יחס משפיל בעבודה

עניינה של תובענה זו הינו תשלום פיצויי פיטורין, השלמת תשלומים לגמל ותשלום פיצוי בגין עגמת נפש. העובדות כפי שעולה מחומר הראיות: 1. הנתבעת הינה חברה העוסקת במיקור חוץ של קציני בטיחות בתעבורה לבעלי ציי רכב המחויבים בהעסקת קציני בטיחות בהתאם לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). 2. התובע הועסק בנתבעת בתפקיד קצין תעבורה. 3. התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 1/7/04 ועד להתפטרותו ביום 11/10/09. 4. בין התובע לנתבעת נחתם הסכם העסקה (נספח א' לתצהיר התובע). 5. במסגרת תפקידו בנתבעת היו בפיקוחו של התובע מספר כלי רכב אשר לגביהם שימש התובע קצין בטיחות בהתאם לתקנה 585 לתקנות התעבורה. 6. התובע התפטר במכתב התפטרות מיום 10/09/09 בו צויין כי התפטרותו נעשתה על רקע סירובו לעבור על המיכסה המירבית של מספר כלי רכב בפיקוחו, ועל רקע העוינות המתמשכת מצד מנהל הנתבעת. 7. הצדדים חלוקים באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. טענות הצדדים טענות התובע 8. התובע טען כי האחריות למערכת היחסים העכורה בין הצדדים רובצת לפתחו של מר חדד, שעה שהתייחס באופן מכפיר כלפיו תוך התעלמות וקיפוח זכויותיו בעבודה. 9. עוד טען התובע, כי היחס המנוכר שהפגין כלפיו מר חדד נבע כתוצאה מפנייתו לגף לקציני הבטיחות במשרד התחבורה (להלן: "גף קציני בטיחות") ובקשתו לברר את מכסת מספר כלי הרכב עליהם הינו רשאי כקצין בטיחות בתעבורה לפקח. 10. התובע הוסיף וטען כי מכסת כלי הרכב הניתנת לפיקוחו של כל קצין בטיחות בתעבורה מוגבלת על פי טיבה וטבעה ועמידתו על קיום תנאי זה היא זו אשר הובילה ליחס מזלזל מצד מר חדד, אשר בעטייה נאלץ להתפטר. 11. התובע טען כי התפטר לנוכח יחסו העויין של מר חדד, ומשכך, טען התובע כי הינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. 12. התובע טען כי לאחר שהודיע למר חדד שבכוונתו להתפטר, ביקש האחרון למשוך את מכתב התפטרותו, שכן בכוונת הנתבעת היה לפטרו. 13. התובע הוסיף כי חלק מהתנכרות מר חדד כלפיו, כלל אי תשלום פרמיה וזאת על אף שהובטח לו כי תשולם לו פרמיה באם ישיג רישיון נהיגה בדרגה גבוהה יותר שיאפשר לו לפקח על מגוון רחב יותר של כלי רכב. 14. התובע עתר לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש לאור היחס המשפיל שהופנה אליו לטענתו מצד מנהל הנתבעת. 15. עוד עתר התובע לקבלת הפרשים עבור קופת גמל בסך 33,199 ₪, שלא הופרשו עבורו על ידי הנתבעת. טענות הנתבעת 16. הנתבעת טענה כי התובע התפטר בנסיבות אשר אינן מצדיקות תשלום פיצויי פיטורין בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. 17. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא העמיד את הנתבעת על כוונתו להתפטר ולא איפשר לה לסלק את הנסיבות אשר הובילו להתפטרותו. 18. הנתבעת טענה כי אין בחוק מכסה המגבילה את מספר כלי הרכב הנתונים לפיקוחו של קצין בטיחות בתעבורה וממילא לא היתה כל סיבה מספקת להתפטרות התובע. 19. עם זאת הנתבעת טענה כי על אף שאין מגבלה על מספר כלי הרכב הניתנים לפיקוחו של קצין בטיחות בתעבורה, התובע לא התבקש לפקח על מספר כלי רכב גבוה מהמכסה המותרת לשיטתו. 20. בניגוד לטענת התובע, ציינה הנתבעת כי לא הייתה בכוונתה לפטר את התובע, והתפטרות התובע נעשתה על דעתו מבלי שניתנה לה האפשרות לתקן את נסיבות ההתפטרות כאמור. 21. עוד טענה הנתבעת, כי ההבטחה לתשלום פרמיה היתה בהתאם לכך שהתובע יוסמך לקבלת רישיון נהיגה על רכב סמיטריילר וכשהתחיל בלימודי נהיגה החלה הנתבעת לשלם לתובע פרמיה אף בטרם סיכום עימו. 22. בנוגע להשלמת תגמולים לגמל הצהירה התובעת בסיכומיה כי תשלם הסכומים שעליה להעביר לקופת התגמולים בגין רכיב הפרמיה בתלושי השכר שבגינו לא הועבר התשלום. 23. עם זאת טענה הנתבעת, כי על מנת שניתן יהיה להעביר את הסכום לגמל, יש לחייב את התובע להעביר את אותו הסכום לקופת התגמולים. דיון והכרעה פיצויי פיטורים 24. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא פוטר מעבודתו כי אם התפטר ולפיכך יריעת המחלוקת בין הצדדים הינה תחולתו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, (להלן: "החוק") בנסיבות התפטרות התובע. 25. סעיף 11(א) לחוק קובע כדלקמן: "11(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". סעיף זה מציין שתי חלופות, שכל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ראה דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי - מכלוף שיטרית, (לא פורסם). טרם נבחן התקיימות החלופות נזכיר כי נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק מוטל על העובד הטוען לזכאותו לפיצויים. נבחן אם כן, את התקיימותם של החלופות אשר צוינו בסעיף 11 לחוק, המזכות את המתפטר בכספי פיצויים, כאן בענייננו. התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה 26. הלכה פסוקה היא, כי התשובה על השאלה אם קיימת הרעה מוחשית בתנאי העבודה "תלויה בנסיבות בכל מקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד" (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס - מינה לינדר, פ"ד כו(2) 761). זאת ועוד, בכל מקרה חייב העובד להראות קשר סיבתי בין תנאי העבודה ובין התפטרותו. התפטרות תזכה בפיצויי פיטורין רק אם תנאי העבודה הם שהיוו את הגורם המכריע או המניע לפיטורין ואין די בקיום אובייקטיבי של תנאים קשים, כאשר ההתפטרות באה בשל סיבה אחרת (ראה עו"ד משה ויסמן, דיני הפיטורים בישראל, הוצאת שנהב, עמ' 87). 27. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הרעה בתנאי עבודה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (דב"ע נג/210/3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז' 514). 28. התובע הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד קצין בטיחות החל משנת 2004. תפקיד קצין הבטיחות הוסדרו במסגרת תקנה 585 לתקנות התעבורה. במסגרת התקנה נקבע בין היתר כי על קצין הבטיחות מוטלת אחריות על פיקוח תקינות רכבים ופיקוח על נהגים שימלאו אחר הוראות פקודת התעבורה ותקנותיה. 29. התובע טען כי הרעה מוחשית בתנאי עבודתו באה לידי ביטוי בהטלת מכסת פיקוח על כלי רכב הרבה מעבר למותר בתקנות ואשר נמצאת ביכולתו האישית וזאת בכדי למקסם בדרך אסורה את רווחיה של הנתבעת. וכך העיד בפנינו התובע בעניין זה: "כשאני התחלתי לעבוד בחברה התחלתי לפקח על 90 כלים, ועם הזמן זה התחיל לגדול. ובמהלך כמה חודשים המכסה שלי התמלאה עד ל-120, 125 ואפילו יותר, היה שלב שעברתי מחטיבת קרני אופקים לחטיבת באר שבע. כשהתחלתי בחברה לא התחלתי בחטיבת באר שבע אלא התחלתי באופקים עזה". (עמ' 16, ש' 21-24). 30. בהמשך עדותו, העיד התובע כי "עמדתי על חובתי לפקח רק על כמות שהיא מותרת מבחינת התקנות ומבחינת היכולת שלי לפקח עליהם, המותרת, מהניסיון שלי בשטח ידעתי על כמה כלים, אני יכול לפקח כדי לבצע את עבודתי בצורה הטובה ביותר". (עמ' 16, ש' 29-30). בקובעו את מכסת כלי הרכב הניתנים לפיקוחו התבסס התובע על ניסיונו האישי והתקנות. 31. כאשר נשאל התובע בעניין זהות התקנות עליהן מסתמך בקובעו את מכסת כלי הרכב הנתונים לפיקוחו, טען הוא שאין מדובר בתקנות כי אם בהנחיות גף קציני בטיחות במשרד התחבורה. כאשר התבקש התובע לדייק בדבריו באשר להנחיות אותן קיבל, טען התובע כי הינו מסתמך על מסמך מיום 24.1.08 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן גם "המסמך") אשר מורה על מכסת מספר כלי הרכב הניתנים לפיקוח קצין בטיחות. התובע הסביר כי המסמך הגיע לידיו לאחר פנייתו לגף לקציני בטיחות בתחילת שנת 2008. אין בכוונתנו להתייחס למספר המדויק של מכסת כלי רכב המותרים להיות בפיקוחו של קצין בטיחות, אך עם זאת התבססות התובע בטענתו להרעת תנאים על המסמך שקיבל מגף קציני בטיחות מעוררת קשיים. 32. צירוף מקרים זה בו המסמך הגיע לידי התובע במועד קרוב למועד בו פרץ הסכסוך בין התובע לנתבעת מעורר תמיהה, שכן התובע טען כי ביצע את עבודתו בהתאם להנחיות אותן קיבל מגף לקציני בטיחות אולם מאידך המסמך הגיע לידיו לאחר תקופה ארוכה ממועד תחילת עבודתו. עוד ראוי להבהיר, כי המסמך הגיע לידי התובע לאור פנייתו לגף קציני בטיחות, ואין זה ברור כלל מדוע המתין התובע תקופה כה ארוכה לקבלת הנחיה כתובה מהממונים עליו במשרד התחבורה. הדבר מעורר תמיהה עוד יותר לנוכח העובדה כי התובע שמר את המסמך ברשותו, ולא אעביר העתק מהמסמך שקיבל למנהלה של הנתבעת. 33. התובע נשאל בנוגע למסמך, מדוע פנה רק בשנת 2008 לגף לקציני בטיחות אולם התחמק מלענות תשובה ברורה. התובע ניסה לתרץ שאלה זו בנימוק כי היה בקשר בעל פה עם גף קציני בטיחות בכל עת אך לא מצאנו כי יש ממש בדבריו שעה שגילנו סדקים וחוסר מהימנות בגרסתו כפי שנפרט בהמשך. התחמקות זו של התובע מלענות באופן ישיר על השאלות עליהן נשאל לא הייתה אירוע חד פעמי בעדותו. התובע התחמק פעם אחר פעם מלהשיב לשאלות ואף בחלק מהמקרים הדבר מצא את מקומו בפרוטוקול הדיון (ר' עמ' 18, ש' 15 וכן עמ' 20 ש' 23). 34. התחמקויותיו של התובע מלענות תשובות ישירות לשאלות ב"כ הנתבעת וכן לשאלות בית הדין הותירה בנו רושם כי גרסתו של התובע לוטה בערפל, ואנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה בסוגיה זו. נוסיף ונאמר כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה בדבר הרעת תנאי עבודתו שכן לא מצאנו בעדותו הצבעה על פער שנוצר בין מכסות כלי הרכב אשר היו נתונים לפיקוחו בתחילת עבודתו לבין מכסת כלי הרכב בהמשך עבודתו. התמודדותו של התובע הייתה בדרך של התחמקות כאמור ומתן תשובות ללא קשר לשאלות עליהן נשאל כפי שציינו. לאור חוסר יכולת של התובע להצביע על שינוי לרעה שחל בעבודתו הרי שגם אנו התקשינו לראות כיצד הנתבעת הרעה את תנאי עבודתו, ולפיכך אין בידינו לקבל טענתו בנוגע להרעת תנאי עבודתו. 35. חיזוק ותמיכה לרושם זה אשר נוצר אצלנו, מצאנו בעדותו של ע.ת 2 מר קבלה שמעון אשר העיד מטעם התובע. מר קבלה העיד כי אין בידיו הנחייה ברורה המגבילה את מספר כלי הרכב הניתנים לפיקוחו של קצין בטיחות. עם זאת ציין מר קבלה כי כל קצין בטיחות בנתבעת פיקח על מכסה של כלי רכב אשר נעה בין המספרים 120 ל 130, וכאשר הגיע קצין בטיחות לפקח על 130 כלי רכב התבצע ויסות כלי רכב בין קציני הבטיחות על מנת שלא לחרוג מהטווח האמור, כך שבסופו של יום לא היה קצין בטיחות בשירות הנתבעת אשר פיקח על כמות כלי רכב העולה על 130. 