היטל תיעול התיישנות פתח דבר: 1. המבקשים, תושבי עיריית הוד השרון, הגישו תובענה מנהלית ייצוגית נגד המשיבה, ובגדרה בקשה לאשר את התובענה כייצוגית (להלן: "הבקשה"). טענת המבקשים היא כי המשיבה השיתה תשלומים משלימים (בשיעור של 80%) על בעלי נכסים בשכונות הוותיקות בעיר, אשר שילמו במהלך שנות השמונים היטל תיעול בשיעור של 20%. המשיבה הנפיקה חיובים משלימים בשיעור 80% כאמור, כאשר בהתאם להחלטתה נדרשו כל חברי הקבוצה לשלם בחודש 08/2009 40% (מחצית מהדרישה), בעוד שאת יתרת החיוב ידרשו לשלם בעתיד, וכל זאת לגבי חיובים שלטענת המבקשים בין היתר, התיישנו, כפי שיפורט בהמשך. 2. המבקשים הגישו תביעתם, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979, להשבת הכספים ששילמו. כן הגישו, כאמור, בקשה להכרה בתביעתם כמייצגת את תביעת כלל חברי הקבוצה המייצגת. התביעה הינה תביעה אזרחית להשבה, אף שהיא מתנהלת בבית המשפט המנהלי. טענות הצדדים: 3. לטענת ב"כ המבקשים, התביעה מתאימה להתברר במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, שכן היא עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). 4. ראשית, התביעה מעוררת שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. בין יתר השאלות המשותפות לחברי הקבוצה המייצגת הן: התעריפים החוקיים לגבייה הינם לכל היותר אלו של חוק העזר הקודם, ואילו המשיבה גבתה לפי תעריפי חוק העזר החדש ולפיכך עליה להשיב את ההפרש; שאלה נוספת המשותפת לכלל חברי הקבוצה הינה הטענה כי המשיבה לא יכולה לגבות כיום היטל בגין תשתיות שהונחו לפני שנים רבות ואירוע המס בגינם התגבש לפני כ-20 שנים ומעלה. שכן הזמן הרב שחלף ממועד הטלת ההיטל ותחילת ביצוע העבודות ועד גביית ההיטל בחודש 08/2009, מנתק את הזיקה בין התשלום לעבודות התיעול באופן שאינו מאפשר למשיבה לגבות את התשלום; שאלה נוספת המשותפת לכלל חברי הקבוצה הינה שאלת התיישנותם של החיובים נשוא התביעה. לטענת המבקשים, עילת התביעה נוצרה בשנים 1991-1995, כאשר בוצעו העבודות בגינן שילמו המבקשים היטל ביוב כבר בשנת 1989. במועד זה התגבשה החובה לשלם 100% מהיטל התיעול, ולא רק אותם 20% שנגבו עד אז. שנית, תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. תנאי היעילות וההוגנות הוסבר במבוא לדברי ההסבר של הצעת חוק תובענות ייצוגיות ונקבעו 3 תנאים חלופיים: (א) גובה התביעה זניח לעומת עלות ניהולה; (ב) תביעה פרטנית סובלת ממחסומי תביעה; (ג) ציבור גדול נפגע ממעשה של גורם אחד המרכז בידו כוח רב. לטענת ב"כ המבקשים, בעניינם מתקיימים כל שלושת התנאים, הגם שנדרש כאמור רק תנאי אחד. בנוסף, קיים יסוד להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת וכן קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. 5. לטענת ב"כ המשיבה, בבסיס הבקשה עומדת החלטת מועצת העירייה, שהתקבלה בתאריך 09/2004 ובמסגרתה החליטה כאמור, מועצת העירייה על גביית יתרת היטל התיעול בשיעור של 80% הנותרים, מכל בעלי נכסי המקרקעין ששילמו בעבר 20% בלבד מהיטל התיעול. עוד לטענתם, החיוב בגין היטל התיעול הינו בגין עבודות בתחום התיעול שביצעה המשיבה ברחבי העיר לאחר החלטת מועצת העירייה משנת 2004, עבודות אשר חלקן עדיין נמצאות בביצוע. ומכאן שלא חלה התיישנות על החיובים. ב"כ המשיבה הפנו בטיעוניהם להוראות סעיף 2(ב) לחוק העזר להוד השרון (תיעול), תשמ"א- 1980 (להלן: "חוק העזר לתיעול"), לפיהן רשאית מועצת העירייה לקבוע שההיטל, המפורט בתוספת, לא ישולם במועד אחד ובמלואו, אלא בשלבים, שיוטלו מזמן לזמן. בהתאם להוראות חוק העזר לתיעול החליטה מועצת העירייה בשנת 1989 על הטלת 20% בלבד מהיטל התיעול. בשנת 1997 החליטה מועצת העירייה, כי כל בניה חדשה במתחמים החדשים בעיר, כפי שפורטו באותה החלטה, תחויב בהיטל תיעול בשיעור של 100%, וזאת במטרה ליצור שוויון בין כל בעלי הנכסים בעיר. 6. ב"כ המשיבה טענו כי היטלי התיעול בדין הם וכי החוב בגינם לא התיישן, אולם טענתם המרכזית היא שהתובענה אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, ויש לדחות אותה. הליך זה מיועד למקרים בהם תביעה פרטנית אינה מעשית או אינה יעילה בשל הסכומים הקטנים שיכול לתבוע כל נפגע בודד. ברור כי לא זהו המקרה בעניינינו, שכן רובם של החיובים אשר הוצאו לנישומים גבוהים מ-4,000 ₪. בחלק מן המקרים, לטענת המשיבה, החיוב מגיע אף לכ-20,000 ₪. 7. המשיבה סמכה טענתה, בין היתר, על פסקי-דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים בהם נדחו לשיטתם בקשות לאישור תובענה כייצוגית מהטעמים שלתובע היה אינטרס כספי מספיק על מנת לנהל תובענה "רגילה" וכן שהסעד הכספי הנתבע על-ידי חברי הקבוצה אינו זהה בשיעורו ומשתנה בין נישום ונישום. עוד מתבססת המשיבה על הלכות שיצאו מבית המשפט העליון, ביניהן רע"א 4556/94- טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט (5) 774 ו-רע"א 3126/00- מדינת ישראל נ' א.ש.ת., פ"ד נז (3) 220 בהם הובהר לשיטתה שתכליתה של התובענה הייצוגית מצדיקה לעשות בה שימוש רק כאשר אין כדאיות כלכלית להגשת תביעות אינדיבידואליות. דיון והכרעה: 8. לאור טענות הצדדים, יש לבחון ולקבוע האם התובענה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, שכן מצויים אנו, אפוא, בשלב הראשון של התובענה הייצוגית הדן באישורה ואין אנו עוסקים בבירור התביעה גופא. בעניין זה ראה ע"א 10406/06- דן עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ, שם נכתב כי: "הליך האישור אשר כונה 'הפרוזדור באמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין' [רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1996)] ייעשה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006...". תובענה ייצוגית היא מכשיר אשר נועד להתמודד עם כשלים הקיימים במנגנון ההתיידנות ה'רגיל'. כפי שהבהיר המלומד, פרופ' אלון קלמנט: "מוסד התביעה הייצוגית נועד לספק פתרון לבעיה שהחברה נתקלת בה כאשר היא מנסה לקדם שתיים מהמטרות החשובות של הדין המהותי: הרתעה ופיצוי. ... דא עקא, השגת מטרות אלה במשפט הפרטי דורשת שהנפגע יתבע את האחראי לנזקו. במצבים שבהם נזק זה נמוך מהעלויות הכרוכות בפנייה לבית-המשפט ובניהול התביעה יעדיפו ניזוקים רבים "לספוג" את הנזק הנמוך על-מנת לא להיאלץ להוציא סכומים גדולים יותר מכיסם. מטרתה של התביעה הייצוגית במקרים אלה היא לאפשר ריכוז תביעות פרטניות רבות כאלה בתביעה אחת באופן שניהולה של התביעה יהיה כדאי לעורכי-דין ולתובעים החברים בקבוצת הנפגעים, ולהשיג באמצעות תביעה זו הרתעה ופיצוי ראויים." אלון קלמנט, "התביעה הייצוגית כמכשיר לנטרול יתרונותיו של נתבע יחיד על-פני תובעים רבים - בעקבות פסק הדין ברע"א 3126/00- מ"י נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ" מחקרי משפט כא 387, 390 - 391 (2004) . 9. המקרה ה"קלאסי", בו מתקיים כשל דיוני המצדיק שימוש במכשיר התובענה הייצוגית, הוא זה בו הפגיעה בה עסקינן מפוזרת על פני מספר רב של נפגעים, באופן שלאיש מהם אין אינטרס רציני מספיק על מנת להגיש תביעה אישית. עמדה על כך הנשיאה דורית בייניש בפסק דינה בעניין א.ש.ת.: "התובענה הייצוגית נועדה, בשל אופייה הדיוני המיוחד, לשמש בעיקר ככלי עבור "האזרח הקטן" במאבקו נגד התאגידים הכלכליים הגדולים ולסייע בבעיות מובנות של תת-אכיפה בארגונים אלה. על-כן התובענות הייצוגיות הקלאסיות נועדו להתגבר על מצבים שבהם כל פרט בקבוצה סבל נזק קטן ביותר, שאלמלא התאגדות הקבוצה כולה בדרך של תובענה ייצוגית לא היו לו עניין ויכולת כספית לתבוע בגין נזקו." (עניין א.ש.ת., בעמוד 278). 10. המקרה שבפני איננו המקרה ה"קלאסי" של תובענה יצוגית. סכומי התביעה של חברי הקבוצה גבוהים ואינם זהים, וניתן היה לכאורה להגיש תביעות אזרחיות "רגילות" להשבה. השאלה העומדת ביסוד הבקשה דנן היא האם גם במקרה דנן ניתן לאפשר שימוש בהליך התובענה הייצוגית. לטענת המשיבה כאמור, לא ניתן לאשר הבקשה ויש לדחות אותה. לשיטתה, אין לאפשר לקבוצת תובעים שאינה הומגנית, ולתובעים שנזקם משמעותי, ומצדיק ניהול התדיינות אינדיווידואלית, להגיש את תביעתם כייצוגית. משום כך יש לדחות את הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית. 11. אין דעתי כדעת המשיבה. לשיטתי, יתכנו מצבים בהם יש להכיר בתובענה כייצוגית גם לבקשתו של מי שנגרמה לו פגיעה משמעותית יחסית, ואבהיר. לטענת המשיבה, רובם של החיובים (6,100 מתוך 9,787 חיובים בסך הכל) אשר הוציאה לנישומים השונים גבוהים מ-4,000 ₪, עם זאת קיימים 2,762 חיובים שהינם בסך שבין 2,001 ₪ ל- 4,000 ₪ ו-925 חיובים שהינם בסך של עד 2,000 ₪. כידוע, עסקינן במשיבה שהינה רשות בעלת יועצים משפטיים, כשמנגד ניצבים המבקשים, תושבי העירייה, שייאלצו, במידה והבקשה לא תאושר, לשכור שירותים של עורך-דין ולהגיש תביעה פרטנית כנגד המשיבה. הכדאיות בתביעה שמסוג דא, לרבות שכר הטרחה של עורך הדין וההוצאות הכרוכות בהגשתה, הינה נמוכה וסביר להניח כי מרבית התושבים יוותרו מראש על הגשת תביעה שכזו. בעניין זה ראה ת"צ (מרכז) 14144-05-09- איפקס חיתום וניהול הנפקות בע"מ נ' הראל נהול קרנות בע"מ, שם נקבע כי קיימים שיקולי מדיניות לאישור תובענות כייצוגיות גם במקרים בהם לתובע נגרם נזק משמעותי: "...דוגמא שנייה היא המצב בו רק למקצת התובעים הפוטנציאליים משתלם להגיש תביעה, באופן שללא מנגנון התובענה הייצוגית יוותרו חלק מהנפגעים ללא פיצוי. כך למשל, אם נניח שרק למשקיעים המוסדיים משתלם להגיש תביעות אישיות, ייווצר מצב בו "משקיעים קטנים" לא יפוצו על נזקיהם, והאינטרס החברתי, הן בהרתעה והן בפיצוי נפגעים, יימצא חסר ... הטיעון שעשויה להיות הצדקה לשימוש במכשיר התובענה הייצוגית גם כאשר לתובע יש לכאורה תמריץ מספיק להגיש תביעה אינדיווידואלית הוא טיעון מוכר ומקובל. עמדה עליו השופטת עדנה ארבל בפסק דינה בעניין רייכרט, תוך שהיא משתמשת בדוגמא נוספת לכשל דיוני: "התובענה הייצוגית עשויה לשרת תכליות אלה גם כשתוחלת הנזק מהווה תמריץ מספק מבחינת התובע הבודד להגיש תביעה, ולא רק במקרים שתוחלת זו נמוכה. הדבר נובע מכך שבתביעות מורכבות הדורשות מידה גבוהה של השקעה, יעמוד גובה השקעותיו המקסימאלי של התובע הבודד על תוחלת הפיצוי שהוא צופה. החברה המזיקה לעומתו, רואה מולה קבוצה גדולה של מזיקים פוטנציאלים אשר יתומרצו להגיש תביעה במידה והתובע הראשון יזכה בתביעתו. במצב זה, תוחלת הנזק הניצבת בפני החברה גבוהה מתוחלת הפיצוי שרואה התובע הבודד, דבר היוצר חוסר סימטריה בתמריצי השקעה של הצדדים, ומביא למידה שונה של השקעה בתביעה. מצב דברים זה עלול להביא לדחיית התביעה אף אם שלא בצדק, וכתוצאה מכך לפיצוי חסר לניזוק ולהרתעת חסר למזיק. מוסד התביעה הייצוגית עשוי אם-כן להביא לפתרון קושי זה...". 12. הנה כי כן, מבחינת תכליתו המרכזית של חוק תובענות ייצוגיות, שהינה צמצום הפער שבין האינטרס הפרטי להתדיין לבין האינטרס החברתי בהתדיינות, אין הצדקה להגביל את השימוש במכשיר התובענות הייצוגיות אך ורק למקרים בהם לכל התובעים נגרם נזק מזערי. גם תכליות נוספות של החוק עשויות לתמוך בהכרה בתובענה ייצוגית גם כאשר יש תובע בעל נזק משמעותי. כפי שציינה הנשיאה בייניש בעניין רייכרט: "התובענה הייצוגית מבקשת לקדם יעילות ... בהתדיינות המשפטית. היעילות מושגת בכך שהמחלוקת מוכרעת בהליך אחד. בכך יש חסכון במשאבים הן של בית המשפט והן של הצדדים. נמנע גם חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בתביעות אישיות דומות. ...". תכליות חשובות אלו קיימות גם כשהתובע טוען לנזק משמעותי יחסית. 13. לאור כל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת מהניתוח עד כה שמבחינת שיקולי המדיניות יתכנו מצבים בהם ראוי לאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית גם על ידי תובע שלו אינטרס כספי המאפשר תביעה אזרחית "רגילה". סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות 14. חוק תובענות ייצוגיות איננו מתייחס באופן מפורש לשאלת גובה הנזק של כל תובע בנפרד. עם זאת, האינטרס הכספי הישיר שיש לתובע בהגשת התובענה עשוי להשליך על שניים מהתנאים בהם צריכה הבקשה לעמוד: א. סעיף 8(א)(2) לחוק קובע כתנאי לאישור הבקשה כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אפשרות התובע להגיש תביעה אינדיווידואלית, ולהיפרע באמצעותה, מעוררת את השאלה האם חלופה זו איננה "דרך יעילה והוגנת יותר להכרעה במחלוקת". ב. סעיף 8(א)(3) לחוק קובע כתנאי לאישור הבקשה כי "קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת". מטבע הדברים האינטרס האישי שיש לתובע בתביעה משליך על הסיכוי שאכן "ייצג וינהל בדרך הולמת" את ענייניה של הקבוצה. 15. לטענת המשיבה, הבקשה לא עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק, שכן לטענתה מדובר בחברי קבוצה, שנתוניהם הכספיים והעובדתיים שונים. על מנת לברר את המחלוקות שבין הצדדים, ומאחר ומדובר בסכומי תביעה גבוהים, יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ולהכריע בשאלות העובדתיות והמשפטיות, לפי הנתונים השונים. גם לגבי התנאי השני, הקבוע בסעיף 8(א)(3) לחוק, המשיבה טענה כי הוא אינו מתקיים, שכן לדבריה, המבקשים השתהו, שיהוי ניכר, בהגשת הבקשה. מאז קבלת הודעת החיוב בחודש 08/2009 ועד להגשת הבקשה ביום 31.01.2010 חלפו כ-5 חודשים. לטענת המשיבה, מאחר שהמבקשים לא יכלו לעתור לבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית, עקב השיהוי הניכר, ניסו המבקשים באמצעות הבקשה דנן להתגבר על השיהוי, לקצר את משך זמן ההמתנה להליך המשפטי וכן למכסם את שכר טרחת העורך דין. המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקשים אף לא עומדים בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1), שכן לדבריה, האפשרות שהשאלות שבעובדה או במשפט תוכרענה לטובת הקבוצה היא נמוכה מאד. עוד טענה, כי סעיף 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי בית המשפט לא יאשר תביעה ייצוגית אם שוכנע "...כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור...". גביית היטל התיעול נועדה לממן עבודות תיעול ברחבי העיר. עצם הגשת הבקשה, כל שכן אישורה, יגרמו למשיבה נזק רב. כאשר אי תשלום ההיטל פוגע ביכולתה של המשיבה להמשיך ולבצע את עבודות התיעול בעיר. 16. לעניין טענת המשיבה לפיה, המבקשים לא עומדים בתנאי שבסעיף 8(א)(3). ב"כ המשיבה טען לעניין תנאי זה כי הבקשה הוגשה בשיהוי של כ-5 חודשים ושכל מטרת הבקשה היא להתגבר על מכשול השיהוי ולקצר את משך זמן ההמתנה להליך המשפטי באמצעות קיום דיון במסגרת הבקשה. לא מצאתי כי יש ממש בדברי ב"כ המשיבה. התביעה שבפני הינה תביעה להשבת מס שנגבה, לטענת המבקשים, שלא כדין. כל עוד לא שילמו המבקשים את התשלומים שנדרשו מהם, אין באפשרותם לתבוע השבה, שכן עילת התביעה להשבה מתגבשת רק לאחר התשלום, שהוא מיסודות העילה. כאמור, המבקשים קיבלו הוראת חיוב בחודש 08/2009, אולם מדובר רק במחציתו של תשלום ההיטל (40%), בהמשך אמורה היתה להשלח למבקשים הוראת חיוב נוספת בגין מחצית התשלום שנותר, לפיכך כל עוד המבקשים לא שילמו את מלוא החיוב, הם עדיין נמצאים בפרק הזמן שבו הם רשאים להגיש את התביעה ולא חל שיהוי על בקשתם. שנית, לעניין טענת המשיבה בנוגע לסעיף 8(ב)(1), לא שוכנעתי כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית יגרום נזק רב למשיבה ו/או לציבור הנזקק לשירותיה. נהיר לכל, כי אישורה של תובענה כיצוגית עלול לפגוע בנתבע ו/או בציבור הנזקק לשירותיו, אולם זהו סיכון שיש ליטול, שאם לא כן, לא יאושרו תביעות ייצוגיות כנגד רשויות או גופים ציבוריים. זאת ועוד, המשיבה כבר גבתה מהתושבים מחצית מסכום ההיטל, כך שנכון לנקודת הזמן הנוכחית, כספי הגבייה נמצאים בידי המשיבה ולא נגרם לה כל נזק, עד אשר תתברר התובענה לגופה. 17. נמקד איפוא את דיוננו בטענות המשיבה לפיהן המבקשים אינם עומדים בתנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1), לאמור האפשרות שהשאלות שבעובדה או במשפט תוכרענה לטובת הקבוצה נמוכה מאד. וכן בטענה לפיה קיומה של אפשרות מעשית להגשת תביעה אינדיווידואלית, לאור סכומי התביעה הגבוהים והשונים של חברי הקבוצה, שוללת את התקיימות התנאי שבסעיף 8(א)(2) לחוק, לאמור מונעת באופן מוחלט את האפשרות שתובענה ייצוגית "היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". לעניין סעיף 8(א)(1), המבקשים טענו כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וקיימת אפשרות סבירה שהן תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. בין יתר השאלות המשותפות שהעלו המבקשים, התעוררה הסוגיה האם חלה התיישנות על גביית היטל התיעול. קיים קשר הדוק בין התשובה לשאלה דנן לבין סיכויי התובענה. תשובה חיובית לשאלה הנ"ל, כבר בשלב הזה, תצביע כי ישנה אפשרות סבירה שהיא תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה. יודגש, כי לטענת המשיבה אין המדובר בחוב שהתיישן, שכן החיוב בגין היטל התיעול הינו בגין עבודות בתחום התיעול שביצעה המשיבה לאחר החלטת מועצת העירייה משנת 2004. כמו כן, המשיבה רשאית על-פי חוק העזר לקבוע שההיטל לא ישולם במועד אחד ובמלואו, אלא בשלבים שיוטלו מזמן לזמן. סבורני כי אין ממש בטענת המשיבה. כאמור, עילת התביעה נוצרה בשנים 1991-1995, כאשר בוצעו העבודות בגינן שילמו המבקשים היטל תיעול כבר בשנת 1989. במועד זה התגבשה החובה לשלם 100% מהיטל התיעול, אולם הוחלט על-ידי המשיבה מטעמיה היא, לגבות מהתושבים רק 20% מהחיוב דנן. ביום 19.09.04 התקבלה החלטה על-ידי מועצת העיר של המשיבה בה נקבע כי המועצה החליטה "להטיל שלב נוסף בהיטל התיעול כתוספת ל-20% ועד 100% לשיעור האגרה, דהיינו 80% נוספים מן ההיטל" (ראה: נספח ג' לכתב תובענה מנהלית, החלטת מועצה מס' 118/04). מלשון ההחלטה עולה באופן מפורש, כי המדובר הוא בהיטל שהינו השלמה ו/או תוספת לשיעור ההיטל (בגובה 20%), שהוטל על המבקשים בתחילת שנות ה-90, ולא חיוב חדש ועצמאי, כפי שניסתה להציג זאת המשיבה. מדובר בחוב מס ישן, שהמשיבה החליטה במשך למעלה מעשר שנים שלא לגבותו, ובכך יצרה אצל התושבים הסתמכות לפיה, המשיבה ויתרה על החוב. גם טענת המשיבה לפיה היא רשאית לגבות את ההיטל מזמן לזמן צריכה לעמוד במסגרת פרק הזמן שבו החוב טרם התיישן, דהיינו- בתקופה של 7 שנים ממועד היווצרות החיוב. בפסק הדין רע"א 187/05- נסייר נ' עיריית נצרת עילית נקבע על-ידי בית המשפט: "ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי - אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה. תוצאה זו, לפיה התביעה לתשלום ארנונה כפופה להתיישנות האזרחית, מתיישבת עם התפיסה הכללית העולה מתוך חקיקת המס בישראל והפסיקה הקשורה בה, לפיה תביעות לתשלום מס או להשבתן כפופות בדרך כלל לתקופת התיישנות אזרחית...". גם בעע"מ 1164/04- עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי הביע בית המשפט (אגב אורחא) את דעתו וציין כי חוב מתיישן כעבור 7 שנים, הגם שהוא לא הכריע בסוגיית האכיפה לגבייתו: "באשר לסוגיית ההתיישנות, אין חולק, כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד התגבשות החוב, שהוא מועד התשלום בו נתבקש המשיב לשאת עובר לאישור היתר הבניה שנתבקש על ידו. מכאן, חוב זה התיישן ואינו בר תביעה. דומה כי מסקנה זו מקובלת אף על המערערת. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לנפקות שיש לייחס לחלוף מועד ההתיישנות. בעוד שהמערערת סבורה, כי התיישנות החוב מונעת ממנה לפעול לאכיפתו באמצעות פנייה לערכאות משפטיות בלבד, סבור המשיב כי עם התיישנות החוב מנועה הרשות מלפעול לאכיפתו הן באמצעות תביעה בערכאות משפטיות והן באמצעות נקיטת אמצעי גבייה מנהליים המוקנים לה מכוח הדין... ההכרעה בין עמדות אלו היא סוגיה קשה ומורכבת המעלה שיקולי מדיניות אשר להם פנים לכאן ולכאן. איני סבורה כי ניתן לפסול מניה וביה את עמדת המשיב לפיה יש מקום להנחה כי הרשות זנחה דרישתה לתשלום החוב וכי מתקיים אינטרס מוסדי שעניינו חיסכון זמן שיפוטי יקר ב"עניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559). מכל מקום, לנוכח עמדתי בסוגיית תיקון הטעות סוגיה זו אינה נדרשת להכרעה במקרה דנן והדברים ייבחנו, במידת הצורך, בעתיד לבוא..." . 18. זאת ועוד, אין מחלוקת כי עד שנת 2004 כל בעל נכס שביקש להעביר את זכויותיו בנכס לאחר, ובתוך כך לקבל מהמשיבה אישור בדבר העדר חובות לצורך רישום בלשכת רישום המקרקעין, לא נדרש לפרוע את מלוא היטל התיעול. כלומר, ובלשון המשיבה "בפועל החלה העירייה ליישם את החלטות מועצת העירייה מחודש 9/04..." (ראה: עמ' 11 לסיכומי המשיבה). דהיינו- אף לשיטת המשיבה, עד שנת 2004, כל בעל נכס ששילם 20% מההיטל נחשב כמי ששילם את ההיטל במלואו. עובדה זו יצרה הסתמכות, לא רק של הנישום הספציפי, אלא של כל תושבי העיר, שידעו כי תושב ששילם 20% מהיטל התיעול יקבל אישור לטאבו מבלי להתנות זאת בתשלום נוסף בשיעור של 80%. 19. לעניין טענת המשיבה לפיה, קיומה של אפשרות מעשית להגשת תביעה אינדיווידואלית , לאור סכומי התביעה הגבוהים והשונים של חברי הקבוצה המייצגת, שוללת את התקיימות התנאי שבסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. פרשנות המשיבה מבוססת על הנחה שגויה, לפיה, מאחר ומדובר בחברי קבוצה, שנתוניהם הכספיים הגבוהים והעובדתיים שונים, יש לבחון כל מקרה בנפרד ולהכריע לגופו. ההנחה כי לעולם ההליכים האינדיווידואליים יהיו יעילים והוגנים יותר מתובענה ייצוגית איננה נכונה. מהטעמים שפורטו לעיל, עולה כי יתכנו מצבים בהם גם כשהגשת תובענה אינדיווידואלית הוא פתרון אפשרי ומעשי, עדיין יהיו לניהולה של תובענה ייצוגית יתרונות, וזאת הן ביישוב המחלוקת הפרטית (קרי, זו שבין התובע לבין הנתבע) והן ביישוב המחלוקת הקבוצתית (קרי זו שבין הקבוצה אותה מבקש התובע לייצג לבין הנתבע). 20. ראיה לכך שגם המחוקק סבר שיתכנו מצבים בהם תוגש תובענה ייצוגית על ידי תובע שלו אינטרס כספי משמעותי בתביעה ניתן למצוא בסעיף 12(א)(2) לחוק. סעיף זה מאפשר לבית המשפט לאשר "תובענה ייצוגית בדרך של הצטרפות" כאשר "סכום התובענה או שווי נושאה הוא ניכר, ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה לאישור, לרבות בתובענה בשל נזק גוף". סעיף 12(ד) לחוק שולל את תחולת הסעיף על סוגי תובענות ייצוגיות המנויים בתוספת השלישית, כאשר תביעות כנגד הרשות אינן מופיעות בתוספת השלישית, כך שיש תחולה של הסעיף על ענייננו. עצם קיומו של הסעיף מלמד שהמחוקק היה ער לאפשרות שסכום התביעות האישיות יהיה גבוה (ואפילו שסכום כל אחת מהתביעות האישיות יהיה גבוה) ולא סבר כי די בכך כדי לשלול את האפשרות להכיר בתובענה כייצוגית. 21. המסקנה המתבקשת היא שחוק תובענות ייצוגיות, כמו גם שיקולי המדיניות, תומכים בפרשנות מרחיבה לסמכות בית המשפט - פרשנות המאפשרת, בנסיבות מתאימות, לאשר תובענה כייצוגית גם כאשר הנזק לתובע מאפשר הגשת תביעה "רגילה". 22. ככל שמדובר בפסיקת בית המשפט העליון, בענין כל שניתן לאתר הן אמירות לפיהן עולה כי המקרה הנפוץ של אישור תובענה ייצוגית, הוא כשלתובע אין אינטרס כספי משמעותי בתובענה. אולם "אמירות אלו אינן שוללת את האפשרות שתביעה ייצוגית תוגש על ידי מי שלו אינטרס כספי משמעותי בתובענה, אלא, לכל היותר, מצדיקות יתר זהירות באישורן. כך, למשל בעניין א.ש.ת., מציינת השופטת שטרסברג-כהן (בדעת המיעוט) כי 'גובה הסכום הנתבע בתובענה הוא רק שיקול אחד מבין שיקולים רבים שבית-המשפט שוקל בבואו לאשר תובענה כייצוגית' (בע' 263). עמדה עקרונית זו מקובלת, ביסודה, גם על הנשיאה בייניש (בדעת הרוב), המבהירה כי 'אומנם סכום הכסף הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית, ובכלל זה הנזק הפרטני או הנזק הכללי של הקבוצה, אינו תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה הייצוגית, אך יש בו כדי להיות אינדיקציה משמעותית לגבי נחיצותו של ההליך הייצוגי' (בע' 278). ואכן, גישתה של הנשיאה בייניש כי ראוי היה לדחות את אישור התובענה הייצוגית בעניין א.ש.ת., גם אם הייתה סמכות לאשרה, נסמכת על מכלול מצטבר של שיקולים, ולא רק על טיב האינטרס של התובע. ברוח דומה יש לקרוא גם את דברי הנשיאה בפסקה 9 של עניין רייכרט: 'מדובר לרוב במצב שבו נזקו של כל תובע יחיד קטן יחסית, ולכן ככלל לא הייתה כדאיות בהגשת תביעה אינדיבידואלית, בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך'... " (ראה: פס"ד איפקס לעיל). 23. הנה כי כן, עיון בפסיקה מלמד כי אין לדחות על הסף בקשה לאישור תובענה כייצוגית רק מן הטעם לפיו, הנזק לתובע הפרטני הינו גבוה באופן יחסי ומאפשר הגשת תביעה אינדווידואלית. 24. כאן המקום להוסיף ולציין לעניין טענת המשיבה לפיה, קיימת שונות משמעותית בין חברי הקבוצה כך שלא ניתן לומר כי מתקיימים התנאים שבסעיף 8(א)(1) ו-8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. אני דוחה טענה זו מכל וכל, שאלת הטלת החיוב וגבייתו נובעים ממסכת עובדתית משותפת לכלל הקבוצה, כך שאלת מועד היווצרות החיוב בהיטל, העובדה כי ממועד זה ועד ליום בו גבתה המשיבה את התשלומים חלפו מעל ל-7 שנים, העובדה כי המשיבה יצרה מצג לפיו אין בכוונתה לגבות את יתרת התשלומים. כל הקביעות הללו משותפות לכלל תושבי העיר, ששילמו 20% בשנת 1989. אמנם הסכום ששילם כל בעל נכס מחברי הקבוצה שונה כמובן, שכן הוא נקבע על-פי הכפלת תעריף לשטח בנוי, שהוא קבוע בחוק העזר בשטח המבנה שלו ותעריף לקרקע, שאף הוא קבוע בחוק העזר בשטח הקרקע שלו. אך אין בכך כדי לפגוע בהומגניות של הקבוצה, או באפשרות לפסוק לחברי הקבוצה את הסעד המבוקש, אם תוכח תביעתם. סכום ההשבה יקבע באופן יחסי לשטח הנכס של כל אחד מהם. מדובר, אם כן, במפתח אחיד להשבה על-פי חישוב מתמטי פשוט, אם כי סכום ההשבה משתנה מבעל נכס אחד לאחר בהתאם לסכום ההיטל ששילם (המשתנה לפי גודל הנכס שלו). אמנם מדובר בכ-10,000 בעלי נכס, אך חישוב סכום ההשבה לכל אחד מחברי הקבוצה אינו דורש אלא פעולה אריתמטית פשוטה, על יסוד בסיס הנתונים המצוי בידי המשיבה. מכל מקום, הקושי במתן הסעד, אם יש קושי, לא צריך לסכל את אישורה של תובענה ייצוגית מוצדקת. 25. עם זאת, אין לכלול בקבוצה הזכאית לסעד של השבה, בעלי נכסים שלא שילמו כלל את היטל החיוב מחודש 08/2009 בשל סיבה כלשהי. מי ששילם היטל זה באופן חלקי, יהא זכאי להשבה רק במידה והסכום ששילם בתקופת התביעה עלה על סכום זכאותו להשבה, ובשיעור ההפרש בין השניים. אך גם מי שלא שילמו את ההיטל, אך הם נדרשו או עשויים להדרש לשלמו, זכאים לסעד הצהרתי הקובע כי המשיבה אינה רשאית לדרוש מהם תשלום היטל, כל זאת אם תוכח התביעה. סוף דבר 26. מהשיקולים שפורטו לעיל אין לקרוא את חוק תובענות ייצוגיות בצורה מצמצמת, השוללת את האפשרות לאשר תובענה כייצוגית בין היתר, מהטעם שהאינטרס הכספי של התובע הוא גבוה ולא אחיד, ודי בו כדי להצדיק הגשת תביעה אינדיווידואלית. 27. לסיכום כל האמור לעיל, הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות והסעדים המפורטים בהחלטה זו. על-פי דרישת סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי: א. הגדרת הקבוצה: "תושבי המשיבה אשר בשנתיים שקדמו להגשת התביעה היו בעלי נכסים וחויבו בתשלום היטל תיעול בשיעור של 80%, מסך מלוא תשלום ההיטל". ב. התובעים המייצגים ובאי- הכוח המייצגים: יעקב פלד, איתן בוסתנאי ויוסף גרוברגר, באמצעות באי-כוחם עו"ד מיוחס ועו"ד אידלמן. ג. עילת התביעה והשאלות המשותפות: עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. השאלה העובדתית המשותפת לחברי הקבוצה נוגעת להיטל התיעול שהוטל בחודש 08/2009, בשיעור של 80%. השאלה המשפטית היא האם חלה התיישנות על גביית ההיטל או שניתן להטיל אותו בשיעורים, מזמן לזמן. ד. הסעד הנתבע: המבקשים תובעים השבה של הכספים אשר לכאורה נגבו שלא כדין. נוכח סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, ההשבה מוגבלת ל-24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה. ה. הודעה למנהל בתי המשפט: בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק ההחלטה לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. 28. המשיבה תשלם לב"כ המבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בסך של 20,000 ₪. הסכום דנן יוצמד למדד יוקר המחיה וישא הפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלומו בפועל. התיישנותאגרות והיטלי פיתוחהיטל תיעול / אגרת תיעול