תביעה לפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979

1. מבוא זוהי תביעה כספית בהתאם לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. הנתבע – עו"ד במקצועו – ייצג את התובעים בהליכים אותם הם ניהלו בבית משפט לענייני משפחה בר"ג – תמ"ש 99540/99 – בעקבות מערכת היחסים בין התובעת ובעלה, אשר עלו על שרטון. ביום 13/12/1999 ניתן תוקף של פסק דין ל"הסכם גירושין" בין הצדדים. בסעיף 12 להסכם נאמר: "12. כספים: 12.1. הבעל ישלם לאשה לצורך איזון משאבים סכום בש"ח השווה ל-117,000 $. התשלום עפ"י השער היציג בעת התשלום. התשלום עד ליום 30.4.2000. הבעל יצא ידי חובת התשלום הנ"ל בהפקדת התשלום אצל ב"כ האשה עו"ד סולסקי. ב"כ האשה יחזיק הסכום בנאמנות וישקיע אותו בהתאם להנחיות האשה. 12.2. הסכום הנ"ל ישמש אך ורק לרכישת דירה לאשה ולבן. הדירה שתרכש תרשם ע"ש האשה והבן בחלקים שווים ביניהם. האשה תודיע לבעל על הרכישה ותמציא לו העתק החוזה וכן אשור בעתיד על רישום חצי דירה ע"ש הבן. ... 12.4. ב"כ האשה יעביר לאשה את הסכום שהופקד אצלו בעת חתימת חוזה הרכישה". עם מתן פסק הדין קיבל הנתבע לידיו את הסכום המפורט בסעיף 12 (1) דלעיל; והחזיק אותו בנאמנות עבור התובעים עד למילוי ההתחייבויות המפורטות בסעיפים 12 (2) 12 (4) דלעיל. טענות התובעים הן כדלקמן: מרגע הפקדת הכספים, הנתבע מידר את התובעת מכל מידע באשר לכספים ולא העביר לה כל דו"חות באשר להפקדת הכספים, ויתרות כספים המצויים עבורה, לרבות פרטי החשבון בו הופקדו הכספים. הנתבע החזיק את הכספים בחשבונו הפרטי ביחד עם רעייתו. הנתבע עיכב חלק מכספי הנאמנות בידיו, עד לשחרור הכספים בעקבות החלטת בית המשפט. עיכוב שחרור הכספים אילץ את התובעת לשבור תוכנית חסכון "תעוז" והביא נזק לתובעת. מכאן התביעה הכספית כנגד הנתבע על סך של 114,040 ₪ הכוללת: 33,182 ₪ הפסדי ריבית. 15,000 ₪ נזק בגין שבירת קופת גמל "תעוז". 5,858 ₪ החזר תשלום ששולם לנתבע. 50,000 ₪ הוצאות שנגרמו בעקבות הליכים שהתקיימו בבית משפט שלום ומחוזי, עוגמת נפש, הפסד ימי עבודה וטרדה. בתצהיר ובכתב ההגנה דוחה הנתבע את טענותיה של התובעת וטוען בין השאר: "א. בידיעתם ובהסכמתם של התובעת ובעלה לשעבר (להלן: "הגרוש"), הופקד הפקדון שהיה בנאמנות הנתבע, בבנק דיסקונט, סניף צפון דיזנגוף בת"א, בתוכנית חסכון "פרימון" נושא רבית משתנה, אשר היווה השקעה סולידית ובטוחה. ב. במשך כל התקופה שמתאריך 30.4.00 ועד לחודש אוגוסט 2004 (להלן: "תקופת החסכון"), שקד הנתבע על השקעתם של כספי הפקדון בצורה סולידית ויעילה, ובשל הכרותו רבת השנים ויחסיו הטובים עם סניף הבנק שבו נחשב הנתבע ללקוח מכובד, קיבל הנתבע את