להלן החלטה בסוגיית איחור בהגשת בקשה להישפט: החלטה השופט שמואל צור המבקשת הינה חברה פרטית העוסקת בסחר ברזל בניין ובעיבוד ובייצור ברזל. ביום 18.11.2001 ערכה המדינה ביקורת במפעל המבקשת ומצאה חמישה עובדים זרים שהועסקו, כטענת המדינה, בניגוד להוראות החוק. ביום 27.11.2003 השיתה המדינה על המבקשת קנס מינהלי בסך 50,000 ש"ח. המבקשת הגישה בקשה לביטול הקנס במכתב מיום 22.12.2003. התובע המוסמך דחה, במכתב מיום 8.3.2004, את בקשתה של המבקשת לביטול הקנס. לטענת המבקשת, הודעה זו התקבלה אצלה ביום 13.4.2004. ביום 6.6.2004 הגישה המבקשת בקשה להישפט. ביום 6.9.2005 הוציא המרכז לגביית קנסות דרישה נוספת לתשלום החוב בסך 60,000 ש"ח, הכולל תוספת פיגורים. ביום 14.9.2005 פנתה המבקשת אל המדינה בבקשה לעכב את הליכי הגבייה, אולם בקשתה נדחתה. בתשובת המדינה הוסבר למבקשת כי החמיצה את המועד להגשת בקשה להישפט תוך ציון כי ביום 31.7.05 נשלחה לה הודעה כי בקשתה להישפט נדחית בשל חלוף הזמן בהגשתה. ביום 21.11.2005 הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בחיפה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. בית הדין האזורי (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר דב מרדלר ומר ישראל סולומון; עב 4162/05) דחה את בקשת המבקשת בהחלטה מיום 11.1.2006. בית הדין האזורי קבע אין בידיה של המבקשת כל נימוק המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה להישפט. כן קבע בית הדין כי ממסכת העובדות שהוצגו בפניו עולה כי המבקשת התרשלה לאורך כל הדרך במימוש זכויותיה. בית הדין דחה את טענת המבקשת בדבר השוואת מעמדה למעמדה של המדינה מחוסר רלוונטיות. בקשר לזה קבע בית הדין כי "אם היו למבקשת טענות לגבי משך הזמן שחלף עד למועד משלוח הודעת הקנס אליה, שומה היה עליה למצותן עד תום באותו מועד, ואין לה אלא להלין על עצמה אם לא עשתה כן". 3. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית דין זה ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב הליכי הגבייה עד להכרעה בערעור. בהחלטה מיום 22.3.06 קבע בית הדין, כי לא מצא הצדקה להיענות לבקשת המבקשת. עם זאת, ועל מנת לאפשר למבקשת מיצוי הבקשה בפני ערכאת הערעור, החליט בית הדין לקבל את הבקשה בחלקה ולעכב את הליכי הגבייה עד ליום 3.4.2006. מכאן הבקשה להמשך עיכוב הביצוע שהוגשה לנו. 4. המבקשת טוענת כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט (לכל היותר 3 שבועות) נבע מנסיבות שלא היו בשליטתה ועקב חופשת חג הפסח. כן טוענת המבקשת, כי ניתן להכשיר את האיחור, שכן הודעת הטלת הקנס המנהלי הוצאה על ידי המדינה כשנתיים לאחר ביצוע העבירה. עוד טוענת המבקשת כי תשלום קנס על סך 60,000 ש"ח אינו דבר של מה בכך, וגבית הקנס המנהלי עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך ולפגוע בה פגיעה אנושה ואף לגרום לצמצום בפעילותה. כן טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור טובים. 5. המדינה מתנגדת לעיכוב הליכי גבייה. 6. לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות המקרה ולטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המדינה נקטה הליכי אכיפה לתשלום הקנס המינהלי שהושת על המבקשת. נקיטת הליכים שכאלה הינה בסמכות המדינה ובית דין זה אינו מהווה ערכאת ערעור לגבי הליכים אלה. בית הדין האזורי בחן ומצא כי הליכי האכיפה נגד המבקשת ננקטו כדין וכי אין עילה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. על פני הדברים החלטת בית הדין האזורי מבוססת וסיכויי הערעור לכאורה אינם גבוהים. טענת המבקשת כי הליכי הגבייה עלולים לגרום לה נזק בלתי הפיך ואף לגרום לצמצום בפעילותה אינה הצדקה לאי תשלום קנס המוטל כדין ועל כל פנים, טענה זו נטענה בעלמא, בלא כל פירוט או ראשית ראיה לדבר. מעבר לכך לא מותר לציין כי מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה ואין חשש שאם יהיה צורך בהחזר תשלומים שבוצעו - הוא לא ישולם, אם כך ייפסק בערעור. 7. סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי גבייה נדחית. בקשה להישפט