א. רקע עובדתי 1. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב תאונה שארעה במסגרת עבודתה בחנות לממכר מוצרי מזון בבעלות הנתבעת 1 (להלן: "החנות" ו- "הנתבעת"). הנתבעת 2 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת בפוליסת חבות מעבידים. עם סיום עבודות שיפוץ שבוצעו בחנות, נתבקשה התובעת על ידי מעסיקיה לנקות מדפים שהורכבו מחדש בחנות, על מנת לסדר עליהם את המוצרים. לטענת התובעת, בעת ביצוע עבודה זו, תוך שימוש במסיר שומנים, היא נפגעה ממדפים לא-מותקנים שהיו מונחים על המדף שניקתה: אלו החליקו מידה השמאלית, כאשר הרימה אותם על מנת לנקות את המדף ופגעו באצבע האמצעית של כף ידה הימנית (להלן: "התאונה"). הפגיעה, אשר נראתה בתחילה כקלה, גרמה לתסמונת הכאב הכרוני; הכאב התפשט מן האצבע לכל כף היד, ומשם לזרוע כולה עד לכתף. הכאב הבלתי פוסק הביא, לטענת התובעת, לנכות תפקודית בשיעור של 100%. 2. התובעת, ילידת שנת 1970, נשואה ואם לשלושה ילדים. התאונה נשוא התביעה אירעה ביום 14.3.04. מייד לאחר הפגיעה באצבעה, חשה התובעת כאבים ביד והפסיקה את עבודתה לזמן קצר. לאחר שנחה מעט, המשיכה בעבודתה, אף שלטענתה סבלה מכאבים עזים. שלושה ימים לאחר התאונה פנתה לראשונה לקופת החולים, שם נבדקה על ידי כירורג. צילום שבוצע הראה כי אין עדות לשבר, אך ידה של התובעת הושמה בקיבוע והיא שוחררה לביתה עם המלצה למנוחה בת 3 ימים. לאחר שהכאבים לא חלפו, שבה התובעת למרפאת קופת החולים מספר פעמים (ראה נספח ב' לתצהיר התובעת). 3. התובעת עשתה מספר ניסיונות לשוב לעבודתה, אך הכאבים הלכו והחריפו, עד שבחודש יולי 2004 סיימה התובעת את עבודתה אצל הנתבעת (ראה המכתב לביטוח לאומי עליו חתום מנהל הנתבעת, שלמה שרף, נספח ג' לתצהיר התובעת). בשנה שלאחר מכן, ועד למועד הגשת התביעה (4.8.05), פקדה התובעת את מרפאות קופת החולים ובתי החולים בתדירות גבוהה, בניסיון למצוא מרפא לכאביה. בדיקות שבוצעו העלו (מבלי שאקבע ממצאים כלשהם לעניין הנזק) כי התובעת סובלת מתסמונת הכאב הכרוני, אשר מכונה (Complex Regional Pain Syndrome) CRPS. התובעת טופלה במרפאות הכאב של בתי חולים שונים באמצעות משככי כאבים וזריקות בוטוקס, ואף עברה טיפולים פולשניים של השתלת חסם של הגנגליון הסטלטום והשתלת אלקטרודה לחוט השדרה - אך הכל ללא הועיל (ראה חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ' שטהל, מוצג ח' לתיק המוצגים של התובעת). 4. עיסוקה העיקרי של התובעת במסגרת עבודתה בחנות הנתבעת היה כקופאית, אם כי מדי פעם היא הועסקה גם בסידור סחורה על המדפים (עדותה בעמ' 1). אין מחלוקת כי עובר לתאונה בוצעו בחנות שיפוצים נרחבים, וכי ביום התאונה היתה החנות סגורה ללקוחות (ראה הודעת ב"כ הנתבעות בעמ' 7 ועדות שני שרף, מנהלת החנות, בעמ' 8 - להלן: "שני"). הנתבעות אינן מכחישות כי התובעת התבקשה לנקות את המדפים, לאחר שהורכבו מחדש עם תום השיפוצים שנערכו בחנות. הן גם אינן מכחישות את עצם קרות התאונה ואת מועד התרחשותה: אין מחלוקת שהתובעת נחבלה באצבעה במהלך ביצוע עבודות הניקיון בחנות (עדות שני בעמ' 12). המחלוקת העובדתית שבין הצדדים נוגעת בעיקרה לאופן בו התרחשה התאונה: הנתבעות כופרות בטענת התובעת כי נפגעה ממדפים לא-מותקנים שהיו מונחים על המדף שניקתה. בכל מקרה, גם אם גרסת התובעת לגבי דרך התרחשות התאונה נכונה - אין היא מעידה על התרשלות כלשהי מצד הנתבעת. 5. בדיון המוקדם נקבע כי בשלב הראשון תידון אך ורק שאלת החבות. אך למען שלמות התמונה, אציין כי מומחה בית המשפט בתחום כירורגית היד, פרופ' שלום שטהל, קבע כי התובעת סובלת מתסמונת הכאב הכרוני - CPRS, וכי בגין התסמונת הנ"ל לתובעת נכות קבועה בשיעור של 30%. בנוסף, מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר דניאל גרופר, קבע כי התובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית צמיתה, בעקבות התאונה, בשיעור של 7.5% (עמ' 8 לחוות דעתו, מוצג יא' בתיק המוצגים של התובעת). בדיון המוקדם הודיעה ב"כ הנתבעות כי אין עדיין תשובה סופית מהמל"ל באשר לשיעור הנכות של התובעת, שכן תביעתה בגין תאונת עבודה עדיין מתבררת בבית הדין לעבודה (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון). ב. טענות הצדדים 6. לטענת התובעת, עבודות הניקיון בוצעו על ידה בהתאם להוראתו של מנהל החנות, מוטי אסרף, בטרם הושלמה התקנת המדפים מחדש בחנות. מוטי אף היה זה שהורה לה לעשות שימוש במסיר שומנים לשם ניקוי המדפים (סע' 4 לתצהירה). על אחד המדפים אותם ניקתה, היו מונחים מספר מדפים שהמתינו להתקנה. התובעת הרימה את המדפים בידה השמאלית, על מנת לנקות את המדף עליו היו מונחים, וכאשר הכניסה את ידה הימנית מתחת למדפים, החליקו המדפים ופגעו בידה הימנית (סע' 5 לתצהירה). התובעת מדגישה כי סביבת העבודה בחנות ביום התאונה לא היתה סביבת העבודה הרגילה, שכן החנות היתה עדיין בשיפוצים, והתפקיד שהתבקשה לבצע לא היה חלק משגרת עבודתה בחנות (סע' 3-4 לתצהירה). לטענתה, הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה עבורה, ובכך שלא נתנה לה הנחיות ברורות לעניין השימוש במסיר שומנים, וכיצד לנהוג במידה ותיתקל במדפים שלא הותקנו. הנתבעת היתה צריכה לצפות את התאונה, בפרט כאשר אמצעי הזהירות הינם כה פשוטים. כל שהיה צריך לעשות הוא, לדאוג כי כל המדפים יותקנו במקומם בטרם יחלו בעבודות הניקיון. 7. הנתבעת אינה חולקת על כך שכמעבידתה של התובעת, היא חבה כלפיה חובת זהירות מושגית. טענת הנתבעות היא כי בנסיבות המקרה הנדון, לא חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. לטענתן, גם לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, אין זה ברור כיצד ארעה התאונה. תיאורה של התובעת אינו מתקבל על הדעת, ואינו עולה בקנה אחד עם המתואר במסמכים שנערכו בסמוך לאחר התאונה. גרסתה כי המדפים החליקו בשל השימוש במסיר שומנים הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית, באופן המהווה שינוי חזית. מן הראיות עולה כי האירוע נשוא התביעה הסתכם בכך שהתובעת קיבלה מכה באצבע ממדף אחד בלבד בעת שניקתה את המדפים בחנות. פעולת הניקיון אותה התבקשה התובעת לבצע הינה פעולה פשוטה ויומיומית, אשר אינה דורשת הכנה והדרכה מיוחדת. למעשה, התובעת היתה יכולה לקבל מכה כזו גם ללא קשר לתפקיד שהוטל עליה באותו יום, ולא ניתן להטיל האחריות לכך על מעסיקיה. זאת ועוד, גם אם בעת אירוע התאונה טרם הותקנו כל המדפים בחנות, אין אמת בגרסת התובעת לפיה על המדף אותו ניקתה היו מונחים מדפים נוספים. לכל היותר, ובהתאם לראיות שהובאו, היו המדפים שטרם הותקנו מונחים על הרצפה. התובעת גם לא התבקשה לעשות שימוש במסיר שומנים לצורך הניקיון אלא בחומר לניקוי חלונות, ובכל מקרה אין בהוראה לעשות שימוש במסיר שומנים כדי להעיד על רשלנות מצד הנתבעות. ג. דיון והכרעה 1. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו: הבסיס הנורמטיבי 8. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שהעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי-רגילות או יוצאות דופן (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229). חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה, והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, בעמ' 222; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 284/64 בית חרושת אלבר בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371). כמו כן כוללת חובת הזהירות של מעביד את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות, בביצוע העבודה מצד העובד (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585). מעביד צריך לקחת בחשבון שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה, גם אם הוזהר מפני הסיכונים הכרוכים בה; הוא חייב לנקוט אמצעים למניעת סיכון קיים, אם ניתן לעשות זאת בדרך סבירה, ולפקח על כך שהעובד מבצע עבודתו בזהירות (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597). לכן, נטיית בתי המשפט היא שלא לייחס לעובד שנפגע בתאונת עבודה רשלנות תורמת, ואף לא לראות בהתנהגותו הרשלנית "גורם זר מתערב", כאשר הוכח כי המעביד, מצדו, לא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה מן העובד , אלא אם כן אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין והוא זה שיצר בעצמו את הסיכון שהביא לתאונה (ראה סיכום ההלכות בסוגיה זו בפסק הדין שניתן על ידי בת.א. (ת"א) 2767/00 מרגולין נ' אילון תאורת במה בע"מ, תק-מח 2007(4) 2115 (21.10.07), פסקאות 25-26 וכן: ענין בוארון הנ"ל בעמ' 425, ענין שירזיאן הנ"ל בעמ' 227 וע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528). 9. עם זאת, וחרף היקפה הרחב של חובת הזהירות בה חב מעביד לעובדו, אין האחריות המוטלת על מעביד מכוח הדין והפסיקה מוחלטת. מעביד איננו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. הוא איננו אחראי לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה. כך נפסק, למשל, לגבי נפילה מקרית של עובד מסולם, אשר לא נבעה משיטת עבודה בלתי בטוחה, מהעדר הדרכה לגביה או מסולם בלתי-תקין (ראה: ע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין, תק-על 89(2) 349). בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993), פסקאות 5 ו- 7, סיכם כב' השופט ג' בך את ההלכה באשר לחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו כדלקמן: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(72 (1)) וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל: ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ, פ"ד כא (1) 351,348) ... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז 113, 126)... ... הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא יפגעו במהלך עבודתם - וחובה כל-כוללת זו נחלקת לחובות-מישנה, ובהן החובה להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש": ע"א 72/57 ,60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1531 ,1529, מפי מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין, ורבים אחרים דוגמתו. כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד , ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות. וכלשון השופט מ' שמגר בע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם, אך דבריו צוטטו במלואם בידי השופט דב לוין בפרשת מלון רמדה שלום, לעיל, שם, 76): 'המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה.' ... אשר לטיב הסיכונים ולאופיים, הוסיף השופט דב לוין ולימדנו בפרשת מלון רמדה שלום (לעיל, שם, בעמ' 76) - בעקבות הלכות קודמות - כי "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה 'רגילה' לבין סכנה 'בלתי רגילה' לגבי הניזוק" (ראה עוד: ע"א 683/77 ברוק נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד לד(160 ,157 (1). ואכן, מטבע הדברים משתנה היקפה של חובת הזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין". 10. ההלכה דלעיל מצריכה את בית המשפט לשאלה האם הסכנה לה נחשף העובד , בנסיבות התאונה שלפניו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". התשובה לשאלה זו איננה תמיד פשוטה: סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד, אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. בע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(1) 157, 160-161 התייחס כב' השופט מ' בייסקי למבחן על פיו יקבע בית המשפט אם הסכנה הינה בלתי רגילה והבהיר, כשהוא מצטט את דבריו של כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז) בע"א 358/56 זאב דגני נגד סולל בונה בע"מ, פ"ד יא' 871, 876 כדלקמן: "על השאלה 'איזוהי סכנה בלתי-רגילה, נשיב, איפוא, לאור המבחן הכפול הזה: משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני-אדם מסוגו אינה מן הרגילות - ועל-כן אין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה - המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו, והתחייב בהטבת הנזק ; ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן. באשר לא יכול היה לראות את הנולד ולחזות את התוצאה מראש, כאמור בסעיף 50 לפקודה הנ"ל. אלא רשאי היה להניח כי המוזמן יישמר מפניה". עובד הוא בוודאי "מוזמן", לפי המבחן המתואר לעיל, ולכן אחריותו של המעביד מתמקדת בשאלה האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי אותו עובד, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורו. בע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167, 169-170 נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים. באותו מקרה הגישה התובעת, מורה בבית ספר, תביעה כנגד מעבידתה בשל נזק שנגרם לה בעת שהעבירה שולחנות וכסאות בבית הספר ממקום למקום וגבה נתפס. בית המשפט דחה את התביעה משום שמצא כי הזזת שולחן או כיסא הינן מפעולות היום-יום, שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים, ואינן מחייבות הדרכה או אזהרה מיוחדת. בית המשפט הפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט א' ברק, כתוארו אז, בע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד לז(1) 113), לאמור: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (שם, בעמ' 126-127). כב' השופט ג' בך מדגיש אמנם בענין שירזיאן הנ"ל, בעמ' 229-230, כי אין לצמצם את חובתם של מעבידים כלפי עובדיהם לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם. אך גם הוא אומר כי ככל שהסכנה "רגילה" יותר, כך אמצעי הזהירות שעל המעביד לנקוט מעטים יותר. וכלשונו: "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש". לפי הלכות אלו נדחתה תביעתו של עובד שנפגע בכף ידו ממברג בעת שעבד על תיקון מכונה בע"א 80/89 אריה טובול נ' אלטן בע"מ, תק-על 91(3) 1306, 1307 (1991). כב' השופטת ש' נתניהו אמרה בפסקה 3: "מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת העובדים על דבר קיומם של סיכונים מסוימים הכרוכים בעבודה. ואין הוא "חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד" (ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874 ,1871)". מטעמים דומים נדחתה תביעתה של מורה שנפלה מכיסא (תקין) עליו טיפסה במהלך עבודתה (ע"א 3041/04 בן הרוש נ' מדינת ישראל, לא פורסם - 5.3.06, כב' השופטת י' וילנר), כמו גם תביעתו של עובד שגבו נתפס כאשר נטל את תיקו מעל גבי מדף שהתקין המעביד (ע"א 2162/90 מצא נ' "אגד", תק-על 93(1) 92, פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור). 2. האופן בו התרחשה התאונה 11. בטרם ניתן יהיה לקבוע האם הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת משום שהעמידה אותה בסכנה בלתי-רגילה, והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעת, יש להכריע בין גרסאותיהם הסותרות של הצדדים באשר לאופן בו התרחשה התאונה במקרה דנן. שהרי ברי כי אם תידחה גרסת התובעת לעניין זה, תידחה התביעה כולה, שכן גם התובעת אינה טוענת כי ניקיון המדפים כשלעצמו העמיד אותה בפני סיכון בלתי-סביר אשר יש בו כדי להטיל על הנתבעות אחריות לנזקיה. לעומת זאת, קבלת גרסת התובעת לא יביא בהכרח לקבלת תביעתה, שכן עדיין יש מקום לברר האם הותרת המדפים הלא-מותקנים על המדף אותו התבקשה התובעת לנקות היווה רשלנות. אומר מיד: בגרסאות שני הצדדים התגלו סתירות, אך בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי גרסתה של התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה הוכחה במידה הוודאות הדרושה במשפט אזרחי. לטענת התובעת, היא התבקשה לנקות את המדפים בחנות עם חומר מסיר שומנים. בעת שעסקה במלאכה זו, נתקלה בשניים-שלושה מדפים ממתכת, אשר טרם הותקנו והיו מונחים על המדף אותו ניקתה. היא הרימה אותם בידה השמאלית והכניסה תחתם את ידה השניה כדי לנקות את המדף. או אז החליקו המדפים מידה השמאלית ונפלו על ידה הימנית (עמ' 3 לעדותה וסעיף 5 לתצהירה). התובעת לא הביאה כל ראיה לגבי טיב המדפים, גודלם ומשקלם ואף לא טרחה לצלמם או לפחות לציירם. אך לפי הראיות שהביאו הנתבעות היו אלו מדפי מתכת קלים וקצרים: באורך של כ- 110 ס"מ, ברוחב של 10 ס"מ ובמשקל של כ- 1 ק"ג כל אחד (שני בעמ' 11 וסעיף 9 לתצהירה). טענתן של הנתבעות, כי לא ברור כיצד מבחינה טכנית יכלו המדפים להחליק מידה השמאלית של התובעת וליפול על ידה הימנית, הינה חסרת יסוד. מדובר באירוע אשר מבחינה טכנית אין כל מניעה שיקרה. כך גם אין ממש בטענת הנתבעות כי הגרסה לפיה המדפים החליקו מידה השמאלית של התובעת, שהיתה משומנת עקב שימוש במסיר שומנים, הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית. בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר, נטען כי התובעת נדרשה לעשות שימוש בחומר מסיר שומנים לצורך ניקוי המדפים, ובהמשך נטען כי המדפים החליקו מידה השמאלית ונפלו על ידה הימנית (סע' 7 לכתב התביעה וסעיפים 4-5 לתצהיר). גם אם בתצהיר לא נאמר במפורש כי המדפים החליקו בעקבות השימוש במסיר שומנים, מדובר בקישור הגיוני ברור בין שני המשפטים. 12. גרסתה של התובעת באשר לאופן בו התרחשה התאונה מקבלת חיזוק מן המסמכים שמולאו בשמה ועל ידה בסמוך לאחר התרחשות התאונה, כמו גם מעדות בעלה שזומן כעד מטעם הנתבעות. הלה העיד כי התובעת סיפרה לו מייד לאחר התאונה "שנפלו עליה מדפים" (עמ' 7). גירסה זו נתמכת במסמכים שנערכו לאחר התאונה. אמנם במכתב מיום התאונה, עליו חתום מוטי אסרף, מנהל החנות באותה עת, ואשר הופנה אל קופת החולים, נאמר כי התובעת "קיבלה מכה ע"י מדף". אך בהודעה על פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, עליה חתמו הן התובעת והן אסרף ביום 20.4.04, כחודש לאחר התאונה, נאמר: "נפל מדף על היד בזמן סידור סחורה". בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, שהוגשה ביום 16.8.04, כתבה התובעת בכתב-ידה: "בסופר שבו עבדתי הרחיבו את המקום הרכבנו מדפים המנהל ביקש לנקות את המדפים בזמן הניקוי היו על המדף עוד מדפים כשניקיתי המדפים נפלו לי על האצבע" (כל המסמכים צורפו כנספח ד' למוצגי הנתבעות). דברים אלו נראים מהימנים לאור העובדה שהם נכתבו בסמוך לאחר אירוע התאונה, ובשלב בו התובעת לא היתה עדיין מיוצגת (כך הבהירה בעדותה בעמ' 6). אכן, במסגרת התביעה שהגישה לביטוח הלאומי נדרשה התובעת לציין אם הגישה או בכוונתה להגיש תביעת נזיקין נגד מעסיקיה והשיבה בתמימות: "אני מקווה להחלים ולא לתבוע תלוי במצב היד בהמשך" (עמ' 4 לתביעה לביטוח הלאומי). דהיינו, במועד בו תארה התובעת את שאירע, כמצוין לעיל, לא היתה לה בהכרח כוונה להגיש תביעה נגד הנתבעות, ולכן אין מקום להניח שהגזימה במכוון בתיאור אופן התרחשות התאונה. 13. בניגוד לגרסת הנתבעות (ראה בהמשך), גרסתה של התובעת היתה בסך הכל עקבית, למעט הסתירה הנוגעת לשאלה האם נפגעה ממדף אחד שהחליק על אצבעה או מכמה מדפים. כך גם צודקות הנתבעות בטענתן כי רק בעדותה, לראשונה, טענה התובעת כי המדפים החליקו על האצבע שלה עם "השפיץ" (עמ' 3). אולם למעט עניין "השפיץ" ומספר המדפים שהחליקו - יתר פרטי האירוע תוארו על ידי התובעת בסמוך לאחר התרחשותו (ראה טופס התביעה לביטוח הלאומי מיום 16.8.04). לא למותר לציין כי טופס התביעה לביטוח הלאומי היה המסמך הראשון שמולא על ידי התובעת עצמה, בעוד שני המסמכים האחרים (ההודעה לקופת החולים וההודעה למל"ל) נכתבו על ידי מוטי אסרף, גם אם אחד מהם נחתם על ידי התובעת (עמ' 4). בטופס התביעה הנ"ל ציינה התובעת כי נפלו על האצבע מדפים - גרסה התואמת את דבריה בתביעה שלפניי, ואינני מייחס חשיבות רבה לכך שכתבה כי המדפים "נפלו" בעוד שבעדותה טענה כי "החליקו". כך גם, אינני סבור כי העובדה שהתובעת לא זכרה אם על המדף שניקתה היו מונחים שניים או שלושה מדפים לא-מותקנים היא עניין "תמוה ביותר", כטענת הנתבעות. חקירתה של התובעת התקיימה למעלה משש שנים לאחר אירוע התאונה, ואין זה מן הנמנע שפרט שכזה יחמוק במהלך השנים מזיכרונה. 14. הנתבעות אינן מכחישות את אירוע התאונה. שני, מנהלת החנות, הודתה כי ראתה את אצבעה של התובעת באותו יום, לאחר התאונה, וכי ראתה שהתובעת שמה קרח על האצבע (עמ' 11). שני העידה כי התובעת סיפרה לה לאחר האירוע כי קיבלה מכה ממדף, וכי הלכה לבדוק במקום מה ארע (עמ' 12 וסעיף 10 לתצהירה). שני טענה כי "היא [התובעת] אמרה שזה כלום והיא יכולה להמשיך לעבוד. היא אמרה שקיבלה מכה קטנה ביד שזה כלום וזה יעבור" (עמ' 13). גרסתה זו אינה סבירה בעיני. אם אמנם סיפרה התובעת אך זאת - כי קיבלה מכה קטנה ממדף - מדוע מצאה שני לנכון להוסיף ולבדוק את העניין והלכה לראות את המקום? לפי תיאורה של שני, ניתן היה לצפות כי תתעלם ממקרה כה זניח. דווקא גרסתה של שני כי הלכה לבדוק במקום בדיוק מה ארע, מחזקת את גרסתה של התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה. 15. לא זו אף זו, בין הצדדים אין גם מחלוקת כי החנות היתה לאחר שיפוץ, וכי המדפים בחנות פורקו והותקנו מחדש ביום אירוע התאונה (עדות שני בעמ' 11). בהקשר זה, דווקא גרסתן של הנתבעות התבררה כ"מתפתחת". הנתבעות הכחישו תחילה בתוקף את טענת התובעת לפיה החנות היתה סגורה ביום בו ארעה התאונה, אף שמדובר בעניין שניתן היה לבררו בקלות (כפי שעשתה שני בתצהירה המשלים). נראה כי הנתבעות ניסו לשוות ליום התאונה נופך של יום ככל הימים. כאשר הוצגו לה רישומי הקופה של החנות, הודתה שני כי החנות היתה סגורה ביום התאונה (עמ' 8). יתר על כן: שני טענה בתצהירה בשלושה מקומות שונים, כי עבודות הניקיון החלו רק לאחר התקנת כל המדפים. בסעיף 7 היא מציינת כי: "...לאחר סיום התקנת כל שורת מדפים, החלו הסדרניות בסידור הסחורה על מדפים אלו". בסעיף 8 היא מבהירה: "בשום אופן לא היה מצב שבו מונחים מדפים בלתי מותקנים על המדף נשוא התביעה". בסעיף 11 היא שבה ומדגישה: "...הרכבת המדפים עליהם נדרשה התובעת לסדר את הסחורה הושלמה לחלוטין עוד בטרם החלה התובעת לעבוד עליהם". בדומה, טענה גם העובדת הדסה בתצהירה: "... לא היה מצב שבו היו מונחים מדפים על מדפים שהותקנו... אנחנו השלמנו את התקנת המדפים ולא השארנו בשום אופן מדפים בלתי מותקנים על המדפים המותקנים" (סעיף 7). גם שלמה שרף טען בתצהירו כי לא ראה לפני התאונה מדפים מונחים על המדף שניקתה התובעת, למרות שהסתובב בחנות (סעיף 4 לתצהירו). גירסה זו, שנועדה לשלול את גירסת התובעת כי נפגעה ממדפים שהיו מונחים על המדף שניקתה, קרסה בחקירתן הנגדית של שני והדסה טויג (הסדרנית הראשית בחנות), באופן המביא למסקנה כי תצהירן היה מגמתי. בחקירתה הנגדית, הודתה שני - תוך סתירת האמור בתצהירה - כי היא אינה יכולה לומר באיזה שלב של היום הותקנו המדפים (עמ' 11), וכי ייתכן שבעת אירוע התאונה - לא כל המדפים היו מותקנים. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי מן המסמכים עולה שהתאונה ארעה בשעה 8:15 בבוקר, כלומר בסמוך לתחילת יום העבודה, עובדה המחזקת את הסברה שלא כל המדפים היו מותקנים באותה עת (ראה מוצגים א'-ב' לתיק המוצגים של התובעת). שני העלתה בעדותה טענה חדשה, לפיה ייתכן שבעת אירוע התאונה היו חלק מן המדפים מונחים על הרצפה, ממתינים להתקנה (עמ' 12). אין מקום לקבל שינוי גירסה זה, העומד בסתירה לתצהירה של שני. גם הדסה טענה - בניגוד לאמור בתצהירה - כי אינה זוכרת מתי הושלמה התקנת המדפים (עמ' 17), והוסיפה כי ייתכן שהיו במקום מדפים שטרם הותקנו. גם היא טענה בעדותה - בניגוד לתצהירה - כי המדפים שלא הותקנו הונחו על הרצפה, אך נמנעה מלומר באופן חד-משמעי כי לא היו מדפים על המדף, ורק אמרה כי אינה זוכרת שכך היה (עמ' 20). סיכומה של נקודה זו: הנתבעות לא הצליחו להפריך את גרסת התובעת, לפיה על המדף אותו התבקשה לנקות היו מונחים 2-3 מדפים נוספים, אותם נאלצה להרים כדי לבצע את מלאכת הניקיון שהוטלה עליה. הנתבעות גם לא הציעו הסבר סביר לשאלה כיצד נפגעה אצבעה של התובעת, אם לא בדרך שתוארה על ידה. לכן יש להעדיף את גרסת התובעת בנקודה זו, חרף כמה סתירות שנתגלו בה, על פני גרסתן הפחות אמינה של הנתבעות. 16. הנתבעות מכחישות כי התובעת קיבלה הוראה לעשות שימוש במסיר שומנים. לטענת שני והדסה, החומר בו נעשה שימוש לשם ניקוי המדפים היה חומר לניקוי חלונות (סע' 7 לתצהיר שני וסע' 4 לתצהיר הדסה). אינני סבור כי לכך חשיבות רבה: בין שהתובעת עשתה שימוש בחומר מסיר שומנים, ובין שעשתה שימוש בחומר לניקוי חלונות, מדובר בחומרים אשר יכולים היו לגרום לכך שהמדפים בהם אחזה התובעת יחליקו מידה. 17. התובעת טוענת כי יש לזקוף לחובתן של הנתבעות את העובדה שהן לא טרחו לזמן את מוטי אסרף, מנהל החנות במועד התאונה, לעדות, ולא מסרו לתובעת את פרטיו, למרות בקשותיה החוזרות ונשנות. אינני מקבל טענה זו. התובעת לא טענה כי עשתה ניסיון עצמאי לאתר את מוטי, ולא הצליחה. לכן, טענתה בהקשר זה נראית מיתממת, בפרט כאשר לתובעת היה אינטרס רב בעדותו של מוטי, אשר יכול היה, לכאורה, לתמוך בגרסתה (ב"כ התובעת הדגישה בסיכומיה כי מוטי הינו עד רלוונטי ביותר). מנגד, הנתבעות הסבירו כי נותק עם אסרף כל קשר בעטיו של סכסוך משפחתי שהביא לפיטוריו מניהול החנות (שני בעמ' 13-14 ושרף בסעיף 3 לתצהירו). בכל מקרה, גם ללא עדותו של מוטי שוכנעתי כי גרסת התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה מסתברת יותר מן הראיות שלפניי, מאשר גרסת הנתבעות. 18. סיכומו של דבר: מקבל אני את גרסת התובעת כי היא נחבלה בידה הימנית במסגרת עבודות ניקיון אותן ביצעה בחנות לבקשת מעסיקיה, תוך שימוש בחומר ניקוי נוזלי, בשעה שהרימה בידה השמאלית 2-3 מדפים קלים שהיו מונחים על המדף אותו ניקתה, ואלו החליקו מידה השמאלית ונפלו על ידה הימנית. בכך הוכח גם הקשר הסיבתי של מעשה הנתבעת (הותרת המדפים הלא-מותקנים על המדף שהתובעת נדרשה לנקות) לבין הנזק שנגרם לה. אלא שבכך אין די - על התובעת להוכיח גם כי בעצם הותרת המדפים הלא-מותקנים על גבי המדף שניקתה חשפה אותה הנתבעת לסיכון בלתי סביר שיש בו כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין. כפי שכבר הובהר לעיל, האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדו איננה מוחלטת. התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבעות התרשלו כאשר לא דאגו לה לסביבת עבודה בטוחה, וכאשר נמנעו מלתת לה הדרכה לגבי אופן הפעולה הרצוי במקרה שבו תיתקל במדפים שלא הותקנו, או לעניין השימוש בחומר מסיר שומנים. הנתבעות טענו כי לא יצרו לתובעת סיכון שהצריך נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים או מתן הדרכה. 3. שאלת אחריותן של הנתבעות לתאונה 19. לאחר שבחנתי את הראיות שלפניי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעות עוולו כלפיה ברשלנות. אמנם המדפים שפגעו באצבעה של התובעת לא היו אמורים להימצא על המדף אותו התבקשה לנקות. אך זאת לא בשל כך שהימצאותם שם היוותה סיכון לעובדים, אלא רק בשל סדר העבודה הנכון. המשימה שהוטלה על התובעת היתה לנקות את המדף לצורך סידור סחורה עליו, ומבחינה זו מדפים לא-מותקנים לא היו אמורים להימצא על המדף המיועד לסידור. כך עולה מדברי שני בתצהירה, בו נאמר כי ניקוי המדף - שעליו היו מונחים לטענת התובעת 2-3 מדפים שטרם הותקנו - "מנוגדת לשיטת העבודה הנהוגה בחנות", ועומדת בסתירה להוראה שקיבלה התובעת לסדר את הסחורה על המדף (סעיף 12). המדפים הלא-מותקנים בהם נתקלה התובעת היו אמורים להיות מותקנים לפני תחילת סידור הסחורה, או מונחים על הרצפה בצד, כפי שאומרת שני בתצהירה (סעיף 12). עם זאת, אינני סבור כי ניתן לראות בעצם הנחתם של 2-3 מדפים קטנים וקלים על המדף המותקן משום רשלנות, או כי ניתן וצריך היה לצפות שדבר זה יהווה סכנה לתובעת. 20. ישנה מידה רבה של הגזמה בטענת התובעת, כי עובדת הימצאותם של המדפים הלא-מותקנים על גבי המדף המיועד לסידור הפכה את המקום ל"סביבת עבודה בלתי רגילה" מבחינתה, או "לסביבת עבודה מסוכנת". כך גם ישנה מידה רבה של הפרזה בטענה כי בשל אי-הסדר והלכלוך ששררו במקום לאחר השיפוץ - אין לראות בעבודה שהוטלה על התובעת לבצע כעבודה רגילה מבחינתה. אינני מקבל את הטענה כי יש הבדל מהותי בין עבודתה הרגילה של התובעת, כקופאית וסדרנית, לבין העבודה שביצעה ביום התאונה. אין מחלוקת כי עבודתה הרגילה של התובעת כללה גם סידור סחורה על המדפים. התובעת אף הודתה כי בעת סידור סחורה על המדפים - נהוג לנקותם תחילה, במידת הצורך (עמ' 5 והדסה בעמ' 17-18). די בכך כדי לשלול את טענת התובעת כאילו העבודה שביצעה ביום התאונה היתה עבודה בלתי שגרתית מבחינתה (אם ניתן לומר, כלל, כי משימה של ניקיון מדפים הינה משימה בלתי שגרתית עבור אדם מבוגר כלשהו). אשר לעובדה כי הנתבעות הורו לתובעת לעשות שימוש בחומר ניקוי - אינני סבור כי הדבר משליך על חובת הזהירות של הנתבעות. נוזל ניקוי איננו חומר מסוכן הדורש הדרכה מיוחדת לפני השימוש בו. מדובר בחומר המצוי כמעט בכל בית, וסביר להניח שהתובעת עצמה עשתה בו שימוש לא-פעם לפני התאונה. גם אי-הסדר ששרר בחנות, או מידת לכלוך גדולה יותר, אינם משנים מהותית טיבה של עבודה זו, שהתובעת היתה מורגלת בביצועה. 21. התובעת התבקשה לנקות מדפים ולסדר עליהם סחורה. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית שאינה דורשת הדרכה או אמצעי הגנה מיוחדים. די במעט שכל ישר על מנת לבצע פעולה זו מבלי להיחשף לסיכונים מיותרים, והנתבעות היו יכולות להניח כי התובעת ניחנה במידה מספקת של תבונה כדי לבצע את המטלה ללא הסברים מיוחדים. עצם הנחתם של 2-3 מדפים קלים וקטנים למדי על גבי המדף אותו התבקשה התובעת לנקות איננו מעשה רשלני, ואין לפניי טענה כי האופן בו הונחו המדפים על המדף היה בלתי סביר. הנתבעות לא היו צריכות לצפות כי לתובעת ייגרם נזק של ממש כתוצאה ממעשה זה, אפילו אם היו יכולות וצריכות לצפות כי התובעת תאלץ להרים את המדפים כדי לנקות תחתם. כפי שהבהיר כב' השופט א' ברק בעניין ועקנין, הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. הנחת 2-3 מדפים בלתי-מותקנים בצורה מסודרת על מדף מותקן (אין טענה כי המדפים הונחו באופן אחר) איננה יוצרת סיכון שניתן לצפותו למי שנתבקש לנקות את המדף, ואשר אותו חובה למנוע. 22. התובעת טוענת - ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת - כי איש לא הדריך אותה במיוחד לפני ביצוע העבודה בה נפגעה. אך הואיל ומדובר בעבודה שגרתית שהתובעת היתה מתורגלת בביצועה, ולמעשה מדובר בעבודה פשוטה שכל עובד בלתי מיומן יכול לבצעה בקלות, לא היה מקום להדרכה מיוחדת. כל עובד סביר שהיה נתקל במדפים הלא-מותקנים היה צפוי לעשות אחת משתיים: להימנע מלנקות את המדף, שכן ממילא לא ניתן לסדר סחורה כאשר מונחים עליו מדפים לא-מותקנים; או להוריד את המדפים הקלים על הרצפה ואז לנקות את המדף ולסדר עליו סחורה. בכל מקרה, גם בדרך בה בחרה התובעת, קרי: הרמת המדפים הלא-מותקנים ביד אחת וניקוי תחתם ביד השניה, לא אמור להיות סיכון מיוחד שניתן לצפותו. ההלכה העולה מן הפסיקה שצוטטה לעיל, הינה כי חובת המעביד היא להרחיק רק סכנות ותקלות שניתן לצפותן מראש, ואין הוא אחראי לסילוק סכנות הנובעות מאופי העבודה עצמה (ראה סעיף 9 לעיל). אין על המעביד חובה לנקוט אמצעים מיוחדים, או לתת הדרכה, כאשר העובד מבצע עבודה שגרתית ופשוטה שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים ובלתי סבירים - כאלו שהחברה אינה רואה אותם במידת חומרה יתירה (ראה סעיף 10 לעיל). כפי שנאמר בפסקי הדין בענין טובול, מצא ובן הרוש הנ"ל, אין צורך להזהיר עובד או להדריכו לגבי סכנות רגילות יום-יומיות, שעובד ממוצע, הנוהג בדרך סבירה, יודע להיזהר מהן. 23. כפי שנאמר בעניין מלון רמדה הנ"ל: "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום". כך גם נדחו תביעותיהם של עובדים שנפגעו מפעולות פשוטות כמו העברת כסאות או שולחנות (מתתיהו הנ"ל); נפילה מכסא (בן הרוש הנ"ל); פציעה ביד ממברג בעת תיקון מכונה (טובול הנ"ל); או נטילת תיק מעל גבי מדף (מצא הנ"ל). בענייננו, "התמודדות" עם 2-3 מדפים קצרים וקלים שיש להזיזם או לנקות מתחתיהם מדף (גם עם חומר ניקוי) איננה משימה המהווה "סכנה בלתי רגילה", או סכנה בכלל - כזו הדורשת נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים או הדרכה. ניתן לסמוך על תבונתו של עובד ממוצע שידע לבצע עבודה זו, שלא היתה כרוכה בסיכון שניתן לצפותו - מעבר לסיכוני היום-יום הרגילים של נפילה או התחלקות. גם אם יש אמת בטענה שהמדפים לא היו אמורים להימצא על המדף שניקתה התובעת, לא היה בעצם הימצאותם שם משום יצירת סיכון שניתן או צריך היה לצפותו. המדפים לא היו להימצא היכן שנמצאו מבחינת סדר העבודה ויעילותה, אך לא מבחינת סיכון מיוחד שהם יצרו. הסיכון שמדף יחליק בעת שיאחזו בו ויפגע באצבעו של עובד, הינו סיכון רגיל הנובע מאופי העבודה. אין מדובר בסיכון יוצא דופן, בעל חומרה יתרה, שניתן לנקוט צעדים למניעתו. ודוק: ההלכה לענין צפיות הנזק היא כי די בכך שהנתבע צפה את עצם התרחשות הנזק או את סוגו, ואין צורך להוכיח כי צפה את היקפו; הנתבע אחראי לכל נזק גופני שנגרם בהתרשלותו, כולל המקרה של "גולגולת דקה", ובלבד שיכול היה לצפות כי עלול להיגרם ממעשהו נזק גופני כלשהו (ראה: דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721, פסקאות 14-16 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור). אך בבואנו לבחון את השאלה האם מעביד היה חייב לנקוט אמצעים למניעת סיכון מסוים, יש להביא בחשבון גם את סוג הסיכון שניתן היה לצפות. במקרה דנא, לא ניתן היה לצפות (מבחינה טכנית), ולא צריך היה לצפות (מבחינה נורמטיבית), סיכון הנובע מעצם הימצאותם של 2-3 מדפים קלים על גבי המדף שניקתה התובעת. 24. המקרה שלפני אינו דומה למקרה שנדון בע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1), 153, 159-160 שם נפל מדף שהונח על גבי ארון על ראשה של התובעת, ונקבע כי המקרה מתיישב יותר עם ההנחה שהיתה התרשלות מצד מי מהמעורבים שכן: "אין דרכם של חפצים מסוגו של המדף הנדון ליפול מגובה אם לא היתה רשלנות באופן הנחתם או השמירה עליהם" (בסופו של דבר, נדחתה התביעה משום שנמצא כי הרשלנות היתה ככל הנראה מצד התובעת). מדפים שהונחו כפי שהונחו במקרה דנא עלולים להחליק וליפול על ידו של עובד המנקה תחתם, כפי שדלי עם מים עלול להחליק מידו של עובד ניקיון ולפגוע באצבע מאצבעות רגליו, או קלסר כבד עלול להחליק מידו של עובד במשרד ולפגוע בו. תאונה מן הסוג שאירע לתובעת, קרי: פגיעה באצבע מחפץ שהחליק מידה, יכול שתתרחש באלף ואחד אופנים לכל עובד. מדובר בפגיעה שגרתית ביותר, כפי שסברה התובעת עצמה מייד לאחר התרחשותה ("חשבתי שקיבלתי מכה וזה יעבור לי": עמ' 6 לעדותה). בכל המקרים הללו אין רשלנות מצד המעביד, שכן לא נדרשו הוראות מיוחדות לעובד או נקיטת אמצעי זהירות בביצוע עבודה שהיא שגרתית ופשוטה. מדובר בסיכון שהוא מסוג הסיכונים הרגילים, שכולנו חשופים להם בחיי היום יום, ואשר התממשותם איננה מביאה להטלת אחריות על מאן דהו. כדברי כב' השופט א' ברק בעניין ועקנין: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין". 25. התובעת מסתמכת בסיכומיה על ההלכה שנפסקה בענין מלון רמדה הנ"ל. באותו מקרה נקבעה אחריותו (החלקית) של המעביד למניעת הסיכון של החלקה במטבח המלון על גבי כתם שמן שהותז מסיר רותח. אך קביעת הרשלנות של המעביד נבעה מעצם הצבת סיר עם השמן ליד המעבר, ואי-שימוש בשיטת ייבוש כתמי שמן באמצעות פיזור חול או נסורת. בנוסף, יש הבדל גדול בין הסיכון הצפוי במקרה של התחלקות עובד על שמן המצוי על הרצפה לבין הסיכון הצפוי לעובד - אם בכלל - מהנחתם של 2-3 מדפים קלים על גבי מדף שעליו לנקותו. 26. נוכח מסקנתי דלעיל, אין לי צורך להתייחס לטענת הנתבעות לפיה אם תיוחס להן רשלנות, הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור גבוה ביותר, עד כדי 100%. אוסיף ואומר כי לו סברתי שהנחת המדפים על המדף מהווה מעשה רשלני, הייתי נוטה דוחה את טענת הנתבעות ולא הייתי מייחס לתובעת אשם תורם חלקי או מוחלט. ההלכה הינה כי על המעביד לצפות גם התנהגות רשלנית או בלתי זהירה מצד העובד , וכי אין בהתנהגות כזו כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד, למעט במקרים של רשלנות כבדה וממשית מצד העובד (ראה ההלכות והפסיקה בסעיף 8 לעיל וכן: ע"'א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433). נטייתם של בתי המשפט הינה שלא להטיל על העובד הנפגע אחריות בשל אשם תורם, למעט במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 229). רק במקרים נדירים ניתן יהיה ליחס לעובד אשם תורם המסיר את האחריות מן המעביד. מקרה זה - לו היה מקום ליחס לנתבעת רשלנות - איננו אחד ממקרים נדירים אלו. ד. סיכום 27. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. אינני סבור שניתן לייחס למעביד במקרה זה רשלנות. התובעת תאלץ להסתפק בתגמולים של המוסד לביטוח לאומי, שהרי מדובר בתאונת עבודה. אינני עושה צו להוצאות בהתחשב במצבה של התובעת ולאור הגרסה שהציגו הנתבעות בתצהירי העדות הראשית בנוגע לדרך התרחשות התאונה. 28. ניתן צו האוסר לפרסם פרטים על מצבה הרפואי או הנפשי של התובעת. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"א, 03 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. אחריות המעביד