ניתוח מתיחת פנים - צלקת

פסק דין העובדות, טענות הצדדים, וההשתלשלות הדיונית 1. התובע היה מעונין לעבור ניתוח למתיחת פנים. הוא ראה פרסום של הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) בעיתון מקומי בנתניה, בדבר ניתוחים פלסטיים. הוא יצר קשר טלפוני עם הנתבעת, עפ"י מספר הטלפון שצוין במודעה בעיתון, ונאמר לו כי עליו להגיע אל משרדי הנתבעת, ברחוב ריינס בתל-אביב. התובע הגיע אל משרדי הנתבעת, ושאל את הפקידה במקום מי הרופא המנתח. הפקידה השיבה לו כי מדובר ברופא של הנתבעת, ד"ר ג'ורג פלמן (להלן - הנתבע). אעיר כבר כאן כי ד"ר פלמן הינו מומחה לכירורגיה כללית, אולם אינו מומחה לכירורגיה פלסטית. לאחר המתנה בתור, נכנס התובע אל ד"ר פלמן, ואמר לו כי הינו מעונין בניתוח למתיחת פנים. ד"ר פלמן הקים את התובע מכיסאו, הדגים על פניו כיצד ייראה התובע לאחר הניתוח, ואמר לו כי לאחר הניתוח ייראה הרבה יותר צעיר מכפי גילו. 2. התובע טוען כי שאל את ד"ר פלמן אם הניתוח יעבור חלק וללא סיבוכים כלשהם וד"ר פלמן השיב לו - בטח שלא. "הרופא אמר לי שאין שום בעיה, שאין שום סיכון... ...לא אמר לי שיהיו לי צלקות ושיהיה לי שיער אחרי האוזן וג'ולות אחרי האוזן" (פרו', עמ' 19, ש' 24-28). ואילו ד"ר פלמן טוען כי נתן לתובע הסבר בדבר הסיכונים והסיבוכים אשר עלולים להתרחש בניתוח, כגון צלקות קלואידיות. 3. התובע טוען כי שאל את הנתבע כמה עולה הניתוח, והלה השיב לו כי הוא רק עובד פה, ואינו קובע מחירים, והפנה אותו אל המנהל, והם עלו יחדיו אל המנהל שקבע את המחיר, 15,000₪ (כולל ניתוח עפעפיים). ואילו הנתבע טוען כי הוא זה שנתן לתובע הצעת מחיר לניתוח. 4. התובע ירד למשרד הקבלה של הנתבעת, ושם ניתן לו טופס הפניה לביצוע בדיקות טרום ניתוח, באמצעות רופא המשפחה. כעבור מספר ימים חזר התובע אל משרדי הנתבעת עם תוצאות הבדיקות, ונתן לפקידה במשרד הקבלה שיק בסך 15,000₪ לפקודת הנתבעת. הפקידה קבעה לו תור לניתוח, לתאריך 15/3/99. 5. ביום הניתוח הגיע התובע למכון הנתבעת, ולאחר המתנה, נתבקש להיכנס לחדר ניתוח. לטענתו, כמעט נכנס לחדר הניתוח, ואז המזכירה ממשרד הקבלה קראה לו לחזור וביקשה שיחתום על מספר מסמכים. הוא שאל אותה על מה הוא חותם, ונענה זה בסדר, אל תדאג, כל מי שעובר ניתוח חותם. היא אף האיצה בו לחתום, מאחר שהרופאים כבר ממתינים בחדר הניתוח, ועל כן לא קרא הטפסים לפני שנכנס לחדר הניתוח (פרו', עמ' 17, ש' 15-21, עמ' 20, ש' 3-5). ואילו ד"ר פלמן גורס, כי ביום הניתוח, שוב נתן הסבר לתובע על כל הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניתוח, וכן נתן לו את טופסי ההסכמה לניתוח. 6. על אחד מטופסי ההסכמה לניתוח הוסיף ד"ר פלמן בכתב ידו את המלים: "סיבוכים כמו צלקות, אסימטריה, פגיעה בעצב של הפנים, צלקת קשור עם גוף הפציינט". התובע טוען כי, "כשאני עברתי את הניתוח באותו היום, בטפסים שקיבלתי, בוודאות, במליון אחוז, לא היה שום תוספת בכתב יד בטופס ההסכמה" (פרו', עמ' 17, ש' 25). לטענתו - תוספת זו הוספה במאוחר, לאחר חתימתו על הטופס, וללא ידיעתו. ואילו ד"ר פלמן טוען, כי הוסיף את התוספת שבכתב יד בטופס ההסכמה "מול הפציינט, בזמן שבדקתי אותו לפני ניתוח" (פרו', עמ' 34, ש' 8), וכי התובע "חתם על כל המסמך לאחר שהוא קרא אותו. הוא קרא את הכל כולל התוספת בכתב יד." (פרו', עמ' 31, ש' 13). 7. התובע נשאר באישפוז עד למחרת הניתוח, ואז שוחרר לביתו, לטענתו מבלי שנבדק ע"י ד"ר פלמן. המסמכים הרפואיים מלמדים כי טענה זו אינה נכונה, וכי התובע נבדק ע"י ד"ר פלמן לאחר הניתוח. 8. כשהגיע לביתו, גילה התובע כי מאחורי אוזניו ישנן גבשושיות בשר, צלקות, שיער צומח, וכן צלקות בפנים. הוא נפגש עם ד"ר פלמן, במרפאה אחרת בה הינו עובד, ד"ר פלמן בדק אותו ואמר כי הכל יסתדר עם הזמן. 9. התובע ביקש לקבל את המסמכים הרפואיים הנוגעים לניתוח, וד"ר פלמן אמר, שיגש לשם כך למרפאת הנתבעת. התובע פנה מספר פעמים אל הנתבעת בכדי לקבל המסמכים הרפואיים, ונענה ב"לך ושוב", ואף נאמר לו, כי לשם קבלת המסמכים, עליו לפנות דרך עו"ד. רק לאחר שהתובע הקים צעקות ודרש לראות את המנכ"ל, קיבל לידיו את המסמכים הרפואיים. לטענתו, כשקיבל המסמכים נדהם לראות, כי בטופס ההסכמה הוספה תוספת בכתב יד, שלא היתה בטופס בזמן שהוא חתם עליו. 10. התובע טוען, כי הניתוח היה רשלני, וכי עקב הניתוח הוא סובל מצלקות, בליטות מאחורי האזניים, גדילת שיער במקום שאינו אמור לגדול, כאבים, גרד רב ובושה רבה. 11. הנתבע טוען כי נקט באמצעי הזהירות המקובלים והסבירים בטיפול בתובע, תוך שימוש במיומנות סבירה ובסטנדרט רפואי סביר, ללא סטיה מהפרקטיקה הנכונה, ובהתחשב במידע שהיה בידיו באותה עת. כן הוא טוען, כי התובע קיבל את ההסברים בדבר הסיכויים והסיכונים הכרוכים בטיפול, והבינם היטב, ואף חתם על טופסי הסכמה בהם הוסברו דברים אלה בכתב. כן טוען הנתבע, כי התוצאה האסתטית של הניתוח היא לדעתו טובה מאד, והפגמים נובעים מסוג עורו של התובע, ללא כל קשר לאופן ביצוע הניתוח. 