קרע ברחם - תביעת רשלנות רפואית קרע בלידה

בתביעות רשלנות רפואית ישנם סוגים שונים של מקרים- רשלנות רפואית קרע דרגה 4 / קרע דרגה 3. עיקר טענת התובעת היא כי התרשלות הנתבעים מתבטאת בהליך הלידה, שכלל טיפול בה על-ידי מתמחה, מתן פיטוצין, אשר הגביר את ההתכווציות וגרם לסיכון גבוה יותר של קריעת הרחם, הימנעות מביצוע הלידה בניתוח קיסרי, על אף בקשתה, בקשת בעלה ובני משפחתה, עקב הכאבים הקשים שסבלה מהם, בשל התארכות משך הצירים. התובעת טענה עוד, לקיומה של רשלנות עקב הטיפול שלאחר האבחנה בקרע ברחם ובשלפוחית השתן, ניתוח מתמשך אשר הגביר את סיכון גרימת הטרומבוזה ברגלה. ##להלן פסק דין בנושא קרע ברחם - תביעת רשלנות רפואית קרע בלידה:## 1. התביעה היא לנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בגין רשלנות רפואית של הנתבעים, במסגרת טיפולם בה. התובעת שהינה ילידת 1964, נשואה ואם לשלושה, הגיעה לבי"ח הכרמל ביום 6/5/92 בשל צירי לידה. בהריון זה, שהוא הריון שני של התובעת, ילדה התובעת בלידה טבעית בעזרת ואקום ילד בריא ב7/5/92-. הריונה הראשון של התובעת הסתיים בניתוח קיסרי בשבוע ה30- להריון, בשל רעלת הריון, מצג עכוז, והחתך ברחם היה בסגמנט התחתון. בעקבות הלידה השנייה התגלה כי התובעת סבלה מקרע ברחם. כמו כן, אובחן כי התובעת סבלה מקרע של שלפוחית השתן. ביום 9/5/92 אוחה הקרע באמצעות ניתוח. לאחר הניתוח אושפזה התובעת במשך כ9- ימים ושוחררה לביתה ב18/5/92-. אשפוז חוזר נעשה ביום 21/5/92. ב22/5/92- התגלה קריש דם "תקוע" במפשעתה של התובעת. התובעת היתה באשפוז מ21/5/92- ועד 9/7/92. 2. מטעמה של התובעת הוגשה חוות דעת רפואית בתחום המיילדות ע"י פרופ' כספי, ובה נקבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 30%, וכי לידה נוספת תהיה כרוכה בסיכון גבוה, במיוחד בגין דלקת הוורידים העמוקים של הגף התחתון שהתפתחה אצל התובעת (חוות דעת שניתנה ביום 20/10/94). עפ"י חוות דעת זו ניתן היה לאבחן את הקרע ברחם בשלב מוקדם יותר, וכן נטען כי אילו בוצע ניתוח קיסרי, במקום לידה רגילה, הקרע היה נמנע. כמו כן נאמר באותה חוות דעת, שלמרות שהקרע אובחן, התעכב הטיפול הכירורגי במשך כ12- שעות. התובעת הגישה גם חוות דעת של ד"ר ש' טורם, מומחה לכירורגיה כללית ולכלי דם, אשר קבע, כי התובעת סובלת היום מPOST PHLEBITIC SYNDROME- כתוצאה של פקקת הוורידים העמוקים ועקב כך נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% (ת4/). מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת ע"י פרופ' רפאל אדר, מומחה לכלי דם וכירורגיה כללית (נ1/), שם נקבע כי נכותה של התובעת בגין פקקת הוורידים עומדת על שיעור של 10% וזאת לפי סעיף 11 (2) בין סעיפים קטנים (א) ל- (ג) לתקנות המל"ל. המומחה גם הסביר שאין מקום לקבוע נכות בשיעור של 20%, מאחר שמצבה של התובעת אינו עונה על הקריטריונים של סעיף 11 (2) ג' לתקנות המל"ל, ולאור העובדה שמדובר במחלת וורידים ברגל אחת. מומחה זה גם קבע כי "מבחינה תפקודית נותרה נפיחות של הגפה וכאבים במאמץ, אך אין שינוי צבע כלשהו ואין