להלן פסק דין בערעור בנושא תסביב האשך - רשלנות רפואית: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת מיכל שריר, ס"נ) מיום 14.11.06, לפיו נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על פי הנטען, עקב טיפול רפואי רשלני של המשיבים. רקע העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן: בתאריך 17.03.96 נחבל המערער, יליד 1980, באשכיו במהלך משחק כדורגל. בהמשך, נבדק המערער בחדר מיון בבית החולים "לניאדו" ע"י דר' אגיזים ודר' חזנוב. בתאריך 18.03.96 נבדק המערער בקופת חולים, והופנה לבית החולים "הלל יפה", שם נבדק בחדר מיון. בתאריך 19.03.96, עקב התגברות הכאבים, חזר ופנה המערער לבית החולים "הלל יפה", ואושפז עד ליום 24.03.96. בסופו של דבר, התנוון האשך השמאלי של המערער ונגרמה לו נכות בשיעור 20%. בתאריך 14.02.02 הגיש המערער תביעה לפיצוי בגין נזק זה, שנגרם, על פי הנטען, עקב רשלנות המשיבים בטיפולם. בתחשיב הנזק שהגיש המערער בתאריך 20.04.04 אמד המערער את נזקיו בסך של 480,000 ₪. בתאריך 14.11.06 נדחתה התביעה. פסק-הדין של בית המשפט קמא בפתח פסק הדין, בחן בית המשפט קמא את ההגדרות הרפואיות הרלוונטיות למקרה. בהסתמך על חוות דעת המומחים מטעם הצדדים קבע בית המשפט כי מצב של "שק אשכים חריף" (האבחנה עמה הגיע המערער) יכול לנבוע ממגוון סיבות, כשהסיבות הרלוונטיות לענייננו הן: חבלה, תסביב וקרע. ככל שמדובר בחבלה, נדרשות בדיקות לשלילת אבחנה מבדלת, אולם אין צורך בהתערבות כירורגית ודי באשפוז לצורך השגחה. ככל שמדובר בתסביב או בקרע חריף, נדרשת התערבות כירורגית בתוך שעות ספורות בכדי להציל את האשך (בתסביב- עד 6 שעות מהופעתו, ובקרע- גם לאחר 10 שעות). בהמשך, בחן בית המשפט קמא מהו התהליך שהביא לפגיעה ולניוון האשך. בית המשפט דחה את חוות דעת דר' פרט, המומחה מטעם המערער, אשר סבר כי המערער סבל מתסביב, בקבעו: "דר' פרט דבק באבחנת התסביב בניגוד לכל הרופאים שבדקו התובע בזמן אמת ושני מומחי הנתבעות ... אין לי צורך להכריע בשאלה לאיזו אמת התכוון דר' פרט, שכן ברור כי מדובר, בכל מקרה, באמת שלו בלבד, כשגם פרופ' הלפרין, מומחית ההדמיה מטעם התובע, חזרה בה מחוות דעתה כשהוברר לה כי הוטעתה, ובמפורש הוסתרו ממנה החבלה בגינה הגיע התובע לחדר המיון והבדיקות הקליניות שעבר ... לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא סבל מתסביב והאבחנה הראשונית "המטומה?" בוססה כדבעי. מכאן מתחייבת גם המסקנה כי לא נדרש ניתוח מיידי. דר' פרט הודה כי לא היה קרע של קופסית האשך ... מאידך, הרופאים מטעם הנתבעים, המטפלים והמומחים היו בדעה כי לתובע נגרם כתוצאה מהחבלה קרע קטן ושטף דם בתוך האשך אשר גרם לנזק בכלי הדם ... וגם דר' פרט מודה שבדיקת ה- U.S. מיום 20.3 מדגימה מצב של קרע באשך שעלול לגרום לנזק באשך עד שהוא מתנוון". בית המשפט גם קבע שיש לדחות כל טענה לרשלנות מצד המשיבים, שכן, המערער לא אובחן כסובל מתסביב, ולפיכך ביקשו המשיבים לאשפזו להשגחה ולטיפול שמרני, אולם עקב סירובה של אמו לא אושפז המערער עד 19.03.08. בהקשר זה ראוי להדגיש כי גרסתה של האם, שהכחישה כי סירבה לאשפוז וטענה כי איש מהרופאים לא הסביר לה את חשיבות האשפוז, לא זכתה לאמון. דיון רחב ייחד בית המשפט קמא לשאלה האם בנסיבות העניין היתה אינדיקציה לביצוע אקספלורציה, שהינה פרוצדורה כירורגית המשמשת לאבחנה ולטיפול. בהקשר זה נדרש בית המשפט להכריע מהו הטיפול המקובל במקרה בו אין אבחנה חד משמעית לתסביב או לקרע, שכן, לא היתה מחלוקת כי נדרשת התערבות כירורגית, בכל מקרה בו מאובחן באופן חד משמעי אחד מאלה. בית המשפט לא קיבל את עמדת דר' פרט, לפיה היה על הרופאים המטפלים לבצע ניתוח דחוף על מנת לשלול את התהליכים האמורים; והעדיף את עמדת יתר המומחים שגרסו כי אקספלורציה, הגם שהיא מביאה לאבחנה, אינה בדיקת עזר נוספת, שכן מדובר בהליך כירורגי שאינו בדיקה קלה, וההחלטה אם לבצעו תלויה באנמנזה ובבדיקה הגופנית. בית המשפט קמא דן גם בסוגיית אמצעי ההדמיה, ופירט את טענות הצדדים: המערער טען כי לא נעשה שימוש באמצעי הדמיה מתאימים, מאחר שבבית החולים "לניאדו" לא היתה אפשרות לבצע בדיקת אולטראסאונד דופלר; המשיבים חלקו על טענה זו, מאחר שלשיטתם מדובר בהרחבת חזית. בית המשפט דחה את טענת המערער לגופו של עניין, וקבע כי אל לו להלין על אמצעי ההדמיה, שכן כל המומחים, לרבות פרופ' הלפרין (המומחית מטעמו), היו בדעה שהבדיקה הקלינית היא הקובעת. בית המשפט הוסיף, שבעדותה ציינה פרופ' הלפרין כי בדיקת הדופלר באותה תקופה לא היתה רגישה דיה, ואף קיבלה "את הפרשנות של דר' פויכטוונגר שנמצאת בסימן שאלה לגבי המטומה". בסופו של יום, דחה בית המשפט קמא את התביעה בקבעו: "בענייננו כשהתובע נבדק ע"י אורולוג, בדיקות ההדמיה שהיו באותה עת לא העלו ממצאים, אין מקום להתערבות כירורגית נמהרת ללא ממצא והקליניקה לא העלתה חשד, לא נפלה טעות ובוודאי שלא היתה רשלנות בהחלטות רופאי הנתבעת שהחליטו על אשפוזו של התובע לצורך השגחה. למרבה הצער נמנעה השגחה זו ע"י אימו". מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים המערער טוען כי לא זכה לטיפול ראוי וסביר, וכתוצאה מכך התנוון האשך. המערער אינו מקבל את טענת המשיבים, לפיה כתוצאה מהחבלה נגרם קרע קטן ושטף דם בתוך האשך אשר גרם לנזק לכלי דם; לטענתו, "אין יסוד ואין הוכחה לקרע קטן, באשר לגרסת רופאי המשיבות קרע קטן אינו גורם לאובדן האשך". המערער מלין על כך שבמסגרת הטיפול הרפואי שניתן לו לא נשלל קיומו של תסביב, ולדידו, גם אם ייקבע שמדובר בקרע, חובה הייתה לבצע ניתוח דחוף. לשיטת המערער, "טעה בית המשפט הנכבד כשלא קבע כי ניתוח אקספלורציה הוא ניתוח קל שחייב היה להתבצע אף לצורך אבחנה ומכל מקום גם אם אינו ניתוח קל, חובה היה לבצעו נוכח התוצאה של אי ביצוע תוך פרק זמן קצר- אובדן האשך". המערער גורס שבנסיבות מקרה זה ראוי להעביר את נטל ההוכחה והשכנוע לשכם המשיבים. בנוסף, נטען שאין לייחס מחדל כלשהו לאם, וזאת הן לאור ההסברים הלקויים (על פי הנטען) שניתנו לה, והן לאור העובדה שלא הוגשה נגדה הודעה לצד שלישי. המשיבים טוענים כי הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות וכנגד ממצאים המתייחסים למהימנות העדים, וההלכה היא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בנושאים אלה. המשיבים גורסים כי טענת המערער, לפיה ניוון האשך מצביע על כך שהתרחש תסביב או קרע, אינה מבוססת על העובדות שהוכחו, ואף מנוגדת לעדויות המומחים, ובהן עדותו של דר' פרט, המומחה מטעמו. המשיבים מטעימים כי אין מחלוקת שלמערער לא נגרם קרע חריף המחייב ניתוח, ולטענתם, מסקנת בית המשפט קמא כי לא התרחש תסביב מבוססת היטב בעדויות. המשיבים גורסים כי "משהעידו המומחים, לרבות המומחים מטעם המערער כי לא היה בתמונה הקלינית כל ממצא אשר יכול להחשיד לקיומו של תסביב האשך, אין מקום לנטען בערעורו של המערער כי העדר החשד מצביע על התרשלות". באשר לטענות המערער כנגד בדיקות ההדמיה, תומכים המשיבים בקביעות בית המשפט קמא, ואין צורך לחזור על הדברים. לעניין אי ביצוע ניתוח האקספלורציה, גורסים המשיבים כי "בית המשפט בערכאה הראשונה הבין גם היטב את העדויות ולפיהן בכדי לבצע ניתוח דחוף, יש צורך בתמונה קלינית והדמייתית אשר תעלה חשד לקיומו של מצב חריף, ואין מקום לבצוע ניתוח אך לשם אבחנה, בהעדר חשד כזה". לטענת המשיבים, אין מקום לקבל את גישת המערער, התומך בביצוע ניתוח לצורך אבחנה בלבד. לבסוף, מטעימים המשיבים כי טענת המערער בעניין אי משלוח הודעה לצד ג' לאמו מהווה ניצול ציני של התנהגותם המתחשבת עת ביקשו שלא להכביד על מצפונה של האם. יוער, כי נוסף לעיקרי הטיעון שהוגשו במשותף, הגישה המשיבה 1 עיקרי טיעון לעניין הטיפול שניתן בבית החולים הלל יפה. לשיטתה, הוכח כי פעלה בהתאם לפרקטיקה המקובלת, שכן ערכה את כל הבדיקות האפשריות; עם זאת, החשד לקרע התעורר בעקבות בדיקות העזר רק 72 שעות לאחר אירוע החבלה. בנסיבות העניין, מסקנת הרופאים לפיה אין מקום לניתוח היתה מוצדקת, בהתחשב בכך שבפגיעת אשך חלוף הזמן הוא גורם מכריע. עוד גורסת המשיבה 1, כי בחקירתו הנגדית הסכים דר' פרט עם גישה זו. לבסוף, חוזרת המשיבה 1 ומפנה להלכה לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ובמיוחד בתחום הרפואה ובמחלוקות בין אסכולות. דיון והכרעה במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה (2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב (3) 679, 680; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית תשס"ז, עמ' 638). זאת ועוד, כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4)687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו, ובמיוחד כך, מאחר שעסקינן בבחינת חוות דעת מומחים שעמדו בפני בית המשפט קמא. ההלכה בעניין זה הינה כי מקום שהערכאה הראשונה מצאה לנכון לאמץ את דעת המומחה ולפסוק על פיה, מצומצמת מידת ההתערבות של ערכאת הערעור והיא לא תתערב אלא אם כן נראה לה שהמומחה שגה עד כדי כך שאפילו בית המשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו של המומחה מופרכת (ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו(4)154, 161; ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי, פ"ד מה(2)1, 11). מן הכלל לפרט. אין מקום להתערב בממצא שנקבע בידי בית המשפט קמא לפיו המערער לא סבל מתסביב. ממצא זה נסמך על חוות דעתם של מרבית המומחים, ונתמך אף בדברים שאמרה פרופ' הלפרין, מומחית ההדמיה מטעם המערער. עצם העובדה שבית המשפט קמא ביכר את חוות דעתם של רוב המומחים על פני חוות דעתו של דר' פרט אינה עילה מספקת להתערבותה של ערכאה זו. לפיכך, אין יסוד להתערב במסקנת בית המשפט קמא, לפיה, כתוצאה מהחבלה במשחק הכדורגל, נגרם למערער קרע קטן ושטף דם בתוך האשך, אשר גרם לנזק בכלי הדם, ובסופו של דבר לניוון האשך. בדומה, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי גרסת האם אינה ראויה לאמון. הערכת מהימנותם של העדים נתונה לערכאה הדיונית, המתרשמת מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. כמו כן, מקובלת עלינו גישת בית המשפט קמא לפיה אקספלורציה אינה בדיקת עזר אבחנתית, אלא הליך כירורגי, שההחלטה לקיימו תלויה בממצאי הבדיקה הקלינית. המומחים שהעידו בפני בית המשפט קמא היו תמימי דעים כי במקרה של תסביב ובמקרה של קרע חריף קיימת התוויה ברורה לביצוע אקספלורציה. התוויה זו לא התקיימה במקרה שבפנינו, שכן נקבע, כעניין שבעובדה, שהבדיקות שנערכו הצביעו על כך שהמערער לא סבל מתסביב או מקרע חריף. בדיעבד התברר, כי ככל הנראה התנוון האשך כתוצאה מקרע קטן ומשטף דם באשך שהביאו לפגיעה בכלי הדם, ובסופו של יום, להתנוונות האשך. נשאלת השאלה, האם בזמן אמת, לאור פניותיו החוזרות ונשנות של המערער, חייבים היו הרופאים להעלות בדעתם את האפשרות להתרחשותו של תהליך זה באשך? אם כן, ובהתחשב בדחיפות שבטיפול בפגיעה באשכים, שמא צריך היה לראות בכך התוויה לביצוע אקספלורציה, וזאת למרות תוצאותיהן של יתר הבדיקות? למרבה הצער, נראה כי לא ניתן היה לצפות את התפתחותו של תהליך זה בזמן אמת. בחקירתו הנגדית אומר דר' פרט: "את שואלת אם שולל אפשרות של קרע- הסיכוי של קרע הוא מזערי לאין ערוך. אולי אחוז אחד. אני אורולוג 25 שנים ולא ראיתי קרע אחד באשך שמתנהג בצורה כזו". (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, בשורות 15-16). משזו חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, ניתן להבין מדוע רופאי המשיבים לא העלו בדעתם, בזמן אמת, את האפשרות להתפתחותו של קרע מסוג זה. אי לכך, רשאים היו לסמוך על תוצאות הבדיקות הקליניות ובדיקות ההדמיה, שלא הצביעו על צורך בביצוע אקספלורציה, ואין לומר כי התרשלו בטיפול שהעניקו למערער, שכן אין לבחון את התנהלותם ב"חכמה שלאחר מעשה". לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הפקדון הכספי שהופקד יוחזר לב"כ המערער. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות