עצירת מירוץ ההתיישנות גבייה מנהלית הרקע להגשת העתירה 1. במסגרת העתירה דנן מבקשת העותרת להורות לעיריית תל-אביב יפו (להלן:"המשיבה") לבטל את חיובי הארנונה הכללית, ובכללם חובות מים וביוב, שהושתו עליה בגין החזקת חנות בקומת הקרקע של הבניין ברח' אלנבי 66 (ח-ן ארנונה 0004-0660-003-41) (להלן:"החנות") והחזקת דירה בקומה הראשונה של אותו הבניין (ח-ן ארנונה 0004-0660-005-45) (להלן: "הדירה"). העותרת, בעלה והוריה (להלן:"הבעלים"), רכשו יחדיו את זכויות החכירה בחנות ובדירה להלן:"הנכסים") בסוף שנת 2000 וביום 1.1.2001 קיבלו את החזקה בהם. לטענת המשיבה, חוב הארנונה בשל החזקת החנות מתייחס לתקופה שבין 09/03 ועד לסוף שנת 2004 ונכון ליום 19.10.10 עמד על 165,050 ₪. חוב הארנונה בגין הדירה מתייחס לתקופה מיום 1.1.04 ועד ליום 31.12.04 ומסתכם נכון ליום 19.10.10 בסכום של 4,068 ₪. לשיטת העותרת היא איננה המחזיקה בנכס בהתאם לדין, ועד לחודש יוני 2009 כלל לא ידעה חיובי הארנונה המיוחסים לה. המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל על מנת לגבות את חובות הארנונה של כלל המחזיקים בנכסים, וביום 3.6.09 הוטלו עיקולים על חשבונות הבנק של המחזיקים, ובפרט של העותרת. עוד יצויין, כי ביום 5.8.04 נמכרה החנות לגורם שלישי במסגרת הליך של כינוס נכסים, וחשבונות הארנונה הרלוונטיים נסגרו. טיעוני העותרת 2. ב"כ העותרת, עו"ד אהוד רינת, טען כי העותרת ובעלה אינם המחזיקים בנכסים לצורך גביית דמי הארנונה בתקופות הרלוונטיות. זאת, כאשר החל ממועד קבלת החזקה בנכסים, היינו מיום 1.1.2001, הם הושכרו למר יעקב ניסנוב (להלן:"ניסנוב"), אחד מבעלי הנכסים ואבי העותרת. על עובדה זו, כך נטען, מעיד חוזה השכירות שצורף לעתירה. לטענת בעלה של העותרת, שהועסק כעובד שכיר בחנות לתקופה זמנית, ניסנוב מסר לו שהמציא את חוזה השכירות לידי מחלקת הגבייה של המשיבה, ובהתאם לחוזה, נרשמה החזקה בנכסים על שמו. לראייה הציג ניסנוב לבעל העותרת תדפיסי חשבונות ארנונה, הנוגעים לשני הנכסים, והמוכיחים כי העותרת ובעלה אינם רשומים כבעלי חשבונות הארנונה. לעמדת העותרת, גם אם המשיבה, כטענתה, לא רשמה את שמות העותרת ובעלה כמחזיקי הנכסים על גבי תדפיסי החשבון, מטעמים טכניים, היא הציגה בפניה, משך שנים, מצג לפיו רק ניסנוב הוא המחזיק בנכסים לצרכי ארנונה. היא מעולם לא הפנתה לעותרת דרישות לתשלום דמי הארנונה, והיא פתחה בהליכי גבייה מנהליים בשנת 2004 נגד ניסנוב בלבד. עוד צויין, כי עפ"י מכתבה של המשיבה לכונסת הנכסים מיום 9.9.08, שעניינו חלוקת סכומי הכסף שבקופת הכינוס, התייחסה המשיבה אך ורק לחובו של ניסנוב כלפיה. המשיבה גם ערכה הסדרים לתשלום חובות הארנונה בגין הנכסים לשנים 2002 ו-2003, עם ניסנוב בלבד. בנסיבות אלו, וכאשר העותרת גילתה את דבר היותה המחזיקה בנכסים רק בשנת 2009, לא ניתנה לה , במועדים הרלוונטיים, הזדמנות להוכיח את טענותיה בפני המשיבה, ולהעמידה על טעותה בדבר זהות מחזיקי הנכסים. כאמור, רק בעקבות העיקולים שהוטלו על חשבונה בחודש יוני 2009, הנובעים בין היתר, מחוב הארנונה בגין החזקת החנות, פנתה העותרת בכתב למשיבה וטענה כי היא אינה המחזיקה בנכס זה, תוך דרישה לביטול חיובי הארנונה. ב"כ העותרת הוסיף וטען, כי מאחר שלעותרת לא נשלחו מעולם דרישות לתשלום חובות ארנונה, אף שהיא רשומה אצל המשיבה כמחזיקת הנכס מאז שנת 2001, למשיבה לא היתה כל הצדקה שבדין לנקוט נגדה בהליכי גבייה מנהליים. נסיונה לגבות את החובות שנים רבות לאחר היווצרו, ולמרות התנהלותה לאורך השנים, הינו חסר תום לב ובלתי סביר. המשיבה גם הפרה את חובתה לבדוק מיהו המחזיק בנכס, ובכך אפשרה לחובות הארנונה לתפוח למימדים עצומים. לבסוף, הודגש, כי משום שחלפו למעלה משבע שנים מאז התגבשו חובות הארנונה, עומדת לעותרת טענת ההתיישנות, הן נגד תוקפם של החובות והן נגד הליכי הגבייה המנהליים שננקטו בעטיים. לאור האמור, התבקש בית המשפט לבטל את חיובי הארנונה שיוחסו לעותרת בגין הנכסים הרלוונטיים, ולהורות על הפסקת הליכי הגבייה שהתנהלו, והמתנהלים, נגד העותרת ובעלה. טיעוני המשיבה 3. לטענת ב"כ המשיבה, עו"ד ציפי ליפשיץ, המשיבה עדכנה במערכת הנתונים שברשותה את החלפת המחזיקים בנכס ביום 01.01.2001, בעקבות הודעת בעליו הקודמים של הנכסים, שנתמכה בהסכמי מכר וחכירה רלוונטיים. הודעה על זהות בעלי הנכסים החדשים, נשלחה ביום 22.01.01 לכלל בעלי הנכסים, ובפרט לעותרת, תוך שצויין בה כי לנמענים עומדת הזכות להשיג על קביעה זו תוך 90 ימים מקבלת הודעה לתשלום חשבון הארנונה. העותרת מעולם לא השיגה על הקביעה כי היא מחזיקה בנכסים, ולרשות המשיבה מעולם לא הגיע חוזה השכירות, המעיד על החזקתו הבלעדית של ניסנוב באותם נכסים. על כן לא חל כל שינוי במחזיקי הנכסים, לצרכי גביית הארנונה, החל משנת 2001. למשיבה לא היתה כל סיבה להגיע למסקנה אחרת בדבר ההחזקה בנכסים, שכן במהלך חודש אוגוסט 2001, בעלה של העותרת הגיש בקשות למתן פטור בגין נכס ריק, הן עבור הדירה והן עבור החנות, בשם כל בעלי הנכסים, ולא העלה כל טענה בדבר שינוי ההחזקה בהם. עוד הובהר, כי העובדה שבוצעו הסדרים לתשלום חובות הארנונה עם ניסנוב, אינה מעידה כי הוא המחזיק הבלעדי בנכסים. רק ביום 08.07.09 פנה בעלה של העותרת לאגף השומה של המשיבה על מנת לברר מדוע הנכסים נרשמו ע"ש כל בעלי הנכסים, כשבפועל רק ניסנוב מחזיק בהם. מאחר שהעותרת לא הודיעה למשיבה על חילופי מחזיקים בנכס, כפי חובתה בדין, והיא הרשומה כאחת מבעלי הנכסים, לא נפל כל פגם בחיובי הארנונה המיוחסים לה. גם במסגרת העתירה לא צירפה העותרת כל ראיה המעידה,כי הודיעה למשיבה על כך שאינה מחזיקה עוד בנכסים. ב"כ המשיבה ביקשה מבית המשפט לדחות את טענת ההתיישנות שבפי העותרת, וטענה כי העותרת קיבלה בעבר דרישות לתשלום החובות הרלוונטיים. בחודש נובמבר שנת 2005,נשלחה לכתובתה המעודכנת של העותרת במשרד הפנים דרישה לתשלום חוב הארנונה בגין הדירה, ומאחר שזה לא נפרע, הרי שבחודש מאי 2008 ביצעה המשיבה עיקולי בנקים בחשבון העותרת. ביום 6.10.10 נשלחה לכתובת העותרת, דרישה נוספת לתשלום חוב ארנונה בגין הדירה, עליה מעולם לא השיגה בפני מנהל הארנונה במועדים הקבועים בדין . באשר לחוב הארנונה בגין החנות, נטען כי ביום 18.10.07 נשלחה לעותרת דרישה לתשלום החוב, וביום 22.10.09 , ולאחר מכן ביום 7.10.10, נשלחו דרישות תשלום נוספות באותו עניין. העותרת מעולם לא השיגה גם על דרישות אלו בפני מנהל הארנונה. משלוח דרישות התשלום כאמור, משמעו כי המשיבה נקטה בהליכי גבייה מנהליים טרם תום תקופת התיישנות החובות. עפ"י ההלכה הפסוקה הליכי גבייה מנהלית מהווים סוג של תביעה מטעם הרשות, והם עוצרים את מירוץ ההתיישנות. יתר על כן, מאחר שהעותרת לא השיגה בפני מנהל הארנונה על דרישות התשלום במועדים הקבועים בחוק, ואף העתירה עצמה הוגשה באיחור ניכר, יש לדחותה על הסף. 4. במסגרת עיקרי הטיעון והדיונים שנערכו בפניי, הדגישה ב"כ העותרת, כי נפלו פגמים שונים בדרישות לתשלום חובות הארנונה ובשליחתן מטעם המשיבה, המעקרים את תוקפן. עוד צויין, כי העותרת לא קיבלה את הודעת המשיבה בדבר שינוי הבעלות בנכסים, שכן זו נשלחה לכתובת בלתי מעודכנת. ב"כ המשיבה אישרה כי בידי המשיבה אין אסמכתאות לכך ששלחה לעותרת בשנת 2005 דרישה לתשלום חוב הארנונה בגין הדירה, וכן לעיקולים שהוטלו בהמשך לדרישה זו, אף שהליכים אלו אכן בוצעו בפועל. עוד נטען ע"י ב"כ המשיבה, כי במועד שליחת דרישות התשלום השונות, הסתמכה המשיבה על הכתובת המעודכנת של העותרת במשרד הפנים, ובאחריות העותרת לעדכנה, אם חל בה שינוי. דיון והכרעה 5. העתירה דנן דורשת הכרעה בשתי סוגיות. האחת, האם העותרת נמנית על המחזיקים בחנות ובדירה ברח' אלנבי 66 בת"א, והשניה האם הליכי הגבייה בגין אי תשלום חובות הארנונה ננקטו ע"י המשיבה כדין. סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"פקודת העיריות") קובעים כי כאשר אדם חדל מלהחזיק בנכס, נשוא חשבון הארנונה, עליו הנטל להודיע בכתב לעירייה על השינוי האמור, אחרת, רשאית העירייה להמשיך ולהשית על המחזיק הקודם את תשלומי הארנונה. העובדה שהנטל למסור הודעה על שינויי המחזיקים בנכס מוטל על הנישום, נתמכת גם בלשון סעיף 318 לפקודה. לפי לשון הסעיף, פנקסי העירייה, הכוללים ארנונה, מהווים, בהעדר ראיה אחרת, ראיה לכאורה על קביעת שומת הארנונה ועל תוקפה (הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר ראשון 281 (מהדורה חמישית, 2001) (להלן:"רוסטוביץ")). ההלכה המשפטית בדבר השתת נטל ההודעה על שינויים בהחזקת הנכס, על המחזיק בו, הודגשה בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.08), (להלן:"פס"ד דור אנרגיה"): "אכן, סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות מטילים על הנישום חובה אקטיבית להודיע לרשות בכתב על חדילת הבעלות או החזקה בנכס, וזאת ככל שברצונם לפטור עצמם מחובת תשלום הארנונה. זכותה של העירייה להמשיך ולראות בבעלים או המחזיק הרשום בספריה כנישום הנכון לחיוב הארנונה, נועדה לדרבן את הבעלים או המחזיק לעדכן את הרשות המקומית אודות שינויים שחלו בבעלות או בהחזקה בנכסים שבשטחה". על התכליות העומדות בבסיס השתת נטל ההודעה על הנישום, ניתן ללמוד מפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה "הוראות אלה באשר לחובת ההודעה של המחזיק המקורי על דבר השינוי שחל בחזקה בנכס, כתנאי להפסקת חבותו לשלם ארנונה בעתיד, נהירות בלשונן ובתכליתן. מטרתן להטיל נטל על המחזיק המקורי בנכס להודיע לרשות המקומית על השינוי שחל במצב הקיים, כדי להקל על מערכת הגבייה העירונית של הארנונה, ולמנוע צורך בהקמה והפעלה של מנגנון עירוני יקר, הממומן מכספי ציבור, כדי לבדוק את מצב החזקה בנכס לאשורו. חובת ההודעה המוטלת על המחזיק להודיע על השינוי בחזקה בנכס מטילה עליו נטל קל בלבד. מנגד, קיומה של חובת הודעה זו חוסכת כספי ציבור רבים לעיריה, שהיה נדרש להשקיעם, אילו נדרשה היא, לצורך אכיפת תשלום הארנונה על המחזיק, לקיים מנגנון בקרה, פיקוח ובדיקה בשטח לשם בחינה עדכנית אם חלו שינויים בזהות המחזיקים בנכסים".     יצויין, כי בפס"ד דור אנרגיה הובעו דעות שונות בדבר האפשרות לחרוג מהעקרון האמור. כב' השופט דנציגר סבר, כי בהתקיים מספר נסיבות מצטברות, ניתן להטיל על הרשות חובה אקטיבית לברר את זהות המחזיק בנכס. כך, ראוי להתחשב במשך הזמן בו לא שולם חוב הארנונה, בגובה החוב, באופיו של הנכס נשוא החיוב, ובאפשרות שמחלקות אחרות ברשות המקומית, שאינן עוסקות בגביית הארנונה, ידעו, באמצעות הודעות בכתב, על הפסקת ההחזקה בו. כב' השופטת ארבל סברה, כי כאשר המחזיק היוצא מהנכס, מוכיח כי הרשות המוסמכת לגביית הארנונה ידעה בפועל על השינויים במחזיקי הנכס, ניתן לראות בו כמי שמילא את חובת ההודעה לפי סעיף 325 לפקודה. כב' השופטת פרוקצ'יה השאירה בצריך עיון את השאלה, אם ידיעתה של הרשות על שינויים בזהות המחזיק בנכס, עשוייה להוות תחליף להודעה בכתב של המחזיק היוצא מהנכס. אעפ"כ, כל שופטי ההרכב בפסק הדין הסכימו, כי הנסיבות בהן ימנעו מלראות במחזיק היוצא, כמי שהתרשל במילוי חובת ההודעה המוטלת עליו, הינן חריגות ונדירות,והנטל על המחזיק להוכיחן. 6. בנסיבות דנן, וכפי שיובהר להלן, אינני סבור, כי העותרת מילאה אחר חובת ההודעה לרשות, בדבר שינויי ההחזקה בנכסים. אף לא השתכנעתי, כי בענייננו מתקיימות אותן נסיבות חריגות, המצדיקות לפטור את העותרת ממתן הודעה על הפסקת החזקתה בנכסים, בהתאם לאחת העמדות שהוצגו בפס"ד דור אנרגיה. גם לגישתו של כב' השופט דנציגר בפסק הדין המנחה, אין די בעובדה כי העותרת לא שילמה את חובות הארנונה במשך מספר שנים, כדי להוכיח כי הרשות פעלה שלא בהגינות, כאשר המשיכה לחייבה בארנונה כמחזיקה בנכסים. אף איני סבור, כי הרשות ידעה בפועל על שינויי ההחזקה בנכסים, באופן העשוי להפוך את החלטתה לחייב את העותרת בדמי הארנונה לבלתי סבירה, כגישת כב' השופטת ארבל בפסק הדין. בראש ובראשונה, אין די בטענת העותרת, כי סברה שאביה מסר את חוזה השכירות למשיבה, ובהתאם לכך, עדכנה המשיבה את רישומיה לעניין המחזיקים בנכסים. אגב אורחא, יצויין כי המידע בדבר מסירת החוזה למשיבה, לא נמסר לעותרת ישירות ע"י אביה, אלא באמצעות בעלה. כך או כך, מאחר שנטל ההודעה הוא ככלל על העותרת, לא היה עליה להסתפק בהנחה כי אביה מסר למשיבה את חוזה השכירות, מה גם שמסירת חוזה שכירות אינה נחשבת כמסירת הודעה בכתב לרשות בהתאם להוראות הפקודה (רוסטוביץ, עמ' 283). ממילא, כל שמוכיח החוזה שצורף לעתירה הוא כי ניסנוב השכיר את אחד הנכסים הרלוונטיים, הוא החנות, במהלך שנת 2001. לא ראיתי קשר בין חוזה זה לחיובים הרלוונטיים לעותרת, המתייחסים לשנים 2003 ו-2004. עוד יצויין, כי לא מצאתי כל טעם לפקפק בטענת המשיבה, הנתמכת בתצהיר, כי מעולם לא הגיע לידיה חוזה השכירות, המוכיח כי ההחזקה בנכס עברה לידי ניסנוב בלבד. לאור זאת, העותרת לא קיימה את חובתה בדבר הודעה על שינויי ההחזקה בנכסים, לרבות הדירה. בשים לב לעובדה, כי חוזה השכירות אינו מתייחס לתקופות הרלוונטיות לעתירה, גם לא מצאתי כל ראיה לכך , כי במהלכן של תקופות אלה, העותרת לא החזיקה בנכסים או כי המשיבה ידעה על כך. בפני המשיבה היו מונחים חוזי המכר והחכירה של הנכסים הרלוונטיים, המעידים כי החל מיום 01.01.2001 העותרת מהווה את אחד מבעלי הנכסים והמחזיקים בו. בהתאם למסמכים אלו, שלחה המשיבה הודעות לכלל בעלי הנכסים, וזאת במהלך החודשים ינואר ופברואר 2001, לאחר שלטענת העותרת עברה ההחזקה בהם לידי ניסנוב בלבד, כי הם הרשומים בפנקסיה כבעליהם. בהודעות צויין, כי לנמענים עומדת זכות ההשגה על תוכנן. בכך, היתה לעותרת ההזדמנות להעמיד את הרשות על טעותה. ב"כ העותרת, טענה כי ההודעה לא נשלחה לכתובתה המעודכנת של העותרת, וכי דווקא ההודעות שיועדו להוריה, נשלחו לכתובתה של העותרת. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה כי הכתובת, אשר אליה נשלחה הודעת המשיבה בדבר שינויי ההחזקה בנכסים, היא כתובתה של העותרת לפי חוזה השכירות שהציגה לבית המשפט, ושנחתם זמן קצר קודם לכן. זו גם כתובתה של העותרת, כפי שהופיעה בחוזי המכר והחכירה שהוגשו למשיבה ע"י בעליו הקודמים של הנכסים. גם אם לא התקבלה כל הודעה כאמור אצל העותרת, הרי וודאי ידעה כי עם חתימתה על חוזי רכישת הנכסים, עוברת הבעלות בהם לידיה, ולידי יתר הרוכשים. לו אף סברה, כי בפני המשיבה מצוי גם חוזה השכירות, אף שכאמור אינו רלוונטי לחובות הנדונים בעתירה זו, וזה סותר את האמור בחוזי המכר והחכירה, בכל הנוגע להחזקת הנכסים, היה עליה לברר זאת. בעלה של העותרת עמד בקשר עם המשיבה בסוף שנת 2001, כאשר הגיש לה בקשות למתן פטור מארנונה בגין "נכס ריק", ולא טרח לציין כי הוא ואשתו אינם המחזיקים בנכס. לכך יש להוסיף את העובדה, כי בקשה לפטור בגן "נכס ריק", בהתאם לפי סעיף 13 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג - 1993, מוגשת ע"י מחזיק הנכס, ולאו דווקא ע"י בעליו (בר"מ 10356/05 זיויאל השקעות בע"מ נ' עירית תל אביב יפו, מנהל הארנונה (לא פורסם, ניתן ביום 22.01.06)). מאחר שבעלה של העותרת הוא שהגיש את הבקשות למתן פטור בנוגע לאותם נכסים, וגם אם ציין בהן כי הן מוגשות בשם כלל בעלי הנכסים, לא היתה למשיבה כל סיבה לשער כי בעלה של העותרת, וכן העותרת עצמה, אינם המחזיקים באותם נכסים. בניגוד לטענת העותרת, אינני סבור, כי העובדה שהמשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגד ניסנוב וערכה עימו הסדרים לתשלום חובו בגין החזקת אותם נכסים, גם במהלך חלק מהתקופות הרלוונטיות לעתירה זו, מצביעה על כי ידעה או סברה שניסנוב הינו המחזיק הבלעדי בנכסים, באותה נקודת זמן. לאור האמור, לא השתכנעתי כי המשיבה ידעה בפועל, ולמעלה מן הדרוש, לדעתי אף לא היתה צריכה לדעת, כי חלו שינויים בהחזקת הנכסים, באופן שהעותרת ובעלה אינם מחזיקים בהם עוד. וודאי שהעותרת לא הודיעה למשיבה על השינוי בהחזקת הנכסים, בהתאם לדין. כאמור, חוזה השכירות, שכלל אינו רלוונטי לחובות הנדונים בעתירה זו, גם אם נמסר למשיבה, אינו מקיים דרישה זו. מסקנתי זו אינה משתנה גם לנוכח טענתה של העותרת, כי סברה שהרשות מודעת לשינויים בהחזקת הנכסים משום שעל חשבונות הארנונה לשנת 2004, מופיעים רק שמות ניסנוב ואשתו כמחזיקי הנכסים. לטעמי, אין די בתדפיסי חשבונות הארנונה משנת 2004, כדי להפיס את דעתו של הנישום הסביר, כי המשיבה אכן עדכנה ברישומיה את שינויי המחזיקים בנכסים, כאשר הנישום עצמו או מי מטעמו לא מסר לה על כך הודעה בכתב. עוד אציין, כי לדברי ב"כ המשיבה, במערכות המחשוב שהיו ברשות המשיבה באותה התקופה, לא ניתן היה להכניס לתדפיסי חשבון הארנונה, יותר משני השמות המופיעים בו. על כן בתדפיסים שלפניי לא מופיעים גם שמות העותרת ובעלה. ואכן, עיון מדוקדק בתדפיסים מעלה כי בסוף שמות בעלי החשבון מופיע סימן "פסיק", העשוי להעיד על קיומם של מחזיקים נוספים שלא אוזכרו בו. כמו כן, העותרת טענה כי אביה, עימו נחתם חוזה השכירות, הוא המחזיק היחיד בנכסים. יחד עם זאת, התדפיסים עליהם היא תולה את יהבה נוקבים גם בשם אמה כמחזיקת הנכסים, דבר שצריך היה לעורר סימן שאלה לגבי תדפיסי המשיבה, שמא רשומים אצלה גורמים אחרים כמחזיקים נוספים בנכסים. על כן, הנני דוחה את טענת העותרת, וקובע כי הינה נמנית על המחזיקים בנכסים, בשנים הרלוונטיות להתגבשות חובות הארנונה. 7. יחד עם זאת, אינני גורס, כי אכן העותרת קיבלה בפועל את דרישות המשיבה לתשלום חובות הארנונה, במועדים שצויינו ע"י המשיבה. לטענת המשיבה, היא שלחה לכתובתה של העותרת דרישה לתשלום חוב הארנונה בגין החזקת החנות ביום 18.10.07. ואולם, צודקת ב"כ העותרת, כי דרישה זו, אף שנשלחה לכתובתה המעודכנת של העותרת, מוענה לאמה. הנני מוכן לקבל את טענת העותרת, כי אין מדובר בהודעה שנשלחה כדין ,ולאפשר לה להנות מהספק, כי מאחר שגרסה שאין היא המחזיקה בנכס, האמינה כי דרישת התשלום מיועדת לאמה בלבד. בהתאם לתצהיר מטעם המשיבה, הוטלו ביום 3.6.09 עיקולים על חשבונות המחזיקים בחנות, ובהם העותרת, בשל חוב הארנונה, וזאת עוד טרם נשלחה דרישת תשלום נוספת בעניין החוב. עפ"י המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, דרישה כאמור נשלחה רק ביום 22.10.09, לכתובתה של העותרת ויועדה אליה. בנסיבות אלו, כאשר המשיבה נקטה בהליכי הגבייה, טרם נשלחה הודעה כדין לעותרת, יש לבטל את העיקול שהוטל על חשבונה של העותרת בגין חוב זה, אם לא בוטל עד עתה. דרישה נוספת נשלחה בעניין החוב נשלחה כדין ביום 7.10.10, כשלושה חודשים לאחר הגשת העתירה. באשר לחוב הארנונה בגין החזקת הדירה, טענה ב"כ המשיבה, כי בחודש נובמבר 2005 נשלחה לעותרת, בהתאם לכתובתה הרשומה במשרד הפנים, דרישה לתשלום החוב, ובחודש מאי 2008 הוטלו עיקולים על חשבונה בגין החוב. יחד עם זאת, לא עלה בידי המשיבה להמציא אסמכתאות לעניין זה. בפניי הוצגה אסמכתא, הנוגעת אך לדרישה לתשלום חוב מיום 6.10.10, ועל כן אני קובע כי זהו המועד הראשון בו התבקשה העותרת לשלם את חוב הארנונה בגין החזקת הדירה. 8. מועדי משלוח הדרישות לתשלום חובות הארנונה, עשויים להשליך על תוקפה של טענת ההתיישנות שבפי העותרת. לאחרונה, קבע בית המשפט העליון כי נישום יכול להעלות טענת התיישנות שהינה באופייה טענת הגנה, גם נגד הליכי גבייה של הרשות המנהלית, באשר הליכי הגבייה, הנפתחים במשלוח דרישת התשלום, הם בגדר הגשת "תביעה" ע"י הרשות. לאור זאת, הרשות אינה יכולה לחייב את הנישום, באמצעות הליכי גבייה מנהליים, לשלם דמי ארנונה בגין התקופה שקדמה לתקופה ההתיישנות (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עלית (לא פורסם, ניתן ביום 20.06.10)). העתירה שלפניי הוגשה לאחר מתן פסק הדין, וב"כ המשיבה הסכימה כי יחול בענייננו. ואולם, איני סבור כי הוא מחזק את טענת העותרת בדבר התיישנות החובות הרלוונטיים. כפי שקבעתי, המשיבה ביקשה מהעותרת, לראשונה, לשלם את חוב הארנונה בגין החנות, ביום 22.10.09. חוב זו התגבש החל מחודש ספטמבר 2003 ועד ליום 31.12.04. משמע, כי החל ממועד התגבשות החוב ועד לגבייתו טרם חלפו 7 שנים. טענת העותרת, כי המשיבה ראתה בה כמחזיקת הנכס החל משנת 2001, אינה רלוונטית, שכן חוב הארנונה המבוקש על ידה, הינו משנת 2003 ואילך. כך הדבר גם לגבי חוב הארנונה שהושת על העותרת בגין החזקת הדירה. מדובר בחוב שהתגבש מתחילת שנת 2004 ועד לסוף שנה זו. המשיבה ביקשה לגבותו, כפי שקבעתי ובהתאם לראיות שהוצגו לפניי, רק ביום 6.10.10, ובמועד זה טרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות החוב. על כן, במועדים בהם עמדה המשיבה על זכויותיה לעניין גביית חובות הארנונה, לא חלפה תקופת ההתיישנות, והמשיבה רשאית לגבותם. עם זאת, לעובדה כי המשיבה התעכבה במשלוח דרישות התשלום, יש נפקות לעניין סמכותה לגבות מהעותרת הפרשי ריבית והצמדה בגין אי תשלום החובות בשנים אלו. מאחר שלאורך התקופה סברה המשיבה, כי העותרת היא המחזיקה בנכס, ונמנעה, עפ"י קביעתי, מלגבות את חובות הארנונה, שהתגבשו בשנים 2003 ו-2004, עד לשנת 2009, אין זה מן הראוי לחייב את העותרת בהפרשי הצמדה וריבית בגין חובות הארנונה לשנים אלו. סוף דבר 9. לאור האמור הנני דוחה את העתירה שלפניי, ומחייב את העותרת לשלם את חובות הארנונה שנתגבשו במהלך השנים 2003 ו-2004, ובתקופות שצויינו בתגובת המשיבה. יחד עם זאת, סכומי החובות יחושבו לפי ערכם הנומינלי, ויצברו הפרשי הצמדה וריבית רק מיום משלוח ההודעות כדין. באשר לחוב הארנונה בגין החנות, יחושבו ההפרשים החל מיום 22.10.09 ובאשר לחוב הארנונה בגין הדירה יחושבו ההפרשים מיום 06.10.10. בנסיבות שלפניי, אינני רואה ליתן צו להוצאות. גביה מנהליתהתיישנות