כללי 1. לפני תביעה למתן צו עשה לסילוק צובר גז ולפיצוי כספי בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובעים בשל הצבת הצובר בגינתם. התובעים הם בעלי זכויות החכירה בדירה הנמצאת ברח' דוכיפת 12/3 במבשרת ציון והידועה כחלקה 135 בגוש 30537 במגרש 130 (להלן: "הדירה"). הנתבעת 1, פז גז ירושלים בע"מ, היא חברת גז המספקת שירותי גז (להלן: "הנתבעת"). הנתבעים 2-5 הם בעלי הזכויות בדירות האחרות בבית שעתיד להירשם כבית משותף על גבי חלקה 135. לתביעה זו קדמה תביעה שהגישו התובעים לסילוק הצובר כנגד הקבלן שבנה את הדירה, מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ (להלן: "הקבלן") (ת.א. 1293/99 קול נ' מ. בן גיאת) ואולם, חברה זו פורקה בצו בית המשפט המחוזי בירושלים (צו פירוק מיום 4.6.01, נספח יח' לתצהיר התובעים). התביעה שלפני הוגשה בשנת 2004 על ידי התובעים עצמם, ללא יצוג עו"ד, וכתב התביעה התפרש על פני שני עמודים. ואולם בחלוף השנים, התפתחה ותפחה התביעה, הוגש כתב תביעה מתוקן בשנית, בו כבר היו התובעים מיוצגים על ידי עורך דין, נוספו נתבעים נוספים, ושמיעת הראיות וההליכים נמשכו מספר שנים. נסיונות לסיום המחלוקת בדרך של גישור ומתן פסק דין בהסכמה לא עלו יפה. כך, ביום 9.4.06, לאחר שנשמעו מקצת העדים, נערך ביקור במקום, במעמד התובעים וב"כ, ב"כ הנתבעת ונציגי הנתבעת מר עוזי אברהם ושמואל ארד. להלן דו"ח הביקור: "דירת התובעים נמצאת ברח' דוכיפת 12/3 מבשרת ציון. צובר הגז נשוא התובענה נמצא בגינת הבית בצד הצפוני. בקצה הגינה קיים בור בשטח 1.90X 1.5 מ' בעומק 90 ס"מ עד למכסה הצובר והשעונים וכן מטר נוסף לעומק בו טמון הצובר. קיים שער ברזל קטן בגדר הצפונית דרכו נכנסים לשטח הגינה על מנת למלא את הצובר בגז. גודל הצובר-אורכו 5 מ' וקוטרו 1 מ'. אין גידור לבור בו טמון הצובר, למעט מס' לבנים בודדות מסביב". במעמד הביקור במקום ובהמלצת בית המשפט הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכם פשרה כדלהלן: "1. צובר הגז נשוא התובענה ינותק ממערכת הגז ויחדל לשמש כצובר גז פעיל המשמש את כלל דיירי הבית. הגז שבצובר ירוקן ובמקום הגז ימולא המיכל במים. שעוני הגז יוסרו ממקומם והבור ימולא באדמת גן עד לגובה מפלס הגינה. 2. במקום הצובר הישן שנותק, יותקן צובר גז חלופי חדש. צובר זה יותקן בשטח החנייה הצמודה לגינת התובעים, המהווה רכוש משותף לכלל בעלי הדירות בבית. 3. הניתוק וההתקנה יעשו על ידי הנתבעת ועל חשבונה בלבד. 4. לאחר התקנת הצובר החדש והטמנתו באדמה, יכוסה השטח באספלט באופן שלא ימנע חניית רכבים בשטח החנייה, והשטח ישמש, כפי שנעשה עד כה על ידי בעלי הדירות. 5. מוסכם כי אין בהסכם זה, כדי לייתר הצורך בקבלת היתר מרשויות התכנון, אם יש צורך בקבלת היתר, כאמור. 6. הסכם זה יובא לידיעת בעלי הדירות בבית המשותף, אשר יובהר להם כי ההסדר הוצע על ידי בית המשפט בביקור במקום, תוך ידיעה כי אין בהעתקת הצובר ממקומו משום פגיעה בזכות הקניינית של יתר בעלי הדירות. 7. ב"כ התובעים מבהיר לבית המשפט על פי מיטב ידיעתו כי עד כה טרם נרשמו זכויות בעלי הדירות בלשכת רישום המקרקעין וזאת, בין השאר, בשל המחלוקת לגבי מיקום הצובר. לפיכך הסכם זה יביא לקידום הליכי רישום הזכויות. 8. אם תוגש התנגדות של מי מבעלי הדירות להסכם זה, אשר יובא כאמור, לידיעת יתר בעלי הדירות, תוגש התנגדות לבית המשפט בתיק זה והמתנגד יצורף כצד להליך ויתקיים דיון בעניינו. 9. האמור בהסכם זה יבוצע על ידי הנתבעת תוך 90 יום מהיום, אם לא יהא מכשול לבצעו אשר אינו בשליטתה. אם יהא צורך בקבלת היתר ולא ניתן היתר שכזה, יבוטל ההסכם וההליכים יחודשו עפ"י הודעת ב"כ התובעת. 10. לאחר ביצוע האמור בהסכם, לא תהא לתובעים כל טענה ו/או תביעה כנגד הנתבעת באשר לצובר הגז נשוא תביעה זו. 11. ב"כ הצדדים מבקשים ליתן למוסכם תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות". למוסכם ניתן ביום 6.4.06 תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות. הנתבעים 2-4 התנגדו להסכם שקיבל תוקף של פסק הדין ולפיכך, ביום 22.2.07, בוטל פסק הדין והתביעה תוקנה על ידי צירוף בעלי הדירות בבית המשותף כנתבעים בתביעה המתוקנת. לאחר מכן נמשכו ההליכים, כאשר ארבעת בעלי הדירות בבית המשותף נוספו כנתבעים. הסוגיה שבין הצדדים נדונה בעקיפין גם בבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת בקשת מפרק חברת הקבלן למתן הוראות בנוגע לרישום המקרקעין כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין. נקבע, כי המפרק רשאי לחתום על כל המסמכים הנדרשים לשם רישום הבית כבית משותף, אולם אין באותה החלטה כדי להוות וויתור של המשיבים- התובעים כאן, על כל טענה בדבר הצובר (החלטת כב' השופט י' שפירא מיום 1.12.05 בבש"א 6728/04, פש"ר 238/00, מוצג ת/1). טענות התובעים 2. התובעים טענו כי הנתבעת והקבלן החליטו על דעת עצמם להציב צובר גז בגינתם הפרטית באופן המהווה הסגת גבול, הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין וחוק רישוי עסקים על תקנותיו. כן נטען למטרד ליחיד הפוגע ומפריע לשימוש הסביר של התובעים במקרקעין שבבעלותם. לטענתם, מדובר בצובר מרכזי המשמש את כל הדיירים בבניין, והגישה אליו ומילויו יכולה להתבצע אך ורק משטח גינת התובעים, תוך הפרעה לפרטיותם והטרדתם. לטענתם, רק לאחר שרכשו את הדירה מהקבלן גילו כי בגינתם הותקן צובר גז, ומאז לא חדלו מלעשות ככל יכולתם כדי לסלקו מגינתם. התובעים טענו, כי הוכיחו שהצבת הצובר נעשתה שלא על פי היתר כדין, אין כל תוכנית מאושרת, היתר בניה או אישור מכון התקנים להצבתו. מנגד, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפלישה והסגת גבולם של התובעים הייתה כדין ועל כן יש לקבל את התביעה. עוד טענו התובעים, כי צובר הגז אינו תואם את היתר הבניה (מוצג מ/1) ומסיבה זו לא ניתנה תעודת גמר לחלקת התובעים, להבדיל מחלקה 138 הסמוכה, אשר נרשמה בלשכת הרישום לאחר קבלת תעודת גמר. התובעים הוסיפו, כי יש לדחות את טענת הנתבעת שבידיה אישור משרד העבודה דאז להתקנת צובר גז (נספח ג' לתצהיר מר קיאלי), שכן הצובר מתיר לנתבעת להתקין שני צוברים בלבד, בעוד שהיא התקינה ארבעה צוברים, ואינו מתיר לנתבעת הצבת צובר בגינת התובעים. עוד טענו התובעים, כי הצבת צובר הגז בגינתם לא באה לידי ביטוי בחוזה המכר שלהם ערב חתימתם על חוזה רכישת הדירה הצובר לא היה קיים, ועל כן הקבלן והנתבעת לא היו רשאים להציבו בגינתם. על פי התשריט שהוצג בפני התובעים, בטרם רכשו את הדירה, הקבלן אמור היה להקים אשפתון שכניסתו מהרחוב הציבורי ושבתוכו ימוקם פח אשפה, כפי שסומן גם בהיתר הבניה, ואולם הנתבעת עשתה דין לעצמה, ביטלה את האשפתון וחפרה בגינת התובעים להטמנת הצובר. גם בדו"ח הפיקוח של הוועדה המקומית (נספח ט' לתצהיר התובעים), מצויין כי לא הוקם אשפתון, ולטענת התובעים, זו גם הסיבה לכך שלא ניתנה תעודת גמר. לבסוף טענו התובעים, כי צובר הגז שבגינתם אינו בשימוש מזה כמה שנים, וכל מטרתה של הנתבעת הוא לייצר לעצמה עתודות רזרביות לביטחון, כפי התברר לטענתם מחקירת מנכ"ל הנתבעת יצויין, כי מנכ"ל הנתבעת נשאל האם יש לו אפשרות להעביר את הצובר, והשיב: "יש לי אפשרות להעביר אותו רק שיגידו לי לאן" . לטענתם, עיון בכתבי הטענות של הנתבעים מעלה כי אין להם התנגדות עניינית ומהותית לסילוק הצובר מגינת התובעים ואין להם גרסה פוזיטיבית, לפיה על הצובר להימצא דווקא בגינת התובעים. לפיכך, מבקשים הם לקבל את התביעה, להורות על סילוק צובר הגז מגינתם ולפסוק להם פיצוי בגין המטרד והנזק שנגרם להם בשל כך. טענות הנתבעת 3. הנתבעת העלתה טענות מקדמיות של התיישנות התביעה, העדר יריבות ומעשה בית דין, ולגופו של עניין טענה כי הצובר הותקן כדין באישור הקבלן ובהתאם להיתר הבניה וכמקובל במקרים מעין אלה. הנתבעת טענה להעדר יריבות בינה ובין התובעים שכן לדבריה, התובעים הם לקוחותיה, אותם היא מבקשת לשרת נאמנה ובלבד שלא ימנעו מתן השירות גם לשכניהם. לטענתה, הריב נשוא התובענה אינו ריבה של הנתבעת, אלא למעשה סכסוך שכנים שעניינו זכויות בחלק מהחצר וסכסוך בין קבלן לבין רוכש דירה, שעניינו דרישה כספית, לפיצוי בגין הפרת חוזה המכר. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו את תביעתם ואת טענתם כי הם בעלי הזכויות בקרקע נשוא הסכסוך. לטענתה, על פי תשריט הבית המשותף שעתיד להירשם, אמנם הקרקע הרלוונטית הוצמדה לדירת התובעים, אולם נרשמה בה זיקת הנאה לטובת שאר הדיירים, לעניין הנחת צובר הגז ותחזוקתו. מאידך, התובעים לא צירפו את התשריט הנספח להסכם הרכישה, שהוא זה שמקים זכויות כלפי הקבלן ואולי כלפי שכניהם. הנתבעת הוסיפה כי מסמכים שצירפה מלמדים שהצובר הותקן כדין, כך מעיד הסכם החכירה מול מינהל מקרקעי ישראל, חוזה הרכישה, דו"ח הפיקוח של הועדה המקומית וכן מכתבים נוספים שצירפו. מאידך, התובעים לא צרפו תכניות ותשריטים בהתייחס להסכם- דבר המעיד כי לו היו מגישים את אלה, היו פועלים לרעתם על פי החזקה הידועה בעניין. הנתבעת טענה כי הצובר הותקן בהיתר ולפי הוראות הדין והתקן, ולטענתה העדויות שהובאו לסתירת טענה זו, הן עדות נציג מכון התקנים והן עדות נציג המועצה המקומית לתכנון ובניה, מלמדות שהצובר הותקן כדין. ביחס לטענה בדבר אי מילוי הצובר בשנים האחרונות, טענה הנתבעת, כי הצוברים השונים בפרוייקט, מחוברים במערכת כלים שלובים כך שמילוי צובר אחד מביא לכך שגז עובר בין הצוברים וממלא את כולם במידה הדרושה. הנתבעת הוסיפה כי לפי סעיף 59ה לחוק המקרקעין ניתן להתקין צובר גז גם בתחומיה של דירה. לבסוף נטען, כי גם לפי כללי העסקאות הנוגדות, זכויות הנתבעת גוברות על זכויות התובעים, שכן, למעלה משנתיים לפני כריתת ההסכם בין התובעים לבין הקבלן, נחתם הסכם בין הנתבעת לבין הקבלן ביחס להתקנת הצובר. נוכח כל טענותיה, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה. טענות הנתבעים 2 ו-4 4. הנתבעים טענו, כי התובעים סיפחו לעצמם שטח שמעולם לא היה שלהם, הם מעולם לא רכשו את השטח ועתה הם מבקשים לסלק את צובר הגז מאותו שטח. התובעים לא הוכיחו את זכותם על השטח בו הותקן הצובר וכל תביעתם מבוססת על הנחתם שלא הוכחה ושאינה מוסכמת, כאילו שטח זה הינו קניינם. הצובר אינו בגינת התובעים וסיפוח שטחו שנעשה ע"י התובעים לא משנה את מעמד השטח כמשותף לכל בעלי הדירות. לטענתה, רכשה את הדירה הסמוכה לדירת התובעים על פי הסכם מיום 10.8.92. בעת חתימתה על ההסכם, דירת התובעים טרם נמכרה והיתה עדיין בבעלות הקבלן. על פי הסכם הנתבעת 2, היה השטח בו הותקן צובר הגז שטח משותף שנרשם כאשפתון והוסב לצובר גז עוד קודם לרכישת הדירה על ידי התובעים. הנתבעת 2 טענה כי עשתה שימוש בגז מהצובר כבר חודשים לפני כניסת התובעים לדירתם, כפי שמראים חשבונות צריכת הגז. גם הנתבעת 2 הצביעה על כך שהתובעים נמנעו מלהציג את התשריטים שצורפו להסכם הרכישה, אשר סביר שהם מראים במדוייק את שטח צובר הגז. לטענת הנתבעים 2 ו-4 אין ספק כי צובר הגז היה ממוקם במקומו הנוכחי ביום 1.4.93 וכנראה גם קודם לכן, היינו הרבה לפני חתימת התובעים על הסכם הרכישה. גם הנתבעים מפנים לתקנון המוצע וטוענים שעל פיו, שטח הקרקע של התובעים כולל את דירתם ללא צובר הגז. לטענתם, שטחים אלה נקבעו עוד בטרם הסכימו הנתבעים לפשרה ממנה חזרו ועל כן הם תואמים את המצב טרם הפשרה. הנתבעים טענו כי הגישה לצובר הגז צריכה להיות מרח' הסנונית, אלא שהתובעים חסמו גישה זו ע"י התקנת גדר ושער, ולעומת זאת מתלוננים שהגישה לצובר היא מתוך שטחם. לפיכך, יש לדחות את טענת התובעים, כי מיקום הצובר מהווה פגיעה בפרטיותם, שכן רק בשל חסימת הכניסה דרך הרחוב, אילצו את חברת הגז לעבור דרך גינתם. לבסוף ביקשו הנתבעים 2 ו-4 לקבוע שעל התובעים לסלק ידם משטח צובר הגז, ולחייב גידורו והפרדתו המוחלטת משטח התובעים והסרת הדלת והמכשולים שהציבו בפני הנתבעת 1 לטיפול בצובר הגז. כן מבקשים לקבוע ששטח צובר הגז הינו שטח משותף, אף ללא הצובר וכי יש להפרידו בגדר משטחם של התובעים ולאסור על התובעים כל שימוש פרטי בשטח זה. 5. הנתבעים 3 הצטרפו למרבית טענות יתר הנתבעים. הנתבעים 5 הציעו שהצובר ינותק והצנרת תחובר לצוברים האחרים במתחם, או כי יעשה ויתור מסוים על שטח מהחניה המשותפת. אלה הוסיפו כי פזגז הודתה שהצובר לא מולא כבר די הרבה זמן ושכל מערכת הצוברים היא מערכת משולבת. על כן לטענתם, אין מניעה אמיתית שלא לנתק את הצובר ולבצע את החיבורים כך שהספקת הגז תתבצע ממיכלים אחרים הנמצאים במתחם. דיון והכרעה 6. מטעם התובעים העידו המהנדס יגאל ברגמן, מר גבריאל כהן, נציג הוועדה המקומית לתכנון ובניה הראל, המהנדס סילביו הופמן, המהנדס יורי פאלצ'נקו, בודק במכון התקנים, מר משה מנצבך, שמאי מקרקעין שערך חוות דעת מטעם התובעים, מר חיים איתן, יועץ תחבורה, מר שמואל ארד וכן התובעת. מטעם הנתבעים העידו הנתבעת 2, הגב' X X ומר יצחק קיאלי, מנכ"ל הנתבעת 1. בתום שמיעת עדויות אלה ולאחר שעיינתי בתצהירים ובמסמכים הרבים שהגישו הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב והתרשמותי מהביקור במקום שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות. מעשה