36. עוד הסביר מר קבלה כי קצין הבטיחות מגיש דו"ח על כמות כלי הרכב שבפיקוחו, אולם ביצוע הבדיקות לא נעשה בהכרח על ידי אותו קצין בטיחות אלא התבצעה בהתאם למיקום הגיאוגרפי של הרכב ומיקום קצין בטיחות הקרוב אליו ביותר באותה עת. עדותו של מר קבלה הייתה קוהרנטית וברורה ולא נסתרה על ידי התובע או עד אחר מטעמו, ולפיכך לא מצאנו פסול בעדותו. מעבר לכך, עדותו של מר קבלה תאמה את עדותו של מנהל הנתבעת - מר חדד אשר העיד בפנינו כדלקמן: "אני רוצה להסביר. ה-120 שמציגים פה יש לנו איזה איגוד שבאיזה שהוא שלב רצינו שמשרד התחבורה יגדיר את הכמות בתקנות בחוק, ואז עשו איזה שהיא עבודה חיצונית שהיא מיוזמתנו והיא קבעה שקצין בטיחות הנורמה שלו יכול לעבוד על 120 - 130, אני רוצה לציין שהיות ובאתי מהתחום הזה ואני יודע מה זה לפקח אני החלטתי בחברה שלי, לעשות את זה. היום הגשנו בג"ץ בנושא." (פרוטוקול מיום 16/3/11, עמ' 26, ש' 15-19). 37. עוד העיד מר חדד כי לא הייתה לו כל כוונה לפטר את התובע מעבודתו, אלא כל שביקש מהתובע הוא לסיים את עבודתו בצורה טובה על מנת למנוע פגיעה בחיי אדם. וכך העיד מר חדד בעניין זה: "נחלק את התשובה לשניים, אחת מרוב שאמר לי שהוא רוצה ללכת, אמרתי לו שברגע שישתחרר הלחץ אשחרר אותו לפני הזמן, אחרי שבדקתי שהוא לא הטמיע את נושא הבטיחות אמרתי לו בוא תלך לפני הזמן ונגמור את זה. זה עלה מעל לראש. אני אוכיח זאת, העובדה לכך, שהוא לא הכין דוח, זה מוכיח כמה זה עבר את כל רמות הסיכון". (פרוטוקול מיום 16/3/11, עמ' 29, ש' 3-6). עדותו של מר חדד הייתה סדירה, עקבית ומהימנה, לא מצאנו כי עדותו מהווה שינוי חזית, כפי שטען התובע. 38. בנוסף וכ"מסייע", מצאנו בתקופה הארוכה בה עבד התובע בנתבעת, תקופה של יותר מ-5 שנים, תקופה ארוכה דיה, אשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי, ככל שזה היה קיים. התובע העיד כי החל מתחילת עבודתו הוא נדרש להעלות את מכסת כלי הרכב עליהם היה רשאי לפקח (עמ' 16 לפרוטוקול), ובכל זאת בחר להמשיך ולעבוד בנתבעת, תחת התנאים הללו. אף בעובדה זו יש כדי למנוע מהתובע את האפשרות לטעון בדיעבד להרעת תנאים. בדב"ע נד/63-3 סיגל נפתלי - לאה אדריטי, פסק דין מיום 4/8/94, נפסק כי: "...יש להבחין הבחן היטב, בין הרעת תנאי העבודה במשמעות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, לבין יישום תנאי עבודה משתנים עליהם הוסכם בין הצדדים, אפילו אם הם עשויים להרע עם העובד ואין העובד שהסכים לשינוי מראש יכול לשנות את טעמו ולטעון להרעה מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים." (הדגשות שלי, י.כ.). (הלכה זו אוזכרה בדב"ע נו/192-3 משה קורן - הבנק הבינלאומי הראשון, פסק דין מיום 6/8/1997 וכן ר' לובוצקי, סיום יחסי עבודה, 2004, פרק 9 עמ' 14). 39. בנוסף, לא שוכנענו באופן ברור, כי נושא מכסת כלי הרכב הוא שהביא את התובע, בסופו של יום, להודיע על התפטרותו. התובע עצמו טוען, ב"צוותא חדא", כי יצירת "סביבה עוינת" (אליה נתייחס בהמשך), אף היא הביאה אותו להתפטרות. משכך, אף לא ברור מהי אותה הרעת תנאים נטענת על ידי התובע אשר הביאה אותו בסופו של יום להתפטר - האם מכסת כלי הרכב או יצירת "סביבה עוינת"? 40. ממכלול העדויות ששמענו, שוכנענו, כי התובע, אשר היה עובד טוב ומוערך, אשר מנהל הנתבעת ראה בו "קצין בטיחות מעולה" (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 8), סובייקטיבית הרגיש כי "הורעו" תנאי עבודתו, אך תחושות אלו של התובע אין בהן כדי ליצור תשתית אובייקטיבית של הרעת תנאים מוחשית. התובע אף חזר ושנה בעדותו, כי עמד על חובתו לפקח רק על כמות כלי רכב שהיא מותרת מבחינת היכולת שלו לפקח עליהם ומבחינת התקנות, כדי לבצע את עבודתו בצורה הטובה ביותר, כך שבפועל לא הייתה כל הרעה בתנאי עבודתו (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 29-31). 41. התובע לא השכיל להוכיח כי הנתבעת עמדה בדרכו למלא את חובותיו בהתאם ליכולותיו, ולא מצאנו כי בהתנהגות הנתבעת הייתה משום הרעת תנאי עבודתו של התובע. נסיבות אחרות שביחסי עבודה המזכות בפיצויי פיטורים 42. הנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11 לחוק הן נסיבות אשר במסגרת יחסי עבודה אין לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד. וכך קבעה הפסיקה לעניין זה - "ככלל, ניתן לאמר שנסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד, אי קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים, פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו, וכיוצאים באלה עניינים מהותיים המהווים צידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו, ביוזמתו, תוך קבלת פיצויי פיטורים" (ע"ע 1271/00 אמ"י מתום-חיים אברהם, ניתן ביום 10.2.04, דב"ע לו/2-123 מדינת ישראל נגד שלום לבבי, פד"ע ח', 261).   כן נקבע בפסיקה, כי אין די בתחושה סובייקטיבית של העובד באשר לקיומן של הנסיבות וכי נדרשת "קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית" (ע"ע 1271/00 אמ"י מתום-חיים אברהם, שצוטט לעיל, ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א. ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(58), 39. 43. התובע טען בהקשר זה כי התפטר בשל גילוי סביבת עבודה עויינת מצד מנהליו והיא זו אשר הובילה להתפטרתו. עוד טען התובע כי גילוי העויינות כלפיו החל לאחר שהתלונן על מספר הכלים אשר היו תחת פיקוחו במסגרת תפקידו כקצין בטיחות. וכך טען התובע בעניין זה: "קיבלתי החלטה בתאריך זה (09/09 י.כ.) כי הגיעו מים עד נפש. בתאריך הזה עשיתי התייעצות עם עורך דין כי לא יכולתי להמשיך לעבוד בצורה הזאת של נידוי והתעללות ואי התייחסות, ולומר כי בתור מעסיק במשך שנים הוא לא החליף איתי מילה, הרגשתי כאילו שאוויר היה עובר, התייחסות נבזית ומשפילה וזה תקופה של כמה שנים, אני חיכיתי, דיברתי איתו מספר פעמים, אמרתי לו בוא ניפרד, אצלו זאת שיטה, הוא לא מפטר הוא רוצה שאנשים יתפטרו. את העבודה ביצעתי כמו שצריך". (פרוט' מיום 16.3.11 עמ' 20, ש' 12-17) 44. במהלך עדות זו טען התובע טענה והיפוכה כאשר העיד בפנינו כי מנהלה של הנתבעת לא החליף עימו מילה במשך שנים ובאותה עת ציין כי דיבר עם חדד מספר פעמים ואמר למר חדד "בוא ניפרד". נוסף על האמור התובע טען להתנכלות מצד מר חדד מנהל הנתבעת שנמשכה מספר שנים. התובע החל את עבודתו בנתבעת בשנת 2004 וסיים עבודתו בשנת 2009. לטענתו זו של התובע לפיה סבל מהתנכלות של מר חדד שנמשכה, לדבריו של התובע, מספר שנים לא מצאנו כל ביטוי בראיות אשר הציג בפנינו. מעיון בראיות אשר הוצגו בפנינו, הפעם הראשונה במהלך עבודתו שהתובע הלין על תנאי עבודתו הייתה רק בשנת 2008, עת פנה התובע למר חדד במכתב הבהרה (ראה מכתב "הבהרות בנושא עבודה והתנהלות") (להלן: גם "המכתב"). 45. אמנם התובע מציין במכתב כי בינו ובין מר חדד יש חילוקי דיעות אך לטעמנו אין בכך בכדי לתת הסבר המניח את הדעת לשתיקה כה ארוכה מצד התובע באשר לפגיעה בזכויותיו שנמשכה לטענת התובע מספר שנים. בעניין זה העיד מר חדד כי היו תקופות לחץ בעבודה, אך לאורך השנים לא היתה בעיה וכל המחלוקת היתה בנושאים מקצועיים בלבד. וכך העיד מר חדד בעניין זה: "לא זכור לי תלונה כזאת, אבל היו תקופות שהיה לחץ נכנסו הרבה לקוחות, ומנהל האיזור אמר שיש בעיה של חלוקה וצריך להכניס עובד, זה היה עניין של תקופות, לאורך השנים לא הייתה בעיה כל חודש, זה היה מקרים בודדים. אני קורה לזה דברים מקצועיים שהיו נפתרים". (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 19-22). זאת ועוד בפסיקה נקבע כי עוד נפסק שככל שמדובר ב"נסיבות" שבידי המעסיק לשנותן, חובה על העובד להעמיד את המעסיק על כוונתו, ורק אם לא פעל המעסיק לתיקון המצב, תקום לעובד זכות להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ - רוסקיס; עבודה ארצי, כרך ח(2), 60). 46. כפי שקבענו כאמור, עדותו של מר חדד הייתה מהימנה ועדיפה על פני עדותו של התובע ולאור זאת התרשמנו כי המחלוקת בין התובע למר חדד הייתה מחלוקת מקצועית גרידא וללא גילוי של "סביבה עויינת" כטענת התובע ובוודאי שלא הגיעה לידי התעמרות בתובע. מכאן ניתן לומר כי ככל שהייתה התנכלות מצד הנתבעת כלפי התובע הרי שהיה על התובע להתרות בנתבעת עוד הרבה קודם לכן ממועד פנייתו בשנת 2008 באמצעות המכתב. 47. אמנם איננו עוסקים בסוגיה של פיטורין אך מוצאים אנו לציין כי היסוד המשותף של פיטורין ושל התפטרות הינו בחינת הכוונה של מי מהצדדים להביא את יחסי עובד-מעביד הקיימים בין השניים לידי סיומם (דב"ע שם 3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב' 375), ביטוי זה אינו חייב לבוא כאקט פורמאלי דווקא, אלא גם במעשה שיש בו על כוונה חד משמעית של הצד הפועל בעניין להביא את מערכת היחסים עובד-מעביד לידי סיום (דב"ע לה/85-3 עיריית כפר סבא - כהן, פד"ע ז, 175). ממכלול הנתונים והראיות אשר הוצגו בפניננו למדנו כי לא סביבת עבודה עוינת היא זו אשר הובילה להתפטרותו אלא התובע היה חפץ בניתוק מערכת יחסי העבודה עם הנתבעת עוד בשלב מוקדם טרם התפטר, אולם עם זאת בד בבד עם התפטרותו ביקש הוא לקבל פיצויי פיטורים ועשה ככל שלאל ידו בכדי שהנתבעת תורה על פיטוריו. 48. חיזוק ותמיכה לכך מצאנו בתוכן המכתב עצמו בו מציין התובע כי המכתב אינו מכתב התפטרות מחד אולם מאידך טוען הוא כי ככל שמר חדד מעוניין לסיים את עבודתו אין לתובע בעיה בכך. מעבר לכך, מר חדד העיד כי התובע היה עובד מעולה אולם הפעיל לחץ על הנתבעת לסיים את עבודתו בשירותה. פעולותיו של התובע בשלהי עבודתו לרבות החלפת המכתבים עם מנהל הנתבעת, היו למעשה הליכים בהם לווה על ידי יעוץ משפטי שהכווין את התובע למסלול בו יהיה זכאי לפיצוי פיטורין מכוח סעיף 11 לחוק, אך אין אנו סבורים כי אכן המדובר בהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. 49. לאור האמור התביעה בנוגע לפיצויי פיטורים נדחית. תשלומים לגמל 50. התובע עותר בסעד זה לחייב את הנתבעת בסך כולל של 33,199 ₪, בגין אי הפרשה לקופת גמל. בתמיכה לתביעה זו, צירף התובע מסמך מחברת "שיא פיננסים" (נספח "ו" לתביעה). 51. על פי סעיף 18.4 להסכם, התחייבה הנתבעת לבטח את התובע בפוליסת ביטוח מנהלים (תגמולים) לאחר 6 חודשי עבודה מתאריך חתימת ההסכם. 52. התובע לא השכיל להוכיח את הסכום אליו עותר, שכן המסמך מחברת "שיא פננסים" אותו הציג התובע אינו ברור דיו ואין ברור כלל מי ערכו. עוד נציין כי מסמך זה אינו מציין ניכוי דמי ניהול, תשואה שלילית וכדומה ולפיכך אין בידינו להסתמך על האמור במסמך זה ואין לראות במסמך זה מקור לחיוב הנתבעת בסכום הנקוב בו. 53. הנתבעת בסיכומיה הצהירה כי תשלים כל הסכומים שעליה להעביר לקופת התגמולים בגין רכיב הפרמיה בתלושי השכר שבגינו לא הועבר התשלום. הצהרה זו של הנתבעת באה כהמשך להצהרתה בדיון שהתקיים ביום 16.3.11 ובו הצהיר ב"כ הנתבעת כי הנתבעת תשלם את הנדרש, ותשחרר את כל הכספים שנצטברו לטובת התובע הנמצאים בחברת הביטוח "איילון", הן הפרשות לגמל והן הפרשות לפיצויי פיטורים. 54. אין מחלוקת כי התובע נתן הוראה לנתבעת להמתין בהעברת סכומים לביטוח מנהלים לתקופה של 8 חודשים. 55. על אף בקשת התובע להמתין בהעברת הסכומים לביטוח המנהלים, הנני קובע כי על הנתבעת היה להעביר הסכומים לביטוח המנהלים לאחר 6 חודשי עבודה מתאריך חתימת ההסכם, היינו החל משכר חודש ינואר 2005. בפועל החלה הנתבעת להעביר ההפרשות לביטוח המנהלים החל מחודש 6/06 (ראה ת/1). 56. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בגין רכיב זה בסך של 6,350 ₪, (127,000 ₪ * 5%). 57. לאור הצהרת הנתבעת כי תשלים הסכומים שעליה להעביר לקופת התגמולים בגין רכיב הפרמיה, ולאחר עיון בתלושי השכר, עולה כי רכיב הפרמיה מסתכם בסך של 90,620 ₪. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי נוסף בגין אי הפרשות גמל מרכיב הפרמיה בסך של 4,531 ₪ (90,620 ₪ * 5%). 58. בסך הכל זכאי התובע לקבל מהנתבעת פיצוי בגין אי העברת תשלומים לגמל בסך של 10,881 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11/10/09 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין עוגמת נפש 59. התובע טען כי הינו זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל יחס משפיל ומתעמר מצד מנהלה של הנתבעת, והעמיד פיצוי זה על סך 30,000 ₪. לאור קביעתנו בנוגע לנסיבות התפטרותו התובע הרי שלא מצאנו כי התובע קיבל יחס חריג במהלך עבודתו. למעלה מן הצורך נזכיר עוד את ההלכה הפסוקה לפיה פיצוי בגין עוגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם [דב"ע נג/114-3, נג/99-3 מדינת ישראל - דוד מצגר פדע כו(1) 563; עע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל פד"ע לח 1; עע 480/05 , 611/05 אלי בן עמי - פלונית (לא פורסם, 8.7.08); עע 456/06 אוניברסיטת תל אביב- רבקה אלישע (לא פורסם, 27.2.08)]. 60. לנוכח האמור - דין התביעה ברכיב זה להידחות. סוף דבר 61. תביעת התובע לפיצויי פיטורים - נדחית. 62. הנתבעת תשלם לתובע סך של 10,881 ₪ בגין הפרש תשלומים לגמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/10/09 ועד למועד התשלום בפועל. 63. כמו כן, הרינו מורים לנתבעת למסור לתובע מכתב שחרור וטופס 161 לצורך שחרור כספי התגמולים וכספי הפיצויים הצבורים בביטוח "איילון", וזאת תעשה הנתבעת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. 64. בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגענו - אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' אלול תשע"א, 19 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. נ.צ. שאול ששון נ.צ. בנימין פנקס יוחנן כהן, שופט יחס משפיל בעבודה