12. הנתבעת טוענת, כי היה בינה לבין ד"ר פלמן "הסכם שיתוף עבודה", וזאת על בסיס מצג מפורש שלו, כי הינו מומחה מדופלם, ידוע, בעל שם ונסיון מוכח לעסוק בניתוחים מסוג זה. לפי אותו הסכם, הנתבעת נושאת בהוצאות האדמיניסטרטיביות, ואילו הנתבע לבדו נושא בכל האחריות המקצועית לביצוע הניתוח ולתוצאותיו. הנתבע הוא שנתן לתובע את כל הפרטים בנוגע לטיפול המומלץ, והסביר לתובע את כל המהלך, ובכלל זה - הסיכונים הכרוכים בניתוח מעין זה. לטענתה, האחריות לכל תהליך ביצוע הניתוח ותוצאותיו, לרבות מתן הסברים לפציינט וקבלת הסכמתו לביצוע ניתוח, היא באחריותו הבלעדית של הנתבע, והיא, לטענתה, מקפידה להסביר עובדה זו לפונים אליה. 13. מטעם שני הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות. כן מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, אשר הגיש את חוות דעתו. לאחר תום שמיעת הראיות, הושג בין הצדדים הסדר, לפיו, מבלי להודות באחריות, ולפנים משורת הדין, ישלמו הנתבעים לתובע סך 44,720₪, תוך שהמחלוקת היחידה שנותרה היא בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם. כן הוסכם, כחלק מן ההסדר, כי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש תוצא מהתיק וכמוה כאילו לא הוגשה מעולם. 14. במצב דברים זה, אינני דן אם כן כלל ועיקר בשאלת קיומה או העדרה של רשלנות כלפי התובע, וההתייחסות להלן תהיה כאילו נקבעה אחריות בגין רשלנות רפואית בביצוע הניתוח ובתוצאותיו, שהרי זה ההסכם שנעשה בין הצדדים, קרי, שלצרכי פשרה בלבד, ומבלי להודות באחריות, עלי לחלק את האחריות ביניהם. אחריות הנתבע 1 15. אחריותו של הנתבע 1 (ודוק: הכוונה מכאן ואילך ל"אחריות" לצורך הפשרה בין הצדדים, מבלי שאני קובע כי הנתבע אכן חב ברשלנות כלפי התובע) היא ברורה ומובנת מאליה, ואף בסיכומים מטעמו אין כל טענה כי האחריות אינה מוטלת עליו. אף בעדותו אמר הנתבע - "אני חושב שזה מובן, מי שמנתח הוא האחראי לניתוח ולתוצאותיו". (פרו', עמ' 36, ש' 7). וכן: "בשביל להיות אחראי על הפציינט לא צריך שום הסכם. אני מנתח, אני אחראי...אף אחד לא אומר שאני בורח מאחריות רפואית" (פרו', עמ' 37, ש' 16-17). ברור הדבר, שהנתבע, כמבצע הניתוח, נושא באחריות אישית למעשהו, ואחריותו אינה מתמעטת כהוא זה בשל העובדה שהינו עובד במסגרת חברה, בית חולים, או גוף כלשהו. כדברי כב' הנשיא שמגר בענין ע"א 407/89 צוק אור נ' קור סקריוריטי פד"י מח(5), 661, בעמ' 698 - "רופא אשר מתרשל בביצוע ניתוח נושא באחריות אישית, בדרך כלל, לצד אחריותו של בית החולים... עובד בחברה המבצע עוולה נושא באחריות אישית...". גם עצם העובדה שהנתבע בסיכומיו טוען בלהט לאחריותה השילוחית של הנתבעת, משמעה, למעשה, שהוא מודה (לצורך הפשרה בלבד) באחריותו שלו, שהרי אחריות שילוחית אינה מתגבשת אלא לאחר שהתגבשה אחריות אישית, של העובד, או של השלוח. אחריות הנתבעת 2 16. הנתבע 1 מבקש להטיל את האחריות על הנתבעת 2 בשני אופנים שונים: אחריות ישירה, חוזית; ואחריות שילוחית, נזיקית. האחריות הישירה טענת הרחבת חזית 17. ב"כ הנתבעת טוען כי אין מקום לעסוק בטענות במישור החוזי כלל, שכן, בכתב התביעה נתבעה הנתבעת רק בנזיקין, ולא בחוזים, והטענות במישור החוזי הינן בגדר הרחבת חזית ואל לביהמ"ש להיזקק אליהן. אינני מקבל טענה זו. אמת, אף כי בכתב התביעה נטען קיומו של קשר חוזי בין התובע והנתבעת (סעיף 3(ב) לכתב התביעה), הרי עילת התביעה נוסחה בכתב התביעה עפ"י עילת נזיקין בלבד (סעיף 23(ב) לכתב התביעה). אולם, בין הנתבעים לבין עצמם ישנה חזית מחלוקת נפרדת. כפי שנאמר בענין ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי פד"י כא(2) 630, בעמ' 635: "כאשר הנתבעים אינם רק מתגוננים מפני התביעה, אלא בכתב ההגנה שלהם גללו את האשמה אחד על השני, הרי בכך פתחו חזית חדשה ותפסו עמדות יריב ונעשו בעלי דין שכנגד בינם לבין עצמם". והנה, בחזית זו, שבין הנתבעים לבין עצמם, טען הנתבע, כי החבות החוזית מוטלת על הנתבעת (ר' סעיף 3 סיפא לכתב ההגנה של הנתבע, כפי שהובהר בסעיף 14 לתחשיב הנזק מטעמו). על כן, אין לאמר כי טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית. יתר על כן, אף בהנחה שיש בכך הרחבת חזית, הרי במהלך החקירות הנגדיות נשאלו הרבה מאד שאלות שמטרתן להוכיח כי הנתבעת - ולא הנתבע - היא שיצרה את הקשר החוזי עם התובע, והתובע הוא לקוחה. אם סברה הנתבעת כי בטענה זו יש משום הרחבת חזית, היה עליה להתנגד לשאלות הללו בשעה שנשאלו, ומשלא עשתה כן, הסכימה, בשתיקה, להרחבת החזית. 18. לגופו של ענין לא התייחסה הנתבעת 2 כלל לטענה בדבר יריבות ואחריות חוזית ישירה בינה לבין התובע (וזאת מהטעם, שלדעתה, זוהי הרחבת חזית), ועל כן אין לי אלא להתייחס, בנקודה זו, רק לטענות הנתבע בסיכומיו, טענות עליהן לא בא מענה בסיכומי הנתבעת. מהות היחסים בין הצדדים - התקשרות חוזית עם הנתבעת 19. לטענת הנתבע, הנתבעת עושה פרסומים בכלי התקשורת ובעתונות, והפציינטים, והתובע ביניהם, מגיעים אליה דרך הפרסומים הללו. אכן, כך העיד התובע (פרו', עמ' 15, ש' 11-15), וגם מנכ"ל הנתבעת היה מוכן לאשר בעדותו, כי התובע הגיע אל הנתבעת בעקבות הפרסומים הללו, אם כך הוא טוען (פרו', עמ' 40, ש' 17). אציין כי לטעמי אין נפקות לכך שהתובע לא צירף לתצהירו את הפירסום הספציפי שבעקבותיו פנה אל הנתבעת, אלא פרסום אחר, של "מרפאות אריאל". כאמור, גם מר רייכר, מנכ"ל הנתבעת, מאשר כי הנתבעת מבצעת פרסומים בעתונות, וכי הפציינטים פונים אליה בעקבות הפרסומים הללו (פרו', עמ' 39, ש' 14-15), וכן כי הוא מוכן להניח שגם התובע פנה בעקבות אחד הפרסומים הללו. התובע פנה אל הנתבעת, ולא אל הנתבע. התובע כלל לא הכיר את הנתבע. הוא פנה, כאמור, לנתבעת, ושאל מי הרופא, ונענה - "רופא שלנו, קוראים לו ג'ורג' פלמן… אמרתי האם זה רופא שלכם, היא אמרה שכן" (פרו', עמ' 15, ש' 20-22). ביום שהגיע התובע אל מרפאת הנתבעת, מולא בגינו גליון קבלה הנושא למעלה את שמה של הנתבעת: כירורגיה אסתטיקה ולייזר בע"מ, ומתחתיו: שירות חדרי ניתוח ואישפוז, כירוגיה בינונית, לייזר ומיקרוכירוגיה. התובע שילם בשיק בסך 15,000 ש"ח לפקודת הנתבעת, ונקבע לו תאריך לניתוח. התובע לא שילם כל סכום ישירות לנתבע. הנתבעת היא שהעבירה 25% מהסכום לנתבע. אין כל התקשרות ישירה בין התובע והנתבע. הנתבע מקבל מהנתבעת את תוכנית העבודה, ממנה הוא למד איזה ניתוחים יש לו בכל יום ניתוחים (פרו', עמ' 39, ש' 1-4). בטופס ההסכמה לניתוח, שהינו טופס של הנתבעת (פרו', עמ' 41, ש' 30), חתם התובע על הסכמתו "לכך שהניתוח וכל ההליכים האחרים ייעשו בידי מי שהדבר יוטל עליו בהתאם לנוהלים ולהוראות של בית החולים… ובלבד שייעשו באחריות המקובלת בבית החולים בהתאם לחוק…". כל התיעוד הרפואי - גליון הרדמה, גליון ניתוח, הוראות לחדר התעוררות, גליון קבלה והתעוררות, טופס הפניה והערכה, דף מעקב טיפולים, וסיכום המחלה - הוא תיעוד הנושא את שמה של הנתבעת. הנתבעת היא הדואגת להעמדת חדר ניתוח, רופא מנתח, רופא מרדים, רופא תורן, אחיות, וכל הלוגיסטיקה והציוד הרפואי. ד"ר פלמן העיד כי התובע בא כפציינט של בית החולים (הנתבעת), והופנה אליו ע"י הנתבעת, כמנתח של בית החולים (פרו', עמ' 32, ש' 30, עמ' 33, ש' 2). גם מנכ"ל הנתבעת אישר מפורשות בעדותו, כי התובע הינו לקוח של הנתבעת, ולא של ד"ר פלמן (פרו', עמ' 41, ש' 24-26). 20. מכל האמור עולה, כי הוכחה טענת סעיף 3(ב) לכתב התביעה, קרי, כי הקשר החוזי לביצוע הניתוח נקשר בין התובע לבין הנתבעת, וכן טענת הנתבע (סע' 3 סיפא לכתב ההגנה, סע' 14 לתחשיב הנזק), כי הנתבעת היא היא האחראית כלפי התובע באחריות חוזית לניתוח. הפרת ההתחייבות החוזית 21. תוכן ההתחייבות החוזית הוא, לדעתי, כי הניתוח יבוצע באמצעות רופא, שמומחיותו בכך, תוך שימוש בפרקטיקה רפואית מוכרת וסבירה, תוך נקיטת אמצעי זהירות מקובלים, ותוך מאמץ להשיג תוצאה אופטימלית. 22. בהקשר לביצוע ע"י רופא שמומחיותו בכך יצוין, כי התובע טוען בעדותו שפקידת הנתבעת אמרה לו מפורשות שד"ר פלמן הינו מומחה לניתוח פלסטי למתיחת פנים (פרו', עמ' 15, ש' 22-23). גם בהמשך עדותו הוא חוזר על כך ששאל האם ד"ר פלמן הינו רופא מומחה פלסטיקאי, מומחה למתיחת פנים, והפקידה השיבה כי ד"ר פלמן הינו רופא מומחה בתחום הפלסטי (פרו', עמ' 19, ש' 9-12). מתברר, כי ד"ר פלמן, בניגוד למצג שהוצג בפני התובע, הינו מומחה לכירורגיה כללית, אולם אינו מומחה לכירורגיה פלסטית. הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות בביהמ"ש את פקידתה, אשר נטען כי הציגה בפני התובע את המצג הכוזב. תחת זאת העיד רק מנכ"ל הנתבעת, וטען בעדותו (סעיף 5(ב), 5(ג) לתצהירו) כי התובע לא שאל כל שאלה באשר למומחיותו של ד"ר פלמן, וד"ר פלמן לא הוצג ע"י הנתבעת בשום שלב כמומחה בכירורגיה פלסטית. אלא שלעדותו זו של מנכ"ל הנתבעת אין, עם כל הכבוד, כל ערך, באשר הוא לא טיפל אישית בענינו של התובע, הדברים אינם ידועים לו מידיעתו האישית, אלא הוא מעיד עליהם "עפ"י בירור שערך", כאשר הוא אפילו אינו זוכר עם מי נערך הבירור (פרו', עמ' 42, ש' 13- 23). נותרת, על כן, רק גירסתו של התובע כי ד"ר פלמן הוצג בפניו כמומחה לכירורגיה פלסטית (שעה שאין חולק כי הדבר אינו כך). 23. כאן עלי לצטט מתוך חוות דעתו של ד"ר גולדן, שנתן חוות דעת רפואית מטעם התובע. ד"ר גולדן כותב בחוות דעתו כי הניתוח בוצע ע"י רופא שאיננו מומחה לכירורגיה פלסטית, כי הצלקות נוצרו מטיפול לא מיומן בחתכים, וגם החתכים עצמם אינם לפי המקובלות בכירורגיה פלסטית אסתטית, ומנוגדים לכל מה שמופיע בספרות ומה שמבוצע ע"י מומחים לכירורגיה פלסטית. 24. לסיום חלק זה, הנוגע לאחריותה הישירה (להבדיל מהשילוחית) של הנתבעת כלפי התובע, אביא ציטטה מפסק הדין בענין ת.א. (י-ם) 1010/94 גנון נ' ד"ר גאודס, דינים מחוזי כ"ו(6) 54, בענין תביעת רשלנות רפואית נגד "מכון יונה" (שאף הוא בבעלותו ובהנהלתו של מר רייכר). בהטילו אחריות ישירה על המכון כלפי התובע, אמר ביהמ"ש המחוזי (שם, בעמ' 12), כי - "מכון יונה יצר מצג של מכון רפואי המעסיק את טובי הרופאים המומחים, כל אחד בתחומו, ויש לדחות את הטענה כאילו סיפק שירותים אדמיניסטרטיביים בלבד. המכון היה זה שהעסיק את הרופאים וככזה המינימום הנדרש ממנו היה לוודא שכל הרופאים העובדים במסגרתו הינם בעלי רשיון לעסוק ברפואה וכי הם מומחים לעסוק באותו תחום בו הם עסקו בפועל במכון. מהראיות בפני עולה בצורה ברורה שהמכון לא נקט בזהירות הסבירה המתחייבת מפעילותו, לא בבחירת הרופאים שהעסיק ולא בפיקוח על הטיפול הרפואי שניתן במסגרתו, הכל חרף הפרסומים הנרחבים בהם הבטיח "אחריות מלאה" של המכון לטיפול שניתן במסגרתו (מוצגים ת/2א). לסיכום - מכון המתיימר להיות "מרכז רפואי" הנותן שירותים רפואיים אינו יכול לפטור עצמו מאחריות לטיפול הניתן במסגרתו בטענה: "זה עסק לכל דבר". מדובר בטיפול רפואי וחובתו הבסיסית של מכון מסוג זה הוא מתן טיפול תוך שמירה על בריאותו וחייו של המטופל כשהמינימום הנדרש ממנו הוא לוודא שהטיפול ניתן על ידי אדם מיומן, בעל רשיון לעסוק ברפואה ובעל הכשרה מתאימה בתחום הספציפי בו הוא עוסק במסגרת המכון. ברור שמי שפנה למכון על סמך הפרסומים של המכון בעתונות יכול היה לסמוך על כך שהמכון הרפואי, בדומה לבית חולים, ערך בדיקה משלו לגבי מיומנות הרופאים העובדים במסגרתו ובוודאי לגבי עניינים אלמנטריים כמו רשיון בר תוקף לעסוק ברפואה, או מומחיות הרופא ונסיונו בתחום הרפואי בו הוא עוסק במסגרת המכון. בשונה ממצב בו אדם פונה לרופא ישירות, כאשר הוא פונה ל"מכון רפואי", הוא מסיר מעצמו במידה רבה את הצורך לברר את המיומנות של הרופא וסומך על המצג שמציג בפניו המכון בדבר הכשירות, המיומנות והמקצועיות של רופאיו." 25. לסיכום חלק זה, אני מקבל את טענת הנתבע (שכזכור, הנתבעת 2 בחרה כלל לא להשיב עליה לגופה), כי הנתבעת הפרה את חוזה התקשרותה עם התובע, וכי היא חבה בפיצוי התובע כדי הנזקים שנגרמו לו עקב כך. האחריות השילוחית אחריות מעביד - מבחן השליטה הארגונית הטכנית 26. עפ"י סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אחראי מעביד אחריות שילוחית בגין עוולה שביצע עובד שלו. אולם יש לשים לב, לענין זה, כי "קיומם של יחסי עבודה, במובן המקובל, אינו תנאי מספיק, ואף לא תנאי נדרש, לקיומה של אחריות שילוחית לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. על מנת שאחריות שילוחית תתקיים, נדרש שהמעוול יהיה "עובד" של האחראי במובן שנתייחד למושג זה בפקודה" (ע"א 4530/91 רשות הנמלים נ' צים חב' השיט הישראלית, פד"י נד(4) 583, בפיסקה 29 לפסה"ד). הביטוי "מעביד" מוגדר, בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, כך: "מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו..." 27. פרופ' א' ברק, בחיבורו במסגרת "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית" בעריכת פרופ' ג' טדסקי (מהד' 2, ירושלים, תשל"ז), מסביר, כי "ביטויה הקיצוני של השליטה הגמורה הינו בכך שכל פעולה של העובד נתונה לשליטת המעביד, הרשאי להורות לעובד כיצד יפעל ובאיזו אלטרנטיבה יבחר בשעה שקיימות מספר אלטרנטיבות. שליטה גמורה כזו תיתכן בעיקר ביחסים שבין מעביד בעל מקצוע, לבין עובד חסר מקצוע" (שם, בעמ' 444). אולם בהמשך מציין פרופ' ברק, כי בתנאי החיים המודרניים קורה לא אחת (כמו במקרה דנן) כי דוקא העובד הוא בעל המקצוע והמעביד הוא רק בעל ההון. בהקשר לסיטואציה כזאת, דעתו של פרופ' ברק (שם, בעמ' 445) היא, כי - "שליטה גמורה אינה חייבת להתפרש במובנה הקיצוני האמור, אלא ניתן לפרשה במובן מתון יותר, כמתייחסת לשליטה ארגונית - טכנית. לפי פירוש זה, נראה שליטה על אופן הביצוע כשליטה על המסגרת הטכנית של אופן הביצוע, ולא על השיקול המקצועי. מידת השליטה הגמורה תשתנה אפוא בהתאם לאופי עבודתו של המועסק. בעבודה שאינה מקצועית, תתבטא השליטה הגמורה במתן הוראות בענין אופן ביצוע העבודה והפעלת שיקול הדעת. בעבודה מקצועית תהיה מידת השליטה בהתאם לאופיה המקצועי של העבודה: ככל שזו מקצועית יותר, כן תפחת השליטה בענין הפתרון האקטואלי שאליו צריך להגיע המועסק, והיא תתבטא בשליטה גמורה על סדרי העבודה במסגרתם הארגונית". הדברים הנ"ל מובאים גם ע"י פרופ' א' כרמי בספרו "בריאות ומשפט", נבו הוצאה לאור, 2003, כרך א', בעמ' 168. 28. המבחן האמור לעיל נתקבל גם בפסיקת ביהמ"ש העליון. כפי שציין כב' השופט זמיר בפרשת רשות הנמלים נ' צים שהזכרתי - "לרשות אין שליטה, אף לא חלקית, על ההחלטות שהנתב מקבל בשעת הניתוב. אכן, הרשות רשאית, ולעתים אף חייבת, להסיק מסקנות נגד נתב המגלה חוסר זהירות, ובכלל זה לחדול מהעסקתו או להתלונן עליו בפני הוועדה לרישוי נתבים, שהוקמה בפרק השישי לתקנות הנמלים, התשל"א-1971. אולם אין לה סמכות להתערב בשיקול הדעת המקצועי של נתב בשעת הניתוב. האם פירוש הדבר שאין לה "שליטה גמורה" על הנתב כנדרש לצורך אחריות שילוחית? ודאי שלא. פסקי דין רבים מספור הטילו אחריות שילוחית על מעבידים לעוולות של עובדים מקצועיים כמו, לדוגמה, אחריות שילוחית של מוסדות רפואיים לעוולות של רופאים. מהו, אם כן, המבחן הנכון לקיומה של שליטה גמורה לצורך אחריות שילוחית של מעביד לעובד? "השליטה הגמורה על אופן הביצוע מתבטאת בכך שהמעביד קובע את המסגרת הארגונית והטכנית בה יפעל העובד... העובד אינו חפשי לבצע את העבודה הנמסרת ככל העולה על רוחו. הוא חייב לבצעה באופן הארגוני והטכני הנקבעים על ידי המעביד. אמת הדבר, אין המעביד רשאי להתערב בשיקול הדעת המקצועי של העובד, ואין הוא רשאי להורות לו כיצד עליו להשתמש במכשירים ובחמרים העומדים לרשותו, אך הוא עדיין רשאי לומר לו באלו מכשירים וחמרים להשתמש" (א' ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964) 131. ראו עוד בעמ' 132-135, 167). הנתבעת היא בגדר "מעביד" לפי מבחן השליטה הארגונית הטכנית 29. במקרה שבפניי לא יכול להיות ספק כי הנתבעת היא הקובעת את המסגרת הארגונית והטכנית, שבמסגרתה עבד ד"ר פלמן. הנתבעת היא זו שדאגה לפרסומים בתקשורת ובעיתונות, ונשאה בכל ההוצאות האדמיניסטרטיביות של ניהול המרפאה. פקידה של הנתבעת היא זו שענתה לפונים אל הנתבעת בעקבות הפרסומים, היא זו שקיבלה את התובע בהגיעו למרפאה והפנתה אותו אל ד"ר פלמן, בציינה כי הוא "רופא שלנו" (פרו', עמ' 15, ש' 21-22). הנתבעת היא שהפנתה את התובע, עם טפסים שלה, לביצוע בדיקות טרום הניתוח. הנתבעת היא שקבעה לתובע את תאריך הניתוח, ומסרה לד"ר פלמן "תוכנית עבודה", הכוללת בין היתר את הניתוח הזה (פרו', עמ' 39, ש' 1-4). ד"ר פלמן עבד במרפאת הנתבעת כמעט שבוע עבודה מלא, לרבות ימי שישי (פרו', עמ' 38, ש' 22) וביצע יותר ממחצית מכלל הניתוחים של הנתבעת (פרו', עמ' 36, ש' 17-18). התשלום שולם ע"י התובע לנתבעת בשיק לפקודתה, והנתבעת היא שהעבירה לד"ר פלמן את חלקו בסוף החודש עבור הניתוחים שביצע באותו חודש (פרו', עמ' 37, ש' 27). כל התיעוד הרפואי נושא את שמה של הנתבעת. טפסי הניתוח וטפסי ההסכמה לניתוח הם טפסים של הנתבעת (פרו', עמ' 26, ש' 12; עמ' 41, ש' 30). הניתוח בוצע בחדר ניתוח של הנתבעת, ובציוד ומיכשור רפואי של הנתבעת. הרופא המרדים, רופא תורן, וצוות האחיות, הם כולם מטעם הנתבעת. גם ההשגחה והטיפול לאחר הניתוח נעשים ע"י אחיות של הנתבעת, וכך גם השיחרור מן האישפוז. התיעוד הרפואי מוחזק כולו בידי הנתבעת (עמ' 18, ש' 21). שלילת טענות הנתבעת בנקודה זו 30. הנתבעת בסיכומיה מנסה להראות כי ד"ר פלמן הינו עצמאי לכל דבר וענין, וכי לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת, כגון שלא קיבל תשלום על בסיס משכורת (ופרמטרים נוספים). כפי שכבר צוין, המבחן לעניננו איננו האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד עפ"י דיני העבודה (ר' ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פד"י לה(4) 748, בעמ' 758, וכן פס"ד רשות הנמלים נ' צים שם נאמר, בפיסקה 29 לפסה"ד, כי קיומם של יחסי עבודה במובן המקובל אינו תנאי נדרש לקיומה של אחריות שילוחית לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין. 31. בהמשך, מציינת הנתבעת, כי דלמן מנהל קליניקה פרטית משלו, ומבצע ניתוחים גם בבתי חולים אחרים, ואף קיבל את התובע בקליניקה הפרטית שלו. אני סבור כי אין כל נפקות לכך שיש לד"ר פלמן גם פרקטיקה עצמאית פרטית, בנוסף ובמקביל לעבודתו במרפאת הנתבעת. לא ניתן גם לייחס משמעות רבה לכך, שהתובע היה פעם אחת בבקורת (אחרי הניתוח) בקליניקה הפרטית של ד"ר פלמן, כאשר כל יתר הבקורות היו במרפאת הנתבעת (פרו', עמ' 36, ש' 4). 32. לא נכונה הטענה כי ד"ר פלמן הוא ש"קבע" מהו הניתוח שיעבור התובע. התובע הוא שהחליט כי ברצונו לעבור ניתוח למתיחת פנים. כך העידו הן התובע (פרו', עמ' 15, ש' 11-12), הן מר רייכר, מנכ"ל הנתבעת (סעיף 4(ב) לתצהירו) והן ד"ר פלמן עצמו (פרו', עמ' 33, ש' 25-26). ד"ר פלמן רק ייעץ לתובע לא להסתפק בניתוח למתיחת פנים, אלא להוסיף גם ניתוח עפעפיים, והתובע הסכים לכך. 33. גם הטענה כי ד"ר פלמן הוא ש"קבע" את מחיר הניתוח אינה מדויקת. כאשר התובע הגיע אל ד"ר פלמן ו"גליון הקבלה" בידו (נספח ב1 לתצהיר התובע), המחיר 12,000₪ כבר היה מצוין בגליון (פרו', עמ' 27, ש' 6-8). אולם, מכיון שד"ר פלמן המליץ לו לעשות גם ניתוח עפעפיים, משום כך הועלה המחיר, ע"י ד"ר פלמן, לסך 15,000₪ (פרו', עמ' 33, ש' 28-30). 34. כן אין זה נכון כי ד"ר פלמן הוא שקבע כי הניתוח יבוצע על ידו. הנתבעת היא שקבעה זאת (פרו', עמ' 15, ש' 20-21; עמ' 33, ש' 2; עמ' 39, ש' 1-4). 35. בהמשך טוענת הנתבעת כי לנתבע היתה הסמכות המלאה להחליט האם הניתוח יבוצע, אם לאו. אכן, ד"ר פלמן הוא הוא - מבחינתה של הנתבעת - הסמכות המקצועית, ואין היא רשאית להתערב בשיקול דעתו המקצועי, לא ביחס לדרך ביצוע הניתוח עצמו, ולא באותם מקרים שבהם החליט, עפ"י שיקולים רפואיים (פרו', עמ' 38, ש' 17-19), כי הפציינט אינו מתאים לניתוח. אולם עובדה זו אינה גורעת כהוא זה מן העובדה שהנתבעת הינה בעלת השליטה הגמורה, בכל הנוגע לקביעת המסגרת האירגונית והטכנית. ההסכם לשיתוף עבודה 36. הנתבעת מדגישה שוב ושוב בסיכומיה את "ההסכם לשיתוף עבודה" שלטענתה היה קיים בינה לבין ד"ר פלמן, ואשר לפיו נושא הנתבע לבדו באחריות המקצועית לניתוח ולתוצאותיו. יודגש כי כל הסכם כזה לא הוצג בפני ביהמ"ש, שכן, לטענת הנתבעת, מדובר בהסכם בעל פה בינה לבין כל הרופאים (פרו', עמ' 40, ש' 1). ד"ר פלמן טען בתחילה כי לא היה כל הסכם כאמור (פרו', עמ' 27, ש' 21), אח"כ העיד כי מדובר בהסכם שהיה קיים בעבר, בנוגע לתחום ספציפי בלבד, ואשר בוטל ועבר מן העולם (פרו', עמ' 37, ש' 10-12), ולבסוף אישר כי "אני נותן את הידע שלי ואת הנסיון כלפי הפציינט, ובית החולים נותן את מה שהוא צריך לתת, חדר ניתוח וכל מה שמסביב" (פרו', עמ' 37, ש' 21-22). לדעתי, דבריו אלה נוגעים ל"חלוקת העבודה" בין הצדדים, אולם לא בהכרח משתמעת מהם הודאה בטענת הנתבעת כי הנתבע לבדו נושא באחריות המקצועית לניתוח. והא ראיה, שבאותה נשימה אמר גם, כי "לכל בית חולים יש אחריות שלו, ולכל רופא יש את האחריות שלו" (פרו', עמ' 37, ש' 20-21; עמ' 36, ש' 7-9). 37. אעיר גם, כי הטענה לפיה הנתבע (עפ"י "הסכם שיתוף עבודה") הוא הנושא לבדו בכל האחריות המקצועית לניתוח, אינני בטוח כי היא מתיישבת עם טפסי ההסכמה לניתוח (שהם טפסים של הנתבעת). בטפסי ההסכמה לניתוח נאמר, "שהניתוח וכל ההליכים האחרים ייעשו... באחריות המקובלת בבית החולים בכפוף לחוק, וכי האחראי לניתוח יהיה ד"ר (למלא במקרה של חולה פרטי). אפשר שמשתמע מכך, כי במקרה של חולה של בית החולים (קרי, של הנתבעת), האחריות לניתוח היא "האחריות המקובלת בבית החולים" (אחריות הנתבעת), ואילו אחריותו הבלעדית של הרופא לניתוח היא רק באותם מקרים שמדובר בחולה פרטי. אם נכונה פרשנות זו, הרי הדבר מסביר מדוע במקרה דנן לא מילאו את החסר ברובריקה של "האחראי לניתוח יהיה ד"ר 38. לבסוף בענין זה, אעיר כי לא היה זה ראוי לצרף לסיכומי הנתבעת 2 פרוטוקול דיון בביהמ"ש בתיק אחר כנגד הנתבעים, ולא התייחסתי לטיעונים, בסיכומי הנתבעת 2, המסתמכים על אותו פרוטוקול. 39. לסיכום חלק זה, טענות הנתבעת בענין הנדון כאן אינן נראות לי, הכל כמפורט לעיל (בפיסקאות 30 ואילך). מן הפרמטרים שמניתי בפיסקה 29 לעיל עולה בבירור כי אכן לנתבעת "שליטה גמורה" על סדרי העבודה של ד"ר פלמן במסגרת האירגונית, והיא הקובעת את המסגרת האירגונית והטכנית שבה הוא מבצע את הניתוחים. מוטלת על הנתבעת אחריות שילוחית לפי סעיף 13 לפקודה 40. לפיכך, לצורך האחריות השילוחית עפ"י סעיף 13 לפקודת הנזיקין, הנתבעת הינה "מעבידתו " של ד"ר פלמן. באשר ליתר תנאי סעיף 13 - לא קמה כל מחלוקת. ואסיים חלק זה בציטטה מדבריו של לורד דנינג בענין Cassidy V Ministry of Health (1951) 1 All E.R. 574 at p. 586 when hospital authorities undertake to treat a patient and themselves select and " appoint and employ the professional men and women who are to give the treatment they are responsible for the negligence of those persons in failing to give proper treatment, no matter whether they are doctors, surgeons, nurses, or anyone else. If the patient himself selects and employs the doctor or surgeon, as in Hillyer`s case (2), the hospital authorities are, of course, not liable for his negligence, because he is not employed by them. Where, however, the doctor or surgeon, be he a consultant or not, is employed and paid, not by the patient, but by the hospital authorities, I am of opinion that the hospital authorities are liable for his negligence in treating the patient. It does not depend on whether the contract under which he was employed was a contract of service or a contract for services." וכן שם, בעמ' 585 - "The reason why the employers are liable in such cases is not because they can control the way in which the work is done- they often have not sufficient knowledge to do so - but because they employ the staff and have chosen them for the task and have in their hands the ultimate sanction for good conduct - the power of dismissal." לאור כל האמור לעיל אני קובע, כי הנתבעת חבה באחריות שילוחית למעשה העוולה שביצע ד"ר פלמן, הנחשב "עובד" שלה לצורך הענין (ואזכיר שוב, כי בפס"ד זה, לא קבעתי, כי ד"ר פלמן ביצע עוולה כלשהי). 41. בהערת אגב אציין, כי ניתן היה אולי לטעון, לחלופין, לקיומה של אחריות שילוחית מכוחו של סעיף 14 לפקודת הנזיקין (חבותו של שולח) (ר' ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פד"י לה(4) 748, בייחוד בפיסקה 12 לפסה"ד). כאמור בענין גנון נ' ד"ר גאודס, שכבר הזכרתי לעיל (שם, בעמ' 13 לפסה"ד) - "מהראיות בפניי עולה בבירור כי נתבע 1 שימש כידו הארוכה של המכון. נתבע 1 נתן טיפולים "רפואיים" במסגרת פעולתו העיסקית של המכון, בהיותו "מרכז רפואי" וכחלק אינטגרלי של המכון. גם אם לרופאים במכון היתה עצמאות מלאה בהפעלת שיקול דעתם המקצועי, אין בכך כדי לשלול את העובדה שהרופאים היוו חלק אינטגרלי מהמערך האירגוני של המכון. המכון בחר בעצמו, תוך הפעלת שיקול דעתו, את הרופאים שיעבדו במסגרתו, תוך שהוא אמור לבחון את כישוריהם ומיומנותם של אותם רופאים. האופן בו מסדיר המכון את המסגרת המשפטית של התקשרויותיו השונות עם הרופאים רלבנטי רק לצורך בחינת מערכת היחסים הפנימית בין המכון לרופאיו ואינו רלבנטי בכל הנוגע לצדדים שלישיים חיצוניים שבחרו לפנות למכון כדי לקבל שירותים רפואיים ממנו ובאמצעותו. האופן בו בחר המכון להסדיר את התקשרויותיו המשפטיות עם הרופאים אינו רלבנטי ומבחינת הלקוח - המכון הוא הגורם הנושא באחריות כוללת כלפיו בגין המעשים הרשלניים של הרופא - נתבע 1." 42. אפשרות נוספת היא אולי לטעון, לחלופי חלופין, לקיומה של אחריות מכוחו של סעיף 15(1) לפקודה (חבותו של בעל חוזה), שכן, מר רייכר העיד כי עיקר תפקידו היה "לבחור את האנשים שיעשו את העבודה" (עמ' 45, ש' 8-9, ש' 28-29), וניתן להעלות את השאלה האם בחירת רופא שאין לו המומחיות (לפחות לא מומחיות פורמלית) בכירוגיה פלסטית איננה בבחינת "רשלנות בבחירת בעל חוזהו". כל האמור בפיסקה זו וקודמתה הוא בבחינת הערת אגב גרידא, שכן, טענות אלה לא נטענו, ואין בדעתי להיזקק אליהן. כל אחד מן הנתבעים חב במלוא הנזק 43. עד כאן קבעתי כי הן הנתבע, הן הנתבעת, חבים כלפי התובע. עתה נותר לעסוק רק בשאלת גובה חלקו של כל אחד מהם. כפי שהראיתי, הנתבע חב בנזיקין כלפי התובע בשל רשלנותו בביצוע הניתוח (ושוב: זוהי רק "הנחת עבודה" לצורך חלוקת האחריות, מבלי שקבעתי שאכן היתה רשלנות), ואילו הנתבעת חבה בנזיקין כלפי התובע בשל אחריותה השילוחית למעשהו של הנתבע. הנתבע והנתבעת הינם בגדר "מעוולים יחד" (ר' טדסקי, "דיני נזיקין - תורת הנזיקין הכללית" מהד' 2 ירושלים, תשל"ז, בעמ' 479; וכן פס"ד רשות הנמלים נ' צים, בפיסקה 18 לפסה"ד). הכלל הוא כי "במעוולים יחד כל מעוול אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק" (כך עפ"י סעיף 11 לפקודת הנזיקין. ר' ע"א 610/94 בוכבינדר נ' הכנ"ר, דינים עליון ס"ד 397, בפיסקה 32 לפסה"ד, ור' טדסקי, שם, בעמ' 483). עד כאן - באשר לחבות כלפי התובע. מידת ההשתתפות בין הנתבעים לבין עצמם 44. אולם בכך לא מסתיים הענין, שכן, יש לדון כמובן גם בשאלת ההשתתפות בין שני המעוולים לבין עצמם (לשם כך אין הכרח במשלוח הודעת צד ג', ר' ע"א 477/85 פד"י מב(1) 415, בעמ' 423). "במעוולים יחד, כל מעוול זכאי להשתתפות מהמעוולים האחרים "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק" (סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין)" (פסה"ד בוכבינדר הנ"ל, שם). "סעיף זה, כפי שהובן בפסיקה, דורש שהחלוקה תיעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מן האחראים באופן יחסי" (רשות הנמלים נ' צים, בפיסקה 32 לפסה"ד). "לפי גישה זו, מי שאחריותו למעשה הזולת היא שילוחית גרידא זכאי לשיפוי מלא מן הצד שלמעשיו הוא אחראי. הטעם לכך הוא שהמעוול הישיר אחראי בשל אשמו או בשל הפרת חובה מצידו. ואילו לפתחו של הצד, שאחריותו שילוחית גרידא, לא רובץ כל אשם" (פרופ' ד' פרידמן, "דיני חיובים - חלק כללי", אבירם הוצאה לאור, תשנ"ד-1994, בעמ' 191, עמ' 204, עמ' 216). וכן טדסקי, שם, בעמ' 508: "שניים שהם אחראים באחריות הדדית לפצות את הניזוק, ייתכן מאד שאחד מהם זכאי לדרוש מן השני השתתפות אפילו עד כדי מאה אחוז. השתתפות כזאת ניתנת, למשל, לטובת מזיק שאחריותו אינה אלא שילוחית...". (הדברים הובאו גם בספרו של פרופ' א' כרמי, שנזכר בעמ' 11 לעיל, שם, בעמ' 177). דברים אלה נתקבלו גם בפסיקת ביהמ"ש העליון, בענין ע"א 502/78 מ"י נ' ניסים, פד"י לה(4) 748, בעמ' 761, שם קבע כב' השופט (כתוארו אז) ברק, כי "כאשר אחריותו של אדם היא שילוחית גרידא, ללא כל אשמה אישית משלו, עשויה ההשתתפות להגיע לידי השתתפות מלאה". וכן גם בענין רשות הנמלים: "קשה לייחס אשמה מוסרית למי שנושא באחריות שילוחית". 45. אלא שגם בכך טרם סיימנו, שכן, הדברים האמורים לעיל, אמורים במי שאחריותו היא אחריות שילוחית בלבד, ללא כל אשם מצידו. זה אינו המצב במקרה שבפניי, שכן, את חבותה של הנתבעת כלפי התובע העמדתי לא רק על בסיס של אחריות שילוחית בנזיקין, אלא גם על בסיס אחריות חוזית ישירה. בפניי, אם כן, סיטואציה שבה הנתבע חב בנזיקין כלפי התובע בשל רשלנותו בביצוע הניתוח, ואילו הנתבעת חבה כלפיו (גם) בשל הפרת החוזה ביניהם, שבו התחייבה כי הניתוח יבוצע באמצעות רופא שמומחיותו בכך, תוך שימוש בפרקטיקה רפואית מוכרת, ונקיטת אמצעי הזהירות המקובלים, ותוך מאמץ להשיג את התוצאה האופטימלית האפשרית. גם מקום שאחריותם של שני הנתבעים לנזק נובעת ממקורות שונים (כגון חיוב בנזיקין וחיוב בחוזים), יש הצדקה להכיר בזכות ההשתתפות ביניהם (פרידמן, "דיני חיובים" שנזכר לעיל, שם, בעמ' 180-181), והמבחן למידת ההשתתפות יהיה, גם כאן, מבחן האשמה המוסרית. כאמור אצל פרופ' פרידמן, שם, בעמ' 194: "כן יחול עקרון האשם במקרים של אחריות "מעורבת" לגרימת נזק, כגון כאשר צד אחד אחראי בנזיקין, ואילו אחריותו של הצד האחר מקורה בהפרת חוזה או בהפרה של חובת אמון. אמנם, במקרים מסוג זה עשוי להתעורר קושי הנובע מאופיין השונה של החובות שהופרו. ייתכן, אפוא, שקביעת אשמתם היחסית של הצדדים תהיה כרוכה בהשוואת מין אחד בשאינו מינו, אולם אין זו משימה בלתי אפשרית". 46. במקרה דנן, ניתן לטעון כי ההתקשרות החוזית של התובע היא עם הנתבעת בלבד, רק היא התחייבה כלפיו, וכל תפקידו של הנתבע לא היה אלא לבצע את התחייבותה של הנתבעת. אכן, בסיטואציות חוזיות רגילות ניתן היה להציג כך את הדברים, והצגתם בדרך זו פירושה , שעיקר האחריות מוטלת על בעל החוזה. אך נראה לי כי בתביעה על רשלנות רפואית, ברור הדבר, שמרבית האחריות צריכה להיות מוטלת על שכם הרופא, ולא על כתפי הנתבעת (אף ד"ר פלמן לא סבר אחרת, ר' עדותו בעמ' 36, ש' 7: "אני חושב שזה מובן, מי שמנתח הוא האחראי לניתוח ולתוצאותיו"; וכן בעמ' 37 ש' 25: "האחריות המקצועית היא של הרופא, ואף אחד לא בורח מן האחריות"). לאחר ששקלתי בדבר, נראה לי כי חלוקת האחריות ההוגנת בין שני הנתבעים, בנסיבות תיק זה, היא בשיעור של 70% - ד"ר פלמן; 30% - הנתבעת. או, במלים אחרות, כי הנתבעת זכאית כלפי ד"ר פלמן להשתתפות בשיעור של 70%. סיכום 47. לפי שורת הדין, צריך הייתי לחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום מלוא סכום פסק הדין לתובע; ובמקביל לכך, לחייב את ד"ר פלמן בתשלום השתתפות, בשיעור הנ"ל, לנתבעת. אולם כיון שנתבקשתי, במסגרת הסכם הפשרה, לא לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, אלא להורות על הסכום המדויק אשר על כל אחד מן הנתבעים לשלם, לפיכך אני קובע כדלקמן: הנתבע 1 (ד"ר פלמן) ישלם לתובע סך של 31,304 ₪. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 13,416 ₪. כמוסכם בין הצדדים, נתבע אשר שילם את חלקו, בהתאם לאמור בסעיף זה, יראוהו כמי שקיים את מלוא המוטל עליו לפי פסק דין זה, ולא ניתן יהיה להעלות כלפיו כל טענה נוספת. הנתבע 1 ישלם 70% מיתרת האגרה, והנתבעת 2 תשלם 30% מיתרת האגרה. צלקתניתוח