שכר טרחת עורך דין בתביעות רשלנות רפואית

מהו שכר טרחת עורך דין בתביעות רשלנות רפואית ? כמה אחוזים מהתביעה לוקח עורך דין בתביעות רשלנות רפואית ? להלן פסק דין העוסק במחלוקת בין עורך דין ללקוח בעניין שכר טרחת עורך דין בתביעות רשלנות רפואית: פסק דין 1. התובעת, ילידת 1971, חסויה על פי צו בית משפט לענייני משפחה (להלן - החסויה), הגישה באמצעות הקרן לטיפול בחסויים (להלן - הקרן) תובענה כספית על סך 803,822 ₪ נגד הנתבע שהינו עורך דין. הנתבע טיפל בתביעת רשלנות רפואית של התובעת שהוגשה נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות בת"א (חי') 10423/90 בבית המשפט המחוזי בגין האירועים אשר הפכוה לחסויה. 2. הרקע לתביעה דנן הינו ניתוח קיסרי שעברה החסויה בבית החולים רמב"ם ביום 28.8.96. תוך כדי ביצוע הניתוח, בזמן ביצוע הרדמה אפידורלית, נכנסה התובעת למצב של דום לב, דום נשימה וחדירת אויר לחלל התת-עכבישי של חוט השדרה. נגרם לה נזק מוחי נרחב ובלתי הפיך. נכותה הנוירולוגית הקבועה של התובעת עומדת על שיעור של 100%. טענות הקרן 3. לקרן טענות קשות על התנהלותו של הנתבע במהלך ייצוג החסויה, בהתאם לתיאור העובדתי שלהלן: תחילה פנה בעלה של החסויה לעו"ד ב-1996 על מנת לייצגה בתביעה נגד בית החולים. העו"ד החתים את בעלה על ייפוי כוח והסכם שכר טרחה על פיו על החסויה לשלם לו שכר טרחה בשיעור 25% בתוספת מע"מ. במאי 1997 עבר הטיפול בתביעת התובעת מהעו"ד לנתבע. הנתבע החתים את בעלה של החסויה, למרות שלא מונה כאפוטרופסה, על הסכם שכר טרחה על פיו התחייבה החסויה, כביכול, לתשלום שכר טרחה בשיעור של 25% ממלוא הסכום שייפסק בתביעתה על ידי בית המשפט, או שיתקבל בדרך של פשרה. הקרן טוענת כי אין תוקף משפטי למסמך היות והוא נעדר חתימה התובעת או אפוטרופסה. 4. ביום 15.10.99, מונתה הקרן לאפוטרופסה של התובעת. למרות זאת, לא פנה הנתבע מעולם לקרן לאישור הסדר שכר הטרחה. יצויין כי שאלת שכר הטרחה המגיע להעו"ד נדונה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א (חי') 21314/97 כאשר הנתבע ייצג את החסויה. התביעה הועברה לבוררות וביום 29.6.99 נתן הבורר פסק בורר על פיו על התובעת לשלם להעו"ד 8% בתוספת מע"מ מכל סכום שייפסק בתביעתה בבית המשפט המחוזי. התובעת, באמצעות הנתבע, הגישה בקשה בכתב לביטול פסק הבורר שנדונה ביום 31.1.00 וניתן פסק דין על דרך הפשרה על פיו שיעור שכר הטרחה לו יהיה זכאי העו"ד בתביעת התובעת יהיה 4% בתוספת מע"מ. 5. הנתבע המשיך בטיפול בתביעת החסויה. ביום 23.8.00, ניתן פסק דין חלקי שקבע את אחריות המדינה לנזקי התובעת וביום 23.6.02 ניתן פסק דין משלים בשאלת הנזק על פיו חוייבה המדינה לשלם לתובעת פיצוי בסך 3,570,858 ₪ בתוספת שכ"ט בשיעור 18% בתוספת מע"מ מהסכום שנפסק. המדינה הגישה ערעור בשאלת החבות והנזק והתובעת באמצעות הנתבע הגישה ערעור שכנגד על גובה הנזק. ביום 12.1.04, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון על פיו נדחו שני הערעורים והמדינה חוייבה בשכר טרחה לטובת התובעת בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. 6. הסכום הכולל שנפסק לטובת החסויה הגיע ל- 4,697,009 ₪ נכון ליום 29.2.04. הנתבע גבה סך של 1,503,617 ₪ מתוך סכום זה בהתאם לחלוקה הבאה: סך של 1,174,252 ₪ כשכר טרחתו בבית המשפט המחוזי; סך של 50,000 ₪ בגין שכר טרחה בערעור; סך של 50,000 ₪ בגין שכר טרחה בערעור שכנגד; מע"מ בסך 229,365 ₪. כמו כן גבה הנתבע כדין הוצאות שמימן מכיסו. 7. בנוסף, הנתבע כתב לתובעת כי עליה לשלם באופן עצמאי ובנפרד את שכרו של העו"ד בסך 4% בתוספת מע"מ מעבר לשכר הטרחה שגבה הנתבע עצמו בסך של כ- 240,000 ₪. כתוצאה, נטען כי החסויה שילמה 29% מהסכום הכולל כשכר טרחה. 8. בית המשפט המחוזי פסק לטובת החסויה סך של 3,570,000 ₪ בתוספת שכר טרחה, אולם לאחר ניכוי שכר הטרחה שגבה הנתבע בכל ההליכים קיבלה החסויה סך של 2,953,842 ₪ בלבד. 9. לטענת הקרן, היה הנתבע רשאי לגבות לכל היותר סך של 752,022 ₪ נכון ליום 24.6.02 בהתאם לקביעת שכר הטרחה על ידי בית המשפט המחוזי (ובתוספת ריבית והצמדה עד ליום 29.2.04 סך של 809,701 ₪). על כן, נטען כי על הנתבע להשיב סך של 693,916 ₪ (נכון ליום 29.2.04) ובצירוף הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה, סך של 803,822 ₪. לחלופין, נטען כי יש לקבוע שכר ראוי נמוך מזה שנגבה ולהשיב את השכר שנגבה בגין ההליכים בבית המשפט העליון ולקבוע כי שכרו של העו"ד ייכלל בשכר הטרחה ולא ייגבה מתוך כספי הפיצויים שהוענקו לחסויה. טענות הנתבע 10. הנתבע טען כי התובענה מוגשת לא מתוך ראיית טובת החסויה והאינטרסים שלה אלא מתוך אינטרס כספי של מייצגיה בלבד. נטען כי מדובר בהתנהלות מקוממת של הקרן אשר העדיפה לעמוד מנגד לאורך שנים ארוכות מחשש להפסד בתביעה הנזיקית של החסויה בעוד שהנתבע עמד בפרץ וניהל מלחמת חורמה עבור התובעת בתביעת רשלנות רפואית רבת מכשולים ומהמורות. רק כאשר נחל הנתבע נצחון מוחץ עבור התובעת נעורה הקרן מתרדמתה והחלה "לעוט על השלל". 11. הנתבע טען כי התיק הגיע אליו לאור חששו של בעלה של החסויה שהעו"ד לא יכול להתמודד עם הקשיים הכבדים הצפויים בתביעה. בעת קבלת הייצוג נכח הנתבע כי העו"ד לא קידם את הטיפול בעניינה של החסויה, טרם הגיש כלל את התביעה ואף לא דאג להכנת חוות דעת. הנתבע נכנס לפעולה, ערך בדיקות והתייעץ עם מומחה רפואי שבדיקותיו העלו כי מדובר בתיק עם שיעור נזק גבוה, אולם עם קושי ממשי בהוכחת אחריותו של בית החולים לקרות הנזק. לאור מאפייני התביעה כתביעת רשלנות רפואית והקשיים הרציניים הכרוכים בה הוא דרש כי שכר טרחתו יהיה בשיעור של 25% מכל סכום שייפסק בצירוף מע"מ. על פי הטענה, בעלה של התובעת מסר הסכמתם של בני הזוג וייפה את כוחו של הנתבע בשמו ובשם התובעת לייצגו. התביעה הוגשה במאי 1997. בפברואר 1998 פנה בעלה של התובעת אל הנתבע בבקשה כי יגיש בשמו בקשה לאפוטרופוסות על גופה ועל רכושה של אשתו. בקשה שהוגשה ביום 18.2.98 למנות את בעלה כאפוטרופוס נדחתה בעקבות התנגדות משרד העבודה והרווחה למינוי הבעל. במעמד הדיון באפוטרופוסות עורכת דין ממשרדו של הנתבע ציינה את התביעה הנזיקית המנוהלת כבר לאורך כשנתיים וחצי וביקשה שהנתבע ימונה כאפוטרופוס לדין לצורך ניהול תביעה זו. נציגת המשרד שנכחה בדיון לא התנגדה ובית המשפט קיבל את הבקשה והורה על מינויו של הנתבע כאפוטרופוס בדין לצורך ניהול התביעה האמורה, תוך שצויין כי מדובר בעורך דין מנוסה בתביעות נזיקין אשר בהחלט יש למנותו. במקביל מונתה הקרן לאפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת. 12. בסופו של יום, לאחר משפט ארוך ומתיש שכלל פיצול הדיון לשאלת האחריות ושאלת הנזק, נחל הנתבע הצלחה מלאה והתביעה התקבלה ומדינת ישראל חוייבה לשלם לתובעת סך של 3,570,858 ₪ בצירוף אגרת משפט, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 18% בצירוף מע"מ. לאחר לימוד פסק הדין החליט הנתבע להגיש ערעור בסוגיית הנזק, לאור ההערכה כי בית המשפט המחוזי קימץ ידו בשומת נזקיה של התובעת. מדינת ישראל, שלא השלימה עם פסק הדין אשר כלל מספר קביעות עקרוניות ותקדימיות בתחום הרשלנות הרפואית, הגישה גם היא ערעור לבית המשפט העליון- הן בסוגיית האחריות והן בסוגיית היקף הנזק. לאחר הבאת טיעונים נרחבת בפני בית המשפט העליון בעל פה ובכתב, ניתן פסק דין שאימץ את קביעותיו העקרוניות של בית המשפט המחוזי. שני הערעורים נדחו והמדינה חוייבה לשאת בהוצאות התובעת בסך 50,000 ₪. 13. לאחר קבלת מלוא כספי הפיצויים מהמדינה ביום 29.2.04, העביר הנתבע דיווח סופי בעניין טיפולו בתיק ובמסגרתו גם חשבון שכר טרחה בסכום הפיצויים שהתקבל ללא סייג או מחאה מצד הקרן. 14. לטענת הנתבע, חלה התיישנות על טענות בקשר להסכם הראשון שנכרת ביום 15.5.97. לטענתו, מירוץ ההתיישנות לתקיפת ההסכם חל ממועד זה ותם ביום 16.5.04. הנתבע טען שאין לקבל את טענת התובעת שהעילה קמה רק ביום גביית שכר הטרחה. 15. בנוסף, נטען כי קיימת מניעות ושיהוי. ביום 9.11.99, ביקשה הקרן מהנתבע פרטים בדבר התביעה ונענתה. חרף האמור לא ניסתה הקרן לערוך בירור בדבר הסכם שכר הטרחה שבין החסויה לנתבע ולא העלתה שאלות בעניין. הנתבע התאונן על כך שמאוחר יותר פתחה הקרן בתביעה ותהה "האם סברה הקרן כי הנתבע עומל על ניהול התביעה פרו בונו?!". 16. הנתבע טען בנוסף כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים הוכרעה כבר כאשר נדונה בהליכים שהתובעת היתה צד להם בלשכת עורכי הדין שהתנהלו בהתאם לסעיף 84(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. ביום 25.4.04, פנה בא כוח הקרן ללשכה להפחית משכר הטרחה של הנתבע והסתמך על אותן טענות המועלות בתביעה כעת. הנתבע קיבל על עצמו את זירת הדיון ונטען כי הלשכה נכנסה לעובי הקורה של המחלוקת. הנתבע טען כי ההליכים בפני הלשכה היוו, הלכה למעשה, בוררות מחייבת בין הצדדים. 17. באשר להסכם שכר הטרחה נטען כי הוא תקף, בין היתר, היות שבעלה של החסויה פעל כאפוטרופוס למעשה ללא מינוי בית משפט. הנתבע טען כי אין מקום להתייחס לשאלת השכר הראוי וכי עד כמה שהדבר רלוונטי, השכר שנגבה היה השכר הראוי. באשר לניכוי שכר הטרחה של העו"ד נטען כי אין כלל יסוד לדרישה זו. דיון 18. ראשית, יצויין כי מצאתי טעם לפגם בהתנהלותה של הקרן. הקרן מונתה כאפוטרופוס על התובעת כבר ביום 15.10.99. לא היה כל קושי לבצע פיקוח מאותו מועד על פעילותו של הנתבע. תחת זאת בחרה הקרן להמתין בלא סיבה ברורה לכך. 19. יחד עם זאת, יחסיהם של הקרן ושל הנתבע אינם העיקר ואלו מהווים אך רקע לשאלה המרכזית, שהיא מה דינם של הכספים שנפסקו לטובת החסויה. כאשר מדובר בבעל דין החסר כשרות משפטית חלה על כל גורם הבא במגע עמו - וביתר שאת כאלה המייצגים אותו - חובה של ממש לפעול בזהירות יתרה על מנת שלא יהיה ספק ספקא באשר למהות הפעולות הננקטות כביכול למענו (על"ע 2156/93 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח' (2) 177). כמו כן, בית משפט הדן בעניינו של חסוי מחוייב לדואג בראש ובראשונה לשמירה על טובתו של החסוי ועל זכויותיו (בש"א (י-ם) 1237/98 פלונית נ' אלמונית ואח', תק-מש 99 (1) 46; ע"מ (י-ם) 815/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2005 (4) 3762). עקרון זה מקרין על כל המחלוקות שבין הצדדים כאן. 20. באשר לשאלת ההתיישנות, ההוראה הקובעת נמצאת בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [תיקון אחרון: 30/6/04] הקובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; ..." מניין ההתיישנות חל ביום 15.10.99 אז מונתה הקרן כאפוטרופוס על החסויה ומסתיים ביום 16.10.2006. היות והתביעה הוגשה כבר ביום 11.7.06 לא חלה התיישנות. אין גם מקום לקבל טענות של שיהוי או ויתור כאשר מדובר על ייצוג פסול דין. 21. כמו כן, אין בהליכים שהתנהלו בלשכת עורכי הדין כדי להוות מחסום בפני הגשת תביעה והם אינם מהווים מעשה בית דין ביחס להליכים המתנהלים בבית המשפט (ראו: ע"א (חי') 4673/98 - יצחק איז'ק נ' עו"ד ד' גושן, תק-מח 99(3), 6977). 22. ההסכם שנחתם על ידי בעלה של החסויה חסר תוקף משפטי. בעלה לא היה מוסמך להתחייב בשמה, בין בעקיפין ובין במישרין. מצב זה היה צריך להיות נהיר לנתבע ואילו היה מעוניין לתת תוקף להסכם ולאחוזי שכר הטרחה שנכללו בו היה עליו לאשרו לאחר מכן כדין. לא היתה מניעה לכך, כאשר ניתן היה לפנות אל הקרן, או אל בית המשפט שמינה אותו כאפוטרופסה לעניין ניהול התביעה. 23. באשר לשכר הראוי, איני רואה מקום לחרוג מקביעתו של בית המשפט המחוזי שדן בהליך המקורי, או מקביעתו של בית המשפט העליון שדן בערעורים. מעבר לכך שיש להניח כי הערכאות אשר דנו בהליכים קבעו שכר טרחה בהתאם לשכר הראוי בעיניהם בהתחשב בהליכים שהתנהלו בפניהם, אילו הנתבע לא היה שבע רצון - והדברים מכוונים בעיקר לשכר הטרחה שנפסק בבית המשפט המחוזי - היה עליו לכלול השגתו עליו במסגרת ערעור. כאשר לא עשה כן, השלים עם שכר הטרחה שנפסק. למען הסדר יצויין כי הנני מעדיף את קביעותיהם של בתי המשפט אשר דנו בעניין על פני חוות הדעת השונות אשר הוגשו על ידי הצדדים באשר לגובה השכר הראוי. 24. אותו עקרון חל לגבי מקור התשלום של שכר טרחתו של העו"ד. חלקו חייב להילקח משכר הטרחה שנפסק (בערכאה הראשונה בלבד) ולא מתוך כספי הפיצויים שנפסקו לטובת החסויה. 25. התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבע זכאי לתשלום שכר טרחה בסך 14% מתוך הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בסך 3,570,858 ₪ (כאשר 4% מתוך ה-18% יש לזקוף לטובת שכר טרחתו של העו"ד). כמו כן, זכאי הנתבע לכל הסכום שנפסק בבית המשפט העליון, לרבות המע"מ, כשכר טרחתו לאחר ניכוי ההוצאות בעין שהוצאו (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק"). כל סכום נוסף שנגבה על ידו בגין שכר טרחה נגבה בעודף (להלן - הסכום העודף). 26. על כן, על הנתבע לשלם לידי התובעת, באמצעות הקרן, כל סכום עודף שקיבל על הסכומים שצויינו לעיל, כאשר הסכום העודף להחזר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.2.04. 27. בנסיבות, ובייחוד לאור העובדה שהקרן יכלה להתערב מוקדם יותר אך לא עשתה כן, לא מצאתי מקום לפסיקת שכר טרחה או הוצאות בהליך דנן לחובת הנתבע. שכר טרחהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותשכר טרחת עורך דיןרפואהעורך דין