בית דין 7. כידוע, דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים- השתק עילה והשתק פלוגתא. בפסק הדין בעניין צמרות שניתן בבית המשפט העליון לאחרונה, נדונה הסוגיה של מעשה בית דין ונכתבו דברים אלה, היפים לענייננו: "כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה(ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 29-31 (1991) (להלן: זלצמן); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: ענין תאומים)). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בענין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין, גבריאל כדורי נ' בנק מזרחי טפחות, פסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, פורסם ביום 5.1.11). הנתבעת 1 טענה כי התובעת הגישה בעבר תביעה דומה כנגד הקבלן ועל כן, נוצר מעשה בית דין. אלא שהתביעה שהגישו התובעים כנגד הקבלן לא התבררה לגופה מהטעם שהחברה הקבלנית נכנסה להליכי פירוק, התביעה נמחקה ומכאן שבית המשפט לא דן בעניינם של התובעים. מכאן שלא נוצר בענייננו מעשה בית דין וראוי כי התובעים יקבלו את יומם בבית המשפט. העדר יריבות 8. הנתבעת 1 טענה כי מדובר בסכסוך שכנים או סכסוך בין התובעים כרוכשי דירה לבין הקבלן שמכר להם את הדירה ואילו הנתבעת אינה צד בו. נכון הוא שהקבלן ויתר הדיירים בבית המשותף הם צד ראוי לסכסוך שלפני, ואכן הנתבעים 2-5 נוספו כנתבעים בכתב התביעה המתוקן אולם, מאחר שהנתבעת היא שהציבה בפועל את צובר הגז, שהוא סלע המחלוקת, ראוי כי תביעה זו תתברר מולה ולא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת להעדר יריבות בינה ובין התובעים. התיישנות 9. הנתבעים טענו כי מאחר והצובר הותקן עוד בשנת 93', הרי שהתביעה התיישנה, שכן מדובר בתובעה שאינה במקרקעין מאחר והמקרקעין לא נרשמו ועל כן בחלוף 7 שנים – היא מתיישנת. סבורני כי אין לקבל את טענת הנתבעים בנקודה זו. ראשית, יש ליתן את הדעת לנטייה בפסיקה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מבעל הדין לממש את זכותו המהותית (ר' רע"א 901/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא, בו מוזכרים ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (פורסם באתרים המשפטיים, 18.7.2005) וע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, , 31.8.2008). שנית, מאחר שעניינה של תביעה זו הוא בהסגת גבול, חל בענייננו סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הדן בתחילת תקופת התיישנות וקובע:  "לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1)  מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". בית המשפט העליון דן בסעיף זה וקבע בפסק הדין רע"א 901/07: "על ההתיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני" (רע"א 901/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא, פסק דינו של כב' השופט י' עמית, פסקה 33, מיום 19.9.10, פורסם במאגרים המשפטיים ). מכאן, שמקום שמדובר בתביעה בעילה של הסגת גבול, שהיא מעשה שנמשך והולך הרי שחל במקרה זה סעיף 89 לפקודת הנזיקין, ועל פיו כל עוד ממשיכה הסגת הגבול, לא חולפת תקופת ההתיישנות. בענייננו, הסגת הגבול לה טוענים התובעים עודנה מתקיימת ונמשכת ולפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעים ביחס לטענת ההתיישנות. צובר הגז והשטח שבמחלוקת 10. סעיף 30 לפקודת הנזיקין דן בחובת הראיה במקרה של הסגת גבול וקובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". אם כן, על פניו נראה כי על הנתבע, אשר ביחס אליו נטען כי הוא מסיג גבול, להוכיח כי אחיזתו במקרקעין אינה שלא כדין. ואולם, הגיונם של דברים מחייב, כי בטרם יועבר הנטל לכתפי הנתבעים, נדע כי התובע את סילוק היד הוא בעל המקרקעין, כפי שנקבע בבית המשפט העליון, בפסק דינה של כב' השופטת מ' בן-פורת: "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות(ראה 483/62, 486/62, ו-ע"א 246/66, 247/66, בע' 574-575) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום" (א"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד לא(3)455 בעמ' 464). כך נקבע הכלל, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח עובדה זו בלבד, ומכאן ואילך מוטל על הנתבע להוכיח זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קוך נ' דוכן ואח', פ"ד י"ז 1953, ות.א (מחוזי ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פס"מ נ"ג(4) 353, 358(1994) מכאן, שרק לאחר שהתובע סילוק יד ממקרקעין הוכיח את זכותו בהם, עובר הנטל לכתפי הנתבע להוכיח כי מעשיו במקרקעין אינם שלא כדין. דברים אלה עולים גם מהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ומההלכה המוזכרת ומצוטטת בפסיקה שוב ושוב, הקובעת: "כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו...הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', מז(2)605, ור' י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 1889). משמע, שבעל מקרקעין התובע בשל הסגת גבול במקרקעין צריך להניח תשתית ראייתית מבוססת לבעלותו במקרקעין. לאחר שהוכח כי הוא בעל המקרקעין, יעבור נטל הראיה לנתבעים להוכיח כי הם אינם מסיגי גבולו. 11. טענתם הבסיסית של התובעים היא כי צובר הגז הותקן בשטח גינתם, לאחר שחתמו על הסכם המכר עם הקבלן וימים ספורים לפני שקיבלו את החזקה בדירה. כבר בכתב הגנתה טענה הנתבעת, בין יתר טענותיה, כי התובעים לא צירפו כל ראיה לעניין בעלותם במקום התקנת צובר הגז (סעיף 8 לכתב ההגנה המתוקן מיום 30.3.05), ובהמשך ההליכים עלתה שוב ושוב הטענה כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם ואת בעלותם על שטח הצובר. התובעים בחרו להשיב לטענה זו בטיעון כי מאחר שמדובר בתביעה המבוססת על עוולה של הסגת גבול, הרי שנטל ההוכחה מוטל על מסיגי הגבול- הנתבעים, מכוח סעיף 30 לפקודת הנזיקין, ועל כן לשיטתם, נטל הראיה מוטל על הנתבעת, אשר לא עלה בידה להוכיח כי יש לה זכות חוקית להנחת צובר הגז במקרקעין שאינם שלה. סבורני, כי נוכח הפסיקה המובאת לעיל וכמתחייב מההגיון והמציאות, היה על התובעים להוכיח בראיה מבוססת כי המקרקעין עליהם מצוי הצובר, הם בבעלותם. הדבר יפה ביתר שאת משעלתה טענה זו של הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו זכותם במקרקעין עליהם מצוי הצובר. התובעים הגישו את הסכם המכר לרכישת דירתם, אך לא צירפו כל תשריט אשר יבהיר באופן חד משמעי מהו השטח שרכשו ואשר כיום בבעלותם. מדידת השטח על ידי מודד היתה יכולה לשפוך אור על נקודה זו, אך גם זאת לא נעשה. יצויין, ביחס לטענות התובעים כי החלטת בית המשפט המחוזי יצרה מצג ולפי התקנון שעליו חתמה הנתבעת במסגרת אותו הליך, מושתקים הנתבעים מלטעון נגד חזקת התובעים בקרקע, אינה מקובלת על בית המשפט, שכן החלטת בית המשפט המחוזי מציינת כי אין בה כדי לקבוע מסמרות בעניין שבין הצדדים, שכן כך נכתב בה: "אין מחלוקת כי הצובר הותקן על ידי חברת פז גז, ויש להניח כי כך נעשה לאור תנאי השטח ונוהלי בטיחות, אולם בכך אין לקבוע מימצאים ומסקנות, באשר הדבר יבורר באותה תביעה שהוגשה על ידי המתנגדת...ישנה מחלוקת בין הצדדים אם הצובר נמצא במקום שסומן בתכניות כאשפתון, מקום שהוא רכוש משותף, וחרף זאת משיבים 3 סיפחוהו לגינתם. מכל מקום, אין צורך בשלב זה להכריע בשאלה זו" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.12.05, ת/1 סעיפים 4-5 להחלטה). מהחלטה זו עולה, כי אין בה כדי להכריע ביחס לשאלת הבעלות במקרקעין ואין בה כדי לסייע לתובעים בהוכחת בעלותם במקרקעין. לסיכום האמור בשלב זה, הרי שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המקרקעין בבעלותה, ועולה דווקא המסקנה כי הצובר לא הוצב בשטח שהוא קניינם הפרטי של התובעים כי אם בשטח המהווה רכוש משותף. 12. למעלה מן הצורך, בית המשפט התרשם כי התקנת הצובר נעשתה כדין, כפי שיפורט להלן. עיון בהיתר הבניה שניתן למגרש בו מצויה דירת התובעים, היתר מס' 2450 מיום 18.11.90 (מ/1) מעלה כי כך נכתב בסעיף "גז": "אספקת גז- מרכזי- בתאום עם משרד העבודה לכל 27 יחידות מגרשים-130- 131- 132- 133- 134 מיכל תת קרקעי בתחום המגרשים" מכאן שעניין אספקת הגז הוסדר בדרך של התקנת צוברי גז תת קרקעיים בתחום המגרשים, עוד בהיתר הראשוני למגרש הנדון. תמיכה לכך נמצאה בעדותו של המומחה מטעם התובעים, מהנדס סילביו הופמן שמסר: "בהיתר קיימת התייחסות לסידור אספקת גז למגרש ואני מצטט ממ/1 "אספקת גז מרכזי בתיאום עם משרד העבודה לכל 27 יחידות... מיכל תת קרקעי בתחום המגרש" (עמ' 11 לפרוט'). ש. האם זה נכון שתשתיות תת קרקעיות כמו חשמל, צובר של גז לא מסמנים את המיקום שלהם בבקשה להיתר ואחר כך לפי הצרכים של הקבלן וחברת הגז ממקמים אותם במקום במגרש. ת. אני לא יודע ספציפית אם רשות מקומית מסוימת דורשת סימון בשלב של הגשת הבקשה או בשלב מאוחר יותר. יש מצבים שבשלב התחלתי לא ברור ליזם או לבונה היכן יציבו בסיכומו של דבר את המיכל. ההערה הזאת בתוכנית באה להזהיר באופן כללי שהכוונה זה לספק גז מרכזי באמצעות צובר בתחום המגרשים" (עמ' 11- 12 לפרוט'). עדות זו בשילוב היתר הבניה מעלים, כי כבר בראשית הדרך של פרוייקט המגורים בו נבנתה דירת התובעים והנתבעים, היתה מתוכננת אספקת גז בדרך של התקנת צוברים בתחומי המגרש בלא שנקבע היכן בדיוק ימוקמו. על פי ההיתר צובר הגז צריך להיות מותקן בתיאום עם משרד העבודה. אישור משרד העבודה להתקנת צוברים הוגש בצירוף לתצהיר מנכ"ל הנתבעת, מר יצחק קיאלי, ובו מצויין כי ניתן אישור להתקנת מחסן גפ"מ בשני מכלים (נספח ג' לתצהיר מר קיאלי). יצויין, כי טענת התובעים כי ניתן אישור לשני צוברים, בעוד שבפרוייקט מותקנים יותר מכך, אינה שוללת את תוקפו של הצובר המדובר, שכן הגבלת הכמות לשני צוברים, אינה שוללת את חוקיותו של הצובר הספציפי דווקא. מסמכים נוספים שהוגשו לבית המשפט מעידים כי הנתבעת היתה רשאית להתקין צובר גז כפי שעשתה. כך, עולה מהסכם החכירה שבין התובעים למינהל מקרקעי ישראל: "בנוסף לאמור בכל דין, למחכיר, או כל אדם מטעמו, או על פי רשותו, הרשות להיכנס למוחכר בכל זמן סביר לשם בדיקת השימוש במוחכר לפי הוראות חוזה זה ולצורך העברת צינורות למים, לתיעול, לביוב ולגז, עמודי חשמל או טלפון, ומתיחת חוטי חשמל או טלפון דרך המוחכר, בתוכו או מעל לו, ו/או לצורך מטרות אחרות כיו"ב..." (נספח א' לתצהיר התובעת). במסגרת הסכם זה, עליו חתמו התובעים בשנת 2000, ניתנת הרשאה למחכיר, מינהל מקרקעי ישראל, או הרשויות המתאימות מטעמו, דוגמת ספקית הגז, לביצוע כל הפעולות המנויות בו, ובין היתר להתקנת תשתית הגז. גם מחוזה הרכישה בין התובעים לקבלן, עולה כי הרוכש, התובעים, מסכים לכך כי התקנון המוסכם ינוסח ויקבע על ידי המוכרת על פי שיקול דעתה הבלעדי, בין היתר בבעיות הכרוכות בהצמדות, בתיקון או החלפת ואחזקת צנרת מכל הסוגים והפעלה של מערכות החימום, המים, החשמל והגז (נספח ד' לתצהיר התובעת, סעיף 17(א)). ביום 11.12.94, נערך תזכיר מפקח בניה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה הראל (נספח ט' לתצהיר התובעת), ובו דווח כי מתקן אשפה שמופיע מתקן לאשפה שבמציאות אינו קיים, כפי שטענו התובעים, אולם לא מצויין שם כי קיים צובר גז שאינו כדין. הדבר מלמד כי ממצא זה לא נראה חריג על ידי נציג הוועדה. התובעים הגישו תעודת בדיקה מאת מכון התקנים, אשר לטענתם מעלה שהצובר לא הותקן כדין (נספח יב' לתצהיר התובעת). שלושה עניינים נמצאו לא מתאימים לדרישות התקן, על פי תעודה זו: המרחק מהכביש הציבורי,הימצאות עשבים וקוצים במגרש האחסנה, והעובדה שאבזרי הצובר נמצאים בגומה המקימה אפשרות להצטברות גז ליד המיכל. המהנדס פלאצ'נקו, נציג מכון התקנים שהעיד מטעם התובעים, מסר בעדותו, כי חברת גז, אינה זקוקה לאישור מכון התקנים לשם התקנת הצובר, ולמעשה משרד העבודה הוא שאמור לאשר לפי החוק התקנה של צוברי גז (עמ' 13 לפרוט'). כאשר נשאל האם ידוע שמא ניתן אישור המפקח האזורי לסטיה מהתקן לגבי המרחק מהכביש הציבורי, השיב כי לא ידוע לו על כך. עדותו של נציג מכון התקנים, מעלה כי הגם שנמצאו כשלים בהתקנת הצובר על פי מכון התקנים, כשלים הניתנים לתיקון, הרי שהמשרד הממשלתי הנוגע בדבר הוא הגוף המופקד על צוברי הגז, התקנתם ותקינותם, ומכאן שאין די בתעודת מכון התקנים הנ"ל, כדי לקבוע שיש לסלק את הצובר ממיקומו הנוכחי. 13. בשולי הדברים אציין, כי במהלך הדיון העלה בית המשפט הצעה לפיה הנתבעת תבצע שינויים באופן שהגישה לצובר תהא שלא דרך דירת התובעים, השטח שמעל הצובר ימולא באדמה והתובעים יהיו רשאים לשתול צמחיה מסביב לצובר. בדרך זו תתאפשר גישה חופשית לצובר מחד, ושימוש בשטח על ידי התובעים מאידך. כך גם יוסר המכשול לרישום הבית בפנקס הבתים המשותפים. ראוי כי הצדדים ישקלו הצעה זו בשנית. סיכומו של דבר 14. נוכח כל האמור לעיל, לאחר שמצאתי כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את בעלותם בשטח בו הותקן צובר הגז ויתירה מכך, לא הוכח בפני כי זה הותקן שלא כדין, הרי שאני דוחה את התביעה. בנסיבות הענין- אין צו להוצאות.צוויםגזצו עשה