שינויים בעור. גב' עדי איננה חובשת גרב אלסטית באופן קבוע, איננה נוטלת תרופות באופן קבוע, ומדי פעם לוקחת כדור נגד כאבים". המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת החבות והן בשיעורי הנזק. הרקע העובדתי: 3. כאמור, ההריון הראשון של התובעת הסתיים בניתוח קיסרי בשבוע ה30- בשל רעלת הריון ומצג עכוז וחתך ברחם (עקב הניתוח הקיסרי) בסיגמנט התחתון. במהלך ההריון השני, אושפזה התובעת שלוש פעמים בשל התכווצויות רחמיות. גם בעת קבלתה ללידה, ביום 6/5/92, נרשם כי התובעת סובלת מהתכווצויות שצויינו "+ -" והצוואר האחורי, מחוק 80% ופתוח לקצה אצבע. התובעת חוברה במהלך הלידה למוניטור ואף נעשה ניטור של דופק לב העובר והתכווצויות הרחם. התובעת קיבלה גם זריקה להקלת הכאבים. באותו שלב פקעו הקרומים ומי השפיר נמצאו צלולים. בשלב מאוחר יותר (בשעה 22.30) הוחלט לתת לתובעת פיטוצין וזאת לאחר שעד למתן הפיטוצין לא היו צירים סדירים. עם מתן הפיטוצין הצירים הפכו לסדירים ולתכופים. הפיטוצין ניתן למשך כ40- דקות, שבמהלכן נצפו התכווציות סדירות בתכיפות של שלוש התכווצויות בעשר דקות. בשעה 23.00 נצפתה תזוזה ופתיחת הצוואר, והלידה התקדמה באופן רגיל והסתיימה בשולפן ריק, פעולה שנעשתה בשל הופעת האטות בדופק העוברי. 4. מאחר שהמחלוקת העיקרית היתה בתחום רפואת הנשים והיילוד, הסכימו הצדדים למנות מומחה מטעם ביהמ"ש. בהסכמת הצדדים מונה פרופ' גונן אוהל, כמומחה מטעם ביהמ"ש. בחוות דעת שניתנה על ידו ביום 8/6/98, תוך התייחסות לשתי חוות הדעת שהוגשו מטעמם של שני בעלי הדין, בחן המומחה את הקביעות של המומחים הן לעצם אורך הזמן של השלב הלטנטי של הלידה, והן למידת הצורך בביצוע ניתוח קיסרי בשלב מוקדם יותר. בהתיחס לנושאים אלה ולקביעות אחרות שהיו במחלוקת בין המומחים, קבע המומחה: - לא היה קשר סיבתי בין הליך הלידה לקרע של הרחם, מאחר ששלב לטנטי מוארך של הלידה, ככלל, אינו מגביר את הסיכון לקרע של הרחם, ולכן התיחסות המיילדים להסתפק במעקב ממושך תוך נטור העובר, תואמת את המקובל (עמ' 4 בפרק "סיכום" בפסקה האחרונה). - לא היתה מצוקה עוברית בשלב הלטנטי של הלידה, ולכן מותר היה להמשיך בלידה הרגילה, וזאת על אף שנטור הדופק העוברי רמז לאפשרות של מצוקה עוברית (עמ' 5 סעיף 3 של חוות הדעת). סיקור מלא של נתוני העובר, מורה שלא היה צורך למהר ולנתח ניתוח קיסרי. - נתוני העובר ואופן התקדמות הלידה, שעדיין היתה בשלב הלטנטי, לא מנע מתן פיטוצין לשם הגברת הצירים (סעיף 4 בעמ' 6 לחוות הדעת). - האבחנה לקרע ברחם הינה לעיתים קשה, אולם מכיוון שהתורן כבר העלה את החשד לקרע של הרחם והשלפוחית, ואף הזעיק את הכונן בשעות הלילה, לא היה מקום להשהות את האבחנה הסופית עד לשעות הבוקר. הדחייה היתה מיותרת, למרות שבדיעבד לא נראה למומחה שהיה בה להחריף את מצבה של היולדת. לכן, גם אילולא היתה הדחייה האמורה, והניתוח היה מתבצע שעות קודם לכן, לא היתה התוצאה בהכרח שונה (עמ' 7 בחוות הדעת בראש העמוד). - הסיכון לטרומבוזה בוורידים העמוקים, אצל נשים בהריון בכלל גדולה פי חמש מאשר אצל בנשים באותו