הרבית הגבוהה ביותר שניתן היה לקבל מהבנק עבור כספי הפקדון. ג. במשך כל תקופת החסכון נהגה התובעת לקבל, הן מהנתבע והן מפקיד הבנק, מר ארמונד, דיווחים שוטפים וסדירים, וכן מידע אמין ומדוייק שנמסר לה לעתים מזומנות על-ידי פקיד הבנק, כל אימת שהתובעת פנתה אליו ישירות. מעולם, במשך כל תקופת החסכון, לא הביעה התובעת טרוניה או טענה לגבי אי-קבלת מידע, כביכול, הנוגע לכספי הפקדון, וזאת, כאמור, עד אשר הבינה כי לא תוכל להמשיך ולהתחמק מתשלום שכרו של הנתבע. 7. ... ג. בנוסף, יטען הנתבע כי חשבון הפקדון שימש לצרכי פקדונות הנאמנות במשרדו, וחשבון התובעים נוהל בו בנפרד מיתר החשבונות של לקוחותיו האחרים, וזאת בהנהלת חשבונות תקנית ומבוקרת בידי רואה חשבון ובהתאם להוראות מס הכנסה". (סעיף 3 לכתב ההגנה. ראה גם סעיף 4 לתצהיר הנתבע). אני דוחה את טענת התובעת על פיה תצהיר הנתבע אינו יכול לשמש ראיה, היות והנתבע נמנע מלהעיד בביהמ"ש. תצהיר הנתבע והמוצגים המצורפים לו הוגשו לביהמ"ש כראיה. הנתבע היה נוכח בדיון שהתקיים ביום 5/5/2009 ולא נמנע מלהעיד/להיחקר על תצהירו. עדותו של הנתבע לא נשמעה, נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך הדיון. לאחר שנשמעה עדותו של פקיד הבנק ולכשהגיע תורו של הנתבע להעיד, הגיעו הצדדים לידי הסכמה/הסדר דיוני, בהמלצת ביהמ"ש, כי ימונה מומחה ע לידי ביהמ"ש אשר יבדוק את טענות הצדדים, לרבות אלו המופיעות בתצהירי בעלי הדין ועדות התובעת. בכך התייתרה עדותו של הנתבע והתובעת לא ביקשה לחקור אותו על תצהירו. (ראה פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 5/5/2009). חוו"ד המומחה, התייחסה לשאלות שבמחלוקת. התשובות לשאלות ההבהרה שהופנו אל המומחה סיימו את הדיון בתיק. 2. דיון פתח דבר במסגרת הדיון בתביעה הנדונה בפני, לא אדון בעניין שכ"ט הנאמן. נושא זה, כבר נדון, בערכאות השיפוט השונות: בבית המשפט המחוזי בתל אביב - בש"א 26961/04 - בפני כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני במסגרת "בקשה לאישור שכר נאמן". ביום 29/9/2005 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים בעניין שכר הטרחה בגין ניהול הפיקדון, כפי המלצת בית המשפט. בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן במסגרת הליכים שהתקיימו בתמ"ש 99540/99 ותמ"ש 99542/99. בבית משפט השלום בת"א - תיק אזרחי 62567/05 - בתביעה אותה הגיש עו"ד סולסקי כנגד הנתבעת עליזה רביד. התיק הסתיים בהליך ובהסכם גישור, אשר קיבל ביום 21/10/2007 תוקף של פסק דין, על-ידי כב' השופטת חנה ינון, על פיו נפסק לעו"ד סולסקי סכום של 11,000 ₪ עבור שכר טרחתו. להליכים אלו, יש להוסיף את התלונה שהגישה התובעת ללשכת עוה"ד. לשכת עוה"ד בדקה את הנושא ובהחלטותיה מיום 15/6/2005 ומיום 22/11/2005 דחתה את התלונה. העובדה שבסופו של יום, שכ"ט עליו הסכימו הצדדים - אם בהסדר פשרה אם בהליך גישור נמוך מהסכום אותו עיכב הנתבע בידיו, אינה מלמדת כי התובע לא היה רשאי לעכב בידו את הסכום של 35,100 ₪ כדי להבטיח את שכר טרחתו. ברי, כי הנתבע רשאי היה לעכב בידו סכום כסף ראוי עבור שכ"ט בפעולות השונות אותן נקט, עד לסיום ההליכים בבית המשפט בנושא שכר הטרחה. לציין, כי בהסדר אליו הגיעו הצדדים בבש"א 26961/04, אשר הסדיר חלקית את תביעת עו"ד סולסקי בנושא שכר הטרחה, נאמר: "הנאמן רשאי להגיש תביעה לשכר טרחה בגין שירותים שנתן למשיבה והמשיבה רשאית לטעון כל טענה שתרצה לטעון בהקשר לכך, כולל טענות בקשר לניהול חשבון הנאמנות". כפועל יוצא, ולאחר שנושא שכר הטרחה הראוי כבר נדון בערכאות השונות, אין מקום לדון בטענה כי הנתבע עיכב בידו, שלא כדין, סכום של 35,100 ₪ עבור שכר טרחתו. אני דוחה את טענת התובעת על פיה כתוצאה מעיכוב הכספים היא נאלצה לפתוח תוכנית חסכון לצורך רכישת הדירה. לא רק שעו"ד סולסקי היה רשאי לעכב סכום זה עד להכרעה במחלוקת בין הצדדים בנושא שכר הטרחה, הרי שגם לגוף העניין, לא מצאתי ממש בטיעון כי עיכוב זה גרם נזק לתובעת. הוכח לי כי התובעת פתחה/ "שברה" את תוכנית החיסכון, משום שהחליטה לרכוש דירה גדולה יותר מהדירה עבורה הופקד הפיקדון. על כן גם נרשמה הדירה 3/5 ע"ש התובעת ורק 2/5 ע"ש בנה הקטין, בניגוד להסכם הגירושין, על פיו הייתה אמורה הדירה הנרכשת מכספי הפיקדון להירשם מחצית על שם התובעת ומחצית על שם הבן - התובע 2. בעדותה מאשרת התובעת: "לקחתי הלוואה בנקאית ופתחתי קופת גמל כדי לשלם מה שהיה חסר. משהו בסביבות 70 – 80 אלף...". מכאן, שפסק הדין יתמקד בנושא אחד בלבד: ניהול כספי הנאמנות. ניהול כספי הנאמנות בעדותה בביהמ"ש חזרה התובעת על הנטען בכתב התביעה כי לא נפתח ולא התנהל חשבון נאמנות על שמה וכפועל יוצא נגרמו לה הפסדים כספיים. לטענתה, בהיעדר חשבון נאמנות, והיות והכספים הוחזקו בחשבון פרטי של הנתבע ואשתו, הכסף לא הניב את התשואה הראויה. התובעת תמכה טיעון זה בחישובי ריבית אותם ערך רו"ח בנימין פכט. עוד טענה התובעת, כי לאורך כל השנים לא קיבלה דווח דפי חשבון ו/או נתונים על ניהול כספי הנאמנות. מנגד טען הנתבע, כי הכסף הופקד בחשבון נאמנות וכי התובעת קיבלה במהלך השנים דיווחים שוטפים ממנו ומהבנק על יתרת סכום הפיקדון והתשואה שנשא. לבקשת בני הזוג – התובעת והגרוש שלה – הופקד הכסף בתוכנית חסכון נושאת ריבית משתנה, אשר היוותה השקעה סולידית ובטוחה. התובעים קיבלו את הריבית הגבוהה ביותר שניתן היה לקבל מהבנק. את הנטען תמך הנתבע בעדויות פקיד הבנק מר ארמונד שטיינברג, ובחוות הדעת של רוה"ח אליעזר שורצברג והכלכלן עודד שפר. בתצהיר אותו הגיש לביהמ"ש כותב פקיד הבנק מר שטיינברג: "4. בתקופה שמיום 30.4.00 ועד לסוף חודש אוגוסט 2004, טיפלתי בחשבונות הפקדון של עו"ד זאב סולסקי, שמספריהם היו 322075 ו-199613 (להלן: "החשבון"). 5. בחשבון התנהל גם הפקדון השייך לתובעת, עליזה קריבושי (להלן: "התובעת"), ששמה דאז היה עליזה רביד (להלן: "הפקדון"). ..... 7. הנני לציין כי הפקדון נהנה מריבית מועדפת מזו שהיתה נהוגה בבנקים באותה תקופה, וזאת בזכותו של עו"ד זאב סולסקי, שהינו, כאמור, אחד מהלקוחות המכובדים והטובים של בנק דיסקונט". בעדותו בביהמ"ש, נתן הסבר מר שטיינברג על מהותו של החשבון: "ש. אתה מציין שבתקופה בין 2002 – 2004 טפלת בחשבונות פקדונות של סולסקי. ת. חשבון זה ספציפי – 199613. זה חשבון של סולסקי ונאמר לי שזה חשבון פקדונות עבור הגב' עליזה קריבושי. ש. החשבון נפתח עבור הגב' עליזה. ת. אני לא פתחתי את החשבון פיזית. נאמר לי על-ידי עו"ד סולסקי שהחשבון הוא עבורה. ש. האם זה נכון שחשבון פקדונות יש לו זיהוי מסויים שנרשם בדפי החשבון שזה חשבון פקדונות. ת. בזמנו ניתן היה לפתוח חשבון על שם עוה"ד שהוא היווה חשבון פקדונות כללי. מאוחר יותר קבלנו הוראה שחשבון נאמנות צריך להיות עבור שם מסוים עם תנאים מסוימים. .... ש. אני רוצה להבין – הסכום בחשבון הזה, כך לפחות הבנת, כולו, כל הפעילות בחשבון הזה, היא קשורה בעליזה קריבושי. ת. רק לגבי הפיקדון הספציפי הזה. אני הפרדתי – הרי כשמשקיעים את הכסף, אני הפרדתי אותו לפיקדון בצד, ומשם זה כניסה ויציאה לעו"ש, כשיש מכירות וקניות נוספות וכו'. .... לשאלת בימ"ש: אין אנחנו יכולים לדעת מה הפעילות שנעשתה באותו פיקדון התחלתי? ת. הכספים האלה שאני דיברתי עליהם היו מופקדים לפיקדון מסוים, שבו ניתנה ריבית, ובהתאם לתנאי השוק שינינו את זה, כל פעם ריבית עלתה וירדה, בכדי לנסות ולקבל את המקסימום האפשרי. אני התייחסתי בזמנו לכסף הזה שהיה מופרד, ורק לגביו. .... ש. אבל דפי החשבון שיוצאים, הם יוצאים על החשבון הכללי. זה לא על הפיקדון הספציפי. ת. לא. יוצא גם דף חשבון על הפיקדון הספציפי. יש גם בעו"ש, כשפיקדון מתחדש, יש כניסה של הכסף והריבית, והשקעה מחדש אם הייתה". (ההדגשות שלי – י.פ). עיננו הרואות למרות שהפקדון של התובעת היה מופקד בחשבון פקדונות כללי ע"ש הנתבע, היה בחשבון ייחוד לפקדון של התובעים. החשבון כולו היה מבוקר על-ידי רואה חשבון. כפי שהעיד פקיד הבנק, כך התנהלו באותה העת חשבונות הנאמנות/ הפקדונות. ניהול החשבון בדרך זו, העניק יתרון לתובעים. לסכום הכולל של הפיקדונות בחשבון (של התובעת ושל אחרים), הייתה השפעה חיובית על שיעור הריבית אותה קיבל מהבנק, כל אחד מבעלי הפיקדון בחשבון זה, לרבות התובעים. כך העיד פקיד הבנק: "ת. הריבית היא שונה, בהחלט. בהתאם לגובה הסכומים". ובהתייחס ספציפית לפיקדון התובעים, ובהמשך לנאמר בסעיף 7 לתצהירו דלעיל: "ת. אני יכול להגיד בוודאות, שלפחות מבחינת הפיקדון, מה שהשתדלנו לעשות הכי טוב זה לתת את המקסימום ריבית, ושינינו כל פעם את המסלולים כדי שהוא ייתן את הריבית המקסימאלית". היות והפיקדון של התובעת התנהל בחשבון נאמנות/ פקדונות אחד עם פקדונות של לקוחות נוספים, יש להסביר את העברת העתקי החשבון לתובעת, כאשר שמות בעלי הפיקדון האחרים מחוקים בטיפקס. למומחה ביהמ"ש הוצגו החשבונות במלואם (ללא המחיקות בטיפקס), עם מתן הנחיה למומחה, כי שמות לקוחות אלו יישארו בידיעת המומחה בלבד (ראה החלטת ביהמ"ש מיום 5/5/2009). לא מצאתי כל פסול בניהול הפיקדון בדרך זו, כל עוד נשמרה עצמאותו של הפיקדון. שוכנעתי כי כך נעשה. לא מצאתי כל פסול בכך שאשתו של הנתבע, מופיעה אף היא כבעלת החשבון. בסעיף 2 י"ח לסיכומים מסביר הנתבע: "י"ח. יובהר בזה במפורש לבית המשפט הנכבד (והתובעת מודעת לכך היטב, מביקוריה במשרדו של הנתבע), כי שמה של רעיית הנתבע מופיע בחשבון הנאמנות, מן הטעם שהיא עובדת עם הנתבע במשרדו במשך שנים רבות, והנתבע הוסיף את שמה לחשבון, מתוך אחריות והתחשבות בלקוחותיו גרידא, מתוך מחשבה שרצוי שיהיה מי שיוכל לנהל את החשבון, למקרה שחו"ח ייבצר ממנו לעשות זאת". ניהול החשבון בדרך זו, לא מנע מהתובעת לקבל דו"ח שוטף על הפיקדון השייך לה, כל עת שביקשה דו"ח כזה. בתצהירו מציין הנתבע כי התובעת קיבלה ממנו ומן הבנק דיווחים שוטפים וסדירים על מצב הפיקדון. לתיק המוצגים צירף הנתבע מספר דיווחים אותם קיבלה התובעת לבקשתה. דיווחים מיום: 18/9/2000, 6/5/2001, 18/2/2002, 31/12/2002, 6/1/2004 וראה גם הדו"חות ת/11, ת/12. בתצהירו כותב פקיד הבנק מר שטיינברג: "6. א. במשך כל תקופת ניהול הפקדון, נהגתי למסור לתובעת דיווחים שוטפים וסדירים על מצבו של הפקדון. ב. התובעת נהגה להתקשר אלי כמעט מדי שבוע, עפ"י הוראתו של עו"ד זאב סולסקי, בכדי לקבל מידע על מצב הפקדון. ג. כמו כן, קיבלה התובעת מבנק דיסקונט דפי חשבון מסודרים, כל אימת שביקשה זאת". בעדותו בביהמ"ש הוסיף מר שטיינברג: "ת. נאמר לי שיש לו סכום בנאמנות עבורה של עליזה והתבקשתי מכיוון שעו"ד סולסקי אמר שהוא לא יכול לעמוד בלחץ האינפורמציה של לתת – שאעזור לו ואמסור לה מידי פעם אינפורמציה על חשבון. .... ת. הקשר שלי איתה היה בעיקר טלפוני. היא הייתה בסניף פעמיים שלוש, מעט מאוד. וכשבדקנו, במסגרת ההיא, כשביקשה ממני דף של פיקדון – היא קיבלה. מעבר לזה ההתקשרות הייתה טלפונית. מהימנות עלי עדויות אלו. בעדותה נשאלה והשיבה התובעת: "ש. את מכירה את ארמונד מבנק דיסקונט. ת. מכירה – פעם אחת ראיתי אותו. ש. כמה פעמים טלפנת אליו. ת. הרבה פעמים. כשהייתי שואלת את סולסקי הוא היה יוצר קשר עם ארמונד בשיחת ועידה והוא היה אומר לי מה המצב עד לאותו יום שהגעתי לבנק ושאלתי אותו לגבי החשבון. ש. החשבון התנהל ב- 2000. ב- 2001 פנית לקבל אינפורמציה וקיבלת. ת. קבלתי תשובות טלפונית אבל לא קיבלתי דפי חשבון. ש. נחה דעתך שהכל בסדר בשנת 2000. ת. כן. נתתי אמון. ש. לגבי 2002 – אותו הדבר. ת. כן. ש. לגבי 2003 – אותו הדבר. ת. כן. בגדול. סמכתי עליו. ש. גם ב- 2004 – 2005. ת. שאלתי כמה פעמים מדוע לא מוגש לי חשבון בצורה כתובה ונאמר לי שחבל על הכסף. מעולם לא קיבלתי חשבון מפורט של בני ושלי דרך הדואר". בהיכרותה וידיעתה את הנעשה בכספי הפיקדון, משכה התובעת מידי תקופה, את הריבית שהצטברה בפיקדון. בעדותה אישרה התובעת כי כך נהגה: "ש. במשך השנים משכת כספים על חשבון הריבית שהצטברה. ת. היו כמה מקרים". כך גם ביום 6/1/2004 נתנה התובעת הוראה "למכור... מחצית בפיקדון הפק"ם ולקנות במקומו את הקרן אילנות פצ"מ נזיל (מס' נייר 5231097). (ראה מכתבה לעו"ד סולסקי מיום 6/1/2004 נספח ז' 2). לצורך כך, ועל פי בקשתה, הייתה גם "שבירה" של תוכניות חסכון (ראה עדותה בעמ' 8). ללמדך, כי טענת התובעת שלא קיבלה דיווחים ולא ידעה על הנעשה בפיקדון אינה עומדת במבחן המציאות. חוו"ד המומחה – נדב כהן בעקבות עדותו הברורה של פקיד הבנק, קיבלו הצדדים את המלצת ביהמ"ש למינוי מומחה על ידי ביהמ"ש, על מנת לבדוק את התנהלות חשבון הפיקדון וטענות התובעת. רוה"ח שמונה, הוא רו"ח דניאל דורון. משהודיע המומחה כי אין ביכולתו לקבל עליו את המינוי, מונה במקומו רוה"ח נדב כהן. ביום 12/1/2010, הוגשה חוות הדעת לביהמ"ש (חווה"ד נושאת את התאריך 6/12/2009). בחוות דעתו מציין המומחה, כי ביום 18/11/2009 התקיימה במשרדו פגישה בה השתתפו רוה"ח בנימין פכט (מומחה התובעים) ורוה"ח אליעזר שוורצברג (מומחה הנתבע). טרם הפגישה, העביר רוה"ח נדב כהן למומחה התובעים - רו"ח בנימין פכט - את העתק חוות דעתו של מומחה הנתבע - רו"ח אליעזר שוורצברג - ואת העתק מפירוט התנועה בחשבון הפיקדון. זאת כדי לאפשר לו להתכונן לפגישה. בסעיף 3 לחוות הדעת כותב המומחה רוה"ח נדב כהן: "3. תיאור הפגישה מיום 18.11.2009 3.1 הפגישה התקיימה במשרדי, בנוכחות מומחה הנתבע ומומחה התובעים. 3.2 הפגישה התנהלה באופן שקט וענייני ושני המומחים השיבו בכנות לשאלותיי. 3.3. מומחה התובעים הודיע, בפגישה שנערכה ביום 18.11.2009, שאין הוא בקי בפרטי המקרה וכי לא בחן את חוות דעתו של מומחה הנתבע. באשר לדף החישובים (שנערך על ידיו) הבהיר מומחה התובעים כי מדובר בפעולה טכנית בלבד שעשה תוך שימוש בתוכנה סטנדרטית (סופר-דטה) על סמך נתונים שקיבל, ללא אימות או בדיקה. 3.4 מומחה הנתבע הגיע לפגישה כשהוא מצויד באסמכתאות רבות, וגילה בקיאות של ממש בפרטי המקרה". בחוות דעתו מציין מומחה בית המשפט רו"ח נדב כהן, כי מדף החשבון אותו ערך מומחה התובעים, יש לנכות סכומים מסויימים אשר הועברו לתובעת ולא הופיעו בדף החשבון. סכומים אלו יש להם גם השפעה על הריבית המחושבת. מדובר בסכומים המצטברים ל- 14,128 ₪. במענה לשאלות שנשאלו על-ידי ב"כ התובעים בנדון, הבהיר המומחה: "4. האסמכתאות עליהן התבססתי, היו אלו: 4.1 לגבי סכום הפיקדון המקורי (472,095 ₪ מיום 30.4.2000) – הסתמכתי על נתוני מומחה הנתבע, על צילום דף חשבון בנק (עו"ש 322075 ע"ש עו"ד סולסקי זאב ו/או בתיה בבנק דיסקונט, סניף 83), הנתונים בדף החישובים שהכין מומחה התובעת ועל פרוטוקול בית המשפט, מיום 5.5.2009, בו העידה התובעת כי הפיקדון היה בסכום של 117,000 $ (הזהה לסכום של 472,095 ₪ ביום 30.4.2000). 4.2 לגבי תשלומים לתובעת (או לנציגיה) בתקופה שלפני שנת 2002 – הסתמכתי על הנתונים שנמסרו לי על ידי מומחה הנתבע, על חיובים בחשבון הבנק של הנתבע, על ספחי המחאות של הנתבע שהציג בפני מומחה הנתבע, ועל הנתונים שנכללו בדף החישובים של מומחה התובעת (בכפוף לטעויות שמצאתי בדף החישובים). 4.3 לגבי תשלומים לתובעת (או לנציגיה) בתקופה מיום 1.1.2002 ואילך – הסתמכתי על צילומי ההמחאות שכובדו, שנמשכו מחשבון הבנק של הנתבע (ו/או על אסמכתאות שוות ערך שהוצגו בפני על-ידי מומחה הנתבע), ועל הנתונים שהציג בפני מומחה הנתבע, ועל דף החישובים של מומחה התובעת". נתונים ומסמכים אלו, די היה בהם לצורך עריכת חוות הדעת. כך גם סברתי בהחלטתי בדיון שהתקיים ביום 4/5/2010 (שתי החלטות). בסיכום חוות דעתו, כותב מומחה בית המשפט רוה"ח נדב כהן: "5. חוות דעתי 5.1 מהנתונים שנכללו בחוות דעתו של מומחה הנתבע, שלא מצאתי בהם פגם, עולה כי התובעים קיבלו תשואה נאה ביותר בשל הפיקדון, שנוהל על ידי הנתבע, כמפורט בנספח לחוות הדעת. 5.2 תשואה זו הגיעה לכדי הפרשי הצמדה למדד בתוספת ריבית דריבית ריאלית בשיעור של כ-4% לשנה (וזאת לאחר הוצאות ולאחר ניכוי המס). 5.3 לא מצאתי כי אינטרס התובעים נפגע, כביכול, כתוצאה מכך שהנתבע לא הקפיד על ניהול פיקדון ייעודי בשם התובעים (נהפוך הוא), והוצגו בפני אסמכתאות לסכומים שקיבלו התובעים מהנתבע, כמפורט בנספח לחוות דעתי. 5.4 אין משקל של ממש, בנסיבות העניין, לדף החישובים (הטכני) שהכין מומחה התובעים, כל שכן לאור הממצאים שתוארו בחוות דעתי". לענין סעיף 5.4, כוונת המומחה לנאמר בסעיף 4.4 לחוות הדעת: "4.4 "החישובים התיאורטיים שבדף החישובים נעשו כולם על פי שיעור ריבית היפותטי של "פריים מינוס שניים" (כלומר; שני אחוזים פחות משיעורי ריבית החובה שנקבעו על ידי הבנקים ללקוחות מועדפים). בבדיקה שביצעתי (ועל פי הנתונים בירחון "חשב", המתייחסים לתקופה הרלוונטית), מצאתי כי לא ניתן היה לקבל בתקופה הרלוונטית ריבית "פריים מינוס שניים", על פיקדונות בשקלים, אלא פחות מכך (לא יותר מפריים מינוס שלושה, וגם זה רק לפיקדונות בסכומים גדולים במיוחד)". בנספח לחוות דעתו מציין המומחה את סכום הפיקדון המקורי - 472,095 ₪ - ואת סה"כ הסכום אותו קיבלה התובעת נטו (לאחר מיסים והוצאות) 603,894 ₪. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת - הן מעדות פקיד הבנק והן מחוות דעת המומחה - כי לא היה כל פגם בניהול הפיקדון על-ידי הנתבע; וכי התובעים קיבלו את התשואה האפשרית הגבוהה ביותר, במסגרת ההשקעה הסולידית והבטוחה בה ביקשו התובעת והגרוש שלה, להשקיע את הכספים. אני קובע כי הנתבע פעל ללא דופי, בנאמנות ולטובתם המלאה של התובעים. משהו או מישהו, כנראה ערער את האמון של התובעת בנתבע. צר לי על כך. צר לי, כי פסק האמון שהיה לתובעת בנתבע לאורך שנים. לא הייתה לכך כל הצדקה. הנתבע תולה את האשם באחיה של התובעת - עו"ד שי לביא - אשר סיים באותה עת את לימודי המשפטים והוסמך כעו"ד. לטענתו, טענותיה של התובעת מקורן ברצונה להעביר את הטיפול בתיק ואת הפיקדון לניהולו של אחיה, כפי שבסופו של דבר גם קרה. בחודש אוגוסט 2004, העביר הנתבע לעו"ד שי לביא את סכום יתרת הפיקדון, בסך 527,132 ₪ (ראה נספח לחוו"ד המומחה). החלטתי להימנע מלחפש את הגורם האחראי לתלונותיה של התובעת, ולהתמקד בהתנהלותו של הנתבע בלבד, בה כאמור לא מצאתי כל דופי. כפועל יוצא – אני דוחה את התביעה. 3. סוף דבר אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעת עליזה קריבושי (רביד) לשלם לנתבע עו"ד זאב סולסקי, את הוצאותיו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 36,000 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. ער אני לכך כי סכום ההוצאות המפורט בסיכומי הנתבע גבוהים מהסכום שנפסק, אולם סבור אני כי הסכום שנפסק הוא הסכום הראוי. אין אני סבור, כי יש לפסוק למומחי הנתבע שכר גבוה מזה שנפסק למומחה בית המשפט. החיוב בהוצאות הוטל על התובעת עליזה קריבושי (רביד) בלבד, היות והיא זו שלמעשה הגישה את התביעה וניהלה אותה, ולא בנה הקטין - התובע 2. נאמנות