ביטול כתב אישום בשל מחדלי חקירה א רקע 1. עניינה של החלטה זו, היא טענה מקדמית שהעלו הנאשמים, בטרם הקראת כתב-האישום, לפיה, על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו עפ"י סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "החוק" או "החסד"פ") ולהורות על ביטולו של כתב-האישום שהוגש כנגדם בתיק זה, מכוח קיומה של הגנה מן הצדק, הקבועה בסעיף 149(10) לחסד"פ, בשל שיהוי של כ- 4 שנים בהגשתו, ממועד סיום החקירה והעברת תיק-החקר אל המאשימה לצורך הכנת כתב - אישום. 1.1 הנאשמת מס' 1 (להלן גם: "הנאשמת") היא חברה, שבתקופה הרלבנטית לכתב-האישום, עסקה במסחר במתכות; 1.2 הנאשם מס' 2 היה בעל המניות הרשום ומנהלה הרשום והפעיל של הנאשמת בתקופות הרלבנטיות לכתב-האישום (להלן גם: "הנאשם"). 2. הטענה הועלתה בישיבת ההקראה הראשונה בתיק, ביום 11/3/2010. 3. בשל התארכות הטיעונים, הורה בית-המשפט על הגשת הסיכומים בכתב, אולם התיק לא הועלה ללשכה לצורך מתן החלטה, למרות הגעת סיכומי הצדדים, בשל המתנת המזכירות לסיכומי תשובה מטעם הנאשמים. 4. בנסיבות אלה, לא ניתנה החלטה בבקשה במועד שנקבע לדיון, 11/11/10, ונדחה מועד שימועה - להיום. 5. במסגרת הדיון מיום 11/11/10, הודיע ב"כ הנאשמים, כי פסק-הדין שצורף כנספח "ה'" לסיכומיו - בוטל בערעור. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת הנאשמים, הגשת כתב-האישום נגדם בשנת 2009 - בחלוף עשור מיום ביצוע העבירות וכמעט ארבע שנים מן היום שבו קיבלה המאשימה את תיק החֵקֵר בעניינם - הינה בלתי-נסבלת. 1.1 במיוחד נוכח העובדה, כי מתאריך 22/12/2005, היום שבו נשלחה אל הנאשמים הודעה לפי סעיף 60א' לחוק, לא בוצעה שום פעולת חקירה משמעותית. 2. לטענת הנאשמים, פתיחת הליך הוכחות, ככל שיתקיים בתיק, לאחר 10 שנים מיום ביצוען, לכאורה, של העבירות המיוחסות להם - יוצרת פגיעה בלתי-מידתית בזכותם של הנאשמים לקיום הליך משפטי הוגן ומצדיקה ביטול כתב-האישום נגדם. 3. לטעמם של הנאשמים, קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עבריינים וההגעה לחקר האמת, לא יכול להיעשות בכל מחיר ויש הכרח להקפיד בזכויות הנאשם. 4. לטענת הנאשמים, הם אינם מסוגלים לנהל כיום הליך משפטי הוגן ולהוכיח טענותיהם - בשל מחדלי המאשימה בהגישה כתב-אישום בשיהוי כה רב - ולטעמם ללא הצדקה. 5. הנאשמים סוקרים את התפתחות הפסיקה בדוקטרינת ההגנה מן הצדק ומפנים לעיגונה הסטטוטורי של הדוקטרינה. 6. לטעמם, נסיבות המקרה שבפנינו מעידות על טיפול רשלני מצד המאשימה בתיק והם סבורים, כי יישום הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" מצדיק ביטול כתב-האישום. 7. המאשימה מבקשת לדחות את טענתם המקדמית של הנאשמים. 8. לטעמה של המאשימה, העבירות המיוחסות לנאשמים, הן עבירות חמורות, שבוצעו ע"י הנאשמים בתחכום, תוך ניכוי תשומות בהסתמך על חשבוניות פיקטיביות; 9. לטענת המאשימה, מוליך הסנגור שולל את בית-המשפט ביחס להודעה על זימון לשימוע, שכן הנאשמים זומנו לשימוע פעמיים: פעם ראשונה, אכן, בשנת 2005 ופעם שנייה, נמסרה ידנית הזמנה לשימוע, ביום 17/4/07, לידיו של מנהל החשבונות שייצג את הנאשמים, מר שלום בן-שושן. 10. לטענת המאשימה, מתעלם הסנגור בזדון מפעולות שנעשו ע"י ב"כ המאשימה, למרות שעודכן בהן על ידו - הן בשיחות שונות בין עורכי הדין והן במסמכי החקירה שקיבל לידיו - ובין היתר, השלמה שנשלחה למשרד-הפנים בסוף חודש יולי 2008, בבקשה לקבל מידע אודות אנשים שירדו מן הארץ הקשורים לחברות שחשבוניותיהן קוזזו בידי הנאשמת. 11. המאשימה מכנה את דברי הסנגור, ביחס לקשיים שיהיו לנאשמים באשר לניהול הגנתם - בשם "דברי סרק" וטוענת, כי לנאשמים ניתנו אינסוף הזדמנויות להעלות את טענותיהם באשר לחשדות כנגדם ובין היתר - גביית הודעות מהנאשם מס' 2 במהלך כל שלבי-החקירה וכן - שתי הזדמנויות לשימוע - כאמור, בשנת 2005 ובשנת 2007. 12. גם המאשימה מפנה לפסיקה ולחקיקה בעניין "ההגנה מן הצדק" וטוענת, כי בית-המשפט יעשה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק רק במקרים נדירים וחריגים, כאשר פעולות הרַשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות, תום-הלב והשוויוניות במידה שכל בר-דעת היה נזעק כנגד הפעלתה, אבל לא כל פעולה של הרַשות במישור הדיוני, שלא נראית לנאשם ו/או לב"כ, מקימה בסיס להגנה מן הצדק. 13. המאשימה טוענת, כי עפ"י הפסיקה, הנטל להוכחת התשתית העובדתית לטענת הגנה מן הצדק, מוטל על הנאשם - וגם לעניין הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הפסולה של התביעה, לבין הפגיעה הלכאורית בזכויותיו - ולטעמה לא עמדו הנאשמים, במקרה זה, בנטל. 14. המאשימה מצדיקה את העיכוב בהגשת כתב-האישום - בצורך להשקיע משאבים לאיתור ספקיה של הנאשמת ושיחזור העסקאות שעשתה עמם וכן בדיקת השימוש בחשבוניות ע"ש עוסקים וחברות אשר הוזכרו בכתב-האישום ואשר אינן נתמכות בעסקאות אמיתיות. 15. לטעמה של המאשימה, היא עמדה בחובתה עפ"י סעיף 60א' לחסד"פ כאשר הודיעה לנאשמים, הן בכתב, בדואר רשום מיום 22/12/05, כי תיק החקר בעניינם הועבר לבחינת הראיות במחלקה המשפטית של אגף המכס ומע"מ וכן הודיעה להם על זכותם לפנות בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב-אישום כנגדם - הן בתאריך 17/4/07, במסירה ידנית לנציג הנאשמים. 15.1 הנאשמים - לטעמה - לא ניצלו ההזדמנויות שניתנו להם. 16. על כן סבורה המאשימה, כי הנאשמים מנועים מלטעון, כי השיהוי בהגשת כתב-האישום פגע בזכותם וגרם לקשיים בניהול הגנתם. 17. לחילופין טוענת המאשימה, כי טענת שיהוי בהגשת כתב-אישום איננה מקימה, כשלעצמה, טענת הגנה מן הצדק, עפ"י הפסיקה. 18. המאשימה סבורה, כי קבלת טענת השיהוי במסווה של "הגנה מן הצדק", משמעה קיצור תקופת ההתיישנות, באופן הנוגד את כוונת המחוקק. 19. המאשימה סבורה, כי האינטרס המחייב העמדת עבריינים לדין גובר, במקרה זה, על השיהוי בהגשת כתב-האישום. 20. לאור כל האמור לעיל, עותרת המאשימה לדחות את טענת השיהוי ולהותיר את כתב-האישום על מכונו. ג. דיון 1. אכן דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה במשפט הישראלי בפסק הדין שניתן בע"פ 2910/94 בעניין יפת (להלן גם: "פסק דין יפת") עוד בשנת 1996; התפתחה כ"חקיקה פסיקתית" עד שהפכה בתיקון 51 לחסד"פ לטענה מקדמית, בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק, שחלות בעניינה הוראות הסעיפים 149 - 151 לחסד"פ. 2. סעיף 149 (10) לחסד"פ מקנה לבית-המשפט סמכות, בין היתר, להורות על ביטולו של כתב-האישום, מקום בו הגשתו או ניהולו של הליך פלילי "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 3. יחד עם זאת, הגישה המקובלת בספרות ובפסיקה היא, כי עיגונה של ההלכה בחוק, לא שינה את מהותה כפי שנקבעה בפסיקה שקדמה לתיקון (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורת 2009, חלק שני, עמ' 1339). 