גיל אשר אינן בהריון. גורמי הסיכון לטרומבוזה במקרה של התובעת היו ההריון הנוסף והניתוח שעברה. הניתוח שנמשך כשעה ו20- דקות היה ארוך בהשוואה לניתוח קיסרי רגיל ולפיכך ייתכן, תיאורטית, שהוסיף לסיכון. המומחה הוסיף וקבע כי גם ניתוח קיסרי רגיל הוא גורם סיכון, ולא ניתן לשלול את האפשרות, שלו היו מבצעים אותו כפי שהציעה התובעת, היו מוצאים את אותם הקרעים ואלה היו מובילים לטיפול ניתוחי זהה. המומחה הוסיף וקבע שלמרות שיש להזהיר יולדת במצב דומה למצבה של התובעת מן הסיכונים האפשריים בלידות הבאות, הרי שבמסגרת מעקב וטיפול נכון, קיים סיכוי סביר וגבוה לקיומם של הריון ולידה נוספים (כאשר הלידה היא בניתוח), בצורה בטוחה. גם הצורך בלידה נוספת בניתוח קיסרי, אינו מצביע על קשר סיבתי של התרשלות בטיפול בלידה השנייה, מפני שבכל מקרה, לאחר שתי לידות בניתוחים קיסריים, מומלץ על לידה נוספת בניתוח קיסרי, וזאת גם אילו בוצעה הלידה השנייה בניתוח קיסרי, ולא היה מתרחש הקרע. כמו כן הבהיר המומחה, כי האפשרות לקרע חוזר בלידה הנוספת היא נמוכה מאוד. מאחר שבמקרה של התובעת התרחש הקרע בסיגמנט התחתון של הרחם. האפשרות שאירוע של "טרומבואמבולייה" יחזור על עצמו בלידה הנוספת נע בין 4% ל15%-. עוד נקבע שבהריון הנוסף תזדקק התובעת לטיפול מונע בזריקת הפרין, הנוגד את קרישת הדם. טיפול כזה גם אינו מזיק לעובר. 5. לאחר הגשת חוות הדעת מטעם מומחה בית-המשפט, ב- 31/5/99 ילדה התובעת ילד נוסף בבית חולים "כרמל" בחיפה (סעיף 40 ב- ת2/ - תצהיר עדות ראשית של התובעת וכן בעמ' 16 לפרוטוקול, עדותו של גבי עדי, בעלה של התובעת). עובדה זו היא הוכחה נוספת לקביעות, להערכות ולמסקנות שבחוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט, ויש בה כדי לדחות את חוות הדעת של פרופ' כספי, שהוגשה מטעמה של התובעת. דיון ומסקנות: 6. השאלה המקדמית לקיומו של נזק היא, אם קיימת חבות. התשובה לשאלה זו מוכרעת לפי מבחן הצפיות (ראה ע"א 935/95 רביד משה, קטינה ואח' נ' דניס קליפורד ואח', פ"ד נב(4) 736, 758ז- 759ב, להלן: פס"ד קליפורד). רק אם תתקבל תשובה חיובית לשאלת החבות, יהיה מקום לבחון את הנזק שהניזוק זכאי לו, לרבות היקפו. הצפיות מתייחסת גם לדרישת הקשר סיבתי-משפטי בין התנהגות גורם הנזק לבין הנזק, ושאלה אחרונה זו תלויה ומותנית אף היא בשאלה אם התנהגות גורם הנזק היא התנהגות רשלנית. העובדה שרופא נוהג לפי פרקטיקה מקובלת בתחומו, הגם שאינה מעניקה לו הגנה מוחלטת מפני התנהגות רשלנית, יש בה, במידה רבה, להצביע על התנהגות התואמת למימושה של חובת הזהירות המוטלת על רופא כלפי מטופלו, שהרי מבחן הצפיות נבחן, על-פי רמת הידע הקיים בעולם הרפואה, עובר למועד האירוע (ראה פס"ד קליפורד שם, 759ז, 765ה. לענין אחרון זה ראה גם ע"א 3264/96, 3709 קופ"ח כללית ואח' נ' י' פלד ואח', פ"ד נב(4), 849, 858). 