פסק דין בנושא רשלנות רפואית לאחר ניתוח מעקפים: 1. בפני תביעה שהגישו עזבון המנוח ואלמנתו (להלן - התובעת או המנוח) נגד אסותא מרכזים רפואיים וקופת חולים מכבי ונגד רופא (להלן - הנתבעים) על רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוח לאחר שעבר ניתוח מעקפים. 2. ביום 9.3.05 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בית המשפט יפסוק בשאלת האחריות, גובה הנזק וחלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעים, בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984. הצדדים הגיעו להסכמה על מסגרת גובה הפיצוי ולפיה סכום הפיצוי שיפסק לתובעים, לא יעלה על 900,000 ₪ ולא יפחת מסכום של 100,000 ₪. עוד הוסכם כי לסכום שייפסק יתווסף שכר טרחת עורך דין ומע"מ. בנוסף הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות על הגשת טיעונים בכתב, הגשת מסמכים ועוד. בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים (עמ' 1-3 לפרוטוקול ישיבה מיום 9.3.05). 3. המנוח, יליד 1947, סבל ממחלת לב קורונרית, על רקע של עישון, יתר לחץ דם, היפרליפדימיה וסכרת. ביום 21.5.92 אושפז המנוח בבית חולים סורוקה בבאר שבע ואובחן כסובל מאוטם חריף בשריר הלב. בהמשך נמצאה הפרעה בתיפקוד שריר הלב וצנתור העלה מחלה חסימתית קשה של העורקים הקורנרים שחייבה ניתוח להשתלת מעקפים. ביום 27.8.92 אושפז המנוח בבית חולים רמת מרפא (נתבע מס' 1) ובאותו יום עבר ניתוח מעקפים. במהלך הניתוח או בשעות הלילה שאחריו, לקה המנוח בשבץ מוחי איסכמי (אוטם) ונותר עם חסר נוירולוגי קשה בדרגת נכות 100%. ביום 9.8.03 נפטר המנוח. 4. ביום 11.6.03 מינה בית המשפט מומחה בתחום הנוירולוגיה. הצדדים הגיעו להסכמה על זהותו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, פרופ' יצחק ווירגין, שהגיש חוות דעת בעניינו של המנוח. בפרק הדיון של חוות הדעת קובע המומחה מטעם בית המשפט: "במקרה שלפנינו, אין אפשרות להגיע למסקנה חד משמעית לגבי מועד התרחשות השבץ. הרושם העולה מתוך התיעוד החלקי שלפני הוא שהשבץ אירע בשעות הערב או הלילה שלאחר הניתוח, ואין בכתובים שום עדות לכך שהאירוע אובחן לפני שעות הבוקר. אופיו של הנזק המוחי, דהיינו חסימת עורק גדול בהחלט תומך בסברה שמדובר באירוע תסחיפי. אני גם מסכים עם פרופ' מלמד שיתכן שעליית לחץ הדם היתה משנית לאירוע המוחי, אך במקרה כזה הורדה דרסטית של לחץ הדם עלולה היתה לגרום להחמרת המצב ולהגדלת היקף הנזק המוחי ולהחמרת הנכות השרידית. כיום מקובל להמנע מהורדת לחץ דם בחולי שבץ בשלב החריף של מחלתם אלא אם כן מדובר בערכים קיצוניים ומתמשכים (מעל 220-240 סיסטולי ו 120-140 דיאסטולי, 50-41: 1;2002, Lancet Neurology). גם קודם לשנת 1992 היו בנמצא פרסומים שהדגישו את הסכנה שבהורדת לחץ דם בימים הראשונים לאחר קרות ארוע של שבץ מוחי (Arch Int Med 1986; 146: 66-68). מכיוון שלצוות המטפל לא היה ידוע שמדובר (אולי) במקרה של שבץ מוחי, היה לדעתי מקום לתת טיפול להורדת לחץ הדם, אולם בהחלט יתכן שהיה ניתן להסתפק בתכשיר בעל השפעה מתונה יותר שלא היה חושף את מר טוקרב לתקופה של לחץ דם נמוך מאד. יצוין שוב שאין ברשומה כל התייחסות לארוע ובוודאי שאין הסבר לבחירת תכשיר זה. הנקודה השניה לגביה נחלקו המומחים הקודמים בתיק הינה לגבי הטיפול בדקסקורט. מדובר בנגזרת קורטיקוסטרואידית שהוכחה כיעילה בהפחתת בצקת מוחית הנגרמת על ידי גידולים. במקרים של שבץ יעילותה אכן מוטלת בספק ובמרבית המרכזים אינה ניתנת במצבי שבץ זה שנים רבות, בעיקר בשל תופעות הלוואי הקשות שלה. מתוך סיכום האשפוז (עמוד 18) נרמז שהטיפול ניתן בהמלצת היועץ הנוירולוגי, אולם בדו"חות המפורטים נראה שהטיפול הוחל ביום 29.08.92, יומיים לפני היעוץ הנוירולוגי, ונמשך לאורך כל האישפוז ברמת מרפא ללא כל התייחסות בכתב לשיקולים העומדים מאחורי בחירת אופציה טיפולית בלתי מקובלת זו. גם המינון, שהגיע למנה גבוהה ביותר של 48 מ"ג ליממה, וגם משך הטיפול נראים לא פרופורציוניים להתוויה. עם זאת, אין עדות ברורה לנזק ישיר שנגרם למר טוקרב כתוצאה ממתן הדקסקורט, וזאת מכיוון שערכי לחץ הדם והסוכר לא חרגו מערכים ברי שליטה ומכיוון שכאבי הבטן חלפו באופן ספונטני ללא צורך בהתערבות ניתוחית. בכל זאת, למרות שלא נגרם נזק ישיר ממתן תרופה זו, נראה לי שהתנהלות הצוות המטפל לגבי הטיפול התומך בארוע השבץ כפי שבאה לידי ביטוי בבחירת התרופות וברשומה הלקויה מצביעה על כך שמר טוקרב קיבל טיפול תת-מיטבי במצבו". בפרק ה"סיכום" בחוות דעתו קובע המומחה: "בהערכת מכלול הנתונים שבתיק, ולאחר עיון בחוות הדעת הקודמות נראה לי שהאפשרות הסבירה ביותר הינה שמר טוקרב לקה בשבץ על רקע תסחיף סב ניתוחי. סיבוך זה עלול לקרות בשכיחות של עד 5% מניתוחי מעקפים והינו בדרך כלל בלתי נמנע. אין ברשומה הרפואית כל עדות למעשה או מחדל של הרופאים המטפלים אשר ניתן להצביע עליו כתורם בסבירות גבוהה לתוצאה הטרגית של האשפוז הנדון. מאידך, אין ברשומה הרפואית החסרה כל כך כדי להצביע על כך שהטיפול שניתן למר טוקרב עמד בסטנדרטים מקובלים לתקופה. העיון החוזר בתיק האשפוז כפי שהגיע לידי מותיר פתוחה את השאלה האם איכות הטיפול לה זכה מר טוקרב אכן גבוהה יותר מאיכות התיעוד הרפואי?". 5. התובעים טוענים כי על בסיס חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט וההלכות המשפטיות של בית המשפט העליון בעניין הנזק הראייתי וסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחראים הנתבעים במלוא נזקיהם של התובעים, בשל רשלנות בטיפול שניתן למנוח סמוך לאחר קרות אירוע השבץ המוחי. לטענתם, גם אם הרקע לפגיעה המוחית שנגרמה למנוח היה תסחיפי, מתן תרופת הניפריד למנוח והורדה דרסטית של לחץ הדם, עלולה לגרום להגדלת היקף הנזק המוחי ולהחמרת הנכות הרפואית. לטענתם, הנזק בעקבות מעשה הרשלנות של הנתבעים במתן תרופת הניפריד, ארע זמן קצר ביותר לאחר קרות הארוע המוחי (חסר החבות לפי גישת המומחה מטעם בית המשפט). לטענתם שני הנזקים בהצטרפותם, יצרו נזק סופי המהווה יחידת נזק אחת שעל המוסד הרפואי והרופאים (הנתבעים) לשאת באחריות עליו. התובעים מבקשים מבית המשפט לפסוק לתובעים פיצוי על בסיס תקרת הסכום שהוסכם בין הצדדים (900,000 ₪), בצירוף שכ"ט עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. 6. הנתבעים טוענים כי, על בסיס מה שקבעו כל המומחים הרפואיים, המנוח לקה בשבץ מוחי על רקע תסחיף סב ניתוחי שהיה בלתי נמנע וכי לא היה במקרה זה כל מעשה או מחדל של הרופאים המטפלים שגרם למצבו של המנוח. לטענתם, עליית לחץ הדם היתה תופעה משנית לאירוע המוחי שהיה, כאמור, בלתי נמנע. לטענתם, לא היתה התרשלות במתן תרופת הניפריד למנוח, ותרופה זו לא גרמה לנזק של המנוח. הנתבעים טוענים כי טענות התובעים בעניין הנזק הראייתי מהוות שינוי חזית וכי גם לגוף העניין, הרישומים הרפואיים מלאים ונותנים תמונה מפורטת על מהלך הטיפול במנוח. הנתבעים מבקשים מבית המשפט לפסוק לפי רצפת הסכום שהוסכם, דהיינו סכום של 100,000 ש"ח. 7. על בסיס כלל הנתונים שבפני והמצב המשפטי ולאחר שעיינתי בחוות הדעת שהגיש פרופ' ווירגין, המומחה מטעם בית המשפט, חוות דעת המומחים מטעם הצדדים והמסמכים הרבים שהגישו הצדדים ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעים אינם אחראים לאירוע השבץ המוחי בו לקה המנוח. עם זאת, על בסיס הנתונים שבפני עולה כי הנתבעים אחראים בשיעור של 30%, להחמרת היקף הנזק המוחי שנגרם למנוח, עקב מתן תרופת הניפריד למנוח, בדרך ובמועד בו ניתנה. 8. בשים לב לטענות הנתבעים בשאלת חלוקת האחריות ביניהם ועל בסיס נסיבות המקרה והראיות שבפני, הנני קובעת כי האחריות בין נתבעים 1 ו- 2 ונתבע 3 תחולק בחלקים שווים. 9. על יסוד הנתונים והמסמכים שהובאו בפני ובהתחשב במצבו הרפואי של המנוח, שיעור נכותו הרפואית והתפקודית ובהתחשב בשאר הנסיבות והראיות שבפני, כולל גילו של המנוח, הפסד השתכרותו, טיב פגיעתו, הערכת הנזקים שנגרמו בפריטי הנזק השונים, קצבאות המוסד לביטוח לאומי המגיעים לתובעים (נכות כללית ושירותים מיוחדים) וכן על בסיס שיעור האחריות שקבעתי (30%), סכום הפיצוי המגיע לתובעים הינו 350,000 ש"ח. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ. על בסיס חלוקת האחריות שקבעתי בין הנתבעים, הנתבעים 1 ו- 2 ונתבע 3 ישאו בסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין, בחלקים שווים. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות