישית בנתבעת. לפי סעיף 4(3) לחוק החל מיום 17/3/10 היה על התובעת למסור הודעה מוקדמת בהיקף של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה. הואיל ובמועד התפטרותה ביום 31/3/10 לא השלימה התובעת שני חודשי עבודה באותה שנה, אין זאת אלא שבמועד זה היה עליה למסור הודעה מוקדמת של 21 ימים ולא 14 ימים כפי שנמסרו על ידה. אי לכך אנו קובעים שבמועד התפטרותה היה על התובעת למסור הודעה מוקדמת של 21 ימים. 12. ודוק, לביסוס היעדרותה בימים 6/4/10 עד 13/4/10 מסרה התובעת לנתבעת אישור מחלה (ראה: נספח ח לכתב ההגנה, אשר צורף על ידי הנתבעת). במסגרת עדותה בפנינו הסבירה התובעת כי היא נעדרה באותה תקופה מן העבודה בשל התקף סחרחורת וורטיגו (ראה עדותה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 15-16), כמצויין על גבי אישור המחלה, וגרסתה זו לא נסתרה. משכך, וגם לשיטת הנתבעת בכתב ההגנה, באישור המחלה שבנדון "רב הנסתר על הנגלה", לא הוכח בפנינו כל מתום בהעדרות זו של התובעת, מה גם שהנתבעת עצמה שילמה לתובעת דמי מחלה בגין העדרות זו בחודש 4/10. משכך, אנו קובעים כי אכן התובעת מסרה הודעה מוקדמת של 14 יום בטרם התפטרותה, ואולם, בהינתן כי במועד זה היה על התובעת למסור הודעה מוקדמת של 21 יום, אין זאת אלא שלאור הוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, על התובעת לשלם לנתבעת פיצוי בסכום השווה לשכרה הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת, ובענייננו בגין 7 ימים נוספים מעבר להודעה המוקדמת שנמסרה על ידיה. זאת ועוד, סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת נוקב בביטוי "ימים" במובחן מ"ימי עבודה" ואף סעיף 7(ב) לחוק נוקב בביטוי "בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת", ללמדך כי המדובר בימים קלנדאריים במובחן מימי עבודה בפעל. הואיל ואין חולק בין הצדדים, כי בסמוך למועד סיום עבודתה עבדה התובעת 5 ימים בפעל (לא כולל יום שישי), אין זאת אלא שלאור היקף ההודעה המוקדמת שמסרה, היה עליה לפצות את הנתבעת בסכום השווה ל-7 ימים קלנדאריים שהם 5 ימי עבודה בפעל. לא היה חולק בין הצדדים, כי התובעת עבדה בהיקף של 4 שעות ליום תמורת הסך של 40 ₪ לשעה. אי לכך, היה על התובעת לפצות את הנתבעת בסך של 800 ₪, בגין אי מסירת הודעה מוקדמת בהיקף כמתחייב על פי חוק הודעה מוקדמת. לציין, כי סכום זה רשאית היתה הנתבעת לקזז ממשכורתה האחרונה של התובעת, אלא שעיון בתלוש בשכר האחרון של התובעת לחודש 4/10 מעלה כי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת כדין, קיזזה הנתבעת מן התובעת את הסך של 1,760 ₪ ועל כן על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 960 ₪ שקוזז ממנה ביתר. 13. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, תביעתה של התובעת להשבת הסך של 1,760 ₪ שקוזזו ממנה במזכורת חודש 4/10 מתקבלת באופן חלקי בלבד, ואנו מחייבים את הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 960 ₪ אשר קוזז ביתר משכרה האחרון של התובעת לחודש 4/10. התביעה להשבת הקיזוז בסך של 968 ₪ ממשכורת חודש 3/10 14. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה כאמור התובעת להשבת הסך של 968 ₪ אשר קוזזו משכרה לחודש מרץ 2010, בגין שווי עלות מצלמה. לעניין זה כאמור טענה הנתבעת כי המדובר בעלות רכישת מצלמה חדשה, לאחר שהתובעת חיבלה במצלמה שהותקנה בחדרה. כאמור, לכתב הגנתה, צירפה הנתבעת חשבונית מיום 22/3/10 (נספח ג' לכתב ההגנה) לביסוס עלות המצלמה החדשה והוסיפה כי דבר ביצוע העבירה הנ"ל תועד בסרטון וידאו שיוצג על ידי הנתבעת במהלך הדיון בפני בית הדין. וכך, לטענת מנהל הנתבעת בעדותו בפנינו, באותו יום שהמצלמה הפסיקה לעבוד הוא העלה שחזור של המצלמה עד לאותה דקה שבה היא הפסיקה לעבוד וראה בו את התובעת נוטעלת את החדר, מככבה את האור ובעזרת סכין שהביאה מביתה אותו הדביקה לסרגל "קרעה" את חוטי המצלמה "ואז המצלמה נשרפה" (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 25-29). מנגד, התובעת הכחישה מכל וכל את המיוחס לה לעניין זה (ראה עדותה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 17-22) ואף הוסיפה וטענה כי מיד כאשר התגלתה התקלה במצלמה והיא הואשמה בגרימתה היא ביקשה ממנהל הנתבעת לזמן משטרה אך הוא סירב (ראה עדותה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 7-9). לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית על ידי התובעת, כאשר עומת עם הטענה שחוט המצלמה בכלל לא היה קרוע, חזר בו מנהל הנתבעת מן הטענה שהתובעת "קרעה" את החוט וטען כי כתוצאה ממגע הסכין עם החוטים אירע קצר שגרם לשריפת המצלמה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 10-12). אלא שבכך לא סגי, כאמור לביסוס טענתה לגבי מעשיה של התובעת הודיעה הנתבעת כי תציג "סרטון וידאו" המציג את מעשי התובעת במהלך הדיון. דא עקא, שבמהלך הדיון הציג ב"כ הנתבעת דיסקט שעליו מתועדים לדבריו מעשי התובעת. כאשר הוכנס הדיסקט למחשב בית הדין על התוכנות המצויות בו, התברר כי לא ניתן לצפות בדיסקט באמצעות התוכנות המצויות במחשב בית הדין. בקשת ב"כ הנתבעת לאפשר לו להגיש את הסרטון על גבי דיסק אחר במועד מאוחר יותר נדחתה, שכן זהו תפקידו של בעל הדין להבטיח כי ניתן יהיה לצפות בראיה שהוא מבקש להציג, בין אם בדרך של בדיקה מראש לגבי התאמת תוכנת בית הדין לתוכנה שממנה הוצא הדיסקט, ובין אם בהצטיידות בכלים המתאימים כגון מחשב נישא, שיאפשרו את הצגת הראיה בפני בית הדין. הנתבעת בענייננו נמנעה מלעשות את הנדרש ממנה, ובנסיבות אלו, לא היתה שום הצדקה להורות על דחיית דיון שנקבע זה מכבר להוכחות וסיכומים בעל פה, בשל מחדל מסוג זה הרובץ כל כולו לפתחה של הנתבעת. 14. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את עצם המעשים שיוחסו על ידיה לתובעת והוכחשו על ידי התובעת, ועל כן ואף מבלי להדרש לסתירות שנפלו בעדותו של מנהל הנתבעת כמבואר לעיל ומבלי להדרש לשאלה, האם עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי מעשי התובעת (שכאמור לא הוכחו) הם שגרמו לנזק למצלמה אשר חייב רכישת מצלמה חדשה, בהכרח - אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את גרימת הנזק הנטען על ידי התובעת או את היקפו. 15. אי לכך ומן הטעמים כמבואר לעיל תביעתה של התובעת להשבת הסך של 986 ₪ מתקבלת ואנו מחייבים את הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 986 ₪ אשר קוזז משכרה בחודש 3/10. התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש בשל הטרדה מינית 16. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לפיצויה בסך של 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ככל שניתן היה להבין מתוך כתבי תביעתה (לרבות כתב התביעה המתוקן) ועדותה בפנינו, את ההטרדה המינית הנטענת מייחסת התובעת לכך שלאור העובדה שהחולים שאותם בדקה בחדרה נדרשים להתפשט ולאור העובדה ולצפיה בצילומים על ידי מנהל הנתבעת, יש סממנים מיניים, קמה לה זכאות לפיצויי בגין עגמת נפש עקב הטרדה מינית . 17. אין בידינו לקבל את תביעתה זו של התובעת. אכן, בית הדין לעבודה מוסמך לדון בעוולה אזרחית לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, ואף לפסוק פיצויים לפי אותו חוק, לרבות בגין נזק לא ממוני אם הוכח בפניו ביצוע עוולה לפי החוק, אלא שבמה דברים אמורים. החוק למניעת הטרדה מינית, עניינו בעוולות כהגדרתן באותו חוק שבוצעו כנגד התובע את אותם סעדים, ולא בשל עוולות שבוצעו כלפי צדדים שלישיים. הואיל ובענייננו לא טוענת התובעת כי משהו צפה בה כשהיא מתפשטת, אין זאת אלא שתביעתה ברכיב זה אינה מגלה כל עילה ודינה להדחות, וזאת אף מבלי להדרש לשאלה האם המיוחס על ידי התובעת לכשעצמו מגלה עוולה לפי החוק למניעת הטרדה מינית. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת ברכיב זה לכתב התביעה, ולהצר על השימוש הציני שעשתה התובעת בהוראות חוק זה, שלא לצורך. התביעה לפיצויי פיטורים 18. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורי בנסיבות התפטרותה מעבודתה, לשיטתה בדין מפוטר, בסך כולל של 7,500 ₪. לטענת הנתבעת מנגד, לא התקיימו במקרה זה הנסיבות המזכות את התובעת בפיצויי פיטורים בדין מפוטר, ובכל מקרה ואף אם יקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, הרי שלכל היותר המדובר בסך של 6,666 ₪ לאור משכורתה הממוצעת של התובעת ב-12 חודשי עבודתה האחרונים. 19. באשר לזכאות עובד מתפטר לפיצויי פיטורים, קובע סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בתובע הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על התובע [ראה: דב"ע מח/3-159 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290]. כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/3-15 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן/3-10 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421] זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים "מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל לכך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157; דב"ע מב/132-3 להבים בע"מ ואח' - פרנסה משה, פד"ע יד, 264]. אי לכך נפסק, כי הגורם שהביא להתפטרות לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה של ההתפטרות [ראה: דב"ע לה/3-41 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. 20. ומן הכלל לענייננו. במכתב ההתפטרות מיום 31/3/10 תלתה את התובעת את התפטרותה מעבודתה ב-3 אלה: - התקנת מצלמת אבטחה בחדרה. - הפחתה בשעות עבודה בימי שישי וסירוב לחתום על הסכם בכתב. - התערבות מצד הנהלת בית האבות בעבודתה המסיבה נזק לחולים. במסגרת עדותה בפנינו הוסיפה התובעת וטענה כי הקיזוז משכרה במשכורת חודש 3/10 אף הוא גרם להתפטרותה (ראה עדותה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 12-13). 21. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת, שהועלתה לראשונה במסגרת עדותה בפנינו לפיה בעקבות קיזוז הסך של 986 ₪, ממשכורת חודש 3/10 החליטה להתפטר מעבודתה. לא רק שטענה זו לא הועלתה במסגרת מכתב ההתפטרות, ואף לא בכתבי טענותיה של התובעת, אלא ובעיקר שהיא אינה מתיישבת עם ההגיון והשכרל הישר, שכן ממה נפשך, לטענת התובעת בעדותה בפנינו (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 12), היא קיבלה את תלוש השכר לחודש 3/10 ביום 10/4/10. אלא שנעלם מעיני התובעת כי מכתב ההתפטרות שלה נכתב ונמסר עוד קודם לכן ביום 31/3/10 ועל כן, אין זאת אלא שלעניין זה המדובר בחכמה שלאחר מעשה ויש להצר על כך שהתובעת בחרה להעלותה המסגרת עדותה בפנינו. 22. בכל הנוגע לטענה להתערבות מצד מנהל הנתבעת שגרמה למות חולה, טענה התובעת בתביעתה ועדותה בפנינו כי היה מקרה שעל מנת ליצור פרובוקציה, בו מנהל הנתבעת שהוא אינו איש רפואה, לקח ממנה הפניה שהכינה עבור אחת החולים לבית חולים ואמר שהוא בעצמו יטפל בחולה ואסר עליה להתקרב לחולה, וכי בסוף אותו שבוע החולה נפטרה (ראה עדותה: בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 5-8). לציין, כי מנהל הנתבעת הכחיש מכל וכל התרחשות אירוע זה, כשעומת על ידי התובעת עם הטענה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 13-14). בין אם כך ובין אם כך, טענתה זו של התובעת נעדרה את הפירוט המינימאלי הנדרש, לא לעניין זהות החולה ואף לא לגבי מועד האירוע, ועל כן וכבר מטעם זה, אין בידינו לקבוע כי התובעת הוכיחה את טענתה זו. 23. בכל הנוגע לטענה לגבי הפחתה בשעות העבודה, הרי שלעניין זה לא היה חולק בין הצדדים כי בתחילת עבודתה של התובעת היא הועסקה בהיקף של 6 ימים בשבוע (כולל יום שישי). הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה האם ההפחתה ל-2 ימי שישי בחודש באה ביוזמת התובעת או שמא ביוזמת הנתבעת. כך לשיטת התובעת, היתה זו הנתבעת שהחליטה להפחית את ימי השישי בהם עבדה ל-2 ימי שישי בחודש (ראה עדות התובעת: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 9-16). מנגד, לטענת מנהל הנתבעת, הפחתה זו באה בעקבות בקשה של התובעת להפסיק לעבוד בימי שישי בכלל, כאשר היתה זו הנתבעת שלא יכלה לעמוד בדרישה ועל כן הגיעו הצדדים לפשרה שהתובעת תעבוד שישי כן וישיש לא במשך שני ימי שישי בחודש (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 11-14). מכל מקום, אף לשיטת התובעת הפחתה זו חלה החל מחודש 8/08 , היינו כ-4 חודשים לאחר תחילת עבודה (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 13). אף אם היינו מעדיפים את גרסת התובעת על פני גרסת מנהל הנתבעת באשר לגורם שביקש את ההפחתה, הרי שבהינתן כי לאחר הפחתה זו שחלה בסמוך לאחר תחילת עבודתה, המשיכה התובעת לעבוד עוד שנה ושמונה חודשים בנתבעת - אין זאת אלא שהתובעת הביעה את הסכמתה מכללא לשינוי זה במתכונת העבודה, ועל כן שינוי זה במתכונת העבודה אינו יכול להוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת או אף נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה נכון לחודש 4/09 שנה ושמונה חודשים לאחר השינוי במתכונת העבודה. משך הזמן בו הסכינה התובעת עם השינוי, מנתק את הקשר הסיבתי שבין התפטרותה במועד שבו התפטרה לבין שינוי מתכונת העבודה. 24. אלא שבכך לא סגי, שכן ממשיכה התובעת וטוענת כי לאחר אותה הפחתה, שבה הנתבעת והפחיתה פעם נוספת את ימי השישי הנותרים כך שהופחתו ממשרתה ימי השישי בכלל בטענה כי מספר החולים אינו מצדיק את עבודתה ב-2 ימי השישי הנותרים וכי ככל שיתווספו חולים יוחזרו לה אותם שני ימי שישי (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 17-19). לטענתה, כאשר ביקשה מספר פעמים ממנהל הנתבעת להחזיר לה את אותם ימים, הוא השיב לה שרק כאשר יהיו יותר חולים יוחזרו לה אותם ימים, ועל כן היא המשיכה לעבוד בנתבעת בתנאים אלו (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 19-21). ודוק, לעניין זה אישר מנהל הנתבעת כי אכן כעבור כמה חודשים לאחר ההפחתה הראשונה ובשל ירידה בתפוסת בית האבות, הודיעה הנתבעת לתובעת על הפחתת אותם שני ימי שישי ולשיטתו: "הודענו לה שאנחנו נעתרים לבקשה שלה הקודמת שלא לעבוד בימי שישי בכלל והיא הסכימה ולראיה היא המשיכה לעבוד" (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 14-16). מכל מקום מנהל הנתבעת אישר שהתובעת פנתה אליו כחודשיים לפני סיום עבודתה בבקשה להחזיר לה את ימי השישי הנ"ל והוא סירב לעשות כן והבהיר שרק כאשר תעלה התפוסה בבית האבות, תשקל בקשתה להוסיף לה ימי שישי (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 18-21). מכל מקום, גם לעניין הפחתה זו, הרי שאף לשיטת התובעת עצמה בעדותה בפנינו, הפחתה נוספת זו חלה החל מחודש 5/09 , היינו כשנה לפני התפטרותה (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 17). כמו לגבי ההפחתה הקודמת, עצם העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד במתכונת מצומצמת זו במשך כשנה, ולשיטתה היא עצמה, אף הסכימה לה - מנתקת את הקשר הסיבתי שבין השינוי לבין בחירתה להתפטר במועד שבו התפטרה, וזאת אף אם לגופם של דברים ניתן היה לראות בעצם ההפחתה משום הרעה בתנאי העבודה או נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מן התובעת להמשיך בעבודתה. משכך הם פני הדברים, הרי שגם אם ביקשה התובעת חודשיים לפני סיום עבודתה לחזור למתכונת הקודמת לה הסכימה במשך כ-10 חודשים - אין בנסיבה זו עילה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר במועד בו התפטרה התובעת. 25. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אין בידינו לשעות לטענותיה של התובעת ככל שהן נוגעות לטענתה כי התפטרה בשל הקיזוז בשכרה בחודש 3/10 או בשל שתי העילות (ב) ו-(ג) לעיל למכתב ההתפטרות. שונים הם עם זאת פני הדברים, בכל הנוגע להתקנת מצלמת האבטחה בחדרה של התובעת, שאגב היתה העילה הראשונה שננקבה על ידי התובעת במכתבה, ואף התרחשה בסמוך למועד התפטרותה של התובעת, ונבאר. כך, אין חולק בין הצדדים כי ברחבי בית האבות הותקנו מצלמות אבטחה לצורך בטחון החולים זה מכבר, ואולם המחלוקת בתיק זה מתייחסת להתקנת מצלמת אבטחה בחדרה של התובעת, או לשיטת מנהל הנתבעת, בחדר "האחות והרופאה" (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 23), במועד כלשהו בתחילת חודש מרץ 2010. כעולה מעדות התובעת, היא התנגדה להתקנת והפעלת המצלמות בחדר המשמש אותה (ראה עדותה: בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 9-12 ובעמ' 4 ש': 2-4 ) וטענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת. יתרה מכך, לטענתה היא "דרשה מכתב פיטורים" אם המצלמות לא יסולקו מחדרה אך בקשתה נדחתה על ידי מנהל הנתבעת (ראה עדותה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 3-4). מנגד, לטענת מנהל הנתבעת, הסיבה להתקנת אותן מצלמות בחדר הנ"ל היתהשבשלב מסוים נגנבו פריטים מאותו חדר אחות שהוא בדרך כלל פתוח (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 25-26) וכאשר נשאל מה נגנב מאותו חדר, השיב שקוספת סטיקרים לבדיקות (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 1). מכל מקום לא נטען על ידי הנתבעת, כי התובעת נחשדה כמי שגנבה את אותם סטיקרים, אם כי בעדותו בפנינו ציין מנהל הנתבעת כי לאחר הצבת המצלמות, נצפתה התובעת קוראת עיתון בחדרה במקום לעבוד (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 24). ודוק, באשר לטענת התובעת כי בחדר זה היא נוהגת לבדוק חולים, טען מנהל הנתבעת בעדותו בפנינו, כי אין לטענה זו כל יסוד שכן החולים נבדקו תמיד במיטותיהם כאשר לכל היותר נלקחו בדיקות דם בחדר האחות, וכי התובעת החלה לבדוק חולים בחדר האחות כתגובה וכפרובוקציה להתקנת המצלמה, ואף אז דובר במקרים בודדים, שבהם התוסעת הורידה את החולים לחדר וצילמה אותם בעצמה על מנת להוכיח שהיא בודקת חולים בחדר (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 2-10). מכל מקום, לשיטת מנהל הנתבעת בעדותו בפנינו, הסיבה האמיתית להתפטרות התובעת היתה הגשת התלונה כנגדה למשטרה על החבלה במצלמה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 6-7). 26. ובכן, בניגוד לסברת הנתבעת, אנו שוכנענו כי התקנת והפעלת מצלמת אבטחה בחדר בו עובדת רופאת בית האבות (אף אם לא נהוג לבצע בו בדיקות כטענת הנתבעת), בניגוד להסכמתה וחרף התנגדותה המפורשת, עולה כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ונסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, כהגדרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ונבאר טעמינו להלן. 27. סעיף 1 חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות), קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו" סעיף 2 חוק הגנת הפרטיות, קובע שורה של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות, ולענייננו רלוונטי סעיף קטן 2(3), אשר קובע, כדלקמן: "2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) ... (2) ... (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; . ." עת עסקינן בתחום יחסי העבודה ולאור אופיים של יחסי עובד מעביד, מתעוררת השאלה מהו "תחום היחיד" עת דנים אנו בנסיבות הנוגעות ליחסי עבודה, בהן אין חולק כי מקום העבודה ככזה הוא קניינו של המעביד. בפסיקה ובמאמרים הוגדרה הזכות לפרטיות כזכות כלפי האדם ולא כלפי המקום: "נראה איפה שעל פני התפישה התוחמת את אזורי הפרטיות המוגנים יותר על בסיס של קניין, יש להעדיף תפיסה רחבה יותר, המגדירה, כאמור, את רשות היחיד מתוך רצון להגן על פרטיותו של אדם ולא על פרטיותו של מקום. תפישה זו מודדת, כאמור, את רשות היחיד על פי קריטריון דינאמי של ציפייה לגיטימית לפרטיות ולא על פי קריטריון סטטי התוחם את רשות היחיד על בסיס נכסי.... רשות היחיד הינה מסגרת של צינעה שנוצרה על ידי בעלי השיחה על ידי נקיטת צעדים אפקטיביים חוקיים, שנועדו לכסות את שיחתם מאוזני הבריות הסובבים אותם" [ראה: א. שטיין, "האזנת סתר ומעקבים אלקטרוניים נסתרים", משפטים יד, תשמ"ה, 527, 535-536]. וכך גם בבג"צ 6650/04 פלונית נ ' ביה"ד הרבני האזורי בנתניה (פסה"ד מיום 14/5/07), נפסק: "לדיבור רשות היחיד משמעות שונה על פי הקשרה... אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית"... הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום....סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו" (שם, ע' 7). 28. בענייננו, כאשר הוקצה לרופאת בית האבות חדר ושולחן (גם אם הוא לא משמש אותה באופן בלעדי וגם אם לא כל הזמן), הרי שבמובחן משטחים אחרים של בית האבות בהם מבצעת הרופאה את תפקידה - המדובר ברשות היחיד שלה כל עוד היא עובדת באותו חדר (ודוק, גם אם אינה בודקת חולים באותו חדר) ודי בכך שהיא מבצעת עבודה משרדית או אף משוחחת בחדר זה עם החולים או עם בני משפחותיהם. לשיטת מנהל הנתבעת, הסיבה להתקנת המצלמות היתה גניבות מאותו חדר. אם אמנם כך הם פני הדברים ומשלא נטען כי התובעת נחשדה בגניבות - לא היתה כל הצדקה להפעיל את המצלמות בזמן שהתובעת נמצאת ו/או עובדת בחדר. איננו מחווים דעתנו בשאלה האם צילום החדר בזמן ביצוע בדיקות דם, מהווה פגיעה בפרטיותם של הנבדקים, שכן איננו נדרשים לשאלה זו במסגרת הכרעתנו שבנדון, ואולם ככל שעסקינן בעניינה של התובעת, הפעלת המצלמות בזמן שהתובעת נמצאת ו/או עובדת בחדר שהוקצה לה, מהווה פגיעה לא מידתית ולא סבירה בפרטיותה של התובעת. כאמור, התובעת הועסקה בנתבעת בהיקף חלקי, ועל כן, גם אם ניתן למצוא הצדקה להתקנת המצלמות בחדר והפעלתן בזמן שהחדר ריק מאדם מחשש לגניבות, אין זה סביר ואין זה מידתי להפעיל את המצלמות בזמן שהתובעת נמצאת בחדר ו/או משתמשת בחדר לצרכי עבודתה, ועל כן אף אין הנתבעת יכולה לחסות בצל ההגנות שבסעיף 18 ו-20 לחוק הגנת הפרטיות. 29. בהינתן סמיכות הזמנים שבין התקנת המצלמה לבין ההתפטרות ומשקבענו כי התובעת התריעה על כך שאיננה מוכנה לכך שהמצלמה תצלם אותה בחדר הנ"ל - אין זאת אלא שהוכח הקשר הסיבתי שבין נסיבות אלו לבין התפטרותה. יתרה מכך, משקבענו כי התובעת התריעה בפני הנתבעת על כך שאיננה מוכנה לכך שהמצלמה תצלם אותה בזמן ביצוע עבודתה, אך הנתבעת לא שעתה לדרישתה זו, ואף לא לאחר שהתובעת שלחה את מכתב ההתפטרות (ראה לעניין זה: את תגובת הנתבעת במכתבה מיום 31/3/10 במענה למכתב ההתפטרות, שם דחתה את דרישתה זו של התובעת) - אין זאת אלא שאף התקיימה בתובעת דרישת הפסיקה, להתריע מבעוד מועד על אותה הרעה בתנאי עבודתה ונסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. 30. אי לכך, והגם שאין בידינו לקבל את טענותיה של התובעת לגבי שאר עילות ההתפטרות, הרי שלמצער בעניין זה סירובה של הנתבעת לחדול מהפעלת המצלמה בזמן שהתובעת נמצאת ו/או מבצעת את עבודתה בחדר שהוקצה לה לשם כך, לאחר שהתובעת התנגדה לכך והתריעה על כך במפורש - עולה כדי הרעה מוחשית עבודתה של התובעת ונסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. 31. אי לכך, אנו קובעים כי בנסיבות התפטרותה אלו מעבודתה בנתבעת זכאית התובעת לפיצויי פיטורים. ובאשר לשיעורם של אלו, הרי שבחינת תלושי השכר החלקיים שהמציאו שני הצדדים לתקופה של 12 חודשי עבודתה האחרונים של התובעת, מעלה כי בתקופה זו עבדה התובעת בהיקף ממוצע של 81.46 שעות לחודש. משלא היה חולק כי שכרה השעתי האחרון של התובעת עמד על 40 ₪, אין זאת אלא שמשכורתה הקובעת של התובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים עמדה על סך של 3,258 ₪. משלא היה חולק בין הצדדים כי התובעת הועסקה בנתבעת החל מיום 17/3/08 ועד ליום 14/4/10 הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטוירם בסך של 6,788 ₪ על פי החישוב שלהלן: 3,258 ₪ X 25 חודשים = 6,788 ₪. 12 אי לכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 6,788 ₪. 32. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, תביעת התובעת לפיצויי בגין עגמת נפש - נדחית. תביעותיה של התובעת לפיצויי פיטורים והשבת סכומים שנוכו ממשכורותיה מתקבלות באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך של 6,788 ₪. ב. השבת קיזוז ממשכורת חודש 3/10 בסך של 968 ₪. ב. השבת קיזוז ממשכורת חודש 4/10 בסך של 900 ₪. הואיל והתובעת לא עתרה במפורש לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ושכר, ובשים לב למחלוקת האמיתית בין הצדדים בכל הנוגע לעצם זכאותה של התובעת לסכומים נשוא תביעתה - אנו מורים כי הסכומים כאמור לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/4/10 ועד לתשלום המלא בפעל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 1,200 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצדמה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. 33. באפשרות צד המעוניין בכך, להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. ניתן היום, כ' שבט תשע"א, 25 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. (-) (-) נציג עובדיםגדעון בן יוסף נציג מעבידיםפואד חמדאן אביטל רימון-קפלןשופטת אבטחהמצלמת אבטחההתפטרות