רקע : בפני תביעה ותביעה שכנגד. רקע התביעות נסב סביב חבילת לינות רב שנתית שרכשה משפחת דגן, באמצעות מר מאיר דגן מאת דרלון בע"מ. להלן ולשם הנוחיות ייקראו בני משפחת דגן שהם התובעים/נתבעים שכנגד בשם: "התובעים". חברת דרלון בע"מ שהיא הנתבעת/תובעת שכנגד, תיקרא להלן ולשם הנוחיות בשם: "הנתבעת". התובעים הינם בני משפחה אחת. הנתבעת היא הבעלים של מלון "מרינה קלאב איל" (להלן: "המלון"), והפעילה אותו בתקופה הרלוונטית לתביעה. התובע 3 רכש מן הנתבעת, עבור משפחתו, חבילת לינות רב שנתיות במלון, עפ"י הסכם מס' 1861 מיום 22.10.96, לתקופה שעד יום 31.12.30 (להלן: "ההסכם") ושילם לנתבעת מקדמה בסך של 18,000 ₪ (ההסכם צורף כנספח א' לתצהיר התובע). כן התחייב התובע 3 לשאת בתשלומי אחזקה שנתיים. לטענת התובעים בפועל, וכפי שיפורט להלן, הפרה הנתבעת התחייבויותיה כלפי התובעים, ומכאן קמה תביעתם. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעים הם אלו אשר חייבים לה כספים, והגישה תביעה שכנגד. טענות התביעה : התביעה הוגשה ביום 2.3.09 וסכומה 65,374 ₪. התובע 3 מתאר כי רכש את חבילת הנופש באמצעות "המכרז של המדינה" (להלן: "המכרז"), לאור התחייבות הנתבעת כי התשלום השני של דמי אחזקה יהיה 240$ , לפי שער יציג וללא הצמדה, וכי מדובר במלון סוויטות משפחתי ברמה של 4 כוכבים. (ראו סעיף 5 לתצהיר התובע 3). חרף התחייבויותיה אלה במכרז, טוענים התובעים, דרשה הנתבעת מן התובעים לחתום על חוזה בו ננקב תשלום שנתי שונה מהאמור במכרז, והצמוד למדד. (ראו סעיף 6 לתצהיר התובע 3). התובעים טוענים, כי פנו מספר רב של פעמים, הן בעל פה והן בכתב, ואף הגישו תלונה למדור פניות הציבור במכרז, ורק אז הסכימה התובעת כי התשלומים יהיו בהתאם להתחייבות במכרז, אולם לא הסכימה כי הסכמה זו תמצא ביטויה בהסכם חדש, אלא רק נתנה אישור כתוב על הדברים הללו. (ראו סעיף 7 לתצהיר התובע 3). עוד טוענים התובעים, כי במסגרת ההצעה במכרז, התחייבה הנתבעת לספק לתובעים שבועיים נופש בחו"ל באחד ממלונות RCI. חרף פניות חוזרות ונשנות מצד התובעים – מיאנה הנתבעת לעמוד בהתחייבותה זו. (ראו סעיף 8 לתצהיר תובע 3). גרסתם של התובעים הינה, כי במשך חמש שנים, הם שילמו לנתבעת את מלוא התמורה ודמי האחזקה הקבועים בהסכם, כלומר, עמדו במלוא התחיבויותיהם. אך מנגד, הנתבעת הפרה התחייבויותיה כלפיהם, מנעה וסיכלה כל אפשרות למימוש זכויותיהם, ולא אפשרה להם לנפוש במלון. טוענים התובעים, כי בכל פעם שביקשו להזמין נופש, השיבה הנתבעת כי אין מקום במלון. (ראו סעיפים 9 – 10 לתצהיר התובע 3). התובעים, אשר נואשו מהאפשרות לנפוש במלון, הודיעו לנתבעת כי לא ישלמו יותר תשלומים שנתיים, עד שזו תעמוד בהתחייבויותיה. (ראו סעיף 11 לתצהיר התובע 3). התובעים מציינים, כי במהלך אותה תקופה הגיעו לבקר במלון, ונדהמו ממצבו. לבקשתם, הראו להם עובדי המלון את אחד מחדרי המלון, המיועד לבעלי זכות נופש כמותם, ולטענתם החדר היה במצב גרוע, עם טחב ועובש. (ראו