תחנות דלק נכי צה"ל במוקד עתירה זו ניצב מסלול השיקום של נכי צה"ל באמצעות הפעלת תחנות דלק, והשגותיו של העותר על ההחלטות שנתקבלו בעניינו בהקשר זה. הרקע לעתירה - מסלול השיקום באמצעות הפעלת תחנות דלק על-פי הסדר שגובש בשנות השבעים של המאה הקודמת, נמסרו תחנות דלק שנבנו על אדמות מדינה להפעלה על-ידי נכי צה"ל שזהותם נקבעה על-ידי אגף השיקום של משרד הביטחון (להלן: אגף השיקום) לשם שיקומם התעסוקתי. עד לשנת 1998, פעל מסלול השיקום באופן הבא: מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) או אחת מחברות הדלק איתרו מקרקעין המנוהלים על ידי המינהל שניתן להקים עליהם תחנת דלק. מקרקעין אלה הוחכרו לתקופה ארוכה בפטור ממכרז לנכה צה"ל שהומלץ על-ידי אגף השיקום. חברות הדלק הן אלה שפעלו לתכנון ולמימון הקמתה של תחנת הדלק שתוקם באתר הנבחר. מדובר היה במסלול שיקום מבוקש נוכח הרווח הכלכלי הניכר שניתן להפיק מהפעלת תחנת דלק בתנאים שנקבעו בהסדר. המנגנון לבחירת הנכה שיומלץ הוסדר במסגרת הוראה פנימית של אגף השיקום מס' 63.01. ביום 29.7.1998 תוקן חוק משק הדלק (קידום התחרות), התשנ"ד-1994 (להלן: החוק), באופן ששינה את טיבו של מסלול השיקום. החל ממועד זה, צומצם במידה ניכרת היקפן של הזכויות בתחנת הדלק שהוענקו לפונים חדשים מקרב נכי צה"ל. בין היתר, נקבע כי זכויות אלה לא יועברו בירושה ותוקפן יהיה אך למשך חיי הזכיין. שינוי זה הביא להפחתה באטרקטיביות הכלכלית של מסלול השיקום באמצעות תחנת דלק. כמו-כן, צומצם באופן ניכר היצע הקרקעות המוקצות לנכי צה"ל לצורך שיקום (לפירוט נוסף ראו פסק הדין בבג"ץ 7373/02 פריש נ' שר הביטחון ( 18.6.2007)). במהלך השנים שקדמו לתיקון ואחריו, הועלו תהיות בנוגע ליחס עלות-תועלת של מסלול השיקום וכן ביחס לבעיות נוספות בהסדר זה: זמינות נמוכה של קרקעות להקצאה; מורכבות בירוקראטית המצריכה עבודה רבה של עובדי משרד הביטחון; קושי בהקצאה שוויונית ובלתי מפלה, ותחושה של פגיעה בשוויון מצידם של הנכים שלא זוכים לקבל את ההטבה האמורה; לכך נוסף גם חוסר מוטיבציה של נכי צה"ל להשתקם במסלולים חלופיים בעודם ממתינים לאישור ההקצאה במסלול דנן. בתגובתה לעתירה זו, ציינה המדינה כי עד לשנת 2006 שוקמו במסגרת מסלול זה כמאה נכי צה"ל בלבד, מתוך אוכלוסייה המונה עשרות אלפים. נוכח קשיים אלה, נבחנה הסוגיה על-ידי ועדה במשרד הביטחון בראשות האלוף (במיל') רפאל ורדי (להלן: ועדת ורדי). בדו"ח שהוגש על-ידה, עמדה ועדת ורדי על הבעייתיות הטמונה במסלול השיקום האמור וקבעה כי "נזקו גדול מתועלתו". על רקע המלצות ועדת ורדי, החליט מנכ"ל משרד הביטחון בחודש אוגוסט 2002 לבטל את מסלול השיקום האמור. בתוך כך, נקבעו הוראות מעבר הנוגעות לנכי צה"ל שהגישו בקשה לשיקום במסגרת המסלול דנן ועניינם היה בטיפול בעת קבלת ההחלטה על ביטולו. נכים אלה חולקו לארבע קטגוריות: קבוצה א' - נכים שקיבלו המלצה לשיקום במסלול על-ידי הוועדה המחוזית הממליצה שבתחומה תוקם תחנת הדלק, אך עניינם טרם נידון על-ידי הגורם המוסמך לקבל החלטה - הוועדה הארצית המחליטה (להלן: הוועדה הארצית); קבוצה ב' - נכים שמועמדותם אושרה על-ידי הוועדה הארצית והם שובצו לאיתור מסוים, אך שיבוץ זה לא צלח מנסיבות שאינן תלויות באגף השיקום; קבוצה ג' - נכים שאושרו לשיבוץ ספציפי, לפני תיקון החוק בשנת 1998, והחלו בתהליכי הקמת התחנה; קבוצה ד' - נכים שאושרו לשיבוץ ספציפי לאחר תיקון החוק בשנת 1998. בעקבות צעד זה, הוגשו מספר עתירות שתקפו את חוקיותה וסבירותה של החלטת המנכ"ל לבטל את מסלול השיקום. במסגרת עתירות אלה (בג"ץ 7373/02; בג"ץ 10405/03; בג"ץ 1930/04) ניתן צו על-תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא תבוטל החלטת המנכ"ל. העותרים טענו כי ההחלטה עומדת בסתירה להוראתו המפורשת של סעיף 6 לחוק משק הדלק, שזו לשונו: הקצאת מגרשים לנכי צה"ל 6. חלק מכלל המגרשים שישווק המינהל לצורך הקמת תחנות תדלוק יוקצה לנכי צבא הגנה לישראל, בהתאם להסדר, כפי שאומץ בהחלטת הממשלה. הניסיונות לשנות את הסעיף בהליכי חקיקה לא צלחו, ובתחילת שנת 2006 הודיעה המדינה לבית משפט זה (במסגרת הדיון בעתירות שנזכרו לעיל) כי היא אינה רואה מנוס מלשוב ולפעול בהתאם לסעיף החוק, קרי: להחיות את הטיפול במסלול השיקום באמצעות תחנות דלק, לפי התנאים והקריטריונים שנקבעו בשנת 1998. לא הובהר מה נפקותן של הקטגוריות השונות שנקבעו במסגרת הוראות המעבר, שעה שנזנחה ההחלטה בדבר ביטול המסלול, אך בנסיבות העניין - כפי שיפורטו להלן - לא מצאנו כי יש בכך כדי לשנות את הכרעתנו. עניינו של העותר העותר הינו נכה צה"ל המשותק בידיו וברגליו. בחודש פברואר 1989 החליט אגף השיקום לאשר את מועמדותו של העותר לשיקום באמצעות קבלת זיכיון לניהול תחנת דלק על הכביש המחבר בין צומת גלעם לצומת עין אפק. בחודש יוני 1995, לאחר שנתברר כי על המקרקעין שנועדו להקמת תחנת הדלק עתיד להיסלל כביש עוקף-קריות, ביקש העותר להפעיל את תחנת הדלק במיקום חלופי. בעקבות זאת, המליץ סגן ראש אגף השיקום בפני המינהל להחכיר לעותר קרקע חלופית בפטור ממכרז לשם הפעלת תחנת דלק בתל-חנן. בחודש אוגוסט 1995, בוטלה המלצה זו, לאחר שהובהר כי ניתן יהיה להפעיל את תחנת הדלק במיקומה המקורי לתקופה של מספר שנים עד להשלמת הליכי התכנון והתחלת העבודות לסלילת כביש עוקף קריות. בתוך כך, ויתר העותר על ההקצאה הקבועה שהוצעה לו להקמת תחנה בתל-חנן. במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בין העותר וחברת "פז" בע"מ (להלן: חברת פז) מצד אחד, לבין עיריית קרית ביאליק ונתיבי כרמל מצד שני, התחייבו העותר וחברת פז כי יהיה עליהם לפנות את תחנת הדלק בעין אפק כאשר התכנית לסלילת כביש עוקף קריות תצא אל הפועל. עוד סוכם כי העותר וחברת פז יוכלו לתבוע פיצוי כספי בגין אובדן רווחים והשקעות רק אם פינוי תחנת הדלק יידרש לפני חלוף עשר שנים ממועד מתן ההתחייבות. העותר הפעיל את תחנת הדלק במשך למעלה מעשר שנים, עד שבחודש ינואר 2006, נמסרה לו הודעה שלפיה הליכי התכנון של כביש עוקף קריות הושלמו, וכי עליו להרוס ולפנות את תחנת הדלק כדי לאפשר את הוצאת התכנון אל הפועל. בסמוך למועד זה, פנה העותר אל אגף השיקום וביקש כי המינהל יקצה לו קרקע חלופית להקמת תחנת דלק בפטור ממכרז, חלף התחנה הקיימת שהוא נדרש לפנות. עוד הוא ביקש כי הקצאה זו תיעשה לפי הכללים שהיו בתוקף במועד שבו ניתנה לו ההקצאה המקורית (לפני התיקון לחוק משנת 1998). משנדחתה בקשתו, פנה העותר לבית משפט זה. בתגובת המדינה לעתירה, נטען כי האפיק הראוי לבחינת בקשת העותר הוא הבאת עניינו בפני הוועדה הארצית המחליטה. עמדתה של המדינה בתגובה זו היתה כי יש להכליל את העותר במסגרת קבוצה ב' (נכים שקיבלו שיבוץ ספציפי, אך זה לא צלח בשל נסיבות חיצוניות). בחודש ינואר 2007, התכנסה הוועדה הארצית והחליטה להמליץ בפני המינהל להקצות לעותר קרקע חלופית בפטור ממכרז בעיר מודיעין, לשם הקמת תחנת דלק חדשה. עם זאת, בחודש מרץ 2008, הודיע המינהל כי היתכנות הקמת תחנת דלק על גבי המקרקעין המדוברים היא נמוכה, ועל כן בוטלה ההקצאה החלופית. ביום 16.4.2008 התקיים דיון אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט אזרחי), עו"ד שרית דנה, שבמסגרתו נידון מסלול השיקום באמצעות הפעלת תחנות דלק. בתוך כך, עלה לדיון עניינו הפרטני של העותר. בסיכום הדיון נקבע כי על רקע מכלול הנסיבות בעניינו של העותר, אין מקום להעמידו בראש רשימת המומלצים להקצאה חדשה של קרקע בפטור ממכרז. העותר טען בפנינו כי הנחיית המשנה ליועץ המשפטי בעניינו ניתנה בחוסר סמכות, שכן הגורם המוסמך להחליט בעניינים אלו הוא הוועדה הארצית. עוד נטען כי החלטת הפורום ניתנה בלי שהתאפשר לו לשטוח את טענותיו. אשר על כן, תבע העותר כי החלטת הוועדה הארצית מחודש ינואר 2007 להקצות לו קרקע חלופית באזור מודיעין תוחזר על כנה, ולחלופין, שתוקצה לו קרקע להקמת תחנת דלק באתר שימצא בכוחות עצמו. בעקבות דיון שנערך בפנינו בחודש נובמבר 2010, הודיעה המדינה כי עניינו של העותר יועלה בשנית לדיון בפני הוועדה הארצית, לשם בחינת בקשתו להקצאה חלופית. ביום 15.3.2011, התכנסה הוועדה הארצית והחליטה פה-אחד כי אין מקום להחזיר את העותר לרשימת הנכים הממתינים לקבלת תחנת דלק. בהחלטת הוועדה נאמר כי העותר קיבל בעבר הקצאה לתחנה, ואף הפעיל אותה במשך תקופה של למעלה מעשר שנים. אשר על-כן, בשל שיקולי צדק חלוקתי, אין מקום להעניק לו עדיפות על פני נכים אחרים שטרם קיבלו הקצאה כאמור. הוועדה עמדה על כך שהעותר העדיף להפעיל את תחנת הדלק בעין אפק למרות שידע כי מדובר בהקצאה זמנית בלבד, ועל אף שעמדה בפניו האפשרות להמתין להקצאה קבועה. עוד נאמר כי ההחלטה הקודמת של הוועדה הארצית מחודש ינואר 2007 - שבה ניתנה לעותר הקצאה חלופית - יסודה בטעות, וכי אין מקום להחזירה על כנה. בהודעתו מיום 12.7.2011, משיג העותר על כך שהוועדה הארצית הלכה בעקבותיה של חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והפכה את החלטתה הקודמת מחודש ינואר 2007. לדבריו, הוועדה לא הייתה מוסמכת לדון מחדש בעצם זכאותו להקצאה חלופית, אלא אך ורק בבחירת המיקום המתאים לכך. לשיטתו, החלטת הוועדה מחודש ינואר 2007 שבגדרה הוחלט להקצות לו קרקע במודיעין לשם הפעלת תחנת דלק, מחייבת את המשיבים. דיון והכרעה בהתאם להוראת אגף שיקום מס' 63.01, הוועדה הארצית המחליטה, המורכבת מראש אגף שיקום וסגנו, היועץ המשפטי לאגף השיקום ומיו"ר ארגון נכי צה"ל, היא הגורם המוסמך להחליט בנוגע לזכאותו של פלוני לשיקום באמצעות מתן זיכיון להפעלת תחנת דלק. בענייננו, ההחלטה האחרונה בעניינו של העותר מיום 15.3.2011 התקבלה על-ידי ועדה זו. בנסיבות אלה, גם אם היינו מניחים כי ההנחיה הקודמת בעניינו של העותר (שנתקבלה במסגרת הדיון אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה) לא ניתנה כדין - ובשאלה זו אין אנו נדרשים להכריע - הרי שההחלטה האחרונה בעניינו של העותר היא הנתונה לביקורתנו בשלב זה, וזו ניתנה על-ידי הגורם המוסמך. משקבענו כי החלטה זו נתקבלה בסמכות, נעבור לבחון את שיקול הדעת של הרשות בקבלתה. ככל החלטה מינהלית, כך גם החלטת הוועדה הארצית שלא להמליץ על הקצאת קרקע לעותר נדרשת לעמוד בכללי המשפט המינהלי. על ההחלטה להתקבל בעקבות הליך ראוי והוגן, ועל בסיס תשתית ראייתית מספקת. כמו-כן, על ההחלטה להיות סבירה והוגנת לגופה, ולהישען על שיקולים ענייניים, בלא שרירות והפלייה (בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל, פסקה 42 ( 16.11.2010); בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29 (1983))). כידוע, בית משפט זה יימנע בדרך כלל מלהתערב בהחלטות המתקבלות על-ידי הרשות המינהלית המוסמכת, אשר בידיה מכלול הנתונים המקצועיים הרלוונטיים, ולא ישים עצמו בנעליה שלה (ראו למשל 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 43 (לא פורסם, 9.6.2011) (להלן: עניין פורום הערים)). אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את החלטת הוועדה ואת פרוטוקול הדיון שהוביל לקבלתה, לא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק את התערבותנו. מדובר בהחלטה מנומקת שבמסגרתה ניתן משקל הן לשיקולי מדיניות כלליים, הן לנסיבותיו הפרטניות של העותר. דיוננו להלן יתחלק לשניים. חלקו הראשון יתמקד בהחלטה שקדמה להגשת העתירה; בחלק השני נעסוק בהחלטות שהתקבלו בשלב שבו העתירה היתה תלויה ועומדת. האם לעותר יש זכות קנויה שתיושם בעניינו המדיניות שנהגה במועד החלטת ההקצאה בשנת 1989 ו- 1992? רשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה בכל עת, ולעתים היא אף מחויבת לעשות כן, כדי להתאימה לצרכי המציאות המשתנה (ראו: בג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך - הגף להערכת תארים מתקדמים ( 11.5.2010) (להלן: עניין לביא-גולדשטיין); בג"ץ 627/82 ליבמן נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד לח(1) 645 (1984)). בעניין בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466 (1982), סקר בית משפט את ההלכה הפסוקה שלפיה "אין לשום אדם זכות מוקנית שמדיניות כלכלית, שעליה ביסס את חישוביו העסקיים, תימשך" (שם, בעמ' 470): "משניתנה הטבה, אין לו לאזרח 'חזקה או זכות קנויה במצב הקיים' ... 'ואין לשום אדם זכות קנויה שמדיניות כלכלית מסויימת, הנוחה לו, תימשך' ... על-כן, רשאי המינהל בכל עת לשנות את מדיניותו 'ולא יישמע אדם בטענה ששם מבטחו בהסדר הקיים ושעל סמך זה קיבל על עצמו התחייבויות. אין ביטול כזה אלא צרת הרבים, ולזה, כנראה, כל אחד חייב להיות מוכן' ... 'ואם שינוי במדיניות גורם נזק כלכלי לשכבה מסוימת של האוכלוסייה או לענף כלכלי מסוים, הרי הדרך לתיקון העוול, אם קיים כזה, היא על-ידי פעולה בשטח הציבורי' .. נמצא, כי אדם, הנוטל סובסידיה או כל הטבה אחרת מהרשות הציבורית, נוטל על עצמו סיכוי עם סיכון, והסיכון הוא, כי הסובסידיה או ההטבה יבוטלו או ישונו, ועליו לכלכל מעשיו תוך לקיחת אפשרות זו בחשבון שיקוליו" (שם, בעמ' 471-470; ראו גם: בג"ץ 8013/10 המועצה אזורית אשכול נ' ראש הממשלה ( 8.8.2011); בג"ץ 2979/09 מפעלי אנקורי בע"מ נ' משרד החינוך ( 24.11.2010)). עם זאת, ההחלטה בדבר שינוי מדיניות היא החלטה מינהלית לכל דבר ועניין, וכפופה לביקורת שיפוטית (עניין לביא-גולדשטיין, פסקה 21 וההפניות שם). גם בהינתן סמכותה של הרשות לשנות את מדיניותה, יש לזכור כי "עצם החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה - עשויה להיפסל מקום בו אין בה בהחלטה סבירות, או שנגרמת למסתמך פגיעה במידה העולה על הנדרש" (שם, פסקה 25). בענייננו אין מדובר בשאלה של תחולה למפרע במובנה הקלאסי, שכן שינוי המדיניות לא הביא לביטול זיכיון קיים של העותר, כי אם לדחיית בקשתו לקבל זיכיון חלופי בתנאים דומים. עם זאת, לטענת העותר, ההחלטה העקרונית בדבר זכאותו לשיקום באמצעות תחנת דלק התקבלה בראשית שנות התשעים, ועל כן היא ממשיכה לחייב את הרשות, גם אם בשל נסיבות חיצוניות נאלץ לפנות את תחנת הדלק הספציפית שהפעיל. מן הטעם הזה, הוא סבור כי פרטי ההסדר שחל עובר לשינוי משנת 1998 ותנאיו צריכים להמשיך לחול בעניינו. בבואנו לבקר את סבירות החלטת הרשות נדרשים אנו לאזן בין שני שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים. מחד, האינטרס הציבורי שעמד בבסיס שינוי המדיניות הכללית; ומנגד, אינטרס ההסתמכות של העותר. בראשית דברינו, עמדנו על השיקולים הכלליים שהביאו את הרשות לשנות את מדיניותה לאורך השנים ולצמצם את היקפו של מסלול השיקום ותנאיו. בין היתר, עמדנו על מיעוט הנהנים ממסלול השיקום לעומת הביקוש הרב; מספר ההקצאות הזעום; שיקולי יעילות מנהלית; וכן שיקולים של צדק חלוקתי בין אוכלוסיית הנכים כולה. נוכח עצמתם ומשקלם של שיקולים אלה, איני סבור כי אינטרס ההסתמכות של העותר בהקשר זה מצדיק התערבות בהחלטתה המקורית של הרשות (עובר להגשת העתירה) שלא להקצות לעותר קרקע חלופית בדפוס שהיה נהוג עובר לשינוי המדיניות. יש לזכור כי העותר היה מודע לכך שההקצאה שניתנה לו להפעלת תחנת דלק בשנת 1995 היא זמנית בלבד, ואף-על-פי כן ויתר על החלופה הקבועה שהוצעה לו בתל-חנן. אמנם, העותר הבהיר במכתב הוויתור כי אין בכך משום ויתור על "זכותו לשיקום באמצעות תחנת דלק לכל ימי חייו". עם זאת, לא מצאנו כי התחייבות ברוח זאת ניתנה לעותר על-ידי המשיבים, ולכך יש לתת משקל בבחינת אינטרס ההסתמכות והצפייה שלו. שינוי עמדת המשיבים תוך כדי הדיון בעתירה אין חולק כי החלטתה החדשה של הוועדה בעניינו של העותר שונה מההחלטה שנתקבלה בחודש ינואר 2007, ומעמדת המשיבים בשלבים הראשונים של הדיון בעתירה. הלכה היא כי רשות מינהלית מוסמכת לעיין מחדש בהחלטות שנתקבלו על-ידיה ולשנות את עמדותיה עם שינוי הנסיבות (השוו: סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; דפנה ברק-ארז המשפט המינהלי כרך א 375-374 (2010) (להלן: ברק-ארז)). סמכותה של הרשות המנהלית לשנות החלטה קודמת צריכה להיות מופעלת בהתאם לעקרונות הכלליים של שיקול הדעת המנהלי (ראו: בג"ץ 11269/03 כמאל נ' שר המשפטים, פ"ד נט(3) 205 (2004)). העובדה שמדובר בהחלטה שיש בה משום שינוי של החלטה קודמת צריכה להילקח בחשבון בבחינת סבירותה של ההחלטה החדשה, אשר צריכה לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי שביסוד הביטול לבין הפגיעה שעלול השינוי לגרום לפרט (ראו: בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 11-10 (1991)). בהחלטתה האחרונה בעניינו של העותר, ציינה הוועדה כי ההחלטה מחודש ינואר 2007 "יסודה בטעות". אמנם, ניתן לטעון כי ההחלטה החדשה אינה ביטול או שינוי של ההחלטה הקודמת, שכן זאת לא צלחה בגלל נסיבות חיצוניות לצדדים. עם זאת, אין חולק כי חל שינוי בעמדת המשיבים ביחס לבקשתו של העותר תוך כדי הדיון בעתירה הנוכחית. עמדתה המקורית של המדינה - שבאה לידי ביטוי בתגובותיה הראשונות לעתירה ובהחלטת הוועדה הארצית מחודש ינואר 2007 - הייתה כי יש להכליל את העותר בקבוצה ב' של הוראות המעבר, ולהקצות לו מקרקעין לשם הקמת תחנת דלק. עמדתה הנוכחית של המדינה - שהותוותה לראשונה במסגרת הדיון שנערך בפני המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ואומצה בגדר החלטת הוועדה הארצית מיום 15.3.2011 - היא כי אין מקום להקצות לעותר מקרקעין במסגרת מסלול השיקום הנדון. בהלכה הפסוקה נקבעו מספר הבחנות בין סוגים שונים של "טעות" לעניין שינוי החלטה מינהלית. הבחנה אחת היא בין טעויות שבשיקול דעת, שלגביהן תהיה הרשות בדרך-כלל קשורה בהחלטתה, לבין טעויות טכניות, שלגביהן תוכל בדרך-כלל הרשות לחזור בה מהחלטתה. הבחנה נוספת היא בין טעות שנגרמה באשמת הרשות לבין טעות שנגרמה בעטיו של האזרח. הביקורת על החלטת הרשות אינה מתמצית בהבחנות הללו. גם כאן - כמו בגדרי בחינת שינוי מדיניות הרשות שבה עסקנו לעיל - נדרשת עריכת איזון בין האינטרסים השונים: אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המנהלית, ומנגד - האינטרס הציבורי העומד בבסיס שינוי ההחלטה (ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות ואחזקות בע"מ פסקה 29 ( 28.10.2010); ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5) 538, 557 (2005); ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177, 194 (1995); ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב, פ"ד לז(1) 337, 352-344 (1983); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1007-1004(1996); ברק-ארז, בעמ' 400-389). נראה כי ה"טעות" שאליה מתייחסת הוועדה הארצית היא בכך שבמסגרת הדיון הקודם שערכה בעניין לא ניתן משקל מספיק לשיקולים הצריכים לעניין. להשקפת הוועדה, הביקוש העצום לשיקום במסלול זה לעומת מספרם המועט של איתורי הקרקע הניתנים להקצאה (מאה הקצאות במענה לאלפי בקשות - נכון לשנת 2006), חִייב מתן משקל רב יותר לשיקולים של צדק חלוקתי, מאשר זה שניתן במסגרת ההחלטה מחודש ינואר 2007. בנסיבות העניין שלפנינו, העותר זכה לקבל זיכיון להפעלת תחנת דלק, ואף הפעיל אותה במשך למעלה מעשר שנים. זאת, בניגוד לנכים אחרים במצבו שטרם ניתנה להם האפשרות לעשות כן. בפסיקתנו נקבע לא אחת כי הרשות המינהלית חייבת להביא בחשבון במסגרת שיקוליה עקרונות של צדק חלוקתי (עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים ( 14.9.2010); בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 66-64 (2002)). ואכן, נראה כי - נוכח הנתונים החריגים עליהם עמדה הוועדה בהקשר זה - שיקולים מעין אלה תומכים במסקנה שאליה הגיעה הוועדה הארצית בהחלטתה החדשה, שבמסגרתה העדיפה את עניינם של נכים אחרים - שלא זכו להקצאה בעבר - על-פני עניינו של העותר. מנגד, איני סבור כי קיים לעותר אינטרס הסתמכות אשר גובר על האינטרס הציבורי שעליו עמדה הוועדה בהחלטתה, במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה. ההחלטה משנת 2007 - שניתנה כאמור תוך כדי ניהולו של ההליך הנוכחי, ועמדה בעינה במשך פרק זמן מוגבל - לא הקימה לעותר אינטרס הסתמכות המצדיק את ביטול ההחלטה החדשה בעניינו. ההחלטה להקצות לעותר קרקע בעיר מודיעין לא יצאה אל הפועל בשל טעמים שאינם תלויים באגף השיקום, ודבר זה הובא לידיעת העותר תוך זמן סביר. כבילת שיקול הדעת בהודעתו מיום 12.7.2011, טוען העותר כי ההנחיה שניתנה על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בעניינו, ולשיטתו - ניתנה בהיעדר סמכות, כבלה את שיקול דעתה של הוועדה הארצית. לשיטתו, הוועדה הארצית, שהיא הגורם המוסמך להכריע בעניין, אימצה את עמדת המשנה ליועץ המשפטי תחת הפעלת שיקול דעת באופן עצמאי. לא מצאתי כי יש בטענה זו ממש. אכן, כלל ידוע הוא כי החוק מקנה את הסמכות לרשות מסוימת, ועליה להפעיל את סמכותה בעצמה. הגוף המוסמך נהנה מעצמאות בהפעלתו של שיקול הדעת שנמסר לו, הן בהיבט של פעולה בלא הנחייה מגורמים ממונים או אחרים, הן בהיבט החובה להפעיל את שיקול הדעת בעצמו ולא להעבירו לאחרים (ראו: ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 257 (1985); ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933, 945 (2004); בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים ( 7.7.2010); ברק-ארז, בעמ' 173-159). בצד האמור, אין כל פסול בכך, שלצורך הפעלת שיקול דעתה תסתייע הרשות המוסמכת בחוות דעת של גורם חיצוני (ראו בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501 (1989)), קל וחומר הוא שרשאית היא להיעזר בחוות דעת שניתנות על ידי היועץ המשפטי לממשלה או מטעמו. במקרה דנן, הוועדה הארצית נתכנסה לדון בעניינו של העותר, ובמסגרת דיון זה נפרשו כלל השיקולים הרלוונטיים. מהחלטתה המנומקת של הוועדה עולה כי גם אם לחוות דעתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ניתן משקל ניכר, אין לנו יסוד לקבוע כי ההכרעה בעניינו של העותר - שניתנה פה אחד - אינה משקפת את עמדתה העצמאית של הוועדה (בנסיבות אלה, לא עולה צורך להרחיב בשאלת משקלה המיוחד של חוות דעת שניתנת על ידי היועץ המשפטי לממשלה. לעניין אחרון זה, ראו: בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה ( 12.10.2008)). סיכום העותר הפעיל תחנת דלק במסגרת מסלול השיקום לנכי צה"ל במשך למעלה מעשר שנים. עם סגירת התחנה, ביקש העותר לקבל הקצאה חלופית. במסגרת הדיון בעתירה דנן, הביעו המשיבים את הסכמתם להעלות את עניינו בפני הוועדה המוסמכת, תוך המלצה להכלילו בקבוצת הזכאים להקצאה חדשה. ואכן, הוועדה החליטה לאשר לו הקצאה של קרקע חלופית. הקצאה זו לא עלתה יפה, ועניינו של העותר שב ועלה לדיון. בסופו של יום, הגיעה הוועדה לתוצאה שונה והחליטה להסיר את שמו של העותר מרשימת הזכאים. לאחר שבחנו את השיקולים שהביאו לקבלת ההחלטה העדכנית בעניינו של העותר, מצאנו כי מדובר בהחלטה שנתקבלה תוך איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס ההסתמכות של הפרט, תוך מתן משקל ראוי לשיקולי צדק חלוקתי ולנסיבותיו האישיות של העותר. לא מצאנו כי יש בהחלטה משום חריגה ממתחם הסבירות. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אציע לחבריי לא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. צבאנכי צה"לתחנת דלקצה"לדלק