תסחיף מי שפיר בלידה - רשלנות רפואית בלידה

תסחיף מי שפיר (חדירה של מי שפיר מן השליה אל מחזור הדם של היולדת), שארע בשעת הלידה, גרם להלם לבבי-ריאתי אצל האם, ובעקבות זאת לתשניק (היפוקסיה - חוסר אספקת חמצן) שהביא לפגיעות קשות של התינוק. להלן פסק דין בנושא תסחיף מי שפיר בלידה: פסק דין השופט א' ריבלין: כללי 1. ביסוד הערעורים שלפנינו עומד סיפורה העצוב של תובעת (להלן: יעל), אשר מאז לידתה לוקה במחלה קשה של שיתוק מוחין ופיגור שכלי. נכותה הצמיתה היא בשיעור של 100%. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קבע, בהחלטתו מיום 5.12.96, כי המערערים (בע"א 6696/00), בית חולים המרכזי עפולה - מרחב רפואי העמק (להלן: בית החולים) ושירותי בריאות כללית, נושאים באחריות לנזקיה של יעל. בפסק-דינו, מיום 28.6.00, הכריע בית המשפט המחוזי בשאלת שיעור הנזק. כנגד הקביעות האלה של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור שהגישו בית החולים ושירותי בריאות כללית. יעל והוריה מערערים אף הם (בע"א 7326/00) על פסק הדין בשאלת שיעור הנזק. כמו-כן משיגים הצדדים על החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 23.8.00, בבקשה לתיקון טעות בפסק-הדין העובדות 2. יעל נולדה ביום 6.9.84 בבית-החולים. תסחיף מי שפיר (קרי - חדירה של מי שפיר מן השליה אל מחזור הדם של היולדת), שארע בשעת הלידה, גרם להלם לבבי-ריאתי אצל האֵם, ובעקבות זאת לתשניק (היפוקסיה - חוסר אספקת חמצן) שהביא לפגיעות הקשות של יעל. אין מחלוקת כי מהלך ריון היה תקין, וטענות הצדדים מתמקדות ביום הלידה. אף אנו נשים ליבנו אפוא לאירועי אותו יום. אירועי יום הלידה מפורטים באריכות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בצוהרי היום הוחל (בהוראת ד"ר אדלשטיין, ששימש באותה עת במחלקת היולדות של בית החולים) בהזלפת פיטוצין לאֵם, על-מנת לזרז את הלידה. בשעה 17:00 לערך חובר העובר לאלקטרודה, לשם ניטור הדופק העוברי. זת, לאחר פקיעה של קרום השפיר אצל האֵם ויציאת מים מקוניאליים (הכוללים צואה של העובר). הזלפת הפיטוצין הופסקה כשעה לאחר מכן, בהוראת ד"ר רהב - רופא אחר במחלקת היולדות. ד"ר רהב העיד בבית המשפט, כי הוראתו זו באה "עקב הופעת האטה מסוג משתנה בדופק העוברי". ד"ר אדלשטיין חידש את הזלפת הפיטוצין בשעה 19:30 - מבלי שידע על שום מה ולמה הופסקה ההזלפה הראשונה. או אז עזבו את המחלקה הרופאים ד"ר אדלשטיין וד"ר רהב, ונותר בה רופא אחר - ד"ר צברי - לבדו. בין השעה 19:30 לשעה 19:45 חשה האֵם ברע, והחלה להקיא. היא התלוננה על תחושת מחנק. על-פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, בשעה 20:00 לערך החלה הידרדרות מהירה במצבה. ד"ר צברי הוזעק למקום, והורה לחדול מהזלפת הפיטוצין. רופאים נוספים הובהלו למקום. האֵם, שאיבדה אכרתה, הונשמה וחוברה לעירוי, עד שייוצב מצבה. אין מחלוקת, כי הטיפול באֵם, מרגע שהדרדר מצבה, היה יעיל. ניסיונות הרופאים ליילד את העובר לא צלחו בתחילה, עד אשר בשעה 20:40 - בניסיון השלישי - הוצא העובר באמצעות שולפן. יעל נולדה במצב קשה. היא הונשמה וטופלה בתרופת. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי סקר את המאמרים, המסמכים וחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לו. לאורם הוא סבר, כי בנסיבות המקרה התרשל הצוות הרפואי במתן הטיפול ליעל ולאמהּ. אמנם, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין זה פשוט לזהות אירוע של תסחיף מי-שפיר הממשמש ובא. הטעם לכך הוא, שמעטי הם הסימנים המקדימים תופעה נדירה זו, כמו-גם היותם של סימנים אלה בלתי-ייחודיים לאירוע של תסחיף. יחד עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי מהלך העניינים צריך היה לעורר בלב הרופאים חשד לגבי האפשרות של אירוע תסחיף. בית המשפט המחוזי עמד על כך, שהאֵם, אשר היתה היולדת היחידה במחלקה, לא היתה נתונה להשגחה רציפה, כמתחייב - ועל כך אין מחלוקת - לגבי יולדת המטופלת בפיטוצין. גם לאחר שהופסק מתן הפיטוצין, בעקבות מצוקה עוברית שהשתקפה במוניטור, לא היתה האֵם נתונה לפיקוח צמוד. תלונותיה לגבי תחושת קוצר נשימה לא זכו לאוזן קשבת אצל המיילדת, שהורתה לה "להפסיק לדמיין" ולחדול מ"לדבר שטויות". תלונות האֵם בפני המיילדת אף לא הועברו לידיעת הרופאים, ולא תועדו. זאת ועוד: משפקעה השלפוחית של האֵם נצפו, כאמור, מים מקוניאליים - תופעה נוספת אשר, אליבא דבית המשפט קמא, צריכה היתה לעורר את חשדם של הרופאים, ולהביא, למצער, למעקב צמוד אחר מצבה של האֵם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי כאשר חשה היולדת ברע, היא טופלה באמצעות משכך כאבים בלבד. לאחר שחודשה הזלפת הפיטוצין, עזב הרופא שהורה על כך (ד"ר אדלשטיין) את המחלקה, ואילו ד"ר צברי, שנותר במחלקה, לא ניגש אל האֵם ולא קיבל דיווח על ההתרחשויות הקודמות (למעט דבריו של ד"ר אדלשטיין כי "יש יולדת אחת שמקבלת פיטוצין במצב תקין"). למעשה, לא ראה ד"ר צברי את האֵם עד שהוזעק למיטתה, בשעה 20:00 לערך, בשל ההידרדרות החמורה במצבה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי כשהחלה האֵם להקיא - סימפטום נוסף של תסחיף מי-שפיר - לא היתה המיילדת בסביבת, ואישהּ נאלץ לחפש עבורה סיר בעצמו. 4. בנסיבות אלה כולן, סבר בית המשפט המחוזי כי אבחון התסחיף - בעת ההחייאה - היה מאוחר מדי. מכלול הסימנים המקדימים - כאשר הם מצטרפים זה לזה - צריך היה להביא את הצוות הרפואי, בתחילה, למתן תשומת לב יתירה לאֵם ולעובר, ולאחר מכן (למצער בעת ההקאה), לחשד של ממש בבר האפשרות של תסחיף מי-שפיר. הצוות הרפואי, כך לדעת בית המשפט, התרשל גם בהיעדר השגחה צמודה על האֵם, ולקה במחדל של אי-רישום ראוי ושל אי-דיווח נאות. כל אלה הביאו לכך שלא נערכו בדיקות נוספות לאיתור המקור לתופעות השונות שנצפו אצל היולדת ואצל העובר, ולא נשקלו אמצעי זהירות או טיפול מתאימים (דגימות דם וליחה, קטטר לבבי ואמצעים נוספים שנזכרו במסמכים ובחוות-הדעת). לפיכך, מצא בית המשפט קמא כי אופן התנהלותו של הצוות הרפואי עולה כדי התרשלות. ודוק: בית המשפט המחוזי קבע, כי אופן העברת המידע בין הרופאים לבין המיילדות ובין הרופאים לבין עצמם, היה לקוי ופגום, ולפיכך מהווה התרשלות בפני עצמו, כמו גם יסוד ומסד להתרשלות הרפואית שבאה בעקבותיו. יתרה מכך, פרטים חשובים - כגון תלונותיה של האֵם על מחנק והטעם להפסקת הזלפת הפיטוצין בפעם הראשונה - לא מצאו את ביטויים במרשמים הרפואיים. ד"ר צברי כלל לא עיין בגיליון הלידה, ועל-כן גם המידע החסר שנכלל בו - לא נגלה לו. 5. משמצא בית המשפט המחוזי, כי הצוות הרפואי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו - ניגש בית המשפט לבחון את שאלת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הזו לבין הנזק. בית המשפט ציין, כי במועד האירוע לא היו מוכרים אמצעים של ממש למניעה או עצירה של תסחיף מי-שפיר. יחד עם זאת, כ נפסק, קיימת אפשרות לטפל בסימפטומים של התופעה. יתר על כן - כך קבע בית המשפט - בעוד שמרגע ההידרדרות החמורה במצבה של האם (לאמור - מן השעה 20:00 לערך), תשומת הלב הבלעדית היתה לאֵם וניתוח קיסרי כלל לא היה בא בחשבון, הרי עובר לכך, ניתן היה לנקוט באמצעים מגוונם של בדיקה וטיפול, לרבות אפשרות של סיום מוקדם של הלידה. אמנם, לא ניתן לדעת - כך נפסק - האם היה בכל אלה כדי להביא לתוצאה טובה יותר. אולם בעניין זה מוטל הנטל - כך אליבא דבית המשפט קמא - על בית החולים, מפאת הנזק הראייתי שנגרם למשיבים, הנובע, בעיקר, מהיעלמותו של הסרט אשר הופק מן המוניטור שהיה מחובר לעובר. סרט זה יכול היה - כך נפסק - להצביע על מהלך הלידה, על המועד המדויק בו נקלע העובר למצוקה, ובעקבות זאת גם על היחס בין ההתרשלות, התסחיף והנזק. בית המשפט מצא, כי לא ניתן "להפריד את הנזק לגורמיו (התסחיף וההתרשלות)", וכי לפיכך חבים המערערים במלוא הנזק שנגרם ליעל. הטענות בערעור 6. טענתם העיקרית של המערערים, לעניין האחריות, היא כי כל כולו של הנזק, שנגרם ליעל, בא כתוצאה מתסחיף מי-השפיר, שהוא בלתי ניתן לצפייה ולחיזוי, ואף לא ניתן למניעה. סימפטומים לא ספציפיים, כגון צמרמורות, בחילות, הקאות, חרדה, התרגשות, חוסר מנוחה וכיוצא באלה, שאנם - כך מאשרים המערערים - לא פעם מקדימים את הופעתו של תסחיף מי-שפיר, מופיעים - כך לטענתם - בשכיחות כה גבוהה אצל יולדות (בהשוואה לנדירות של תסחיף מי-שפיר), עד שלא ניתן לנבא לפיהם את הקטסטרופה המתרגשת ובאה. המערערים טוענים עוד, כי לכל תסחיף מי-שפיר ישנו "מהלך פעולה" משל עצמו, אשר לא ניתן לשנותו ולא ניתן למנעו. אין בנמצא טיפול ספציפי לתסמונת זו - כך הם טוענים. לפיכך גם סבורים המשיבים, כי לא נקשר קשר סיבתי בין התרשלותם הנטענת לבין הנזק שנגרם. המערערים מציינים, כי לא הוכח כי קיים קשר בין הזלפת פיטוצין לבין תסחיף מי-שפיר, או כי ניתן למנוע את התופעה באמצעות ניתוח קיסרי. זאת ואף זאת: טוענים המערערים, כי לנוכח העובדה שהנזק - כל כולו - נגרם ליעל בעקבות האירוע הפתאומי והבלתי-צפוי של תסחיף מי-השפיר, הרי שאין נפקות לאבדן סרט המוניטור. לחליפין, משיגים המערערים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין שיעור הנזק. המשיבים, לעומתם, סומכים ידם על ההחלטה בעניין האחריות; אולם, מעלים הם טענות, בערעור שהוגש מטעמם, בנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק להם. דין הערעור בכל הנוגע לשאלת האחריות - להידחות. דין הערעורים על שיעור הפיצוי שנפסק - להתקבל באופן חלקי. אבחון וטיפול בתסחיף מי-שפיר 7. המחלוקת בנושא החבות נסבה, כאמור, על השאלה האם נתקיימו בענייננו יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי שבעוולת הרשלנות. לדעתי, שני היסודות הללו נתקיימו במקרה דנן. ראשית - לשאלת ההתרשלות. התמונה המצטיירת במקרה זה, אודות הטיפול ביולדת, עד לשלב בו החלה הידרדרות חריפה ומהירה במצבה - היא תמונה של טיפול רפואי רשלני. כאמור, בשעות הצוהריים הורה אחד הרופאים (ד"ר אדלשטיין) על שימוש בפיטוצין - אולם היולדת לא זכתה להשגחה ולפיקוח, כפי שמתחייב בעת שנעשה שימוש בחומר זה. פיקוח כזה דרוש בשל הסיכונים הכרוכים בשימוש בחומר זה, ומשום שלא ניתן לדעת מראש כיצד תגיב היולדת לתרופה (כך על-פי עדותו של ד"ר אדלשטיין). כאשר הורה ד"ר רהב על הפסקה של הזלפת הפיטוצין - לא נעשה תיעוד של הסיבה לכך בגליון היולדת (בעדותו ציין הרופא כי הדבר נבע מהאטה בדופק העובר - אולם על טיבן ועל מהותן של האטות אלה איננו יודעים היום, מחמת היעלמותו של סרט המוניטור). היה זה גם לאחר פקיעת השלפוחית, כאשר המים שיצאו היו מקוניאליים (עדות נוספת לסבל עוברי). גם בשלב זה לא היתה האֵם תחת פיקוח והשגחה רציפים. ד"ר אדלשטיין, שהורה בתחילה על הזלפת הפיטוצין, שב והורה לעשות כן בשעה 19:30 - מבלי שהיו לפניו הטעמים שהובילו את ד"ר רהב לחדול מכך. או אז עזבו הרופאים האלה את המחלקה, לצורך ביצוע ניתוח. הם לא דיווחו לרופא שנותר במחלקה - ואשר עד לותו שלב לא היה מעורב כלל בטיפול באֵם - על האירועים שקדמו לעזיבתם. 8. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי פערי המידע שבין הרופאים לבין עצמם, שנבעו מכך שאיש מהם לא טרח ליידע את האחר או לדרוש מן האחר מידע - מהווים, כשלעצמם, התרשלות. וכך פסקנו בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 55 "חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים בזמן אמת ולשמור עליהם, הוכרה כבר בבית משפט זה... במקרים מסוימים עשוי העדרו של רישום מסודר, של מהלך המחלה ושל הטיפול בה, לפגוע בטיפול הנאות עצמו בזמן אמת... במקרה כזה עשוי הפגם ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר רשלנות רפואית... טיפול רפואי מתבצע, לא פעם, על ידי מספר רופאים, ואלה מצדם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם רופא המטפל בחולה לבדו זקוק לרישומים, על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זכרונו, לעקוב אחר מצב החולה, וכדומה". כך הוא לגבי אי-ניהול תקין של מרשמים ואי-תיעוד רפואי נאות (ראו עוד: ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 376). כך הוא גם לגבי רופאים המתחלפים ביניהם בטיפול בחולה אחד, ואינם מעבירים את המידע הדרוש מאחד לרעהו (השוו: ע"פ 116/אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 290-289). ודוק: החובה לדאוג להעברת המידע מוטלת על הרופא "המעביר", אולם בנסיבות מסוימות יכול והיא תוטל גם על הרופא "המקבל". הראשון אינו רשאי למסור את הטיפול בחולה לרופא אחר, מבלי שווידא, באופן סביר, כי נתן בידי מחליפו א המידע הדרוש לו לטיפול נאות בחולה. ואילו השני עשוי להידרש לנקוט יוזמה ולפעול באופן סביר, לקבלת המידע הדרוש לו לצורך מתן טיפול מתאים והולם לחולה. 9. בענייננו, ד"ר צברי, אליו הועבר הטיפול ביולדת, עת עזבו שני הרופאים שטיפלו בה את המחלקה, לא ידע כלל מה מצבה. הוא לא קיבל מידע מן הרופאים שטיפלו בה קודם לכן. הוא לא ניגש אל היולדת ולא עיין בגיליון הלידה. היולדת חשה ברע, אולם תלונותיה על תחושת מחנק נתפסו ל-ידי המיילדת כקנטרניים, וזו לא מצאה לנכון ליידע את הרופאים. ד"ר צברי העיד, כי עד לרגע בו הוזעק ליולדת (קרי - עד לרגע ההתפרצות החריפה של התסחיף), לא היו בידיו כל נתונים לגבי היולדת, למעט המידע החסר שנמסר לו על-ידי ד"ר אדלשטיין. הוא לא היה מודע לכך שהיתה ירידת מים מקוניאליים; הוא לא היה מודע להפסקת הזלפת הפיטוצין בשל האטות בדופק העובר; הוא לא היה מודע לתחושה הכללית הרעה אצל היולדת; הוא לא היה מודע לתופעות שפקדו את האֵם - ובהן תחושת מחנק והקאה; ד"ר צברי העיד, כי "אם האחות היתה באה ואומרת לי שהיולדת מתלוננת על הרגשה רעה בודאי שהייתי יוצא ובודק אותה". המסקנה מכל אלה היא, שהצוות הרפואי שטיפל באמהּ של יעל, התרשל בטיפול בה. וכאן ראוי להעיר גם זאת: הצוות הרפואי לא העניק לאֵם את תשומת הלב הראויה והנדרשת. הוא לא היה קשוב לתלונותיה ולא היה רגיש למצוקותיה. כל יולדת, ולא רק מי שחוותה מצוקה מיוחדת בעת הלידה, זכאית לכך שהצוות הרפואי יקל עמה ולא יוסיף על מדאוביה דברי גערה בנוסח "לחדול מלדבר שטויות" ו"לא לדמיין". במקרה שבפנינו אף לא היתה אמת בדברי גערה אלה, ועל כך כבר עמדנו בעת שנבחנה שאלת ההתרשלות. 10. ועתה לשאלת הקשר הסיבתי. לטענת המערערים, מאחר ונזקה של יעל נגרם לה כתוצאה מתסחיף מי-שפיר, ומאחר ולא ניתן לנבא תסחיף מי-שפיר ולטפל בו - לא נקשר קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. בנסיבות המקרה, אין לקבל טענה זו. תלונותיה של האֵם על תחושה רעה, כאב ומחנק החלו, כאמור, זמן מה לפני שהיא נכנסה למצוקה קשה, איבדה את הכרתה ונזקקה להחייאה. זאת, לאחר שבמהלך היום היא טופלה בפיטוצין ובמשכך כאבים. בדופק העובר נצפו האטות משתנות, ומים מקוניאליים דלפו לאחר פקיעת קרום השפיר (דבר המצביע אף הוא על אירוע של מצוקה עוברית). על אף כל זאת, לא היתה האֵם תחת השגחה צמודה, ובמשך פרקי זמן לא קצרים, לרבות בחצי השעה שקדמה להידרדרות החריפה במצבה ואשר במהלכה היא סבלה ממחנק והקאות - לא נבדקה כלל על-ידי רופא. ואין תימה על כך, לנוכח ההתרשלות באי הדיווח בין הרופאים לבין עצמם ובין המיילדות לבין הרופאים, ולנוכח הפעלת שיקול הדעת המוטעה מצד המיילדת. לוּ היתה מתבצעת, כנדרש, השגחה רצופה, ולוּ היה הצוות הרפואי מקפיד על נוהל תקין של רישום ודיווח, יכול וניתן היה למנוע או למצער להקל את מצבה של יעל. אמנם, מוסכם על המומחים הרפואיים כי תסחיף מי-שפיר הוא אירוע רפואי המופיע בדרך-כלל באופן פתאומי ובלתי-צפוי. גם ד"ר עברון, המומחה מטעם המשיבים, אינו חולק על כך; אולם, לשיטתו, קיימים סימנים מוקדמים להתחלת תסחיף ריאתי - ובהם הרגשה רעה, מחנק והקאה - ואלה מצריכים טיפול מוקדם, כגון הפסקת הזלפת הפיטוצין, לקיחת דגימת ליחה ודם, בדיקת גזים בדם העורקי, החדרת עירוי מרכזי, בדיקת א.ק.ג., מעקב אחר לחץ דם ודופק, החדרת צינור לקנה והנשמה. ד"ר עברון סבור, כי לו נעשה טיפול כגון זה במועד, יכול וניתן היה להשפיע על חומרת התסחיף, ולמנוע את התוצאות הקשות שאירעו - וזאת במיוחד לאור העובדה שהיולדת נותרה בחיים, דבר המצביע, לדעתו, על כך שהתסחיף לא היה בדרגה חמורה. בעדותו בבית המשפט, אישר ד"ר עברון כי אין אפשרות לעצור תסחיף מי-שפיר, אולם הוא מציין כי קיימות דרכים לאבחון ולטיפול תומך, אשר עשויות להשפיע על חומרת התסחיף ועל תוצאותיו, ולהאריך את חייהם של היולדת והעובר. 11. ד"ר דוד, המומחה מטעם המערערים, מציין אף הוא בחוות-דעתו, כי קיימים לעיתים סימנים מוקדמים, בלתי-מסויימים, לאירוע של תסחיף מי-שפיר (כגון צמרמורת, הקאה ותחושת מחנק). אולם, לשיטתו, בענייננו הופיע תסחיף מי השפיר באופן פתאומי, ללא סימני אזהרה (חרף העובדה שסמנים כאלה נצפו, כאמור, אצל היולדת כאן); ומכל מקום - כך הוא כותב - אין בנמצא דרכים לאבחן תסחיף מי-שפיר ממשמש ובא, ואף לא דרכים למנוע את התרחשותו של תסחיף שכזה. בעדותו מאשר ד"ר דוד - והדברים ברורים מאליהם - כי כאשר האחות מבחינה בדבר-מה חריג, או שהיולדת אינה חשה בטוב - יש לקרוא לרופא. וכך הוא מעיד: "אנחנו לא יכולים היום לקבוע בודאות אם שקול הדעת של האחות לא לקרוא לרופא היה נכון או לא לגבי פרק הזמן [ש]בין 19:30 לבין 20:00 מפני שאין לנו את סרט המוניטור אבל אנחנו יכולים להניח שהנחה סבירה שהאחות התנהגה לפי סרטמוניטור שהיה לה". ועוד: "אני מסכים שבאיזו שהוא שלב צריכים לקרוא לרופא אבל קשה לקבוע את התזמון אבל בתיק הזה אין לנו נתונים לקבוע את השלב הזה" (ההדגשות הוספו - א' ר'). לעניין הטיפול בתסחיף, קובע המומחה: "הטפול במקרה זה הוא סימפטומטי בלבד ואי אפשר לעצור את התסחיף בסימפטומים אפשר לטפל כשהם מופיעים. הסימפטום של קוצר הנשימה אמנם יכול להצביע על תסחיף אבל יכול להצביע גם על הרבה דברים אחרים". כאשר ישנה ירידה בדופק העובר, יש מקום - כך לדעת המומחה - להפסיק את הזלפת הפיטוצין ולשנות את תנוחת היולדת, וזאת על-מנת למנוע נזק לעובר. "כשהתמונה מקבלת יותר סימנים זה מחייב החדרת צינור לקנה הנשימה כדי לשפר את הנשימה של היולדת". ועוד: "אני מסכים שבנסיבות כאלו ככל שנקדים בטפול הוא עדיף, ככל שנקדים הסיכוי שנצליח גדול יותר, הכוונה היא הצלת היולדת... תועלת שולית יכולה לצמוח גם לעובר... אפשרי שמצבו היה ניזוק פחות אם הייתי נוקט בפעולות שאמרתי...". המומחה מסכים ש"החדירה כנראה לא היתה מסיבית, אם חדירת מי השפיר היתה מסיבית ההתפתחות היתה מהירה וחמורה... כשהחדירה מסיבית לא נשאר זמן גם לטפול מידי". המומחה מאשר גם ש"אנחנו לא יודעים במקרה שלנו מתי התחילה המצוקה העוברית". 12. מן המקובץ עולה, כי תסחיף מי-שפיר הינו תסמונת קשה ביותר לחיזוי ולמניעה, אם כי קיים טיפול סימפטומטי אותו ראוי לנקוט מוקדם ככל האפשר. עוד עולה, כי בשלבים שונים של יום הלידה נתגלו אצל היולדת סימנים של מצוקה (הקאה, מחנק, כאבים), וכך גם אצל העובר (מים מקונאליים, האטות בדופק). אלא שבפני בית המשפט נגלה טפח באשר למצבם של היולדת והעובר, וכוסו (נעלמו) טפחיים. אין לדעת היום, אל נכון, מה היה מצבם המדויק של היולדת ושל העובר עד להתדרדרות החריפה במצב, ואין לדעת האם, ועד כמה, ניתן היה לשפר את מצבם. אמנם, הנזק כפי שהוא היום נגרם - ועל כך מסכימים המומחים כולם - כתוצאה מתסחיף מי-השפיר. אלא שבהיעדר מידע מספיק אודות מצבם של האֵם והעובר, אין לדעת האם ניתן היה לנקוט באותם אמצעים שהמומחים עומדים עליהם, כגון הפסקת הזלפת הפיטוצין בשלב מוקדם יותר, או דרכי אבחון וטיפול (תומך) אחרים. לעניין זה כבר פסקנו, כי "... גם טיפול סימפטומטי, אשר יש בו כדי לעכב את ההתדרדרות במצבו של החולה, לשפר את איכות חייו ואולי אף להאריכם - הוא טיפול שכל חולה זכאי לו, ובשום-אופן אין להקל בו ראש" (רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). זאת ועוד זאת: אצל העובר ואצל היולדת נתגלו, כאמור, במהלך יום הלידה, סימנים של מצוקה. ד"ר עברון ציין בעדותו, כי יתכן שהיה מקום לנקוט בצעדים לסיום מוקדם של הלידה, לנוכח מצוקת העובר כפי שהשתקפה במוניטור. אולם, ד"ר עברון בחר שלא לקבוע האם היה מקום לבצע ניתוח קיסרי, וזאת מן הטעם שלא היה מונח בפניו הסרט של המוניטור. בית המשפט המחוזי סבר כי אין לשלול את האפשרות שבענייננו היה מקום לבצע ניתוח קיסרי - אולם גם בעניין זה לא ניתן לקבוע מסמרות, בשל היעדרו של תיעוד והיעלמותו של מידע. 13. יוצא אפוא, כי על אף שהנזק ליעל נגרם בפועל בשל תסחיף מי-השפיר, הרי אין לשלול את האפשרות כי ניתן היה למנוע אותו מראש (אילו הוקדמה הלידה), או להקל בו (אילו ננקטו דרכי הטיפול התומך בשלב מוקדם יותר). השאלה הנשאלת היא, מי הוא זה הצריך לשאת בנטל הראיה, בנתוים אלה של עמימות ראייתית. התשובה לכך, במקרה זה, היא ברורה. נטל השכנוע מוטל על כתפי המערערים. וכל כך למה בית משפט זה חזר ועמד על החשיבות הקנויה לעריכת רשומות רפואיות ראויות ומלאות, לתיעוד הולם של התרחיש הרפואי ולשמירה על מסמכים רפואיים. הדבר נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טיפול עקבי, רציף ונכון בחולה, המטופל לא-פעם לאורך זמן ועל-ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה - להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מן ההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו. הוא מאפשר לחולה להוכיח את תביעתו מקום שהטיפול בו היה רשלני. כדברי השופטת ט' שטרסברג-כהן: "חשיבותה של עריכת רישומים ושמירתם אינה רק לצורך קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לשם קבלת החלטות נאותות, אלא גם על-מנת שישמשו כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שאירעו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר" (ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החוים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 125). על חשיבותה של הרשומה הרפואית עמד גם ד"ר נ' צור: "הרשומה הרפואית הפכה להיות כלי בעל חשיבות-על, לבדיקת שרשרת הארועים שהביאה לתוצאה בלתי רצויה למטופל. היא מהווה תעוד יחיד המאפשר למומחים ניתוח והערכת רצף הארועים הדרוש להכנת ולמתן חוות דעה אם אמנם היה ליקוי/פגם במה שבוצע או לא בוצע, ובאם המסקנות שהוסקו היו סבירות. ... המערכת הרפואית חייבת לשאוף למצב שבו יוגדר מבנה ותכולה של רשומה רפואית ראשונית, ותהליך עדכונה במהלך האשפוז. ההגדרות חייבות להתחשב בתנאי עבודתו של הרופא המצוי/סביר בבית החולים, בעומס העבודה הרפואית הטהורה המוטלת עליו, ובעובדה שהטיפול בחולה קודם תמיד לניהול הרשומה" (ד"ר נ' צור "רשומות רפואיות" רפואה ומשפט (גליון 8, 1993) 4). יוצא אפוא, שתיעוד ראוי ושמירה על החומר הרפואי משרתים הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי, והן את זכויותיו של החולה. אמת המידה לתיעוד ראוי נגזרת ממבחן הסבירות. מבחן זה מביא בחשבון את הצורך בתיעוד שלם ומדויק - צורך שהוא משותף, כאמור, לרופא, לחולה ולבית המשפט - אך על הכף האחרת נשקלים לעיתים שיקולים הנוגעים לתנאי עבודתו של הרופא, דחיפות פעולתו, העומס המוטל עליו וכיוצא באלה. ודוק: בפסיקה הובעה הדעה - אם כי באמרת אגב - כי חסר ברישומים רפואיים, עשוי להביא להעברת נטל השכנוע למוסד הרפואי, אף אם חסר זה לא בא בעוולה, כלומר לא נגרם באשמת המוסד הרפואי או רופאיו (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת דרוקמן הנ"ל, בעמ' 127). השופט ת' אור הסתייג מעמדה זו (שם, בעמ' 132). שאלה זו נותרה שם בצריך עיון, ואף אני אינני נדרש להכריע בה עתה, שכן בענייננו אין ספק בדבר אשמתו של המוסדרפואי בנזק הראייתי שנגרם. אולם, נוטה אני לדעה כי מקום שבו לא נפל פגם של אי-סבירות באי התיעוד או באי השמירה על הרישומים הרפואיים, לא יועבר נטל השכנוע אל כתפי המוסד הרפואי. נזק ראייתי שנגרם לתובע, מקום שבו לא נערכים רישומים רפואיים כנדרש או שלא נשמרים רישומים אלה, עשוי להביא, אפוא, להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע אל שכמו של הנתבע (ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו (תק 1006(1) 2001); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687). זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי (הנבדל מן הפן הנזיקי שלה, שפותח על-ידי המלומדים א' שטיין וא' פורת, וראו מאמרם "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסישל אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) (1998) 189; אך ראו: י' גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע" משפטים ל (תש"ס) 317). 