תצהירה של התובעת 1). בעקבות ביקור זה, טוענים התובעים, הם הפסיקו לשלם דמי אחזקה. (ראו סעיף 12 לתצהיר התובע 3). התנהלות הנתבעת, טוענים התובעים, מנעה מהתובעים לממש זכותם לנופש, גרמה להם עוגמת נפש רבה, ובגין כך, הם זכאים לפיצוי. (ראו סעיף 13 לתצהיר התובע 3). ביום 20.11.07 קיבלו התובעים מהנתבעת הודעה על ביטול ההסכם. לגרסתם, ההסכם בוטל באופן חד צדדי, תוך שהנתבעת מתעשרת שלא כדין ועל חשבון הנתבעים. כמו כן, הנתבעת סירבה להשיב לתובעים את הסכומים אשר שולמו לה מכוח ההסכם. (ראו סעיף 17 לתצהיר התובע 3). בדיעבד, טוענים התובעים, הסתבר להם כי ביטול ההסכם עמם נעשה עקב העברת ניהול המלון לרשת "רימונים", אשר שיפצה את המלון באופן מסיבי ושיפרה מצבו באופן ניכר. (ראו סעיף 18 לתצהיר התובעים). התובעים תובעים מן הנתבעת סך של 63,374 ₪, על פי הפירוט הבא: השבת סך של 18,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 13.10.96 בגין חבילת הלילות הרב שנתית - 42,000 ₪. דמי אחזקה לשנים 1998 – 2002 - 8,374 ₪. פיצוי בגין עוגמת נפש, הפסד הנאה ושימוש – 15,000 ₪. טענה נוספת המועלית על ידי התובעים, הינה כי מדובר בחוזה אחיד ומקפח, אשר לא קיבל את אישור ביה"ד לחוזים אחידים ואשר נוגד א תקנה הציבור, ובעיקר סעיף 8.7 בו, אשר אינו סביר, ואינו מידתי והינו חד צדדי (ראו סעיף 30 לתצהיר התובע 3). התובעים מפנים לסעיף ד' לתנאי המכרז, הקובע מפורשות כי דמי אחזקה שנתיים יהיו בגובה 240$, וזה בניגוד לטענות הנתבעת כי הסכומים שדרשה מהתובעים היו בגין יתרת תשלומים שנתית, ולא בגין דמי אחזקה. התובעים משיבים לדרישת הנתבעת, כי ישלמו לה דמי אחזקה עד שנת 2030 חורף ביטול ההסכם והעובדה כי התובעים לא קיבלו כל תמורה, וטוענים כי מדובר בדרישה צינית וחסרת תום לב, אשר דינה להידחות על הסף. (ראו סעיף 39 לתצהיר התובע 3). טענות ההגנה : הנתבעת טוענת, כי הצדדים התקשרו בהסכם במסגרת "מועדון 2030" אשר במסגרתו היא מציעה לציבור לרכוש חבילות נופש רב שנתיות, המאפשרות לרוכש להתארח במלון המופעל על ידה, במועדים שונים, עד לניצול "מכסת האירוח" הקבועה בהסכם, החל ממועד חתימת ההסכם ועד סיום תוקפו. כמו כן, טוענת הנתבעת, ניתנת לרוכש חבילת הנופש, זכות להצטרף לרשת בינלאומית לתחלופת זכויות נופש. (ראו סעיפים 2-3 לתצהיר הנתבעת). תנאי התשלום הקבועים בהסכם, טוענת הנתבעת, הינם תשלום מקדמה בגובה 40% מתמורת ההסכם, והיתרה בתשלומים שנתיים שווים עד לתום תקופת ההסכם. (ראו סעיף 5 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת מפנה לסעיף 13.5 להסכם, הקובע כי ההסכם מייצג את כל ההסכמות שבין הצדדים, והוא גובר על כל הסכמה ו/או תניה אחרת. הנתבעת מתייחסת לטענות התובעים בדבר היות ההסכם חוזה אחיד מקפח. היא משיבה כי מדובר בטענה אשר לא הועלתה במעמד החתימה על ההסכם או מאוחר יותר. יתר על כן – מדובר בתובעים אשר הינם בני ומשפחה ועורכי דין. כמו כן, מדובר בסעיף סטנדרטי ופשוט. (ראו סעיף 