7. בענייננו הנכות הנטענת היא בתחום של כירורגיה לכלי הדם. הנכות הגניקולוגית נדחתה. כאמור, בהסתמך על חוות הדעת של דר' שלמה טורם, מומחה בתחום זה, נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20%, בשל מצב מPOST PHLEBITIC SYNDROME-, עקב פקקת ורידים עמוקה. על-פי חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים, חוות דעת של פרופ' רפאל אדר, נכותה בתחום זה הועמדה על שיעור של 10%. השאלה היא איפוא, אם היתה רשלנות בטיפול הרפואי, ואם כן, אם יש קשר בינה לבין הנזק הנטען. עיקר טענת התובעת היא כי התרשלות הנתבעים מתבטאת בהליך הלידה, שכלל טיפול בה על-ידי מתמחה, מתן פיטוצין, אשר הגביר את ההתכווציות וגרם לסיכון גבוה יותר של קריעת הרחם, הימנעות מביצוע הלידה בניתוח קיסרי, על אף בקשתה, בקשת בעלה ובני משפחתה, עקב הכאבים הקשים שסבלה מהם, בשל התארכות משך הצירים. התובעת טענה עוד, לקיומה של רשלנות עקב הטיפול שלאחר האבחנה בקרע ברחם ובשלפוחית השתן, ניתוח מתמשך אשר הגביר את סיכון גרימת הטרומבוזה ברגלה. 8. בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לא הוכחה רשלנות רפואית בהליך הלידה, וממילא גם לא היתה רשלנות בהיות הרופא המטפל מתמחה. היה מעקב נכון אחר שלבי הלידה, לא היה הכרח לבצע ניתוח קיסרי, היתה עירנות לסיכונים האפשריים עקב קיומו של ניתוח קיסרי, והמצב המוניטורי העוברי לא דרש קיומו של ניתוח כזה. מתן הפיטוצין, לאחר שהוחלט על המשך לידה רגילה, נעשה עדיין בשלב הלטנטי, ולא היתה מניעה לאור מצבו של העובר להורות על הגברת הפיטוצין. לא התקיימו במקרה זה תנאים שהצריכו מניעת מתן הפיטוצין, מה עוד שקצב מתן הפיטוצין היה סביר ובמינון נמוך, תוך מעקב מתמיד. לכן המסקנה המתבקשת היא, כפי שגם קבע המומחה של בית המשפט, שהנתבעים נקטו בדרך סבירה, הן באופן הטיפול והן בקבלת החלטה לפיה נמנעו מלבצע את הלידה בניתוח קיסרי, ובקבלת ההחלטה להמשיך בלידה רגילה. 9. השאלה הנוספת היא, אם היתה רשלנות לגבי מועד האבחנה בקרע ברחם ולמשך זמן הניתוח. אמנם, האבחנה לקרע ברחם היתה בשלב מאוחר, אך על פי אותה חוות דעת אבחנה כזו היא לעיתים קשה, ולכן גם בעצם מועד האבחנה לקיומו של קרע לא היתה רשלנות. הבעיה היחידה על פי העובדות שפורטו בפנינו היא, למועד הארוך יחסית שחלף בין האבחנה הראשונית לחשד לקיומו של הקרע ועד למועד ביצוע הניתוח. כפי שעולה מן המסמכים וכפי שנקבע בחוות הדעת של המומחה, כבר הרופא התורן העלה את החשד לקרע של הרחם והשלפוחית, הוא אף הזעיק את הכונן בשעות הלילה, למרות האמור, היתה השהייה של האבחנה הסופית עד לשעות הבוקר. דחיה זו היתה מיותרת. המומחה גם הסכים שהצורך בניתוח מסובך יותר כפי שבוצע בתובעת, והאישפוז הממושך יותר, יצרו במידה מסוימת סיכון גבוה יותר. אולם המומחה גם קבע שניתוח קיסרי לכשלעצמו, בהשוואה ללידה רגילה, מגביר פי 9 את הסיכון לטרומבואמבוליזם (ראה תשובות לשאלת הבהרה לעו"ד נחשון ב"כ התובעת, תשובה מיום 3/1/00). מה עוד, שגם בלידה רגילה קיים סיכון להיווצרות טרומבוזה. מכאן, שאם היתה רשלנות כלשהי הרי זו מתייחסת להשהייה שבהאבחנה הסופית. אולם, אין בה לכשלעצמה ליצור חבות למלוא הנזק, מאחר שלא היה בה להחריף את מצבה של היולדת או להביא לתוצאה אחרת, מזו שניתן היה לצפותה, אילו בוצע הניתוח בסמוך למועד בו הועלה החשד לקיומו של קרע. מסתבר שהסיכון לטרומבוזה בורידים העמוקים, שבגינה נקבעה נכותה של התובעת, קיימת בהריון בכלל, ובניתוח קיסרי, בפרט. לא ניתן לשלול את האפשרות שלו היו מבצעים ניתוח קיסרי, היו מוצאים את אותם קרעים, ואז היה נדרש טיפול ניתוחי זהה, והסיכון לטרומבוזה היה נוצר הן מן הניתוח הקיסרי והן מן הניתוח הנוסף. משמע, שגם אם הטיפול בתובעת לאחר שכבר הועלה החשד לקיומו של קרע היה רשלני במידה מסויימת, אין להטיל את מלוא החבות על הנתבעים לכלל הנזק שנגרם לתובעת. ניתן לסכם מימצאים ומסקנות אלה בדברים, כפי שפורטו בחוות דעת המומחה: "קיומו של קרע במקרה זה אינו פועל-יוצא של פעולות המיילדים, אשר בנסיבות המקרה פעלו כמקובל. הגישה המקובלת כיום, אשר גורסת שבתנאים אשר התקיימו ניתן היה לאפשר לידה רגילה, אינה מתבססת על ההכרה שבנסיבות כאלו הקרע הנו אירוע נדיר יחסית ומנגד, האלטרנטיבה של ניתוח קיסרי מלווה בתחלואה אימהית גבוהה יותר מאשר בלידה רגילה. הסיכון לטרומבוזה בוורידים העמוקים בהריון גדולה פי 5 מאשר בנשים באותו גיל אשר אינן בהריון. שיעור התרחשותה בהריון וסביב הלידה נע בין 1 ל- 1000 ל- 1 ל- 2000 לידות. גורמי הסיכון לטרומבוזה, במקרה של הגב' עדי, היו ההריון ובנוסף לכך הניתוח שעברה. הניתוח שנמשך כ-שעה ועשרים דקות היה ארוך בהשוואה לניתוח קיסרי רגיל, ולפיכך, תיאורטית, יתכן והוסיף לסיכון. מצד שני, גם ניתוח קיסרי רגיל הוא גורם סיכון, ולא ניתן לשלול את האפשרות שלו היו מבצעים אותו, כפי שהציעה התביעה, ייתכן והיו מוצאים את אותם קרעים ואלו היו מובילים לטיפול ניתוחי זהה." המסקנה המתבקשת מן האמור היא, שחובת הזהירות המוטלת על הרופא המטפל הופרה כלפי התובעת במובן זה, שגם לאחר שהרופא המטפל העלה חשד לקיומו של קרע, לא בוצעה האבחנה הסופית אלא בשעות הבוקר בלבד. השהייה זו, ללא הצדקה, יכול שהחמירה את סיכויי הסיכון לקיומה של הטרומבוזה, אולם לא להיקפו המלא של הנזק, מאחר שסיכון גבוה היה קיים ממילא, גם אילו נבחרה האופציה המירבית לה טענה התובעת. מכאן שמשאותר הנזק ונקבע המרכיב של הקשר הסיבתי כחל, רק לגבי מקצת הנזק, ממילא יש לקבוע את שיעור היקפו (ראה ע"א 231/84 (קופ"ח של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, 319א, להלן: פס"ד פאתח. יש לציין כי פסקי הדין בנושא הובאו בפירוט בסיכומי הנתבעים). בנסיבות אלה, ותוך השוואה לאמור בע"א 437/73 (א' עאיק (קטינה) נ' ד"ר סלומון רוזמרין ואח' פ"ד כט(2) 225, 232), לפס"ד פאתח (שם, 320) ולע"א 1892/95 (מ' קאסם אבו סעדה ואח' נ' שירות בתי הסוהר - משטרת ישראל ואח' פ"ד נא(2) 704, 719-718, להלן: פס"ד קאסם), נראה כי יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי באופן שהחבות תעמוד על שיעור של 30% וכי חבות כזו תוטל דווקא על הנתבעים 2 ו- 3 והתביעה כנגד נתבע מס' 1 תדחה. ראוי עוד לפרט מסקנותי האמורות. 10. לענין שיעור ההחמרה: למעשה השאלה שאנו נדרשים לה היא, מה מידת החומרה שנגרמה עקב הצורך לבצע ניתוח כה ממושך. תשובה לשאלה זו יכולה להתבסס על הערכה של אפשרויות שונות שכולן היפותטיות, ולא בדרך של בחינת ממצאים ועובדות. במצב כזה של חוסר ודאות יש לבחון את כל האפשרויות. בפס"ד קאסם, בחר ביהמ"ש באפשרות הסבירה, שהיא המומצע בין שתי אפשרויות קיצוניות. נראה לי, כי בנתונים בפניננו, "מבחן הממוצע" אינו המבחן התואם. לאור סיכויי הפגיעה בשל האפשרות הסבירה של הצורך לבצע את הלידה בניתוח קיסרי, יש להעמיד את החבות על שיעור של 30% בלבד. לעניין חבות הנתבעים: כאמור, קבע המומחה מטעם בית המשפט, כי עיקר הרשלנות היא בהשהיית מועד האבחנה האחרונה. אבחנה זו יכולה היתה להיעשות במועד מוקדם יותר, רק אם הכונן היה מגיע בסמוך למועד קריאתו לבית החולים ואם היו נעשים הסידורים הנדרשים בסמוך לאותו מועד לביצוע הניתוח. על סדרי עבודה אלה אחראי מנהל המחלקה. לא נמצא כל דופי בעבודותו של נתבע מס' 1 ודינה של התביעה כנגדו להידחות. שיעור הנזק: 11. התובעת ביקשה לבסס את שיעור נזקיה על נכות רפואית של 20%, כאשר הנכות התפקודית זהה לנכות זו. עוד הדגישה התובעת, כי לא נחקרה על נושא הפסדיה ונזקיה, ולכן יש לקבל את מלוא טענותיה בנושא זה. בקביעת שיעור הנזק הלא ממוני, ביקשה להתחשב גם בשיעור הנכות שנקבע לה על- ידי המומחה מטעמה בימי האישפוז. התובעת שוחררה, כאמור, כתשעה ימים לאחר הניתוח, ולאחר שלושה ימים בביתה, אופשזה שנית מיום 21/5/92 ועד ל- 9/7/92. בראש נזק של הפסד השתכרות, טענה התובעת, כי בשל העובדה שנאלצה לקחת כדורי קומודין לדילול הדם, במשך תקופה של כשישה חודשים, לא יכלה לעבוד במקצועה צילום מונטאג', בשל סיכונים הכרוכים בחיתוך, ונאלצה למצוא עבודה אחרת בסופארפארם, בשכר נמוך יותר. ההפרש לטענתה מגיע לכ- 6,500 ש,ח לחודש. למרות האמור ביססה את תחשיבה לעתיד, לפי שכר ממוצע במשק, ואת החישוב לעבר לפי סכום משוערך של 3,700 ש"ח לחודש . לגבי העבר, טענה התובעת לאי כושר מלא עד לחודש יולי 93'. מאחר שהיתה בחופשת לידה, ביססה את תחשיבה לעבר מיום 8/92 ועד ליום 7/93. התובעת טענה גם לעזרת צד ג', וביקשה להעמיד את הפיצוי על סכום גלובלי של 30,000 ש"ח לעבר, ועל סכום של 500 ש"ח לחודש לעתיד. כמו כן עתרה לסכומים גלובליים של הוצאות נסיעה בעבר והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. 12. הנתבעים טוענים כי יש להעמיד את חישובי הנזק, אם בכלל, על שיעור נכות של 10% וכן לקחת בחשבון, שבכל מקרה, גם לפי גירסתה, היתה הלידה אמורה להתבצע בניתוח קיסרי, מה שהיה מחייבה למנוחה ממושכת. לעמדת הנתבעים לא הוכיחה התובעת כלל הפסד השתכרות. לטענתם לא הובאו ראיות בקשר לסיכון שבמקצוע צילום מונטאג', והשאלה אם קומדין - תרופה לדילול הדם - מנעה ממנה לעסוק במקצועה, היא שאלה שבתחום הרפואה ולמרות האמור לא היתה התייחסות לכך בחוות הדעת שהוגשה מטעמה. מה עוד שעל-פי חווה"ד של ד"ר טורם, טופלה התובעת בתרופה זו, במשך תקופת זמן קצרה. עוד מדגיש ב"כ הנתבעים, שגם אילו עברה התובעת ניתוח קיסרי היתה נדרשת למנוחה בביתה במשך תקופה ממושכת ואולי אף זהה, ולכן בכל מקרה אין לפצותה בפיצוי בראש נזק זה. מן הטעם האמור, מתנגדים הנתבעים גם לפיצויים בראשי הנזק האחרים. בנסיבות אלה סבורים הנתבעים, כי יש לחייבם, לכל היותר, בסכום כולל של 25,000 ש"ח, בגין כאב וסבל. 13. בנסיבות הענין, אין לערוך חישוב אריתמטי מדויק, מפני שהנתונים הנדרשים לא הוצגו. אולם, מאחר ששיעורה של החבות הועמד על 30%, אין לצמצם מלכתחילה את היקפו של הנזק, רק לאותם נזקים שנגרמו לתובעת עקב אותה החמרה שנגרמה על-ידי הנתבעים. יש לערוך את החישוב על-פי הנכות התפקודית שהוכחה, ולחייב את הנתבעים בשיעור החלקי של 30%. בנסיבות העניין, ובהשוואה בין שתי חוות הדעת שהוגשו מטעמם של בעלי הדין, יש להעמיד את הנכות הרפואית על 15%, ולבחון את הפגיעה בנכותה התפקודית, על-פי ראשי הנזק השונים. שיעורי הפיצוי שיקבעו, יהיו משוערכים למועד מתן פסק הדין. הנזק הלא ממוני יועמד על סכום של 60,000 ש"ח. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, בנושא זה יש לתת משקל גם לטענת הנתבעים, כי לא ברור אם אמנם הבחירה בעבודה בסופרפארם היתה רק בשל הנכות של התובעת, או בשל קשיים כלכליים במשק בכללותו. יחד עם זאת יש לתת משקל גם לטענת התובעת, כי לא הובאה תשתית ראיתית אחרת מטעם הנתבעים, וכי נכותה מגבילה אותה בעבודתה. בנסיבות העניין הייתי מעמידה את הפסד ההשתכרות לרבות הפסד כושר השתכרות לעתיד על סכום כולל של 150,000 ש"ח. כמו כן הייתי מפצה את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות נסיעה והוצאות אחרות בסכום כולל של 5,000 ש"ח. אין בדעתי לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לעתיד, מאחר שיש להניח שעם שלושה ילדים היתה התובעת נזקקת לעזרה כזו, גם אלמלא נכותה. לגבי העבר יועמד הפיצוי על סכום של 15,000 ש"ח. סה"כ הנזק עומד על: כאב וסבל 60,000 ש"ח הפסד השתכרות 150,000 ש"ח הוצאות 5,000 ש"ח עזרה צד ג' 15,000 ש"ח סה"כ 230,000 ש"ח. סכום הפיצוי שיש לחייב בו את הנתבעים יועמד איפוא על סכום של 69,000 ש"ח. התוצאה: 14. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן: א. התביעה כנגד נתבע מס' 1, נדחית, ללא צו להוצאות. ב. חבות הנתבעים 2 ו- 3 היא חבות, ביחד ולחוד, והיא תועמד על שיעור של 30% מכלל הנזק שנגרם לתובעת. ג. אני מחייבת את הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: הנתבעים) לשלם לתובעת סכום של 69,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכום הפסוק הנ"ל. כמו כן יחזירו הנתבעים לתובעת הוצאות שכ"ט של המומחים מטעמה (למעט חווה"ד של פרופ' כספי שממצאיו נדחו) והוצאות אחרות, לרבות אגרת משפט ששולמה על-ידי התובעת (סכום של 593 ש"ח נכון ליום 5/6/95) משוערכים בהפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד למועד מתן פסק הדין, בשיעור של 50% בלבד. כמו כן תישא הנתבעת במחצית שיעור יתרת האגרה. ד. כל הסכומים המופרטים לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל. ה. הסכומים הנ"ל יועברו לתובעת, באמצעות בא-כוחה. על בא כוחה לשלם את יתרת האגרה המתחייבת לקופת בית המשפט ולהעביר לתובעת את היתרה. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואהלידהקרע