1. התובעים בעלים של דירה בת 2 חדרים, מטבח ומחסן ברחוב יחזקאל 33 ירושלים (להלן: "הדירה") הגישו בשנת 2005 נגד הנתבע, תביעת פינוי ותשלום דמי שכירות ראויים, סכום של 6,700 ₪. בכתב התביעה המתוקן, הועמד סכום התביעה על 62,400 ₪. לטענת התובעים, הנתבע תפס חזקה בדירה, לאחר שהוריו נפטרו, אין לו כל זכות בדירה והוא פולש. 2. לאור טענות הנתבע בתצהיר תשובות לשאלון שנשלח אליו, הוגש, ברשות, כתב תביעה מתוקן, ובו טענו התובעים, כי אין לנתבע כל זכות להחזיק בדירה. אביו של הנתבע היה דייר מוגן, לפי חוזה משנת 1971 (להלן: "הדייר"), ואיבד את זכותו, מכיוון שנטש את הדירה, כאשר עבר בשנת 1998 לגור דרך קבע בבית אבות, ללא כוונה לחזור לדירה. אימו של הנתבע, עברה קודם לכן, בשנת 1997 לבית אבות עד שנפטרה. כמו כן, הנתבע לא יכול ליהנות מזכות דייר מוגן, מכיוון שיש לו דירה אחרת למגורים. בנוסף, נטען בכתב התביעה, שהנתבע פלש והשתלט על שטחים בבניין, שאינם חלק מהדירה, נעל את הכניסה לחצר הבניין, והשכיר את אחד המחסנים כדירת מגורים. לפיכך, הוא אף מסיג גבול. בחישוב דמי השכירות הראויים, נתבע סכום של 62,400 ₪. יאמר כבר עתה, כי בסיכומים, חזרו בהם התובעים מטענת הפלישה וההשתלטות על שטחים נוספים, ועל התביעה הכספית. 3. הנתבע טען להגנתו, כי הוא דייר מוגן מכוח הוראות סעיף 20 (ב) בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972, מכיוון שהוא מתגורר בדירה ברציפות משנת 1990, ולא הייתה בבעלותו דירה נוספת למגורים, ביום פטירת מי מהוריו ז"ל. כמו כן, הוא לא פלש לשום מקום מכיוון שהדירה הושכרה לאביו עם המחסן, ומחסן קטן נוסף שהיה בחצר. לחלופין, טען שהוא דייר מוגן מכוח הוראות סעיף 27(1) בחוק הנ"ל. עוד הוסיף וטען, כי התובעים מנועים מלתבוע אותו מכיוון שויתרו על עילת הפינוי, השלימו עם המצב והמשיכו לקבל דמי שכירות. 4. העדויות של בעלי הדין הוגשו בתצהירים, המצהירים נחקרו חקירה נגדית, ופרקליטי הצדים הגישו סיכומים בכתב. 5. ההלכה המשפטית. עילת נטישה אינה נמנית עם עילות הפינוי בסעיף 131 בחוק, אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר, איבד את הגנת החוק, ומן הדין לפנותו. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי כאמור, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: אחד, יסוד עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את הדירה, והשני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלויה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראו ע"א 977/91, 3505 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה פ"ד מ"ו(5), 758, 769]. נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה (היסוד העובדתי והנפשי) מוטל על בעל הבית. מתחילת הדיון ועד סופו, עליו להוכיח ולשכנע את בית המשפט, כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד. משהוכיח בעל הבית, בראיות לכאורה, כי הדייר אכן עזב את המושכר בנסיבות המצביעות על העדר כוונה לשוב למושכר, אזי עובר הנטל המשני אל הדייר, להוכיח כוונה ממשית לשוב אליו. יודגש, לא די בהוכחת כוונה לשוב ולהתגורר במושכר אלא על הדייר להוכיח על כוונתו הגלויה והממשית לשוב ולהתגורר באותו מושכר דווקא, ואין די ברצון לחזור ביום מן הימים למושכר אלא יש צורך בהוכחת סיכוי ממשי לחזור אליו [ראו ד' בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" מהד' שנייה עדכון מס' ,3 מרץ 2010, הוצ' פרלשטיין-גינוסר עמ' 131]. סעיף 20 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "החוק "), קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהי בן -זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד בתקופה זו. (ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." סעיף זה קובע שני תנאים מצטברים: האחד, מגורים יחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, בדומה לתנאי שחל על בן הזוג. השני, קיומה או אי קיומה של דירה אחרת למגורים [ראו ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין פ"ד ל"ט(2), 441]. המועד הרלוונטי לקיומה של דירה אחרת הוא מועד פטירת הדייר המוגן [ראו ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד פ"ד ל"א(2), 99, 104; ע"א (חיפה) 4511/97 קוסא נ' עיזבון המנוח נג'מא מרינא, תקדין מחוזי, כרך 98 (1), 1075, 1078]. מי שטוען לזכות כדייר מוגן לפי סעיף 20 בחוק, עליו נטל ההוכחה להוכיח זאת. אין די בכך שהדייר יוכיח אך ורק את עובדת מגוריו עם המנוח בדירה במשך שישה חודשים לפחות לפני פטירתו אלא עליו להוסיף ולהוכיח, שאין לו דירה אחרת למגוריו, כאמור בסעיף 20(ב) בחוק [ראו ד' בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", שם, עמ' 204]. ההלכה הפסוקה קבעה מבחן גמיש לשאלה מהי "דירת מגורים אחרת" לעניין הגדרת זכויותיו של קרוב המשפחה שבא במקום הדייר המנוח בדירת המגורים. נקבע, כי "דירה אחרת" במובן החוק, פירושה הוא שיש לאותו קרוב מקום מגורים שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם באותו מצב, מבחינה משפטית, שהיה מתגורר עם הדייר המנוח. אין חשיבות לכך שלאותו דייר אין זכויות של דיירות מוגנת בדירה האחרת. כאשר ביתו של קרוב משפחה נשאר בבית הוריו, לא יראו אותו כמי שזכאי לבוא במקום הדייר המנוח ולזכות בזכויותיו החוקיות בדירה [ראו ד' בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", שם, עמ' 204 - 205; ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד ואח' פ"ד ל"א(2), 99, 105 107]. גם אין הכוונה למצב מבחינה פיזית. יכול ששתי הדירות תהיינה מבחינה זאת במעמד שווה או כי הדירה של הדייר המנוח אף תהייה מועדפת בעיני הקרוב, המבקש עתה להפוך לדייר לפי החוק. הקושיה היא האם יש דירה אחרת ותו לאו, היינו אם יש לבן המשפחה חלופה למגורים, בין מועדפת או לאו. אם יש לו קורת גג חלופית קבועה, להבדיל ממעון ארעי, אינו יכול להיכנס בנעלי הדייר המנוח. חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה. הפרשנות שניתנה בפסיקת בית המשפט לחוק בכלל, ולתנאים האמורים בסעיף 20(ב) בו, הינה פרשנות מצמצמת. חיזוק למגמה זו ניתן למצוא על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מטרתם של חוקי הגנת הדייר, הינה להגן על הדייר מפני השארות ללא קורת גג בלעדית מעל לראשו, גם אחרי פטירת הדייר המוגן. חוק זה מעצם טיבו וטבעו פוגע בקניינם של בעלי הבתים [ע"א 3505/96 שרעבי נ' קפרא, תקדין עליון, כרך 98(2), 1434]. הרחבת זכותו של הדייר המוגן, פוגעת בזכות הקניין של בעל הבית. פרשנות סעיף 20(ב) בדרך מצמצמת, עולה בקנה אחד עם מטרתו של חוק היסוד הנ"ל, כדברי הנשיא (בשעתו) כב' השופט א' ברק: "אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת, במשיכת קולמוס שיפוטית... אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית - הניתנת לדיירים על פי חוק הגנת הדייר" [ראו רע"א 1711/98, שפי נ' עיזבון המנוחה שדז'ונסרי ז"ל, פ"ד נ"ד(1), 374]. כידוע, עובדת עזיבה של דייר מוגן לבית אבות, היא כשלעצמה עדיין אינה מצביעה על נטישת המושכר. הדבר תלוי בנסיבות העובדתיות. המעבר לבית אבות אינו מהווה באופן מיידי נטישה, אולם כאשר עבר הדייר להתגורר בבית אבות, והוא מתגורר שם שנים אחדות, ניתן לומר שעזב את המושכר שלא על מנת לחזור. ברור, כי קיימות נסיבות בעטיין עשויה התכנית להשתנות, ולכן, יש לבחון כל מקרה לגופו [ראו ד' בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" שם, עמ' 139 ואילך]. סעיף 27 בחוק קובע:   "היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1)    מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר. (2)....". סעיף זה ברישא קבע כלל לפיו הגנת החוק איננה עוברת לאנשים אחרים, כאשר נפטר האדם אשר "יורש" מהדייר המקורי את הזכות המוגנת. אולם בס"ק (1) נקבע סייג לכלל זה, לפיו, עם פטירתו של האדם אשר זכה בהגנת החוק, לפי סעיף 20, תעבור הגנה זו לילדיו או לקרוביו האחרים של הדייר המקורי, אשר נדחו בזמנו בגלל סדר העדיפות שנקבע בסעיף 20. אותם ילדים או קרובים אחרים יזכו בהגנת החוק, אך ורק אם התגוררו ביחד עם הדייר המקורי לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו. ופירוש הדבר הוא שאין בכוונתו של סעיף 27(1) לאפשר לסוג האנשים המנויים בו, "לרשת" את הגנת החוק דרך האדם ש"ירש" אותה מכוח סעיף 20, ובינתיים נפטר או חדל להחזיק במושכר אלא לאפשר להם ליהנות מהזכות, דרך הדייר המקורי עצמו [ראו ד' בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", שם, עמ' 274]. המשך הדיירות המוגנת ע"י העברתה מדור לדור, משמעותה, הלכה למעשה, פגיעה בזכויותיו של בעל הבית. לפיכך, בהתאם לפסיקה הענפה שניתנה בעניין זה, ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המגן על קניינו של האדם כזכות יסוד. נקבע לא אחת, כי דיירים מוגנים אינם יכולים להעביר את זכויותיהם בנכס מדור לדור ללא הגבלה. הסבת זכויות הדיירות המוגנת מדייר לדייר, אינה נמשכת לעולם. מי שתובע זכות דיירות מוגנת מכוח הסבה נוספת, לאחר שזכות זו כבר הוסבה פעם אחת לפניו, צריך להוכיח, כי התקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 27(1) בחוק, דהיינו, שהיה קרוב משפחה של הדייר המוגן המקורי, והתגורר בדירה יחד עימו כנדרש ממנו בסעיפים 20 או 22 בחוק. החוק אינו קובע שרשרת אין סופית של דיירות מוגנת בדרך של הסבה מדייר קודם שנפטר אלא הסבה אחת בלבד מהדייר המקור [ראו ד' בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", שם, עמ' 275]. בכל אחת מן החלופות, על מנת שייקבע כי הדייר "היורש" אכן ירש את זכותו לדיירות מוגנת, עליו להוכיח שהתקיימו בו התנאים האמורים בסעיפים 20 ו-27 בחוק. דייר שאיננו מוכיח את טענתו העיקרית בדבר היותו דייר מוגן בדירת המנוח, ולא הצביע על התנאים המכשירים את זכותו במושכר, לא יוכל לבוא במקום הדייר המנוח [ראו ע"א(ת"א) 1695/92 עיזבון המנוח מזרחי ואח' נ' רשות הפיתוח ואח' (לא פורסם)]. 6. מן הכלל אל הפרט. אין מחלוקת עובדתית ומשפטית, שאביו המנוח של הנתבע היה דייר מוגן חוזי, ולאחר מותו אימו המנוחה הפכה דיירת נגזרת. כמו כן, אין מחלוקת שהנתבע עבר להתגורר במחסן המושכר עם הדירה, בשנת 1990, עקב צרות עם אשתו. גם אחיו עוזי ז"ל שהיה מכור לסמים גר בדירה עד שנפטר בתאריך 01.7.2004. אין גם מחלוקת עובדתית, שהאימא ז"ל הועברה לבית החולים "הרצוג" בגלל אירוע מוחי, בתאריך 11.9.1996, טופלה ושהתה במחלקה סיעודית, לאחר "שחזרה לעצמה", כדברי הנתבע, במשך שמונה שנים עד לפטירתה בתאריך 26.12.2004. הנתבע העיד שכמה שנים לפני שנפטרה "היא הייתה צמח". האבא ז"ל, עבר לבית אבות "נווה הורים" בתאריך 22.01.1997, והתגורר במחלקת תשושים ארבע וחצי שנים, ולאחר מכן הועבר למחלקה סיעודית, למשך כחודש, עד לפטירתו בתאריך 30.7.2001. האח עוזי ז"ל, התגורר בדירה עד שהועבר לבית החולים הדסה, חודש לפני פטירתו. בבית החולים הוא אושפז במשך חודש במצב של צמח ונפטר בתאריך 01.7.2004. עילת הנטישה. התובעים הוכיחו במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, שהדייר עזב את הדירה במטרה לא לשוב אליה. מהעדויות והראיות, ואותן עובדות שאינן במחלוקת, ניתן להסיק שהמעבר לבית האבות, לא היה במטרה לחזור להתגורר בדירה. מנגד, הנתבע לא הרים הנטל המשני להוכיח שהיעדרות הוריו תקופה כה ממושכת, הייתה זמנית, וכי קיימים סימנים חיצוניים לכך שהם עמדו לשוב לדירה. ראשית, אציין, כי עדויות הנתבע ועדיו נשמעו מתוכננות ומגמתיות. הובאו עדים שמטבע הדברים אינם בקיאים בפרטים ביחס להלכי הרוח וכוונות ההורים. לעומת זאת, עדים חשובים שיכלו לחזק את עדות הנתבע, כמו אחיו מיכאל אורי, יוסי, ואחותו אביבה, לא נתנו תצהיר, למרות שסייעו בטיפול בהורים והיו בקשר רציף איתם [עמ' 73 בפרו']. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח' פ"ד מז(2), 605, 614; ע"א 369/99 ארדמן נ' חברת פרויקט אורנים בע"מ ואח' פ"ד נח(2), 385]. הנחה זו המבוססת על ציפייה הגיונית, ניתנת אומנם לסתירה, ברם, בנסיבות דנן, אין לקבל הנימוק של הנתבע שטען בעזות מצח, כי בית המשפט הגביל מספר העדים [עמ' 73 בפרו']. לא היה ולא נברא, כפי שאף נרשם בפרוטוקול, וכפי שבצדק טען ב"כ התובעים בסיכומים. שנית, נקפו שנים רבות מאז עזבו ההורים את הדירה ועד פטירתם, וכל אותה תקופה ארוכה, הם לא שבו להתגורר בדירה. גם אם ניתן לקבוע, בדוחק, שההורים היו מגיעים מדי פעם לביקורים בדירה או בשכונה, כפי שנטען בעדויות, אין בכך, כדי להוכיח שהעזיבה של הדייר הייתה במטרה לחזור ולהתגורר בבית. אין עדות אחת, גם לא של הנתבע, שמפרטת עובדות, מהן ניתן ללמוד על הכוונה של ההורים לחזור ולהתגורר בבית ביום מן הימים. עדות הנתבע מאד כוללנית וסתמית, ואינה מפורטת דייה. ניכר שזו עדות של אדם המבין את החוק, ומצהיר באופן מגמתי. בנוסף, אין עדות מפורשת, לפיה האבא או האימא, התגוררו בדירה לפרקים, או הביעו משאלה לחזור לדירה או כל כיו"ב, תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק שהייתה להורים כוונה לחזור ולהתגורר בדירה. ההיפך, העדה סוליקה יונה העידה מפורשות בחקירתה הנגדית "ת. הם הלכו לבית אבות ואמנון נשאר...ש. כשהם היו בבית אבות הם היו כל הזמן בבית אבות ? ת. כן. הם לא באו לבקר בדירה." [עמ' 18 בפרו']. עדותו של חיים בלחיוף, אינה משכנעת ואין באפשרותי להסתמך על עד זה. מדובר בחבר קרוב של הנתבע, מאז הילדות, אשר בא לסייע לנתבע. הדבר ניכר, והרושם שנוצר, הוא כי מדובר בעד שהודרך היטב לתת עדות מגמתית. עדותו נשמעה מבולבלת, לא סדורה, ניסה לטעון, כי אינו זוכר תאריכים שנים, התחמק מלענות על שאלות מסוימות מהותיות, וכיו"ב. העד יוסי זוסמן, העיד "את ההורים אני לא זוכר בדירה", לא יודע כמה חדרים יש בדירה [עמ' 108 109 בפרו']. העד מיכאל דגן הצהיר, כי הוא וילדיו היו הולכים בשבתות לבקר את האבא של הנתבע, בבית האבות [סע' 6 בתצהירו], משמע, שם היה מרכז חייו. עצם העובדה שההורים הגיעו לבקר בדירה ובשכונה מדי פעם, אינה מספיקה לבסס מסקנה על רצון ממשי לחזור. זאת ועוד, המסמכים מבית החולים ומבית האבות המאשרים את התקופה הארוכה בה שהו ההורים, כל אחד במקום ששהה, מחזקים דווקא המסקנה, שמגורי הקבע היו בבית החולים ובבית האבות והם יצאו רק לביקורים בדירה. ברור מהראיות שהזיקה בין ההורים לדירה, הן בהיבט האובייקטיבי, והן בהיבט הסובייקטיבי, נותקה. בנסיבות כאלה, ניתן להסיק שרצונם לשוב לדירה כאפשרות שתתגשם, אם וכאשר יתרחשו דברים מסוימים, אינה עולה כדי כוונה לחזור לדירה. אני קובעת כממצא עובדתי, שההורים ובפרט הדייר עזבו הדירה, ולא שבו לגור בה בפועל, במשך שנים רבות עד לפטירתם. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת, כי בעל הבית אשר קמה לו עילת פינוי, יכול לוותר עליה באם המשיך לקבל את דמי השכירות במשך תקופה ניכרת חרף ידיעת העובדות לאשורן. לעניין נטישת מושכר, הבחינה הפסיקה בין נטישה "נקייה", קרי, מושכר שנעזב, לבין נטישה "פלוס", קרי, העברת המושכר לאחרים. במקרה הראשון, חלוף הזמן אין בו כדי ללמד על ויתור מצד בעל הבית על עילת הפינוי בגין נטישה, ואילו במקרה השני, מהווה שתיקת הבעלים ויתור כאמור. כך סוכמה ההלכה על ידי המלומד ד' בר אופיר: "המשכיר רשאי לוותר על עילת הפינוי כאשר הדייר הסטטוטורי מפר את חוזה השכירות, מעביר את החזקה לאלמוני, בעוד שהדייר עצמו חדל להחזיק במושכר. מצב דברים כזה ניתן להגדירו כנטישה 'פלוס' שכן, בנוסף לנטישה עצמה מתוֹספים יסודות של הפרת הסכם השכירות או העברת השכירות לאחרים. ואם מקבל המשכיר את דמי השכירות בידיעת העובדות - כי אז יכול שהתנהגותו תתפרש כהשלמה עם הפרת החוזה בעבר, ויכול שהיא תתפרש כהסכמה מכללא לשימוש החורג מחוזה השכירות כמו גם להחזקת אלמוני במושכר ..." [ראו ד' בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" שם, עמ' 153]. פרק הזמן הדרוש להוכחת ויתור על עילת הפינוי הינו כזה, ממנו ניתן ללמוד על ויתור בעל הבית על תביעת הפינוי. נפסק, כי יראו את בעל הבית כמוותר וכמשלים עם המצב החדש, כאשר גבה שכירות במשך תקופה של שנתיים, בידיעה ברורה על חילופי הדיירים בדירה, בלי שהביע מחאה על כך, ובלי שנקט צעד כלשהו לשמירת זכותו לתבוע את החזרת הדירה [ראו ד' בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", שם, עמ' 29]. במקרה דנן, הוכח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי התובעים ידעו על נטישת הדייר את הדירה, משך תקופה ארוכה, יותר משנתיים. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע "שלום יודע היטב שאני גר בדירה החל משנת 1990...שלום התחיל לפנות אלי בבקשה לרכוש מאיתנו את זכויותינו בדירה כבר בשנת 1995 לערך, עוד כשהורי היו בחיים..."[סע' 18 - 22 בתצהיר הנתבע]. בחקירתו הנגדית נחקר הנתבע ביחס לכך, וחזר על גרסתו. לא היה ניסיון לעמת אותו עם ממצאים ו/או עם נתון עובדתי אחר. יתר על כן, התובע שלום, נמנע מלהצהיר מתי נודע לתובעים מי בדיוק מחזיק בדירה, מתי נטש הדייר, מתי נודע להם שעוזי נפטר וכיו"ב. תצהירו בנקודה זו כוללני וסתמי. בחקירתו הנגדית טען, כי הם לא ידעו על מעבר ההורים לבית אבות [עמ' 20 בפרו']. בהמשך כבר חזר בו ואמר בלשון "...ידעתי אבל לא היו לי תאריכים מדויקים" [עמ' 23 למטה]. כמו כן, הודה בחקירתו הנגדית שהוא ראה שהנתבע מתגורר בדירה "אני כן ראיתי, באתי לחצר הוא היה בחצר, והיו פועלים עובדים. ראיתי יושב בחצר ואמרתי לו אדון אמנון מה אתה עושה הוא אמר, אני התגרשתי יש לי בעיות ואני ברגע שתגמרו עם אחי עוזי או עם ההורים, אני מפנה את המקום. זהו" כאשר נשאל מתי זה היה, טען שאינו זוכר. [עמ' 26 בפרו']. בהמשך נשאל מדוע לא תבע במשך 23 שנים וענה שהוא ידע שהבן עוזי גר במקום, כך קנה את הדירה "אני קניתי את הנכס הזה בעובדה שהייתה קיימת. שהבן גר במחסן. הדירה הייתה הורים...אחרי שאני רכשתי זה עובדה קיימת...אמרתי עובדה שקניתי את המחסן עם דייר" [עמ' 27 בפרו']. בהמשך עדותו בחקירה נגדית אמר "עוזי המנוח היה גר כל הזמן, אחר כך אדון אמנון בא אחרי כמה שנים, תאריכים מסוימים אני לא זוכר, והוא נכנס למחסן...לפי גרסתי מהתחלה שהם עברו לבית אבות..אני חלש מאד בתאריכים ושנים. אם אגיד לך שבע שנים והוא יגיד תשע עשר שנים אני לא אטעה את עצמי ולא אטעה אתכם" ואישר שידע האימא קיבלה "סטרוק" ועברה לבית אבות בשנת 1996 [עמ' 28 בפרו']. בנוסף לכך, ניתן היה להתרשם מעדותו של התובע שלום, שהוא לא ממש התעניין מה קורה בדירה. הוא אישר, שלא נכנס לדירה מאז בנה הנתבע שער לחצר [עמ' 35 בפרו']. ברור מעדותו שהתובעים ידעו באופן כללי, ללא תאריכים מדויקים, שהדייר עבר לבית אבות, ובדירה מתגוררים עוזי והנתבע. הדבר עולה גם מהמסמך שערך לעצמו התובע שלום "שעורי בית" כלשונו, בו רשומים נתונים עובדתיים ביחס להורים ולנתבע [ראו נ/3]. בנוסף, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, שהתובעים קיבלו דמי שכירות עד שנת 2004 ועד בכלל. התובע שלום אישר בחקירתו הנגדית, כי "הם שילמו כל הזמן בשביל ההורים" [עמ' 36 בפרו'] [ראו גם הקבלות נ/ 4, נ/5, נ/6]. התובע גם אישר, בחיוך אומנם, שהאימא המנוחה הייתה דיירת מוגנת, כפי שעולה גם ממכתב פרקליטו נספח ג' לתצהירו [עמ' 38 למטה]. המסקנה העובדתית מעדותו של שלום, היא שהתובעים ידעו, ידיעה כללית אומנם, מספר שנים לפני הגשת התביעה, שהדייר אינו מתגורר עוד בדירה, והם בחרו לעצום עיניהם מלבדוק את המצב לאשורו, העדיפו להמשיך ולקבל דמי שכירות, לפחות עד מותו של עוזי בשנת 2004 ואף ניהלו מו"מ עם הנתבע לרכישת הזכויות המוגנות. לאור המסקנה, כי התובעים ידעו על נטישת הדייר את הדירה, ולנוכח גביית דמי השכירות המוגנים משך כל תקופת שהותם של ההורים במוסד סיעודי ובבית אבות משך שנים רבות, בוודאות מעל שנתיים (האימא שמונה שנים והאבא מעל ארבע שנים), אין מנוס מלקבוע, כי התובעים, ויתרו על עילת הפינוי כנגד הדייר, והשלימו עם הפרת חוזה השכירות על ידו, עקב נטישת המושכר. La אני קובעת אפוא, כי עובר לפטירתם, היו הוריו המנוחים של הנתבע, דיירים מוגנים בדירה חרף נטישתה. מעמדו של הנתבע. הנתבע אינו דייר מכוח חוזה אלא טוען לזכות דיירות מוגנת מכוח סעיף 20(ב) בחוק. לפי סעיף זה, ישנו תנאי, המחייב את ילדו של הדייר שנפטר להתגורר יחד עם הדייר, לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה לו בזמן הפטירה דירה אחרת למגורים. הגדרת "דייר" בחוק הינה דווקנית וצרה, רק מי שמחזיק בנכס על פי חוזה או מכוח חוק זה, עונה להגדרה. בן זוג או ילדי דייר שנפטר אינם הופכים דיירים אוטומטית אלא ישנם תנאים שצריכים להתמלא. כפי שצוין לעיל, אביו המנוח של הנתבע היה הדייר המקורי. התובעים אינם חולקים על כך שאימו המנוחה של הנתבע, הייתה דיירת מוגנת נגזרת, כך שהעבירות של הדיירות מסתיימת בשלב זה, ואינה יכולה לעבור שלב נוסף, ולזכות את הנתבע במעמד של דייר נגזר מכוחה של האימא, כפי שיבואר להלן. על מנת שהנתבע יזכה במעמד דייר מוגן "נגזר בשנית", עליו לעמוד בשני תנאים כדרישת סעיף 20 בחוק: (1) הנתבע התגורר בדירה עם אביו המנוח לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו. (2) בעת פטירתו לא הייתה לו דירת מגורים אחרת. ושני תנאים כדרישת סעיף 27(1) בחוק: (3) הנתבע המשיך להתגורר בדירה מאז נפטר אביו המנוח ועד פטירת אמו. (4) בעת פטירת אמו, לא הייתה לו דירה אחרת למגורים. כדי לחסות תחת סעיף 20(ב) או תחת סעיף 27(1) בחוק, היה על הנתבע להוכיח שהוא גר עם הדייר החוזי, קרי אביו המנוח, יחד בדירה, שישה חודשים לפני פטירתו, בעת פטירת אביו לא הייתה לו דירת מגורים אחרת, הוא המשיך להתגורר בדירה ברציפות מאז נפטר אביו המנוח ועד פטירת אמו, וגם בעת פטירת אמו, לא הייתה לו דירה אחרת למגורים. אין חולק שהנתבע עזב את הדירה כאשר בגר, התחתן, וגר עם אשתו וילדיו בדירה שקנה בפסגת זאב. עזיבת הקן המשפחתי, מנתקת את הזיקה לזכות הדיירות מכוח החוזה ומכוח החוק. אומנם אין מחלוקת שהנתבע חזר להתגורר בדירה בשנת 1990 בגלל בעיות עם אשתו, אולם ברור שבתקופה משנת 1990 ועד 1998 הייתה לו דירה אחרת למגורים. מעבר לכך, הוא לא הוכיח במידה הדרושה במשפט אזרחי, את ארבעת התנאים המצטברים, כאמור לעיל. עדותו בתצהיר כוללנית וסתמית, נראית מתוכננת ומגמתית, חסרה פירוט עובדתי, וגם בבית המשפט נשמעה חמקנית ומגמתית, מינימאלית. הנתבע לא הצהיר מפורשות שהוא התגורר בדירה עם אביו המנוח לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, שבעת פטירתו של אביו, לא הייתה לו דירת מגורים אחרת, ושהוא המשיך להתגורר בדירה מאז נפטר אביו המנוח ועד פטירת אמו, וכן שבעת פטירת אמו, גם לא הייתה לו דירה אחרת למגורים. מדובר בעדות של בעל דין שיש לו עניין רב בתוצאות ההליך המשפטי. איני מתעלמת מהסכם הגירושין ומפסק דין הרבני [נ/12], אך לא די בכך, כדי לשכנע שהמגורים תחילה במחסן ואחרי כן בדירה, היו בתום לב, ולא תוצאה של פעולה משפטית מלאכותית, בכוונה לזכות בדיירות המוגנת. הנתבע לא פירט בתצהיר את כל העובדות הנוגעות לדירת המגורים שהייתה לו בפסגת זאב, ולא פירט עובדות ביחס להסכם הגירושין, ככל שהוא מתייחס לדירה, יחסיו עם גרושתו וילדיו, ויחסיו עם הוריו המנוחים, פירוט ממנו ניתן להסיק, כי הוא היה חייב לחזור לבית ההורים, בגלל מצוקה אמיתית שהייתה לו, ולחיות בתנאים כה ירודים, של מגורים במחסן. הוא גם לא צירף לתצהיר, מלכתחילה, את הסכם הגירושין ופסק הדין הרבני [נ/12], למרות שמסמכים אלה היו או אמורים להיות בחזקתו, שהרי מדובר במסמכים משנת 1998. רק במהלך חקירתו הנגדית הוגשו מסמכים אלה. עדותו בבית המשפט הותירה רושם של אדם ממולח, המבין היטב בנדל"ן, ובסוגיות במחלוקת. ההימנעות מלפרט עובדות מהותיות למחלוקת, מכרסמת כרסום של ממש בתום לבו בחזרה למגורים בדירה. זאת ועוד, הנתבע, עבר להתגורר בבית הוריו עוד בשנת 1990, ולפי עדותו הן בתצהיר והן בבית המשפט, היה בדין ודברים עם התובעים ביחס לדירה, עוד כאשר הוריו היו בחיים "שלום התחיל לפנות אלי בבקשה לרכוש מאיתנו את זכויותינו בדירה כבר בשנת 1995 לערך, עוד כשהורי היו בחיים..." [סע' 18 - 22 בתצהיר הנתבע]. בנסיבות אלה, כאשר הוריו כבר היו מחוץ לדירה בשנת 1998, סביר להניח ואף יותר מכך, שהיה לו עניין בתיעוד שיוכיח לכאורה, שאין לו דירה אחרת. מארג הראיות והעדויות בהקשר זה, מחזק המסקנה שמדובר בפעולה משפטית מלאכותית, להכשיר הקרקע לזכות בדיירות המוגנת. אולם גם אם הנתבע אכן חזר בתום לב להתגורר עם הוריו, הוכח במשפט שהוא לא מילא אחר התנאי של מגורים יחד עם הדייר החוזי המקורי שישה חודשים לפני פטירתו של הדייר המנוח. כפי שקבעתי לעיל, הוריו המנוחים של הנתבע נטשו את הדירה עת שהו במוסד הסיעודי, כל אחד במוסד בו שהה, למשך הזמן כאמור לעיל, עד לפטירתם, ומצבם הפיזי לא אפשר להם להתגורר בדירה. בשנת 1996 האימא ז"ל אושפזה בבית החולים "הרצוג", ושהתה שם שמונה שנים, כך שגם היא לא התגוררה בדירה עם בעלה, שישה חודשים לפני פטירתו. לאחר מכן, בשנת 1997 עבר האבא ז"ל לבית אבות, התגורר שם למעלה מארבע שנים. בנסיבות האמורות, ברי כי הנתבע לא התגורר עם אביו המנוח בדירה תקופה של ארבע שנים, ולא עם אימו שמונה שנים לפני שנסתלקו לבית עולמם. נראה אפוא, על פני הדברים, כי הנתבע לא מילא אחר התנאי, בִּלתו אין, להכרה בו כדייר מוגן, קרי, מגורים עם הדייר החוזי 6 חודשים טרם פטירתו. בהעדר מגורים בצוותא חדא עם הדייר, למצער, תקופת המינימום של 6 חודשים הנדרשת בסעיף 20(ב) בחוק, לא התמלאו כל התנאים במצטבר, והנתבע לא הפך לדייר מוגן נגזר בשנית. 7. תוצאה לאור המסקנה הסופית כאמור בסעיף 6 סיפא, אני מורה לנתבע לפנות את הדירה כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ, ולמסור את החזקה בה לידי התובעים, וזאת תוך 90 ימים מקבלת פסק הדין. לאור הסעדים שנתבקשו בגדר התביעה ונזנחו בסיכומים, אני פוסקת הוצאות על הצד המתון. הנתבע ישלם לתובעים ביחד ולחוד, הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין, ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ו' באדר א' תשע"א, 10 בפברואר 2011, בהעדר הצדדים. ר' שלו - גרטל, שופטת מקרקעיןפלישה למקרקעין