9 לתצהיר הנתבעת). עוד מפנה הנתבעת, למכתבה מיום 3.3.97 וטוענת כי סוכם בו, בין הצדדים, כי התשלום יתבצע בשקלים במקום בדולרים, ויחושב על פי 240$ לשנה. לטענתה, התובעים הסכימו לכך, אולם שילמו את התשלומים השנתיים לשנים 1997-1999 בלבד (ראו סעיפים 10-11 לתצהיר הנתבעת). לטענת הנתבעת, החל משנת 2000 חדלו התובעים לשלם את התשלומים השנתיים, ובכך הפרו הפרה יסודית את ההסכם (ראו סעיף 12 לתצהיר הנתבעת). לשיטת הנתבעת, לא היה כל קשר בין מימוש זכויות התובעים על פי ההסכם ובין הפרתו. איש לא מנע מהתובעים לממש את זכויותיהם. כתמיכה בטענה זו מצביעה הנתבעת על העובדה שהתובעים לא צרפו כל תכתובת או ראיה כלשהי לפניה של התובעים אליה בטענות בדבר אי יכולת לממש זכויותיהם. (ראו סעיף 13 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת מכחישה בתוקף, כי אמרה לתובע 3 כי לא תאפשר לו לנפוש במלון, או כי בשל הגשת תלונה על ידו לא תיתן לו ליהנות מזכות הנופש שלו. עד ההגנה מר יעקב פרנק, גרס כי זכורות לו מספר שיחות טלפוניות עם התובע 3, אשר התקשר וניבל פיו והתלונן כי גונבים ממנו כביכול דמי אחזקה. (ראו סעיף 14 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת סבורה, כי התובעים קיבלו תמורה מלאה לכספם, בין אם יצאו לנופש בפועל, ובין אם לאו. לדבריה היא מקפידה להקצות חדרים שיהיו זמינים לשימושם של בעלי זכויות כגון התובעים, ואף הגישה על כך דיווח מתאים לנאמן – בנק כללי לישראל. (ראו סעיף 15 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת, כי במכתבה מיום 11.11.07 היא הודיעה לתובעים כי ההסכם עמם מבוטל, וכי הודעת הביטול תכנס לתוקף אם לא ישלמו סך של 5,500 ₪, המהווה חלק מחובם, עד ליום 1.12.07. אולם חרף מכתבה זה, התובעים לא שילמו את חובם, ומשכך – הודעת הביטול נכנסה לתוקף. הנתבעת מכחישה קבלת הודעת ביטול על ידי התובעים. לטענתה, מכתבם של התובעים מיום 30.11.07 , נתקבל אצלה רק ביום 2.12.09 (ראו סעיפים 16-17 לתצהיר הנתבעת). לטענת הנתבעת, מצבו של המלון היה לכל אורך התקופה – תקין. לטענתה לא נתקבלו תלונות בנוגע למצבו ולא הוגשו תביעות, למעט תביעה אחת אשר נדחתה על הסף (ראו סעיף 21 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, ובמסגרתה תבעה את הסכומים הבאים – 18,842.7 ₪ בגין חובם של התובעים עבור השנים 2000-2008. 17,821.2 ₪ בגין יתרת הסכומים שהיה על התובעים לשלם לנתבעת עד לשנת 2030 לו היה ההסכם מקוים. הנתבעת סוברת, כי אף אם תחויב לשלם סכום כלשהו לתובעים, הרי שהסכום אותו יש להשיב להם הינו אך ורק החלק היחסי של המקדמה אשר שילמו בסך 18,000 ₪, בהתאם למועד ביול ההסכם – סך של 11,647 ₪ (ראו סעיף 31 לתצהיר הנתבעת). מסכום זה, טוענת הנתבעת, יש לקזז את חובם של התובעים בגין השנים 2000-2007, בסך כולל של 18,842.7 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים בשיעור המקסימאלי שגובה בנק הפועליים בע"מ, כאמור בסעיף 8.7 לפרק התנאים הכלליים בהסכם. (ראו סעיף 32 לתצהיר הנתבעת). באשר לטענות התובעים בנוגע לRCI, טוענת הנתבעת כי ניתנה לתובעים הזכות להצטרף לרשת RCI ולבצע תחלופת זכויות נופש במסגרתה, אולם זאת בכפוף לתנאים ובהתאם לתמורה הנהוגה ברשת RCI, כמפורט בסעיף 4 להסכם (ראו סעיף 34 לתצהיר הנתבעת). דיון והכרעה : השאלות המצריכות דיון הינן – מי מן הצדדים הפר את ההסכם? האם זכאים התובעים להשבת הסכומים ששילמו? האם מדובר בחוזה אחיד בעל תניה מקפחת? האם זכאים התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש? דיון בתביעה שכנגד. אבחן את השאלות אחת לאחת. הפרת ההסכם : עיון בסעיף 5 להסכם, אשר צורף כנספח א' לתצהיר הנתבעת, מלמד כי התמורה מחולקת למקדמה בסך של 18,000 ש"ח, וליתרה שנתית המשתלמת מידי שנה בשנה. על הסכם זה מופיעות חתימות שני הצדדים. אמנם ניסו התובעים לטעון כי חתמו על ההסכם "בלית ברירה", אולם טענתם זו לא נתמכה בראיות כלשהן, ולא הוכח כי חתימתם נעשתה תחת מחאה. בנסיבות אלו, הרי שמדובר בהסכם מחייב. נושא ההצמדה של התשלומים השנתיים הוסדר עוד טרם הגשת התביעה, ואיני רואה מקום לדון בו במסגרת תביעה זו. הצדדים הציגו קבלות עבור תשלום יתרה שנתית רק לשנים 1997 – 1999. התובעים אמנם טענו כי שילמו עבור שנתיים נוספות, אולם אין בידם הקבלות בגין השנים האחרות, עקב פריצה לביתם. לא ברורה לי טענה זו. התובעים לא הסבירו הכיצד נגנבו רק חלק מהקבלות, ומדוע יחפוץ גנב בקבלות אלו. אמנם, כראיה לכך שאכן שולמו דמי אחזקה עבור 5 שנים, מפנים התובעים למכתב של הגב' רחל עופר מיום 11.11.07, בו נכתב כי לא שולמה יתרה שנתית לשנים 2003 – 2007. התובעים מבקשים ללמוד מכך, כי עד השנת 2003 שולמו התשלומים במלואם. אולם, מר פרנק עד ההגנה, הסביר במהלך עדותו כי מדובר במכתב כללי אשר נשלח לכל אלו שהיו חייבים כספים מעל 3-4 שנים, ואין לראותו כאסמכתא לכך שלא היה קיים חוב קודם. אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי החל משנת 2000, הפסיקו התובעים לשלם את התשלום השנתי. התובע 3 פרט במסגרת תצהירו ועדותו את מניעיו להפסקת התשלום והבעת רצונו לסיים ההתקשרות. לטענתו, הוא ניסה במהלך השנים לממש זכותו לנופש, אולם הנתבעת מנעה זאת ממנו. כך בעדותו (עמ' 6 שורות 28-32 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.11): "ש: אתה אומר שטירפדו את החופשות שרצית לבצע במלון. כיצד? ת: כל הזמן אמרו שאין מקום. ש: מתי פנית? באיזה תאריכים? ת: במשך כל השנים, עד שהפסקתי לשלם, ראיתי שאין מקום והבנתי שמענישים אותי על זה שביקשתי שדמי האחזקה יהיו בדולרים ולא צמודים". חרף התנהלות נטענת זו של הנתבעת, לא מצאו התובעים לנכון לפנות לנתבעת בכתב, לשלוח מכתבי התראה ו/או להפסיק התשלום קודם לשנת 2000. התובע 3 נחקר על הימנעותו ממשלוח מכתבים והתראות. (עמ' 7 שורות 17-23 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.11): "ש: למה כמי שרעייתו עו"ד לא ביקשת ממנה אחרי כל עשרות השיחות הטלפוניות שתוציא מכתב, בו תגיד שאתם מטרפדים חופשות ומענישים אותנו. למה אין מכתב כזה? ת: כמו שאמרתי לך, מר פרנק איש נעים מאד ואיש שיחה נעים. היו לי שיחות נפש איתו. לא העליתי בדעתי שהם לא רוצים לתת לנו. על סמך העניין הזה עם המכתב הצמוד לדולר, לקח חודשים.... ש: ראית שמטרפדים לך את החופשות, למה אין אף מכתב המעיד על זה? ת: מתוך הניסיון שלי, מכתבים לא עוזרים בכלום". משכך, טענת התובעים בנוגע להתנהלות הנתבעת, אשר כביכול מנעה מהם לממש זכותם לנפוש, אינה נתמכת לא בראיה נוספת לעדותו של התובע 3, ולא במסמכים כלשהם. מדוע סבר התובע כי מכתבים "לא עוזרים בכלום" ואילו שיחות טלפון כן יועילו? יתר על כן, עדותו של התובע 3 כי מר פרנק הינו איש נעים מאד ואיש שיחה נעים, סותרת את טענותיו כי מר פרנק החליט כביכול, להעניש אותו בגלל עניין ההצמדה, והורה שלא לאפשר לו לממש זכותו לנופש. מעבר לכך, התובע 3 העיד מפורשות (עמ' 7 שורה 29 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.11) כי הוא זה אשר החליט שלא לעשות שימוש בזכות הנופש שלו, ועל כן - "הודעתי שאני לא יוצא יותר לנפוש ולא משלם דמי אחזקה...". עדות זו סותרת את גרסתו, כי מר פרנק הוא זה אשר החליט שלא לאפשר לתובעים לעשות שימוש בזכות הנופש שלהם. טענה נוספת עליה מבססים התובעים טענתם להפרת חוזה מטעם הנתבעת, הינה כי במהלך ביקורים במלון, מצאו אותו בלתי ראוי ובמצב גרוע. התובעים לא פרטו מתי ארע אותו ביקור, מי העובדים אשר ליוו אותם לחדר ואף לא צרפו ראיה כלשהי, כגון תמונות, למצבו של החדר. כך העיד התובע 3 (עמ' 7 שורה 30 – עמ' 8 שורה 6 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.11): "ש:אתה מתאר בתצהירך ביקור שערכת במלון, מתי הוא נערך? ת: סמוך להפסקת התשלום, אחרי שאמרתי שאלך לראות מה אני מפסיד. הלכתי עם אשתי, היינו בחופשה באילת, והיה שם קטסטרופה. ש: תאריך אתה יודע להגיד לי? ת: לא. לא זוכר. ש: באיזו שנה? ת: לא זוכר". בעייתיות נוספת הקיימת בגרסת התובע 3 בנוגע לביקור במלון הינה, כי התובע 3 טוען כי ביקרו בחדר זוגי בקומת המרתף במלון, כאשר בפועל לא קיימת קומת מרתף במלון, ואין בו חדרים זוגיים, אלא רק חדרי משפחה. בניגוד לטענות התובעים, מתעקשת הנתבעת כי המלון תוחזק במהלך השנים, היה במצב טוב ונשאר באותו המצב גם לאחר העברתו לרשת "רימונים". (סעיפים 27 – 28). כאמור, גרסתה זו לא נסתרה, ומשכך איני מקבלת טענות התובעים כי ביטלו ההסכם עקב מצבו הירוד, כביכול, של המלון. מן האמור לעיל עולה, כי לא הייתה הצדקה להפסקת התשלומים באופן חד צדדי, על ידי התובעים. הצדדים אינם חלוקים על כך, שבמהלך שנת 2007 היה רצון הדדי להביא את ההתקשרות לסיומה. המחלוקת הינה מי מהם הוא זה אשר בפועל הודיע על ביטול ההסכם. ביום 20.11.07 הודיעה הנתבעת לתובעים על ביטול ההסכם. ביום 30.11.07 הודיעו התובעים על ביטול ההסכם, ודרשו השבת הסכומים אשר שילמו עד לאותו מועד, ולא נענו. בחינה כרונולוגית של סדר האירועים, מובילה למסקנה שביטול ההסכם נעשה למעשה על ידי הנתבעת, ולא התובעים. יתר על כן, התובעים עצמם טוענים כי הנתבעת ביקשה לבטל ההסכם עמם עקב התקשרותה הצפויה עם רשת "רימונים". דהיינו, אף אליבא דתובעים, הנתבעת היא זו שביטלה את ההסכם. ביטול ההסכם התרחש בשנת 2007, כאשר התובעים עצמם מודים כי במועד זה הם הפסיקו זה מזמן לשלם את התשלומים השנתיים ולמעשה – הפרו את ההסכם עם הנתבעת. על כן פעלה הנתבעת כדין, כאשר שלחה הודעת ביטול לתובעים. באשר לטענת התובעים, כי המניע לביטול ההסכם עמם היה החתימה הצפויה עם רשת "רימונים" על העברת המלון לרשותה - התובעים סרבו להצעת הנתבעת כי ישלמו את חובם ואת יתר התשלומים, ויחזרו לעשות שימוש בזכותם לנופש והם סרבו – הדבר שומט הקרקע תחת טענותיהם כי הנתבעת ביקשה לסיים העסקה עמם על מנת להגדיל רווחיה מהיחידה בעקבות מכירת המלון לרשת "רימונים". אשר על כן אני קובעת כי ביטול החוזה נעשה על ידי הנתבעת, ונעשה כדין. השבת הכספים לתובעים : האם היו התובעים זכאים להשבת כספים בעקבות ביטול ההסכם? אין מחלוקת בין הצדדים , כי במעמד החתימה על ההסכם, שילמו התובעים לנתבעת סך של 18,000 ₪. לטענת התובעים, מדובר היה בתשלום התמורה המלאה, ואילו הנתבעת גורסת כי מדובר היה במקדמה. בכל מקרה, סכום זה היה בעבור כל תקופת ההסכם – החל משנת 1996 ועד שנת 2030, ודהיינו - 34 שנים. חלוקת 18,000 ₪ ב 34 מובילה לתוצאה כי בעבור כל שנה, שולם סך של 530 ₪. ההסכם בוטל במהלך שנת 2007, כך שלמעשה נותרו 23 שנים להסכם. את התשלום בגין שנים אלו, על הנתבעת להשיב לתובעים. מכפלת 23 השנים בתשלום 530 ₪ לשנה, מובילה לתוצאה של 12,190 ₪. מנגד, החל משנת 2000, הפסיקו התובעים לשלם לנתבעת את דמי האחזקה השנתיים, בסך של 240$ לשנה. מכפלת סכום זה בשמונה השנים שחלפו עד לביטול החוזה, מובילה למסקנה כי התובעים חבים לנתבעת סך של 1,920$ . סכום זה יש לקזז מן התשלום אותו חבה הנתבעת לתובעים. יוצא אם כן כי הסכום אותו על הנתבעת להשיב לתובעים הינו סך של 12,190 ₪ בקיזוז 1,680$. חוזה אחיד : אשר לטענת "תנאי מקפח" – טענה זו לא נטענה במסגרת כתב התביעה, ומשכך, מדובר בהרחבת חזית פסולה, ואין מקום לדון בטענה זו. יתר על כן, נפסק לא אחת כי מועד הולדת עילת התביעה, אם קיימת, הוא ביום כריתת החוזה. היינו, בשנת 1996 . ממועד זה, כל תנאי ההסכם היו פרושים בפני התובעים . בכל זמן נתון יכלו לעיין בהם ולהשיג עליהם הן באמצעות פניה לנתבעות והן באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט. מאחר והתובעים לא עשו כן במשך למעלה משתים עשרה שנים הרי שטענת ההתיישנות עומדת להם לרועץ. אגב אורחא אעיר, כי לא נטען שהתובעים לא יכלו להשיג ולשנות מתנאי ההסכם. ראינו גם, כי התובעים ידעו לקבוע את היקף התשלומים וסכומם. על כן, הייתה קיימת אפשרות השגה על תנאי ההסכם, דבר אשר על פניו מעקר וסותר לגופו את הטענה להיותו אחיד ומקפח.  מכל האמור לעיל – טענות התובעים בנוגע להיות החוזה חוזה אחיד בעל תנאים מקפחים ו/או הנוגדים את תקנת הציבור – נדחות. עוגמת נפש : במסגרת תביעתם, תובעים התובעים סך של 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש. אולם, התובעים לא מפרטים מהי אותה עוגמת נפש שנגרמה להם, ואף לא תומכים דרישתם זו בראיה כלשהי. כפי הנראה, כוונת התובעים היא לעוגמת הנפש אשר נגרמה להם בעקבות אי השימוש בזכות לנופש, במהלך שלושת השנים בהם שילמו את דמי האחזקה. אולם, משקבעתי לעיל כי התובעים לא הוכיחו כי אכן מנעה מהם הנתבעת לנפוש, הרי שלא ניתן לטעון כי עוגמת הנפש שנגרמה, אם אכן נגרמה, נגרמה בעטיה של הנתבעת. אוסיף ואומר כי לטעמי, עגמת נפש בהליך אזרחי הוא מנגנון אשר יש לעשות בו שימוש במשורה. לא כל סכסוך מצמיח מיידית זכאות לפיצוי בגין עגמת נפש, בנוסף לפיצוי בגין העסקה עצמה. בענייננו, לא שוכנעתי, כי עגמת הנפש כאן היתה בשיעור המצדיק פיצוי. לסיכום, בבחינת טענות התובעים במישור זה, לאור הנ"ל, אני קובעת כי אין מקום לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש במקרה הנדון. התביעה שכנגד : התביעה שכנגד הוגשה ביום 4.4.09 וסכומה 36,663.9 ₪. כמפורט בפרק הטענות, הנתבעת דורשת מהתובעים את תשלום הסכומים הבאים – 18,842.7 ₪ בגין חובם של התובעים עבור השנים 2000-2008. 17,821.2 ₪ בגין יתרת הסכומים שהיה על התובעים לשלם לנתבעת עד לשנת 2030 לו היה ההסכם מקוים. בצדק, טוענים התובעים כי במכתב הביטול אשר נשלח אליהם, הם לא נדרשו לשלם כל סכום שהוא בגין דמי אחזקה שנתיים החל מיום הביטול ואילך עד שנת 2030, ודרישה זו נולדה בכתב התביעה שכנגד. מדובר בדרישה חסרת בסיס. מרגע ביטול החוזה, אין מקום להמשיך ולחייב את התובעת בתשלומים שנתיים. משכך, דרישת הנתבעת כי התובעים ימשיכו לשאת בתשלומים השנתיים עד שנת 2030 – נדחית. מנגד, בפרק הדן בסכומים אותם יש להשיב לתובעים, מצאתי כי יש לחייב התובעים בתשלום 240$ לשנה, בגין שמונה השנים מיום בו הפסיקו לשאת בתשלום דמי האחזקה השנתיים, ובסה"כ בסך של 1920$. התובעים הצביעו על כך (ראו סעיף 47 לסיכומים מטעמם) כי הנתבעת לא הציגה חישובים או ראיה כלשהי לסכומים הנתבעים על ידה, ואכן, לא ברור הכיצד הגיעו לסכום של 18,842.7 ₪ בגין חובם של התובעים עבור השנים 2000-2008. אני קובעת, כי התובעים יחויבו בתשלום סך של 1920$ בחישוב על פי השער הממוצע בשנים 2000-2008. סיכום: התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, מתקבלות באופן חלקי. הנתבעת תישא בתשלום סך של 12,190 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, בניכוי סך של 1,920$ ארה"ב. השיעור הדולארי יועמד על סכום השער היציג נכון למועד הגשת התביעה, 2.3.09. התובעים יגישו פסיקתא , אליה יצורף החישוב האמור, לחתימתי. בנסיבות העניין, בהן התקבלו התביעות אהדדי, וכל אחת מהן אך באופן חלקי – אני רואה לנכון להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו. בית מלוןנופשסוכני נסיעות (תביעות)