הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון סירבה לבקשת העותרים לחלק את החלקות שבבעלותם שבישוב רמות השבים לחלקות משנה על מנת לאפשר בנייה עליהן. הנימוק המרכזי לדחיה הינו כי התכנית החלה במקום הינה תכנית מיושנת, העומדת בסתירה לתכניות מאוחרות ואינה עונה על הצרכים בתשתיות בשטח. עם זאת הועדה המקומית אינה מקדמת כל תכנית חלופית במקום. שיקול דעת הועדה המקומית במצב דברים זה ניצב בלב העתירה שלפניי. העובדות וההליכים שלעניין העובדות וההליכים בקשר לחלקות נשוא העתירה העותרים הינם בעלים של שתי חלקות מקרקעין גדולות ביישוב רמות השבים. חלקה 324 בשטח של 4,568 מ"ר, ובה נבנה בית פרטי אחד, וחלקה 327 בשטח של 4,313 מ"ר, גם בה נבנה בית פרטי אחד. העותרים מבקשים לחלק כל אחת משתי החלקות לשתי חלקות (את חלקה 324 לחלקות של 2,000 מ"ר ו- 2,568 מ"ר ואת חלקה 237 ל- 2,000 מ"ר ו- 2,313 מ"ר). זאת, על מנת לאפשר בנית יחידות דיור נוספות. התכנית החלה במקום כיום היא תכנית הר/10/290 (להלן: התכנית). על פי התכנית ניתן לבנות על כל חלקה שתי יחידות דיור בלבד. העותרים מבקשים למעשה כי החלקות תחולקנה כך שניתן יהיה לבנות על כל חלקה 4 יחידות דיור, במקום שתיים שמותר בטרם החלוקה. העותרים הגישו ביום 5.9.06, תשריט חלוקה לועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון (להלן: הועדה המקומית), בהתאם להוראות סעיף 137 לחוק התכנון והבנייה. בקשתם של העותרים נדחתה על הסף ע"י ועדת משנה של הוועדה המקומית בנימוק כי לועדה המקומית אין סמכות לאשר חלוקה על פי תשריט (סרוב הוועדה נספחים ג1 וג2 לעתירה). בהחלטה קבעה וועדת המשנה כי: "על פי סעיף 137 לחוק "בעל קרקע שחלה עליה תכנית שאושרה ושאיננה כוללת חלוקת קרקע רשאי להגיש לאישור הועדה המקומית תשריט לחלוקת אותה קרקע". היות והתכנית הר/10/290 כוללת חלוקת קרקע, הדרך לחלוקת חלקה מס' 324 לשני מגרשים היא על ידי הכנת תכנית מפורטת בסמכות הועדה המקומית...". החלטה זהה ניתנה לגבי חלקה 327. על החלטה זו הגישו העותרים ביום 5.10.06 עררים (מס' 372/06 ו- 373/06). התקיים דיון בעררים (ביום 29.11.06 ו- 4.12.06). בתגובתה לעררים ובדיון שהתקיים לפני וועדת הערר העלתה הוועדה המקומית נימוקים נוספים לסירוב לאשר את תשריט החלוקה, הנוגעים, כפי שציינתי בפתח הדברים, לצרכיו התכנוניים של היישוב רמות השבים בכללותו. ביום 12.7.07 ניתנה החלטת ועדת הערר שדחתה את העררים (נספח א' לעתירה). ועדת הערר קבעה בהחלטתה, כי אף שיש לוועדה המקומית סמכות על פי התכנית לאשר את החלוקה המבוקשת, הרי שיש ליתן לה שיקול דעת בהתחשב בצרכי היישוב רמות השבים, המחייבים תכנון מחודש ומעודכן. הוועדה ציינה (בעמ' 2 להחלטתה): "בדיון שנערך בפנינו עתה, אף כי אין אנו מוצאים לנכון לשנות מעמדתנו העקרונית בדבר הסמכות, השתכנעה ועדת הערר מטיעוני ב"כ המשיבה ומהנדסת הועדה המקומית כי המצב ברמות השבים אשר התכנית החלה כבר רחוקה מלהיות עדכנית ותואמת את הצרכים התכנוניים, והיא תכנית ישנה בת כ- 30 שנה, קיימת מציאות המחייבת עריכת תכנון עדכני ומושכל שתתיחס בעיקר לדרכים, תשתיות וכיו"ב, בטרם תגדל הצפיפות באופן משמעותי." (הדגשה שלי - מ' א' ג'). בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי בה טוענים העותרים כי אין בנמצא הליכי תכנון, ועל כן אין מקום לדחות את בקשתם לפיצול חלקותיהם בנימוק כי יש צורך בהכנת תכניות עדכניות, תכנון המצוי כולו בידי הועדה המקומית. הליכים בנוגע לחלקות אחרות ביישוב רמות השבים אי מחלוקת כי עד שנת 2004 הישוב רמות השבים היה מצוי בתחומה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה הדרים, שאישרה חלוקות על פי תשריט במתכונת אותה מבקשים העותרים. למעשה, עם המעבר של הישוב לתחום הועדה המקומית דרום השרון, החזיקה הועדה המקומית בדעה כי אין בסמכותה לאשר חלוקה על פי תשריט. העותרים טוענים כי טענה זו הועלתה כדי לא לאפשר הרחבת הבנייה באזור. לכך אתייחס בהמשך הדברים. ההליכים בעניין ברליצהיימר בעניין ברליצהיימר התבקשה גם כן חלוקה על פי תשריט, וועדת הערר (ההחלטה בערר (מרכז) 191/03 מיום 22.10.03, נספח ד' לעתירה), קבעה כי לוועדה המקומית יש סמכות לאשר חלוקה על פי תשריט, ולעניין זה קיבלה את הערר. יש להדגיש כי ועדת הערר בענייננו ציינה את החלטת בעניין ברליצהיימר, ודחתה את טענת הוועדה המקומית להעדר סמכות ועדת הערר קיבלה את הערר על סמך טענות אחרות הנוגעות לצרכים התכנוניים של היישוב רמות השבים בכללותו. ההליכים בעניין אהרונהיים בעניין אהרונהיים נדונה שאלה שונה מעט מזו המתעוררת בעתירה שלפניי, והיא האם ניתן לחלק חלקה על פי תשריט לחלקות הקטנות מ- 2,000 מ"ר (שזה הגודל המינימלי) על פי התכנית). ועדת הערר דחתה את הערר ובית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 1802/06, פ[] סק דינה של השופטת שרה דותן מיום 8.1.07) קבעה כי ניתן לחלק חלקה של כ- 3,000 מ"ר לשתי חלקות של 1,746 מ"ר), בפסק הדין נקבע כי כיוון שבעבר אושרו חלוקות על פי תשריט למגרשים בני 1,750 מ"ר, אין להפלות את העותרים באותו עניין. כב' השופטת גדות לא דנה בשאלה האם מוסמכת הייתה הוועדה המקומית לערוך חלוקה על פי תשריט, ומפסק הדין עולה כי הצדדים ובית המשפט הניחו כי כך הם פני הדברים. על פסק דינו של השופטת דגות הוגש ערעור שהתקבל (עע"מ 1604/07, פסק דין מיום 8.6.09). בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי על פי התכנית השטח המינימאלי של החלקה צריך לעמוד על 2,000 מ"ר, ודחה את פרשנות בית המשפט לעניינים מינהליים לפיה ניתן, בנסיבות מסוימות, לאשר חלוקה למגרשים בעלי שטח קטן מ- 2,000 מ"ר. עם זאת גם בבית המשפט העליון הדיון כולו נסוב על השאלה מהו השטח המנימלי של חלקה על פי התכנית, כאשר הבקשה הייתה לחלוקה על ידי תשריט. בעניין אהרונהיים, הועדה המקומית וועדת הערר לא טענו כלל ועיקר להעדר סמכות ובית המשפט העליון לא נדרש לשאלה זו. אין מחלוקת כי במקרה שלפניי כל החלקות לאחר החלוקה יהיה בנות שטח של 2,000 מ"ר לפחות. סמכות הועדה המקומית לאשר חלוקה על פי תשריט העותרים וועדת הערר סבורים כי לוועד המקומית נתונה הסמכות לאשר חלוקה על פי תשריט. הועדה המקומית חולק על כך. אני סבורה לעניין זה כי הדין עם העותרים וועדת הערר. ועדת הערר נימקה בפירוט את עמדתה בעניין ברליץהיימר ועמדתה זו מקובלת עלי. בנוסף, סבורה אני כי הועדה המקומית מושתקת מהעלאת טענה זו של העדר סמכות לאור ההליכים הקודמים ביישוב רמות השבים. כאמור, בעניין ברליצהיימר קבעה ועדת הערר כי קיימת סמכות והועדה המקומית לא תקפה עניין זה. עם זאת, ערה אני לעובדה כי עניין ברליצהיימר נדון לפני הועדה המקומית הדרים, קודם להעברת הישוב לתחום הועדה המקומית דרום השרון. בנוסף ובעיקר, בעניין אהרונהיים מדובר היה בוועדה המקומית דרום השרון, כפי שהדבר בעניננו. בעניין אהרונהיים לא טענה הועדה המקומית לחוסר סמכות לאשר חלוקה על פי תשריט לא בבית המשפט המחוזי ולא בבית המשפט העליון. זאת, על אף שהשהיתי את העתירה בעניין שלפניי עד שינתן פסק דינו של בית המשפט העליון. יש להדגיש כי בדיון שהתקיים לפני ביום 15.6.08 ביקש ב"כ הועדה המקומית להמתין להחלטת בית המשפט העליון וציין: "אנו חושבים כי אותה פסיקה [בעניין אהרונהיים] טעונה שינוי ולכן אנו נמצאים בבית המשפט העליון, ולכן במסגרת ההחלטה שלנו לא יכולים להחליט אחרת, מכיוון שאנו חייבים להיות עקביים" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 15.6.08, ש' 14-15). היינו, הועדה המקומית טענה את טענותיה בבית המשפט העליון, אולם לא טענה ולא נערך דיון כלל ועיקר באשר לשאלת הסמכות. על כן, ככל הנראה, ויתרה הועדה המקומית על טענתה זו, ומכל מקום היא מושתקת מלטעון אותה היום. שיקול דעת הועדה המקומית - העדר תכנית עדכנית טענתה המרכזית של הועדה המקומית, אליה מצטרפת ועדת הערר היא כי צרכים תכנוניים כוללים של היישוב רמות השבים מחייבים תכנון מחודש של היישוב כולו, בהתחשב בגידול האוכלוסייה, וכן בתמ"א 35. טענות הועדה המקומית בועדת הערר יש להדגיש כי הועדה המקומית במליאתה מעולם לא דנה בבקשת העותרים וכי ועדת המשנה של הועדה המקומית דחתה את הבקשה אך ורק בטענת העדר סמכות. עם זאת, לפני ועדת הערר הועדה המקומית הדגישה את הצרכים התכנוניים של היישוב ולמעשה זה היה הנימוק היחיד בשלו נדחה הערר. העותרים טענו לעניין זה כי למעשה לא העלו את טענותיהם בהקשר זה מעולם לפני הוועדה המקומית. המלצתי לצדדים להחזיר את העניין לדיון, אך המשיבות לא קיבלו את ההצעה. על אף שעל פני הדברים אין זה תקין כי ועדת הערר תדון בנימוקים שלא הועלו ע"י הוועדה המקומית כבסיס לדחייתה בקשה, ושלא היה בידי העותרים להתייחס להם, אדון בטענה לגופה. זאת, לאחר הזמן הרב שחלף מאז החלו ההליכים בוועדות התכנון. עם זאת, יש לזכור ולהדגיש עניין זה לחובת המשיבות. היקף שיקול הדעת של הועדה המקומית כאמור, השאלה העקרונית המתעוררת בעתירה שלפניי היא שיקול הדעת של הועדה המקומית שלא לאשר חלוקה, שתאפשר הבניה של יחידות דיור נוספות בטענה כי התכניות הקיימות אינן מתאימות עוד ליישוב ובהעדר הליכי תכנון לתכנית חדשה. הועדה המקומית טענה לפני וועדת הערר וכן בהליך לפניי כי התכנית החלה ביישוב הינה תכנית ישנה ואינה תואמת את הצרכים התכנוניים הקיימים כיום ביישוב. הוועדה הדגישה כי יש חסר בתכניות ובתשתיות ביוב מתאימות וכן בדרכי גישה ואפשרויות חניה. עוד עמדה הועדה המקומית על כך שקיימות סתירות בין התכנית החלה לבין תמ"א 35 באשר לגודל היישוב, אופיו וצפיפות הדיור בו (ראו סעיף 2.3 לסיכומי המשיבה 2). העותרים חולקים על טענות אלו. אולם, גם אם נצא מהנחה שצודקת הועדה המקומית בטענותיה, הרי שהיא אינה עושה דבר בעניין. הועדה המקומית אינה מציינת ולו ברמז, מה בכוונתה לעשות בעניין קשיים אלו, שעל פי טענת הועדה המקומית עצמה, אינם נוגעים רק לעותרים אלא ליישוב רמות השבים בכללותו. ועדת הערר בהחלטתה ובהליך שלפניי קיבלה למעשה טענה זו של הועדה המקומית ובשל כך דחתה את הערר של העותרים. ועדת הערר השתכנעה מטיעוני ב"כ הועדה המקומית ומהנדסת הועדה המקומית במסגרת הערר לפיהם: "התפתחויות תכנוניות ואחרות כמו החלטות עדכניות של הועדה המחוזית, אישורה של תמ"א 35 והמציאות הקיימת בישוב רמות השבים, נוכח הגידול במספר יחידות הדיור, מחייבת עריכת תכנון עדכני ומושכל שתתיחס בעיקר לדרכים, תשתיות וכיו"ב, בטרם תוגדל הצפיפות באופן משמעותי". (סעיף 23 לסיכומי וועדת הערר). העותרים טוענים כי חלוקת חלקותיהם שלהם לא תעמיס באופן משמעותי על התשתיות ביישוב. העותרי מוסיפים וטוענים כי גם אם יש מקום לתכנון וכלל של היישוב, הרי שהוועדה המקומית אינה יוזמת הליכי תכנון כלשהם. לטענת העותרים הועדה המקומית אינה רשאית מחד לטעון כי התכניות הקיימות מיושנות ולמעשה לא ניתן לבחון לאורן את הבקשה לחלוקה, ומאידך לא לנקוט בכל הליך תכנוני כולל שיאפשר בחינת התכניות. עתירה זו שוב מעלה שאלה עקרונית וקשה בדיני תכנון ובנייה והיא זכותם של בעלי מקרקעין לנצל את המקרקעין שבבעלותם, בתקופה שבה תכניות בלתי מעודכנות אינן מאפשרות בחינת הבקשה לטענת רשויות התכנון עצמן. על פני הדברים קיימת התכנית החלה על היישוב, מכוחה ניתן לאשר חלוקה, ובלבד ששטח כל מגרש לאחר החלוקה לא יפחת מ- 2,000 מטר. עם זאת הועדה המקומית וועדת הערר טוענות כי התוכניות הנ"ל אינן מעודכנות ואינן תואמות תכניות מאוחרות וכן את המצב בשטח. יחד עם זאת, הועדה המקומית אינה יוזמת תכנית חדשה, ובכך למעשה "מקפיאה" את אפשרות השימוש במקרקעין, אפשרות המותרת לפי התכנית הקיימת. בדיון שהתקיים לפני ביום 9.5.10 הדגיש ב"כ העותרים: "מאז בקשת העותרים לחלק את המקרקעין חלפו 4 שנים, גם בדיון משנת 2007 טענו נציגי הועדה המקומית שהם שוקדים על הכנת תכנית חדשה. לדעתי הטענה הזו בדבר הכנת תכנית חדשה היתה אחד השיקולים שועדת הערר שינתה את החלטתה הקודמת בעניין ברליצהיימר, וכפי שהסתבר לאחר אותו דיון בועדת הערר הועדה המקומית הקפיאה את הכוונה להכנת תכנית חדשה, יש הצהרה מפי עו"ד צין [ב"כ המשיבה 2 - מ' א' ג'] שכרגע אין שום תכנית והוקפאה הכוונה להכין תוכנית..." (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 9.5.10 ש' 10-14). עו"ד צין השיב לדבריו, אך לא סתר אותם ולא טען כי קיימים הליכי תכנון, אלא רק כי "כשבבוא היום תתאשר תכנית ליישוב אז היא תכלול תכנון כולל..." (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 4-5). למעשה יש התנגשות בין זכות הקניין של העותרים, לממש את קניינם על פי התכניות התקפות, לבין הצורך בהכנת תכנית כוללת, זאת, לאור העובדה שרשויות התכנון אינן פועלות לקידום תכנית חדשה. לעניין זכות הקניין אל מול הליכי התכנון ציין כב' השופט א' רובינשטיין ברע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתו"ב תל אביב יפו נ' מוסא דכה (מיום 22.11.09, להלן: פרשת פרדס דכה) כי: "זכות הקניין, זכות חוקתית (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בעע: 2273/03 אי התכלת נ' החברה להגנת הטבע, ציינה השופטת פרוקצ'יה את "חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכותה קניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי". כך גם בע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938... "דיני התכנון והבניה הם אחד המכשירים החשובים, דרכם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין". השאלה היא יישומית, ואינה פשוטה, כמו מציאתם של איזונים רבים בין בתרי הנסיבותה ישראליות". (הדגשה שלי - מ' א' ג'). במסגרת מציאת האיזונים הנדרשים, בית המשפט העליון היה ער לכך שרשויות התכנון פעמים מעכבות עד אין קץ הליכי תכנון ועמד על כך כי על רשויות התכנון לשקוד על הליכי התכנון, ולא לגרום פגיעה בקניינם של אזרחים, בשל השהייתם. עמד על כך בשעתו, כב' הנשיא לנדוי בבג"צ 192/64 ארגז נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד יט 95, מיום 28.1.65), באמרו (בעמ' 103): "תהליך האישור של תכנית בנין ערים אינו מתקיים בחלל הריק, אלא הוא עלול לפגוע חמורות בזכויות הקניין של הפרט..." שם היה מדובר בתכנית שהליכי האישור שלה התעכבו למעלה מעשר שנים. הוסיף וקבע כב' הנשיא לנדוי באותו עניין (בעמ' 105): "הנזק הנגרם לאזרח בעל נכסים בשטח שעליו חלה תכנית שאישורה הושהה מעל מידה, גלוי על פני הדברים: "הקפאת" רכושו למשך שנים רבות מונעת ממנו כל אפשרות לנצלו לבניה או למכרו במחיר של אדמה המיועדת לבנייה". שם היה מדובר בהליכי תכנון שהחלו, ואילו בעניינו, אין כלל ועיקר הליכי תכנון כלשהם. שנים לאחר מכן, קבע דברים דומים כב' הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 486/82 חברת חלקה 215 ו- 332 בגוש 6213 בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד לז(4) 780, 783 (1983): "כאשר ענין מתמשך והולך במשך שנים רבות בשל חוסר יכולתן של רשויות השלטון, המופקדות על העניין לפי החוק, לגבש דעתן או בשל חוסר יכולתן לגייס את המשאבים הדרושים כדי לבצע את התכנית... אין בעל המקרקעין חייב לשבת ללא מעשה ולצפות עד אין קץ... גם לציפיה יש להציב גבול סביר, ואין להותיר את האזרח במבוי סתום, אשר נקלע אליו, מאחר שאינו יכול לעשות ברכושו את אשר היה רוצה...". ובפרשת פרדס דכה, ציין כב' השופט א' רובינשטיין: "צודקים המשיב והאגודה לזכויות האזרח, שפעולת רשות תכנונית צריכות להיעשות בזמן ראוי בנסיבות העניין" והוסיף: "בשפה פשוטה, הגיעה עת. השכל הישר מתקומם כנגד הימשכותם של הליכי תכנון וביצוע במשך שנים כה רבות... על דרך ההיקש אזכיר, כי בעניין אחר, בע"א 4809/91 הועדה המקומית נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190, 219, ציין הנשיא שמגר - "משיכת העניין ללא מענה במשך שנים היא בגדר פגם מינהלי משמעותי הראוי לביקורת. במקרה שהשהיית הטיפול גורמת ללא הצדקה, נזק כספי, כגון חוסר יכולת להשתמש בקרקע כייעודה הקודם ואי תשלום פיצוי בעבור השקעה או בעבור שינוי ייעוד, עשוי בעל הקניין להיות זכאי לפיצוי כספי על הנזק שנגרם לו". אמנם אין הדברים פשוטים, ונקל להבין את הסבכים מסוגים שונים ומשונים הקשורים בכך... חרף זאת, ובכך אתגרן ותפקידן של הרשויות, אין הן יכולות לקפוא על השמרים." למעשה הפתרון עליו עמד כב' השופט רובינשטיין בפרשת פרדס דכה הוא מתן צווי עשה בעתירות מינהליות מתאימות: "ישאל השואל, מה הם הכלים העומדים לרשות מי שבשל בעיות הקשורות בדיני התכנון והבניה נמנע הימנו לקבל היתר לבנות בקניינו, אך אינו רוצה לפעול שלא כדין? התשובה לכך היא, מעבר לפניות ועתירות אינדיבידואליות אפשריות, שימוש בדרכים שיזעיקו שמים וארץ באשר להתנהלות הרשות, ואלו ייתכנו הן במישור הציבורי, באמצעות תקשורת, חברי מועצת העיר וחברי הכנסת, והן במישור המשפטי בעתירות לבית המשפט. הפעולה הציבורית והשיפוטי כלפי הרשויות, דומה כי חזקה עליה שתעשה את שלה ברב או במעט, וביום שלא ירחק. אוסיף: ער אני לכך שלא כל אדם, בקרב אוכלוסיות חלשות למצער, יכול להרים את נס הפעולה - אך גורמים כמו האגודה לזכויות האזרח ודומיה, יוכלו להפנות מרצם דווקא לכגון דא." (הדגשה שלי - מ' א' ג'). והוסיף: "כמובן, אם חלילה יתברר כי אין הרשויות מסוגלות להרים, בידי יזמים או בעצמן - את התכנית שאישרו, עליהן להכריע מהי החלופה לכך, ואיזוהי הדרך שתבור לה הרשות. אין עסקינן בעתירה מינהלית ולכן איננו מצויים במצב של מתן צוי- עשה, אך ברי כי המצב הנוכחי הוא מעוות שיוכל לתקון רק אם יתעשתו הרשויות." במקרה שלפניי הגישו העותרים עתירה מינהלית לאחר שהרשויות מסרבות לאשר חלוקה בהעדר תכנית עדכנית. בסיכומי הועדה המקומית נאמר: "השיקול היחיד שצריך לעמוד לנגד עיני מוסדות התכנון הוא שיקול התכנוני. שיקול זה מחייב סירוב לבקשה בעת הזאת, ובית המשפט יתבקש שלא להתערב בשיקול דעת זה. אגב - אין בסירוב זה כדי להוריד את המסך על חלוקת המקרקעין של העותרים, ואין בכך כדי למנות חלוקה עתידית של המקרקעין. כל שיש בהלטה הוא דחייה של הבקשה עתה, והיא מן הסתם תשוב ותבחן בעת שתבחן כל הראייה התכנונית החדשה לגבי היישוב..." (עמ' 4 לסיכומי הוועדה המקומית - הדגשות שלי - מ' א' ג'). מהי אותה עת בו תשוב ותבחן הבקשה, זאת לא מציינת המשיבה 2, כאשר, כאמור, אין בנמצא ולו התחלה של הכנת תכנית מעודכנת. במשך למעלה משש שנים הרשויות דוחות את בקשת העותרים לחלוקה בטענה כי התכנית מכוחה הוגשה הבקשה מיושנת ואינה מסדירה את עניין התשתיות, לאור הגידול בבניה ובאוכלוסיה בשטח במהלך השנים, ומאידך, אינן מקדמות תכנית מעודכנת שתענה על צרכים אלו. אכן בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים אלא כאשר בהחלטות מוסדות התכנון נפלו פגמים, ביניהם חסר סבירות, והמשיבות הביאו פסקי דין רבים לתמיכה בטענה זו. דרך הפעולה של המשיבות, המסרבות מחד ליתן אישור על סמך תכנית קיימת בנימוק שהיא אינה עדכנית, ומאידך אינן מקדמות תכנית עדכנית, לקויה במישור המינהלי. פעולה זו חורגת ממתחם הסבירות חריגה קיצונית. זאת אין לאפשר. לאור האמור העתירה מתקבלת. הסעד כפי שציינתי, בפתח ההליך הצעתי כי הועדה תדון מחדש בבקשת העותרים. אולם, כיון שהועדה סרבה לכך, והביעה את דעתה כי אין בכוונתה לאשר פיצול טרם שתוכן תכנית חדשה, וכיון שתכנית כזו טרם החלו הרשויות לגבש, אין מנוס מקבלת העתירה במלואה. לאור האמור העותרים יקבלו היתר מהועדה המקומית לפיצול חלקותיהם כפי שהתבקש על פי התכנית הקיימת. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים ושכ"ד עו"ד בסכום כולל של 50,000 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פיצול דירה / מקרקעיןפיצול חלקה