4. בפסק-דין יפת היה המבחן - התנהגות שערורייתית של הרשות ובלשון פסק הדין "המבחן הקובע... הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת ואין הדעה יכולה לסבלו". 5. מבחן זה הורחב בת.פ. 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נ"ט (6) 776 (להלן: "פסק דין בורוביץ") לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות בעיניו של בית-המשפט וכלשון פסק-הדין: "...לא הכל... דעתם נוחה מאמת המידה שנקבעה בפרשת יפת, המתנה את החלת הדוקטרינה... בהתנהגות שערורייתית של הרשות... על רקע הדברים הללו... עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן...". 6. על כן קובע פס"ד בורוביץ, בין היתר, כי "...אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא רק להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות...". 7. באותו פסק-דין נקבע מבחן תלת-שלבי להכרעה, מתי תתקבל טענת הגנה מן הצדק, כדלהלן: "בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של הליך פלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן את דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך, עשוי בית- המשפט לייחס משקל בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קרבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך, או בנאשם וכן לשאלה, אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. ברי, כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים, ייחס בית המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט, כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. בין היתר, עשוי בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים…". 8. פסק הדין ניתן אמנם כשנתיים טרם נחקק סעיף 149(10) לחסד"פ, אולם בית-המשפט העליון קבע (לדוגמא: עפ"י 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל), כי המבחנים שנקבעו בפס"ד בורוביץ הנ"ל, ימשיכו להנחות את בית-המשפט גם לצורך יישום סעיף חוק זה. 9. יש חילוקי דיעות בפסיקה, האם עיגון דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחוק שינתה את נקודת האיזון (לדוגמא: ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל ובפס"ד פלוני הנ"ל קבע כב' השופט מלצר, כי עיגונה של הדוקטרינה בחוק יוביל בהכרח להרחבת תחולתה. 10. זו גם דעתו של י. נקדימון בספרו הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה פרק חמישי בעמ' 27) והדעה הרווחת היא, שמבחני פס"ד בורוביץ ימשיכו להנחות את בתי-המשפט, אך הנטיה להגדיר מקרה כ"סטייה מהותית מעקרונות של צדק והגינות משפטית" - תהיה רחבה מבעבר. 11. יחד עם זאת, גם הפסיקה והספרות החדשה קובעות, כי ההגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. 12. בענייננו, אין ספק, כי הגשת כתב אישום בחלוף ארבע שנים ממועד סיום החקירה והעברת תיק-החקר למאשימה, איננה תקינה ומעידה על כשל ואולי אף כשל חמור בתפקוד המאשימה. 13. אין גם ספק, כי שיהוי זה גורם עוול לנאשמים, באשר זכותם הלגיטימית היא להתמודד עם האישומים המיוחסים להם, בהקדם האפשרי ממועד ידיעתם אודות סיום החקירה בעניינם. 14. הדבר תואם גם את הנחיות פרקליטת המדינה מיום 1/1/2003 בדבר הגשת כתב-אישום בתוך שנה מיום הגעת תיק לפרקליטות. 15. יחד עם זאת, צודק ב"כ המאשימה בציינו, כי הנטל להוכחת התשתית העובדתית לטענת ההגנה מן הצדק, מוטל על כתפי הנאשמים והנאשמים לא הניחו תשתית עובדתית לטענה, כי יתקשו בניהול ההגנה, איתור עדים, מציאת מסמכים וכיו"ב, אלא הסתפקו בהצהרה כוללנית, לדוגמא, כי הם "…אינם מסוגלים לנהל כיום הליך משפטי הוגן ולהוכיח טענותיהם בשל מחדליה של המאשימה בהגישה כ"א בשיהוי כה רב וללא כל הצדקה…" (סעיף 10 לסיכומי הנאשמים). 16. לטענת ב"כ המאשימה "לא דייק" הסנגור כשטען, שמאז משלוח ההודעה לפי סעיף 60א' לחוק בשנת 2005, לא עשתה המאשימה דבר ולטענתו, עוד בשנת 2007 (17/4/07), נמסרה הודעה שנייה, ידנית, לידי רואה-החשבון של הנאשמת והנאשמים נמנעו מלנצל זכותם לקיום שימוע בטרם הגשת כתב-האישום. 17. עוד טוען ב"כ המאשימה, בסיכומיו, כי הסנגור היה מודע לפעולות שנעשו על ידו, והוא עודכן על ידו, בשיחות שהתקיימו ביניהם וכן במסמכי החקירה שקיבל לעיונו, לביצוען של פעולות בתיק החקירה, לרבות השלמה שנשלחה למשרד הפנים בסוף חודש יולי 2008, בבקשה לקבל מידע אודות ירידה מן הארץ של עדים שחשבוניות חברות שבהן הם מעורבים קוזזו ע"י הנאשמת (סעיף 3 לסיכומי המאשימה). 18. אם נבחן את נסיבות המקרה במסגרת הבחינה התלת שלבית שהותוותה בפסק-דין בורוביץ, אין ספק, שהשיהוי בהגשת כתב- אישום מהווה פגם חמור שנפל בעניינם של הנאשמים, בלי קשר לשאלת חפותם או אשמתם, באם תוכח. 19. יחד עם זאת "בתוך עמנו אנו חיים" ומודעים למציאות המצערת, לפיה חלים עיכובים ניכרים בטיפול בתיקים בפרקליטויות השונות - מחמת מחסור בכח-אדם, מחסור במשאבים, אילוצים חיצוניים וכיו"ב גורמים המעכבים, בין היתר, הגשת כתבי-אישום במשך שנים ולעתים אף בלי סיבה מוגדרת, כל עוד טרם חלפה תקופת ההתיישנות. 19.1 בענייננו לא הטילו הנאשמים ספק בכנות כוונותיה של המאשימה ובעובדה, כי העיכוב היה בתום-לב ולא בזדון או בכוונה תחילה. 20. נותר, איפוא, לעבור לשלב השני, שבו על בית-המשפט לבחון, האם בקיומו של הליך פלילי, חרף הפגם שנפל, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ולאזן בין האינטרסים השונים - אלו של הציבור המחייבים העמדה לדין ומיצוי ההליך הפלילי מול אלו של הנאשם המחייבים שמירה קפדנית על זכויותיו ועל האפשרות לנהל הגנה ראויה. 20.1 כאמור, ככל שחומרת העבירות רבה יותר, כן יש ליתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי שבהעמדה לדין. 21. בענייננו, אכן מדובר בעבירות חמורות ביותר, אשר בוצעו, לכאורה, בתחכום, תוך ניכוי תשומות בהסתמך על חשבוניות פיקטיביות וממילא, התחמקות מתשלום מס אמת. 22. לא אחת קבעו בתי-המשפט, בהנחיית כב' בית-המשפט העליון, כי בעבירות מס יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבהעמדת העבריינים לדין וכי גניבה או הונאה של הקופה הציבורית חמורה יותר מגניבה בין אדם לחברו. 23. בענייננו, לכאורה, מדובר בעבירות שבוצעו במהלך ארבע שנות מס, תוך ניכוי מס פיקטיבי מעסקאות בסך עשרות מיליוני שקלים בגובה העולה על 3.5 מיליון ש"ח נומינלית. 24. המסר העלול להיות מועבר לציבור מביטול כתב-אישום בעבירות כה חמורות, תקופה מתמשכת של שנים ובהיקף זה הוא מסר שלילי מבחינה חינוכית, שעלול לפגוע במוטיבציה של הציבור לשמור על החוק ולשלם מס-אמת. 25. סבורני, כי לנוכח האמור לעיל ולנוכח העובדה, שכאמור, לא הוכחה פגיעה קונקרטית ביכולת הנאשמים להתגונן בחלוף ארבע שנים ממועד קבלת החומר ע"י המאשימה, ראוי להעדיף את האינטרס הציבורי שבניהול ההליך המשפטי כנגד הנאשמים. 26. אולם גם אם הייתי מגיע למסקנה, כי בהגשת כתב-אישום בחלוף ארבע שנים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עדיין מגיעים אנו לשלב הבחינה השלישי שהותווה בפסק-דין בורוביץ והוא השאלה, האם לא ניתן להתמודד עם התחושה באמצעים מידתיים ודרסטיים פחות, מאשר ביטולו של כתב-האישום. 27. סבורני, כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, במובן זה שניתן יהיה להתמודד, במהלך ניהול המשפט, עם כל קושי ספציפי וקונקרטי מוכח של הנאשמים בהגנתם כתוצאה מן האיחור בהגשתו של כתב-האישום, ע"י התחשבות בקשיים להשיג ראיות; מתן משקל מתאים לראיות התביעה לנוכח קשיי ההגנה וכיו"ב אמצעים שיקלו על הנאשמים בניהול הגנתם. 28. אינני מוציא מכלל אפשרות, התחשבות בנסיבות אלה גם בקביעת עונשם של הנאשמים אם יורשעו בדינם וגם בדרך זו, ניתן יהיה לאזן בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה, ככל שתוכח, בהגנתם של הנאשמים. 29. לאור כל האמור לעיל - נדחית הטענה המקדמית. 30. הנאשמים ישיבו לכתב-האישום. #4# הוקראה והודעה היום כ"ט שבט תשע"א, 03/02/2011 במעמד הנוכחים. חיים חדש, סגן נשיא הסניגור: אני מבקש לנצל את זכותי למענה מפורט לפי סעיף 144 לחסד"פ, ואטען מספר טענות בטרם אשיב לכתב האישום. ראשית, חשוב לי שיירשם בפרוטוקול שחרף החלטת בית המשפט שדוחה את טענת ההגנה מן הצדק כטענה מקדמית, חשוב להעמיד את התביעה ואת הדברים על דיוקם, לפיה פנייה למשרד הפנים ביולי 2008 אינה פעולת חקירה, בטח לא משמעותית או מהותית. דבר שני, ההגנה תטען שההכחשה הגורפת של כל אותם עוסקים שמסרו את החשבוניות לנאשמת 1 באמצעות הנאשם מס' 2 , לפיה הם לא ביצעו את העסקאות...מטרתה אחת היא, להתחמק מתשלום מס העסקאות. התובע: אני מבקש לעצור את טיעוניו של הסניגור. אינן נראות כטענות מקדמיות ומקומן במסגרת הליך הוכחות. אני אבקש שחברי ישיב, לאלתר, לכתב האישום. הסניגור: זכותי להעלות שאלות עובדתיות ובעניין קבילות מסכמים ומוצגים מכוח סעיף 144. כאשר מעיר בית המשפט שסעיף 144 מתייחס לישיבה שזומנה מלכתחילה ע"י בית המשפט לצרכים המפורטים בו, אני אומר שבבית המשפט המחוזי, בבאר שבע לפחות, אני מוזמן תמיד לישיבת הקראה לפי סעיף 144. למתן מענה מפורט. בכל מקרה, חשוב לי רק שתי נקודות נוספות. נקודה נוספת, גם אם נקבל את עמדת המאשימה, לפיה, לכאורה, נכתה הנאשמת חשבוניות שלא כדין, הרי היה על המאשימה להגיש כתבי אישום כנגד מוסרי החשבוניות לפי סעיף 117 (ב) (3) לחוק מע"מ. נקודה שלישית ואחרונה, אחד, כתב האישום לא מציין את פרטי החשבוניות, מספריהן ותאריך הוצאתן, כאשר מפורט בכתב האישום שבשנת 2004 נמסרו חשבוניות לנאשמת 1, ההגנה תביא לידיעת בית המשפט כי ב-2004 נאשמת מס' 1, נמכרה לעד תביעה מס' 11. כלומר, שישנה חשיבות לפחות לבית המשפט אם לא להגנה, לדעת פרטים מהותיים על החשבוניות הללו שאגב נמצא בחומר החקירה אך צריך לבוא לידי ביטוי גם בכתב האישום, בעיקר. דבר אחרון, אני לא מכיר כתב אישום בעבירות מס, שמאשימים נאשם או מנסים לייחס לו עבירה לחילופין, כמו שחברי קורא לה. ואני מדבר על הוראת חיקוק ראשונה - סעיף 119 לחוק מע"מ, שכמדומני עוסקת בעבירות של חבר בני אדם- וזה לא המקרה. חברי בכתב האישום בעצם אומר שמעבר להטלת אחריות אישית של נאשם 2 ע"י הכללת חשבוניות מס שהוצאו לכאורה שלא כדין, יש להרשיעו לחילופין גם בסעיף 119. ההגנה תטען שטענות חילופיות, אינן יכולות לדור בכתב האישום מהסיבה הפשוטה, שהעובדות המצויינות בכתב האישום אינן מגלות את יסודות העבירה ככל שהן מתייחסות אליו. חשוב לזכור בהקשר זה כי עבירות לפי סעיף 117 ב' לחוק מע"מ הינן עבירות התנהגות, הדורשות כוונה מיוחדת ולכן אין לראות בעובדות המצויינות בכתב האישום ככאלה המתייחסות לסעיף 119 לחוק מע"מ. עניין אחרון באמת, יש לטעמי טעות במספר העבירות שבכתב האישום ובמקום 48 עבירות מדובר ב-53 עבירות, כי כל הוצאת חשבונית היא עבירה בפני עצמה. כתב האישום הוקרא למרשיי, הם הבינו אותו ואנו מכחישים וכופרים בכל העובדות המופיעות בכתב האישום, למעט העובדה, שעד לשלב כלשהו בשנת 2004, אכן הנאשם 2 ניהל את עסקי הנאשמת 1, ובשלב כלשהו בשנת 2004 היא נמכרה לעד תביעה מס' 11. לכן, בהקשר לדברים אלו אני כופר גם בסעיפים 1 ו- 2 לכתב האישום, כפי שהם מנוסחים. ההגנה תטען שכל החשבוניות נשוא כתב האישום, נמסרו כדין לנאשמים, בוצעו עסקאות בפועל, שולמה התמורה עבור הסחורות שהתקבלו, והנאשם 2 בדק כל עוסק ועוסק שעמד מולו באמצעות כך שהעביר את פרטי העוסק אל מנהל החשבונות שלו שבדק אישורים כגון: ניכויי מס, רישום בשלטונות המס, מע"מ, מס הכנסה ובשלב ההוכחות נציג את הכול עד כמה שנוכל לאתר את המסמכים. ביחס לאישום מס' 49 - אני מוכרח להודות שאני לא כל כך יודע במה מדובר והאמת היא שזה לא כל כך משמעותי ולצורך העניין אנו נכפור בסעיף הזה. אנו נטען בנושא סעיף 119 לחוק - ואנו נכפור בזה. התובע: תשובה קטנה לטענות שהעלה חברי. בענין הטענה הראשונה לגבי העוסקים שאינם מוזכרים כעדים, או שלא נמסרו פרטיהם - זה יובהר בשלב ההוכחות וזה לא המקום לדון בענין זה. בענין האכיפה הסלקטיבית שהיא הטענה השניה של חברי - גם טענה זו מקומה בטיעונים לעונש במידה והנאשמים יורשעו. צר לי ששוב חברי מוליך את בית המשפט שולל באשר לעד תביעה שקנה את החברה במהלך שנת 2004 וצר לי שחברי לא למד את כל החקירה, אשר מובהר בצורה חד משמעית שכל העבירות לפני שהעד הזה לכאורה קנה את החברה הזו, ואין פה מקום לפרט אלא בשלב ההוכחות את הקטע הזה. לעניין סעיף 119 לחוק - גם פה צר לי שחברי לא מכיר היטב את הסעיף הזה אשר מחייב מנהל חברה ומטיל עליו אחריות אישית בענייני ניהול החברה וגם פה אני אבקש לדחות את הטענה או ההערה של חברי. הערה קטנה בעניין הכפירה - וזו לא בקשה - אני לא הבנתי אם הוא כופר על הסעיפים בזה שהוא ניהל את החברה לפי הסעיפים הכלליים שבכתב האישום שלפיהם הוא היה מנהל החברה, איך יכול להיות שבטענה השנייה הוא אומר שבדק הכול ויש טעות אני מבקש לקבוע להוכחות. לישיבה הראשונה אבקש לזמן את עדי התביעה 1,2,3, ועד כמה שאוכל גם את עד מס' 4. #5# החלטה 1. נוכח כפירת הנאשמים, נקבעות בזאת שתי ישיבות הוכחות ראשונות כדלהלן: 1.1 ליום 22.9.11 משעה 11:30 ועד 13:00 - לתחילת ראיות התביעה. 1.2 ליום 17.11.11 משעה 09:00 עד 11:00 - להמשך ראיות התביעה. 1.3 ככל שהצדדים יגיעו להסכמות שתייתרנה את הצורך בהוכחות בתיק המנוהל על ידם ביום 22.9.11, משעה 09:00 ואילך, תוקדם ישיבת ההוכחות הראשונה מהשעה שתתפנה. 2. לישיבת ההוכחות הראשונה יזומנו עדי התביעה 1 עד 4 ובהתאם להספק באותה ישיבה, יוחלט בדבר זהות העדים שיזומנו, לישיבה הנדחית. משפט פלילימחדלביטול כתב אישום