14. היקף הנטל המועבר נתחם על-פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את 'מלוא מתחם הנטל'. ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות - על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר 'היקפו' של הנטל המועבר" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539). בענייננו, נגרם למשיבים נזק ראייתי, המצדיק את העברת נטל השכנוע אל כתפי המערערים. על הסיבות שגרמו לעמימות הראייתית במקרה זה כבר עמדנו, והם, בעיקרם - ליקויים בעריכת הרישומים הרפואיים ומחדלי תיעוד; סתירות ברישומים הרפואיים ושינוי בדיעבד של מועדים ופרטים שנרשמו (עד שהמומחה מטעם המשיבים מצא לנכון לציין, בחוות-דעתו, כי "נראה אם כן שנעשה נסיון ברישומים לדחות את מועד הופעת תסחיף מי השפיר ולקרבו לשעת הלידה"); אי-דיווח בין הרופאים והתעלמות של המיילדת מתלונותיה של האֵם, מה שהביא לכך שהיא לא נבדקה במשך פרק זמן של חצי שעה לפחות, וזאת למרות אירועי היום ועל-אף שנתגלו אצלה תופעות המצריכות בדיקה. משלא נבדקה האם, לא ניתן היום לעמוד על טיבם ועל טבעם של הסימפטומים שפקדו אותה והתחושות שליוו אותה; חסר ברישומים אודות דופק העובר, ואובדן סרט המוניטור, המבטא את מצב הדופק של העובר. כל אלה יצרו חוסר-ודאות לגבי מצבם של היולדת ושל העובר עד לרגע הקריטי של ההתדרדרות, ולגבי האפשרות - אם בכלל - לטפל בהם ולנקוט צעדים למניעה או הקלה בתוצאות הקשות של האירוע, לרבות בדרך של הקדמת הלידה (ולו בשל המצוקות אליהן נקלע, אולי, העובר). על כל אלה ניתן להוסיף את העובדה, כי המיילדת שטיפלה באֵם לא הובאה להעיד, דבר אשר, כשלעצמו, מרחיב את החסר הראייתי ומצדיק הסקת מסקנות כנגד המערערים. הנה כי כן, נטל השכנוע בשאלה האם ניתן היה למנוע את נזקה הקשה של יעל או להקל בו, מונח לפתחם של המערערים. משלא עמדו בנטל זה - נקשר קשר סיבתי בין התרשלותם לבין נזקה של יעל, ולפיכך - דין ערעורם, ככל שהוא נוגע לעצם החבות, להידחות. שיעור הנזק 15. המערערים משיגים גם על גובה הפיצויים שנפסקו למשיבים, ואילו המשיבים, מצדם, בערעור שכנגד, סבורים כי בית המשפט המעיט בפסיקת הפיצויים. מקצת מטענות הצדדים אינן מצריכות דיון, בהעדר עילה להתערב בקביעות בית המשפט באותם ראשי נזק, ואף אם המעיט בית המשפט באחדים הם והפריז באחרים - התוצאה המצטברת מותירה את פסיקת הפיצויים בגין אותם ראשי נזק ברמה הראויה. טענות אחרות, לעומת זאת, צריכות דיון. 16. טענה אחת הצריכה בירור נוגעת לבחירתו של בית המשפט המחוזי לפסוק את מקצת הפיצויים בתשלומים עתיים. בחינת הטענה הזו כרוכה בבירור שאלות נוספות, ובהן שאלת קיצור תוחלת החיים של יעל ושאלת המקום הראוי לה לשהות בו: בית או מוסד. בית המשפט המחוזי שמע עדויות מפי מומחים באשר לתוחלת החיים הצפויה ליעל. שני המומחים מטעם המשיבים חיוו דעתם, כי תוחלת החיים של יעל אינה צפויה להתקצר באופן משמעותי בהשוואה לאוכלוסייה הרגילה. זאת, בין השאר, בשל שבמהלך חייה עד כה שהתה בביתה, קיבלה טיפול טוב, ולא פיתחה סיבוכים רפואיים מסכני חיים. מן הצד האחר, המומחה מטעם המערערים, הצביע על המוגבלות המוטורית הקשה ממנה סובלת יעל, על היעדר יכולתה להזנה עצמית, על התקפי האפילפסיה הרבים שצפויים לה, ועל הפגיעה הקוגניטיבית הקשה. כל אלה הביאו אותו למסקנה כי תוחלת החיים שלה תהיה בסביבות 20-15 שנה מיום היוולדה. המומחים משני עברי המתרס נחקרו בבית המשפט ומיתנו - כולם - את חוות דעתם המקורית. אלא שפער ההערכה ביניהם נותר גדול. 17. בית המשפט המחוזי מצא, כי קיים אצל יעל, קיצור תוחלת חיים, אך לא יכול היה להעריך עד כמה תקוצר תוחלת חייה. בנסיבות אלה בחר בית המשפט לקבוע את הפיצוי בגין ההוצאות השוטפות - בתשלומים עתיים. עם זאת קבע, כי באשר לתשלומים שישולמו בסכום חד-פעמי, בגין הוצאות בתיד, ראוי לחשב את הפיצוי על-פי ההנחה שתוחלת החיים של יעל תגיע ל50- שנים. כנגד קביעה אחרונה זו מלינים שני הצדדים. המערערים סבורים, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא פסק כי תוחלת החיים של יעל הנה, לכל עניין ועניין, 25 שנים ולא 50 שנים. המשיבים סבורים, כית המשפט צריך היה לקבוע ממצא לעניין קיצור תוחלת החיים בדרך של אמדן, ולפסוק, לאור זאת, את הפיצוי כולו - בתשלום חד-פעמי. לדעתם, לא היתה מניעה לקבוע את תוחלת חייה של יעל, לעניין כל התשלומים, ל50- שנים. לשיטתם של המשיבים, משפסק בית המשפט חלק מהפיצויים על בסיסההנחה שתוחלת חייה של יעל תהיה 50 שנים, לא היה מקום לפסוק כלל תשלומים עתיים, ולא נתקיימו גם הטעמים הרגילים התומכים בפסיקת פיצויים בדרך זו. 18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בבחירתו של בית המשפט המחוזי בעניינים אלה. בדין קבע בית המשפט כי ראוי לפסוק מקצת מן הפיצויים בדרך של תשלומים עתיים; זאת בהתחשב בקושי שעמד בפניו לאמוד את תוחלת החיים של יעל ולו גם באומדן גס. לכורה, ראוי היה במקרה זה לפסוק את כל הפיצויים בתשלומים עתיים, אולם נראה לי כי אין להתערב, בנסיבות העניין, בבחירה לפסוק גם תשלומים חד-פעמיים, וזאת לא רק בגין הנזקים שהתגבשו בעבר, כי אם גם בגין ראשי הנזק של ניידות, דיור ורכישת מזגן. ראשי נזק אחרונים אלה מורכבים מבסיס מכריע של הוצאה חד-פעמית, ויש תועלת בפסיקת מכלול הפיצויים בגינם מראש. בנסיבות אלה, גם אין מקום להוראה שניתנה בפסק הדין, בדבר האפשרות לקזז בעתיד מן התשלומים העתיים, החזרים בגין הוצאות דיור. התשלומים העתיים שנפסקו ליעל נועדו להבטיח לה, כל ימי חייה, את הוצאות המחייה, הסיעוד והטיפול שהיא נזקקת לו, וכל גריעה מהם בעתיד תגרע מיכולתה לקיים עצמה. בנסיבות המקרה די היה בתחזית בדבר צרכי הדיור של יעל בעתיד, ובעובדה שמרכיב מרכזי בראש נזק זה כרוך בהוצאה חד-פעמית, כדי להצדיק את פסיקת הפיצוי בתשלום אחד; אפילו עשוי ליפול שינוי בעתיד בהוצאה שוטפת כלשהיא, בראש נזק זה, אין מקום, בנסיבות המקרה, להורות על קיזוז מקביל בתשלום השוטף העתי. לפיכך, מתבטלת בזאת ההוראה המאפשרת קיזוז סכום שיופחת מראש הנזק של התאמת הדיור בעתיד, מן התשלומים העתיים שיגיעו ליעל בעתיד. 19. אין להתערב גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להשתית את חישוב הפיצויים על ההנחה כי מקומה של יעל, בשלב זה, בבית ולא במוסד. מסקנה זו, אליה הגיע בית המשפט, מתבקשת מן התשתית העובדתית שבאה לפניו. בית המשפט מצא כי הוריה של יעל יהיו מסוגלים לטפל בה במשך רוב ימי, וכי ראוי הוא שתמשיך לקבל טיפול סיעודי ורפואי בביתה, שם זוכה היא לטיפול חם, אוהב ומסור מידי הוריה. 20. שאלה אחרת הצריכה בירור נוגעת לפסיקת הפיצויים בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. אין מחלוקת, היום, שיעל זקוקה להשגחה מתמדת. אין פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להבחין, לעניין היקף הסיעוד, בין תקופות שונות בחייה של יעל, ואין עילה להתערב בממצאים שנקבעו בבית השפט קמא, לפיהם אין מקום לפיצוי מיוחד בתקופה שמיום לידתה של יעל ועד הגיעה לגיל ארבע שנים, וכי יש מקום לקביעת אמדן נפרד לתקופה שבה מבקרת יעל, במשך מספר שעות, בבית הספר המעניק לה חינוך מיוחד. בית המשפט המחוזי קבע, כי עד הגיעה של יעל לגיל עשר, תהא זכאית היא לפיצוי בגין הוצאות השגחה במשך 12 שעות ביממה; כי מגיל עשר תהא יעל זכאית לפיצוי בגין הוצאות טיפול והשגחה במשך 18 שעות ליום; וכי מגיל עשרים ואחד, מועד סיום בית הספר המיוחד, ואילך, תהא יעל זכאית לפיצוי בגין טיפול והשגחה במשך כל שעות היממה. גם בקביעה זו אין פ (השוו: ע"א 4641/94 כהן נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נ(1) 422) עם זאת, יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים שנקבע ליעל. בית המשפט המחוזי העריך את עלות שעת סיעוד בסכום של 40 ש"ח. הוא מיאן להניח כי ניתן יהיה לטפל ביעל באמצעות עובד זר, וזאת בשל האפשרות שיהיה קושי, לדעתו, בעתיד, בהעסקת עובדים זרים, ובשל האפשרות שיהיה ליעל קשהיותר ליצור קשר עם עובד זר מאשר עם עובד ישראלי. בהניחו את אלה, קבע בית המשפט כי בגין התקופה שתחילתה ביום בו תגיע יעל לגיל ארבע ועד שתגיע לגיל עשר, יש לפסוק לה סך של 4,032,076 ש"ח, וזאת "על בסיס 390 שעות חודשיות". ואילו מגיל עשר ועד ליום פסק-הדין (28.600), נפסק ליעל סכום של 2,126,874 ש"ח, "על בסיס 570 שעות חודשיות". בחישובים אלה נפלה טעות. הפיצוי בגין שש השנים הראשונות מגיע, על-פי ההנחות שהניח בית המשפט המחוזי (אשר, כפי שנראה להלן, הן עצמן אינן יכולות לעמוד), לסכום של 1,123,200 ש"ח, ולא לסכום של 32,076 ש"ח. אשר לתקופה שתחילתה בהגיעה של יעל לגיל עשר, וסופה ביום מתן פסק הדין, מגיע סכום הפיצויים - לפי ההנחות שהניח בית המשפט קמא - ל1,641,600- ש"ח, תחת הסכום שנפסק (בפועל ראוי היה לחשב את הפיצוי בגין 69 חודשים, עד ליום מתן פסק הדין, אך המערערים אינםוענים זאת ומתייחסים לתקופה של 6 שנים מלאות). יצויין, כי בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה זו, של טעות בחישוב הפיצוי, במסגרת בקשה לתיקון טעות שבאה לפניו, וקבע כי "לדעתי יש לשערך הוצאות שהוצאו בעבר, דהיינו להוסיף לקרן הצמדה וריבית, כדי להעמידן על ערכן ביום מתן פסק הדין". הוא ראה בכך מחלוקת משפטית שראויה לידון בערעור, ולא במסגרת בקשה לתיקון טעות. נראה לי, בניגוד לדעתו של בית המשפט המחוזי, כי לא היה מקום לשערוך הקרן, שכן הפיצוי בגין הוצאות הסיעוד בעבר מבוסס על עלות שעת טיפול במחירי יום מתן פסק הדין, וממילא החישוב כולו "משוערך". יש להוסיף רק לסכומים שנפסקו, עד ליום מתן פסק הדין, בגין כל אחת משתי התקופות האמורות, ריבית כחוק מאמצעיתה של כל תקופה. ריבית זו תיווסף לסכומי הפיצויים אותם ראוי היה לפסוק, במקרה זה, בגין סיעוד - בשיעורים שיפורטו להלן. 21. כאמור, גם הבסיס לחישוב הוצאות הסיעוד אינו יכול לעמוד. בית המשפט המחוזי קבע, בערכים של יום פסק הדין, את הסכומים הבאים בגין עזרת הזולת: בתקופה שעד הגיע יעל לגיל 10 - סכום של 15,600 ש"ח לחודש; בתקופה שראשיתה בגיל 10 וסופה בגיל 21 - סכום של 22,ח לחודש; ובתקופה שמגיל 21 ואילך - סכום של 28,800 ש"ח לחודש. קביעה זו אינה יכולה לעמוד ואינה עומדת בהנחיות שנקבעו בפסיקה בשאלות אלה (השוו: ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450). בנסיבות העניין, ובהתחשב בשיקולים שהיה צורך לם בחשבון אומדן הוצאות הסיעוד, יש להעמיד את סכום הפיצוי, בערכים של יום מתן פסק הדין, על סך של 13,000 ש"ח לחודש מעת הגיע יעל לגיל 21 ואילך. בהתאמה, יש לתקן את סכום הפיצוי שנפסק בתקופה שמגיל עשר עד לגיל 21 שנים ל10,000- ש"ח לחודש; ולתקופה שמגיל ארבע עיל עשר, לסכום של 7,000 ש"ח לחודש. פסק הדין יתוקן בהתאם. לאלה, תיווסף כאמור ריבית כחוק. 22. גם בחישוב בגין הוצאות כביסה ורכישת חיתולים בעבר נפלה טעות אריתמטית - יש לתקן את פסק הדין באופן שייפסקו פיצויים בסכום של 11,520 ש"ח בגין הוצאות כביסה בעבר, וסכום של 111,360 ש"ח בגין רכישת חיתולים בעבר. לסכומים אלה תיווסף ריבית כחו 23. נושא נוסף טעון תיקון: בית המשפט המחוזי קבע כי להוריה של יעל מגיע פיצוי בגין עוגמת נפש וצער מתמשכים, וזאת בשל נכותה. בית המשפט סבר כי הסייגים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד(3) 397, על הזכאות המוענקת לנפגעי המשנה, אינם חלים, אלא במקרה שנגרם הנזק בתאונת דרכים. כיוון שכך, ואף בלא שהוכח דבר קיומה של נכות נפשית מהותית, פסק לכל אחד מן ההורים סכום של 150,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם להם. פסיקה זו יסודה בטעות. הסייגים שנקבעו בהלכת אלסוחה חלים גם על נפגעי משנה תביעתם מוגשת במסגרת פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ומשלא הוכח כי נתקיימו, במקרה זה, התנאים המזכים נפגעי משנה אלה, בפיצוי, לא היה מקום לפסוק להם פיצוי זה. לפיכך, ייגרע מפסק הדין החיוב בו נתחייבו המערערים בראש נזק זה. 24. נותר עוד לדון בערעורם של המשיבים באשר לשיעור שכר הטרחה שנפסק להם. גם בעניין זה נפלה טעות. משאין המדובר בתביעה שעילתה תאונת דרכים, לא היה מקום לפסוק שכר טרחה בשיעור של 13%. ראוי להגדיל את שיעור פסיקת שכר הטרחה ל20%- מן הסכום שנפסק בתשלומים חד-פעמי אשר לשכר הטרחה בגין הסכום שנפסק בתשלומים עתיים, כבר אמרנו כי: "מקום בו נפסקים הפיצויים על דרך התשלומים העתיים, להבדיל מן התשלום החד-פעמי, אין בסיס ודאי ומדויק לחישוב שכר הטרחה" (ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' אייל תורג'מן, פ"ד נד(3) 757; ראו גם: ע"א 354/85 ממן נ' קעטבי, פ"ד מא(2) 11 במקרים כאלה ידוע רק מהו הסכום שישולם כל חודש, אך לא ידוע על פני איזו תקופה ישתרעו תשלומים אלה, ומן ההכרח להיזקק להערכה גלובלית. בנסיבות המקרה יש לפסוק למשיבים תוספת שכר-טרחה בשיעור גלובלי של 200,000 ש"ח, נכון ליום פסק-הדין. סכום זה יתווסף לשכר הטרחה שיפס, כאמור, בגין הפיצוי החד-פעמי. סוף דבר 25. אשר על כן, הייתי מציע לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת האחריות, ולקבל באורח חלקי כאמור את שני הערעורים לעניין שיעור הנזק. פסק הדין של בית המשפט המחוזי יתוקן בדרך שתיארנו לעיל. אשר לבקשה להוספת ראיה - לא מצאנו עילה להתיר הגשת ראייה חדשה בשלב זה אולהחזיר את הדיון באותו עניין לבית המשפט המחוזי; גם לגוף העניין לא שוכנענו שהיה בכך כדי לשנות מחיובם של המערערים. בהתחשב בתוצאות האמורות, יחוייבו המערערים בהוצאות המשיבים בפנינו בסכום כולל של 10,000 ש"ח בלבד. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. מי שפירתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרפואהרשלנות רפואית (בלידה)לידה